יוזמה ותושייה: חוצות היוצר של ילדי מלאבה

מאת: מנחם מענדעל ב ק ר

 

 

 ככל שנרבה לספר על מלאבה לא נצא ידי חובה מבלי לספר את סיפוריהם של ילדי מלאבה. ילדי מלאבה חשו על בשרם את המצוקה אשר בבית והעוינות מבחוץ. בשל נסיבות אלה היו נאלצים לבנות את עולמם בהמצאות ואלתורים עם הרבה יוזמה ותושייה. היום היינו קוראים לזה "חוצות היוצר של ילדי מלאבה", משום - במקום המכונים והסדנאות היו לנו חצרות ומגרשים, וכמכשירי כושר שימשו לנו העצים והכדורים, אני, ילד של אז, זוכר את עצמי מגיל צעיר גודל ומתפתח בתנאים אלה.

 

באחד הימים בעוד אני בחצר, במשחקים, בא אבא, לוקח אותי ביד ואומר:"עכשיו,תלך ללמוד!". עוברים את השול-גאס ואנחנו מגיעים ובאים אל  הַגֶרֶרֶ שטיבל, ז"א השטיבל של חסידי גור. זה היה צריף דל ורעוע בן שני חדרים. בחדר אחד יושב רבי זקן ומלמד את האלף - בית, בחדר השני היה רבי צעיר ומלמד תפילה וחומש. אבא השאיר אותי אצל הרבי הזקן והלך. התחלתי ללמוד את האלף - בית, הרבי מראה באצבעו ואני אחריו:

קוּמֶץ אלף אוּ, קוּמֶץ בַיס בוּ,  קוּמֶץ גימל גוּ וכך הלאה עד תוּ.

צַירֶה אלף אַי, צַירֶה בַיס בַי, צַירֶה גימל גַי, וכך הלאה עד תַי.

חוֹילֶם אלף אוֹי, חוֹילֶם בַיס בוֹי, חוֹילֶם גימל גוֹי וכך הלאה עד תוֹי.

וככה כל האלף - בית עם הניקוד. למדתי מהר וההורים שבעו נחת מן התכשיט.

 

באחת השבתות בא אלינו לביקור הדוד נוּסן, איש מודרני, חבוש מגבעת "קאפֶלוּש" וגם לבוש מודרני. הדוד ביקש שנקרא לו נַתַן ולא נוּסן. נתן זה אומנם שם מודרני לכל הדעות, אך במקומותינו ידענו שנוּסן זה נוּסן ולא  אחרת. אנחנו הילדים נהגנו לכנות אותו, מאחורי גבו "דער פֶעטֶער טַאטן" בשביל החרוז וגם משום שהיה שמן במקצת - א"פֶעטֶער". אני עם האלף בית ביד כרכרתי וקיפצתי סביבו לעשות רושם, ואכן נתן בי מבט ואמר: "נו תכשיט, תגיד ח וֹ י ל ם גימל?" ואני מיד "ג וֹ י". והדוד: "כשאתה אומר ג וֹ י תעשה ''טפו טפו" ואני, ילד נבון הבנתי מה הכוונה. ראשית - כי את הכינוי ז'יד שמעתי עוד בבטן אימי, שנית - ידעתי שיש פסלים במבואות העיר שאסור היה לנו להסתכל עליהם ובעוברנו סובבנו את הראש הצידה ועשינו "טפו טפו" בהסתר, מחשש עין זר. אני תלמיד טוב, לא שוכח מה שהדוד לימד אותי.

 

עם הזמן ידעתי בעל פה את כל האלף - בית ומקצת הברכות ואז הגיע הזמן לעבור לרבי השני. הוא היה צעיר נמרץ, ולעיתים כיבד אותנו בשבטו - ה"קיינציק", כל אחד לפי תורו. ואכן גם שלי הגיע. בוקר אחד, נפל בחלקי לקרוא מן התפילה של שחרית - סֵדר תחנון. חשבתי בליבי " אני אראה לו מה אני יודע" מין חשיבות עצמית.

 

אני קורא בקול ברור ובוטח: " שומר ישראל - שומר גוי אחד טפו טפו - שומר גוי קדוש טפו טפו, בקול רם, כי אין זרים פה לפחוד מהם. הרבי נדהם, נחרד, עד שהוציא קול צעקה מפיו "שתוק חמור, אפוא כתוב כך?" "זה חילול הקודש!" ואני בקול בטוח - "ב- "עלינו לְשַבֵחַ", גם לא כתוב ואנחנו עושים טפו טפו" (כאן המקום להעיר, כי בתפילה "עלינו לשבח" מבדילים בין עכו"ם לבין בורא עולם וכדי להעצים את ההבדל, נוהגים בקהילות מסוימות לעשות טפו טפו לעכו"ם). והרבי: "אזוֹי" כיצד אני מעז להתנצח איתו?. ניגש הוא אלי ברעד, כועס, נושף רושף ורועד, מושך אותי באוזן ובקול ניחר סינן מבין שיניו, "מי אמר לך ש..." יותר לא שמעתי, כי פרצתי בבכי ובקול מגומגם מלמלתי, " דער פֶעטֶער נַתַן... והרבי: "וואס???". "דיין פָאטער, דיין טַאטן???" כלומר, אביך? הרים את "הקיינציק" וצרח: "ארויס די שייגעץ". ואני הופ, כמו טיל מבעד לחלון, החוצה עף וטרם נגעו רגלַי בקרקע, שמעתי קול חבטה של הקיינציק בשולחן. בזה תם פרק הגֶרֶר שטיבל.

 

בינתיים  הלימודים  הלאה ממני, כל רבי הפחיד אותי, בעיקר פחדתי מה-"קיינציק". במקום ללמוד בשטיבל הלכתי למקום האמיתי, "חוצות היוצר" בית ספר של החיים. שחקנו "משחק כפתורים" "חמש אבנים" משחקי ההימורים של פעם, כל דברי הערך, "עובר לסוחר", עד שהכיסים התמלאו ופקעו. הרגשתי עשיר ומאושר, עד שאבא תפר - סגר את הכיסים וירדתי מנכסי.

 

ילדי תושייה ויוזמה אנחנו, חיפשנו בין הגרוטאות: קרשים, פחים, ברזלים, גלגלים, כל דבר שיכול לשמש אותנו בבניית משחקים, עגלות מרוץ וכו'. גם כדורגל בלוי מצאנו, בטרם נוכל לעשות בו שימוש, היינו צריכים לתקן אותו, לתפור את הקרעים, להדביק את הפנימית המפונצ'רת, למרק ולצחצח אותו והנה יש כדורגל לתפארה. מגרשים לא חסרו, חצרות הבתים, כיכרות, כל שטח פנוי התאים, כהרף עין סומנו השערים משתי אבנים, שופטים ומשרוקית יש וקדימה, בעטנו בכדור, גם ברגליים, העיקר שהכדור עף ועבר מצד לצד.

 

פעם באחד המשחקים הסוערים עף הכדור הישר לבית השכנים, לרוע מזלנו, נכנס דרך החלון. רעש ומהומה וההורים שילמו את הנזק. הכדור המסכן לא עמד לו הכוח מול הבעיטות הפרועות שחטף סתם כך, איבד אוויר והוציא את נשמתו, הפעם לתמיד.

 

מה הלאה? זוכרים את העצים והגלגלים? חומר למחשבה לייצור עצמי, עושים עגלה! הסיפוק היה מחדוות היצירה ומהמוצר. התגלגלנו במורד הרחוב בסמטא על יד
"
ה ק ו זַ ה" בית הסוהר, שם היה כור ההיתוך של ילדותי ונערותי. התמודדנו מי יגיע הכי רחוק ואני שהכרתי את הירידה, נהגתי בבטחה ובמהירות. ואכן הגעתי רחוק אבל רחוק מדי, לתוך הקיר של "ה ק ו זַ ה". העגלה התפרקה ואני מדדה, צולע, הלכתי הביתה עם ברך חבולה וכואבת. הורי לא חדלו להיאנח: "מה יהיה עם התכשיט שלנו?".

 

 

בינתיים עבר הקיץ וחיכינו לגשם, כיזמים ובעלי תושייה היו לנו תוכניות גם לימי הגשם. אם אין אפשרות לרכב בכביש, נשוט ב"נהר", פירוש הדבר, עברנו לייצור "סירות". תשאלו: לשם מה צריך "סירות" במלאבה? הרי אין ים, נכון, ים אין אבל מים יש ויש. יש לנו את ה סֶ רַ ג', מין "נהר", לא כמו ה ויסלה או ה ב ו ג, מילא, נהר לא, אז שיהיה נחל, העיקר שיש מים להשתכשך בם. אחרי ירידת הגשם, כשהוא מתמלא וזורם, היינו משיטים את הסירות על פני המים - מעשה ימאות. צוות אחד השיט את הסירה מנמל היציאה ובמרחק כמה רחובות, צוות אחר אוסף אותן והספינה שהגיעה ראשונה בשלום היא המנצחת. באחת הפעמים עלתה סירתי על שרטון והיה צריך לחלץ אותה. הזרם היה חזק ואני מעדתי ונפלתי לתוך המים וגם אני חולצתי, הגעתי הביתה ספוג מים, רועד מקור, זב חוטם וחפוי ראש. הורי נזפו בי וגערו ובאותה נשימה הודו לאל שנחלצתי בשלום.

 

מֵ הַ סֶ רַ ג' נהנינו גם בימי החורף הקפואים. כאשר קפא, גלשנו על פני הקרח בנעליים וגם במחליקיים, "לִיז'בעס"', כמובן עבודה עצמית - אלא מה - כי לקנות אוריגינליים היה לוקסוס ולמי היה כסף. אותו הדבר עם המזחלות "ה סַ נְ קָ ה", גם אותן ייצרנו בעצמנו. היה לנו מקום ה ח ל ק ה יוצא מהכלל. בסוף השול-גאס במורד הרחוב מצד שמאל, היה מגרש, עליו היינו משחקים גם בימי הקיץ. בחורף המדרון היה אידיאלי לזינוק עם המזחלות, אחרי ריצה קצרה השתטחנו על המזחלות וגלשנו למטה לכיוון המקווה.

 

באחד הימים, השלג היה דחוס, הדוק וחלק מאוד וכהרגלי פתחתי בריצה ומשתטח על המזחלת וגולש, גלישת חיי, טס-דוהר, בלי יכולת להאט או לבלום. כבר הייתי קרוב למקווה, מנגד הדלתות, עצמתי עיניים ופתאום בום-טרח, אני בפנים. פרצתי את הדלתות. בא הבלן, הקים צעקות, "מה עשית?, מה יהיה?, הכל פרוץ, חורף, קר!" קודם כל החרים לי את המזחלת. לא נורא, יכולתי לעשות אחרת, אבל כשדרש להביא את אבא, הרגשתי גרוע, עסק ביש, זה כרוך בתיקון הנזק, דהיינו כסף. בכיתי, התחננתי אך זה לא הועיל. הוא בשלו רוצה את אבא.

 

לבלן היה בן שלמד איתנו בבית-הספר, הלכתי אליו ובקשתי שיעשה משהוא, לא לפני שהבטחתי לו את המזחלת - לא לתמיד. באנו אליו לבלן  החבר שכנע את אביו לוותר וכך היה - "יצאתי בשלום" איזו הקלה.  אבל זה לא סוף הסיפור. ביום שישי הלכנו למקווה, אבא ואני, בא הבלן והתחילו לדבר ביניהם, התברר שהם הכירו. ניסיתי להסתתר מאחורי גבו של אבי. הבלן הבחין בי ושאל את אבא שלי: "זה התכשיט שלך?" וסיפר לו את מה שקרה ואבא מחייך מספר לבלן את תעלולי וככה על חשבוני הם משחקים ביניהם. ובסופה של השיחה הם הסכימו: אכן יש לילדי מלאבה "מוטיבציה" רוצה לומר, יוזמה ותושייה. תוך כדי כך משך אותי אבא באוזן, ראה זאת הבלן ומשך גם הוא באוזני השנייה, ועכשיו אתם כבר יודעים, מדוע יש לתכשיט אוזניים גדולות.

 

מקור התמונה: מלאבה היהודית,קורותיה * התפתחותה *  כליונה, כרך א' עמ' 231

 

Back to M.R.I. - Mlawa Remembrance Initiative

Last updated September 25th, 2007

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!