כתבה זו על פלה מייבום (לבית צייטאק) ילידת מלאבה, פולין. הודפס בעיתון "כל העיר" ירושלים, 2.12.88 . פורסמה ב"ידיעון לשנים 1994-2003" שהוציא לאור ארגון יוצאי מלאבה, בעריכת יוסף הרמן ומשה פלס (פולטוסקר), נובמבר 2003           

 

שישים ילדות שלה

 

באיחור של כמה עשרות שנים וכמעט בעל כורחה זכתה פלה מייבום להכרת  ההיסטוריה על מעשיה בבלוק 8, C- לאגר, אושוויץ. גם היום היא לא מוכנה לפרט, אבל הילדות מהבלוק עושות את זה במקומה. הן פשוט חייבות לה את חייהן.

 

היום קוראים לה פלה מייבום, פעם קראו לה פלה צייטק. אבל שישים נשים, שהיו פעם ילדות בבלוק 8 בצי- לאגר באושוויץ, יזכרו אותה לעולם כפלה. רובן ככולן חבות לה את חייהן. אף אחת לא ידעה את קורותיה ומוצאותיה אחרי המלחמה עד לפני שבועיים, כאשר פלה מייבום הוזמנה ליד- ושם וזכתה שם לכבוד השמור לחסידי אומות עולם. על פי הנהלים במוסד זכאי לתואר הזה רק גוי שהציל יהודים, אבל במקרה מיוחד זה חרגו מהמקובל. לטקס הגיעו כשלושים ניצולות, שנענו להזמנה שהתפרסמה בעיתונים. אבל עוד לפני כן, מרגע שהתפרסמה המודעה, לא חדל הטלפון אצלה לצלצל. כל המתקשרות הודיעו לה חד וחלק: "את הצלת אותי", "בזכותך אני חיה", "טוב שמצאתי אותך". הן השאירו מספר טלפון, אבל פלה לא התקשרה. היא מעדיפה את השכחה, וגם כשהיא מוכנה כבר להיזכר, היא עושה זאת באיפוק לקוני תמוה.

      

טקס ההוקרה התקיים באיחור של למעלה מעשרים שנה. אז, במלחמת ששת הימים פגשה פלה לראשונה את אחת הניצולות שלה, לאה שנפ, הן נפגשו ברחוב לגמרי במקרה, ושנפ, שעוסקת בכתיבה עיתונאית בעיתונים הונגריים, פרסמה את הסיפור במלואו. היא כתבה בין היתר: "הגעתי לצריף הילדים בגיל שנתיים עד שש- עשרה בתוך צריף ענק. זה היה בצריף מס' 8 באושוויץ. במשך שבועות לא נגענו באוכל, שלא היה ראוי אפילו למאכל בהמות.סבלתי כאבי תופת באוזניים. שפתי היו פצועות ושסועות מקדחת החם שתקפה אותי. מוגלה ודם זבו מאוזני... כבר אז ידענו את המשמעות של להיות חולה ולאן מגיעים החולים באושוויץ. לא היה איכפת לי. הייתי אדישה לכל.

       

נשכבתי על הרצפה הקרה וחיכיתי שיקרה לי משהו, שיפסיקו כבר בכאבים הנוראים. זוג עיניים טובות, עיניים רחמניות ואפורות, הביטו בי מלמעלה. "צאי למפקד. כאן אסור לך להיות חולה."

 

שתי ידיים חזקות ואמיצות הרימו אותי. פלה, הבלוק-אלטסטה (זקנת הבלוק)... כאשר הסתיים מפקד הלילה, שבנו אל הצריף קפואות למחצה. פלה נשאה אותי על ידיה והביאה אותי אל תוך קיטונה הקטן שבקצה הצריף. השכיבה אותי במיטתה, הכינה לי תה חם והחלה לנקות את אוזני מן המוגלה. היא עשתה זאת בעדינות רבה ליטפה את ראשי המוגלה וסיפרה לי את קורותיה העצובות.

 

 היא "ותיקה" כאן באושוויץ.  זה לה החורף הרביעי. במו ידיה הניחה את אמה על המכונית שהובילה את החולים למשרפות. היא לא יכלה לסבול יותר את ייסוריה. "'אבל אתן הילדות, אתן חייבות להישאר בחיים, אולי עוד יקומו היהודים לתחייה" אמרה.

 

 "יום יום טיפלה בי במסירות רבה, כאם הייתה לי ולאלף הילדות שבתוך הצריף. טרם הלכנו לישון על הדרגשים הצפופים והדחוסים עד אפס נשימה, הייתה פלה באה לקראתנו, מנשקת אותנו, את מצחי הילדות הנותרות, שמספרן התמעט מיום ליום. היא נסכה בנו עוז ורצון לחיות...

 

מאז עברו 24 שנה. שנת תשכ"ז, זה עתה פרצה מלחמת ששת הימים... אני בין הראשונים העולים לירושלים, הנה אני עומדת בקרבת ישיבת בית-הכרם, שמה לומד בני. עוד רגע ואנו עומדים ללכת לדרכינו, והנה עיני נפגשות  עין בעין עם זוג עיניים אפורות, עייפות ועצובות. דיבור ניטל ממני. קפאתי תחתי ונאלמתי דום. הייתי כמאובנת, ורק אחרי רגעים אחדים שבה רוחי אלי, תוך שאני תופסת בידה. רגעים שנראו לי כנצח, עד שהצלחתי להוציא מפי את המילה  היחידה. פלה. "בלוק 8, ילדתי", השיבה לי בלחש..."

 

 לאה שנפ היא היום אישה חרדית, שבניה תלמידי ישיבה. פלה מנהלת אורח חיים חילוני לגמרי. כשהגיעה אליה שנפ לביקור עם בעלה, אמרה לו פלה: "אני יכולה להציע לך תה בכוס זכוכית. אצלי לא כשר". "אצלך", השיב לה מר שנפ, "גם חזיר כשר".

 

גם היום, כמו לפני 44 שנים, יש משהו בנוכחות האצילית, העצובה והחזקה שלה שכובל אותך לקלישאות. אם מישהו נראה כמו מלאך, זאת היא. גם הנשים שבאו למפגש הרבו להשתמש בהגדרה הזאת.

 

אחת מהן, רחל קרמר, הקדישה לה שיר "על שבגבורה ובאומץ ציוותה לנו את החיים". היא הייתה בבלוק 8 ביחד עם שתי אחיותיה, ופלה שמרה עליהן מכל משמר. "שלש אחיות שהגיעו ביחד לאושוויץ", אמרה להן, "אסור שייפרדו". שתיים מהן היו במפגש. האחות השלישית לא הצליחה להגיע.

 

 הרבה דמעות נקוו בעיני הנשים שבאו למפגש. גם בעיני פלה, שישבה מאופקת ושקטה והנהנה כל הזמן בראש. היא נמנעה עד היום מכל אירוע הקשור בשואה. לא הגיעה למשפט אייכמן ולא הצטרפה אל תובעי ראשו (או עצמותיו) של מנגלה. הילדים שלה לא שמעו אף מילה על השואה. "רק עכשיו אני שומע את הסיפורים האלה, אני יודע איזה אמא יש לי". פלה "אני הפכתי דף, כמו שלא דיברתי ולא סיפרתי כלום לאף אחד, כך גם לא הגעתי  ליד-ושם. ביקשו ממני ללכת לבתי ספר ולספר, לא יכולתי. לא נתתי לזה  להשפיע על הבית. גם לבעלי לא סיפרתי. היו לי חיים מאד מאושרים אתו. ארבעים שנה הלכנו את כל הדרך יחד ולא נתתי לזה להפריע. ההפרעות היו בלילה. כשכולם הלכו לישון, לי היו נדודי שינה. עד היום".

 

 באותו נימוק דחתה גם את האירוע הזה בלמעלה מעשרים שנה. "לא הייתי עוד מוכנה בכלל לפתוח את הפרק הזה בחיים שלי. הייתי עסוקה מאד. בעלי היה חולה ולא רציתי לחזור לדברים האלה". היא נמנעה מכל מפגשים של הניצולים, ספרות שואה לסוגיה, מאמרים, הכל נפסל אצלה מראש. "בשבילי זאת לא כל האמת", היא מסבירה, "אף- אחד לא יכול לספר את כל  אמת. רק קטעים בודדים. גם אני לא כל כך יודעת לדבר, ואין לי מילים  הסביר את זה. בזמן האחרון בכלל הביטויים נעלמו לי. אפילו בפולנית, שפת האם שלי, קשה לי להתבטא, אבל אני מנסה להגיד לך רק, שכל המפגשים האלה והספרים והמאמרים, כל אלה רק מקטינים את האירוע. מפני שמי יכול לספר על שישה מיליונים. שהמתים יספרו. איך אחד נחנק בקרמטוריום ואיך אחר קיבל מכות עד שמת. איך זה כאב לו. אני לא יכולה לספר ואף- אחד אחר לא".

 

 פלה מייבום עובדת מזה ארבעים וארבע שנים כאחות בהדסה. אחרי הפנסיה חזרה תמורת תשלום סמלי לשמש במחלקת הכאבים של בתי-החולים. היא נולדה בפולין להורים בני המעמד הבינוני שעסקו במסחר. האווירה בעיר הייתה ציונית מאד, ובתיכון היהודי שם באו ללמוד מכל הכפרים בסביבה. ייעודה דל פלה היה ברור לי כבר אז. היא רצתה להיות אחות. כשסיימה את לימודיה יצאה ללמוד בווארשה בבית- החולים צ'סטה, שהיה ידוע כטוב וכגדול ביותר בפולין כולה. אחותה הבכורה, אסתר, כבר עזבה את פולין ובאה ארצה עם קבוצת חברים. היא למדה כאן בבית- ספר לאחיות הדסה שבהר- הצופים, בעוד פלה צועדת לקראת סוף לימודיה במחזור 24 של בית- הספר צ'סטה, המחזור האחרון לפני המלחמה. פלה הספיקה לקבל את הדיפלומה כשפרצה המלחמה, ומיד החלה לעבוד. אחד החולים שלה היה יאנוש קורצ'אק. "היה לו קרבונקול, אפסס בגב", היא נזכרת, "והדופק היה מהיר מאד. הוא איבד המון דם אבל תמיד היו לו בדיחות וחוש הומור בלתי רגיל". כשהחלים ועזב העניק לה במתנה את הספר "לבדי, לבדך, אתך אלוהים" והקדיש לה אותו בזו הלשון: "לאהדת פלה צייטק, שהמתיקה את חיי בהיותי בבית- חולים, לזיכרון, קורצ'ק".

 

אחר- כך באו הפצועים הראשונים. חיילים פולנים שפונו מהגבול עם גרמניה והעבירו את הידיעות הראשונות מהמלחמה. הם סיפרו לפלה, שמלאבה, עיירת ילדותה, נהרסה, שהבית שלה נשרף, אבל ההורים חיים ונמצאים אצל הדודים. פלה החליטה לחזור הביתה, אלה שהמעבר מווארשה למלאבה נחשב מעתה לחציית גבול. כשהגיעה למודלין ועמדה לחצות את הנהר בוק אל עבר מלאבה, עצרו אותה חיילי הגסטאפו והחזיקו אותה יומיים במעצר. לבסוף שוחררה אך לא מצאה את מלאבה. "לא מצאתי כלום", היא נזכרת. "כבר לא היה לי בית. רוב העיר נשרפה. נדמה לי שמלאבה הושמדה כבר בלילה הראשון של המלחמה. את ההורים שלי מצאתי אצל הדודים. אחותי הייתה כבר בארץ".

 

בתוך זמן קצר הפכו תושבי העיירה לעושי דברם של הגרמנים. הם שרפו את בית- הכנסת, והחריבו את בית- הספר היהודי והכריחו את התושבים היהודים להסתובב עם טלאי צהוב. אז גם הוקם הגטו של מלאבה, ופלה יחד עם הוריה וכל יתר היהודים רוכזו שם. הגטו שרץ מחלות מידבקות כמו טיפוס, ופלה התגייסה למלאכת הטיפול במסגרת בית- חולים מאולתר, שהוקם בגטו. בזכות התפקיד הזה היה לה מקום נסבל לחיות בו. היא גרה בבית- חולים, לעומת הוריה שקיבלו חדר עלוב בגטו. התיאורים שלה מהתקופה הזו לקוניים, כמעט יבשים, במכוון, כדי לא לגמד במילים את מה שבאמת אירע. מאחוריהם מסתתרת מציאות ברוטאלית של מעשי רצח והתעללות יום- יומיים שעשו הגרמנים ביושבי הגטו.

 

 פלה הייתה בחורה צעירה ויפה. היא הייתה יכולה לנצל את הנתונים האלה ולצאת משם, אבל זה לא עלה על הפרק. "קודם כל היה לי תפקיד מעולה", היא אומרת, "הייתי יכולה לעזור לחולים. חוץ מזה, לא יכולתי לעזוב את הורי. הם היו צעירים, ארבעים, משהו כזה. יכולתי קצת לעזור להם. חוץ מזה, גם אני חליתי בטיפוס. נדבקתי מהחולים ונעשיתי חולה מאד. אבא ואמא ישבו לידי כל הדרך ובסוף התגברתי".

 

היא נשארה אפוא בעיירה, עד שהגיע שלב הטרנספורט. כמו כולם הייתה בטוחה שהם יוצאים למחנה עבודה. היא יצאה בטרנספורט האחרון, בדצמבר חורפי קשה, ביחד עם הוריה ועוד כאלף יהודים. רק בדרך החלו להגיע שמועות מהפולנים, שצעקו ובישרו להם את יעד המסע. פלה הצליחה  להצטייד בעוד מועד בכמות מספקת של מורפיום. "נתתי לאמא ואבא", היא נזכרת. "אמרתי להם, "אם תראו שאי- אפשר יותר להמשיך הלאה, אז תגמרו". בא מצדו לחץ על בתו לברוח. "אני כבר גמרתי", אמר לה, "לי אין סיכוי, אבל את תברחי, תצילי את עצמך". פלה סירבה בכל תוקף. "גורלי כגורלכם", אמרה ונכנסה אתם בשערי אושוויץ הקפואה. הם הופרדו מיד בסלקציה חסרת פשרות. היא רק הספיקה ללוות את אמה אל האוטו שהוביל אותה אל  מותה ונפרדה מאביה, שחי שם עוד כחודש לפני שהומת.

 

פלה יועדה לעבוד במרפאת שיניים שעמדה להיבנות במחנה. היו אתה עוד שש נשים שנותרו מהטרנספורט. כששמעו שמחפשים אחיות ורופאים למחנה, הצהירו מיד שהן אחיות. כך גם ניצלו והובלו ביחד עם פלה לבירקנאו. בלילה הראשון היא שקדה איתן על כללי טיפול בסיסי, לימדה אותן לעשות זריקות ולהגיש עזרה ראשונה, כדי שאם יבואו לבדוק, הן תדענה משהו.

 

עד לבניית מרפאת השיניים החלה פלה לעבוד בבית החולים של מחנה בירקנאו, שטיפל בחולים שהובאו מכל האזור. אחר- כך נפתחה מרפאת השיניים, שנועדה לאסירים פולנים ואחרים. פלה הייתה אסיסטנטית של רופאות פליטות ממקומות שונים. המרפאה הזו הייתה גיהינום בפני עצמו. חדרי המכשירים שכנו בצד אחד המרפאות בצד שני, ובתוך היו המשרדים. במכון הרנטגן עשו את הסטריליזציה של הגברים. היה שם איזה צ'כי טכנאי רנטגן או משהו כזה, והוא עשה את זה. כל יום ראינו את הגברים יוצאים משם ומקיאים. כל יום, זה היה נורא.

 

אבל היה למרפאה יתרון. היא הייתה תחת פיקוח רופאים מטעם האס אס שבאו מפעם לפעם למחנה וסיפקו לו את התרופות. בין הרופאים ואנשי המרפאה התפתחו יחסי תן וקח. "הגרמנים שעבדו אתנו" אומרת פלה, "היו מושחתים לגמרי. אפשר היה לקנות אותם. אנחנו ארגנו מלאי של מתנות,  בגדים יפים, כסף. הם קיבלו את זה כמובן בסתר, אבל ככה הם שמרו עלינו. הם ידעו בערך מתי הסלקציות ודאגו שלא ניכנס.

 

עד שהגיע מנגלה. פעם תפס את פלה עם כותנת לילה, שנועדה למטרות שוחד. הוא סילק אותה מן המרפאה והעבירה לצ-לאגר, מחנה הילדות של בירקנאו. היא הוצבה בבלוק 8 (היו שם 32 בלוקים). וכל מה שיש לה לומר על התקופה מסתכם במשפט "הילדות היו קטנות מאד, ואני עשיתי מה שיכולתי".

 

ובכל זאת?

אני הייתי הבלוק- אלטסטה. הזקנה של הבלוק. ידעתי שכולם הולכים למות,  בקרמטוריום. היו שם יותר מאלף ילדות, וידעתי שזה הסוף של כולנו. אז כמה שיכולתי להציל ואיך שיכולתי להציל עשיתי את זה. קודם כל טיפלתי בחולים, אחר- כך הסתרתי אותם. היה על ידי איזה מחסן עם שומרים, היו לי קשרים אתם, וככה הצלחתי להסתיר את הקטנים מאד ואת החולים. ידעתי גם שהיו טרנספורטים שלא יצאו למשרפות, אז את האחרים השתדלתי להעביר לטרנספורטים האלה.

 

ולא פחדת?

לא ידעתי מה זה פחד. אולי כי לא היה לי מה להפסיד. אני זוכרת פעם אחת, כשהייתי במרפאה באו ולקחו חולים לקרמטוריום. מנגלה עשה את זה והוא לקח גם מישהי מהעיר שלי. ראיתי אותה מובלת ערומה ואמרתי: "אם אתם לוקחים אותה, אז תיקחו גם אותי". עד היום אני לא יודעת איך ומה קרה שהקשיבו לי. לא יודעת מה בדיוק אמרתי, אבל איכשהו היא נשארה והיא חיה והיא באה ארצה. קוראים לה רויה. קיבלתי מכתב מההורים שלה, שהודו לי על שהצלתי אותה.

 

אף פעם לא עניין אותך לברר מה עלה בגורל האחרות?

אחר- כך כבר לא הכרתי אף- אחד חוץ מאשר את לאה שנפ. היא פגשה אותי לילה אחד אחרי שגמרתי תורנות לילה בבית החולים. היא באה לבקר את הבן שלה שלמד כאן בישיבה ועברה ברחוב שלי. פתאום היא נתנה צעקה. פלה. ואז נשארתי אתה בקשר, ככה, רופף. רק היא התחילה להזכיר לי אנשים. לפניה לא פגשתי אף- אחד ואיש לא ידע עלי.

 

להערכתה של פלה, נותרו מהמחנה הזה בערך שלושים הנשים שבאו למפגש, ואולי, רק אולי, עוד כמספר הזה בחו"ל. היא עצמה נשארה לעבוד במחנה עד סוף המלחמה, ואז ב- 1945 יצאה עם כל הנותרים לצעוד את מצעד המוות לגרמניה. פלה: "אז הלכתי והלכתי. הרוסים כבר התקרבו. לקחו את כל המחנה לגרמניה. רק החולים נשארו. הלכנו ימים ולילות ברגל. אחר כך ברכבות. מניה, חברה מהמחנה, הייתה איתי כל הזמן. יש לה על היד מספר אחד יותר ממני. צעדנו ימים ולילות בקור וברעב. לי כבר לא היה כוח, אבל מניה דחפה אותי כל הזמן. ככה המשכנו צפונה. עד שהגענו לאיזה מחנה, ושם השתחררנו על- ידי אמריקאים".

 

איכשהו, בעזרת חיילים צרפתים משוחררים, יצאו פלה וחברתה לצרפת. הן התעכבו בבלגיה ונעצרו על- ידי הצבא הבלגי בחשד שהן גרמניות. בסופו של דבר שוחררו, ופלה התקבלה לעבודה בבית- חולים סאן- פייר שבבריסל. כעבור חודשים אחדים שיגרה מכתב אל אחותה אסתר, ובעצה אחת החליטו שתצא ארצה. היא עזבה בעזרת הבריגאדה דרך פאריס למארסיי ועלתה על אוניה אנגלית, שהגיעה לחיפה באורח בלתי לגאלי. פלה הועברה למחנה עתלית עד שאחותה סידרה לה סרטיפקאט. אחרי שלושה ימים שוחררה ויצאה לירושלים. תיאור הפגישה נשמע מפיה חסכני להפליא: "היא קיבלה אותי כמו שאחות יכולה לקבל". השתיים נכנסו לגור בחדר אחד בכרם- אברהם, ומיד אחר- כך התחילה לעבוד בהדסה.

 

שנתיים אחר- כך נישאה האחות אסתר לשאול מייבום, ותוך זמן קצר התחתנה גם פלה עם אחיו התאום, אברהם מייבום, אגרונום במקצועו. הם הקימו בית, נולדו להם שני בנים ובת ונכדים משלושתם. מאז ועד היום עובדת פלה כאחות. היום היא עובדת במרפאת הכאבים של הדסה, לשם באים חולים, שאף אחד כבר לא יכול לעזור להם. יש לה ניסיון עשיר בזה.

 

אברהם נפטר

 

לפני למעלה מחודש נפטר בעלה של פלה אחרי שנים ארוכות של מחלה קשה. אישה חזקה ומאופקת, קיבלה את זה קשה. משהו גרם לה להתקשר ללאה שנפ, אחת מאלו שהצילה באושוויץ. שנפ, היום עיתונאית בשפה ההונגרית, כתבה על כך בעיתון "אויקלט" כדברים האלה: "ככל שעובר עשור אחרי עשור משתנים תווי הפנים בזיכרוננו עד לבלי הכר, על כן לפלא היה בעיני, בעוברי לפני עשרים שנה ברחוב ירושלמי שזיהיתי את פלה בן רגע, אף שלא ראיתיה כ-24 שנים. הכרתי את פלה בארבעת החודשים האיומים ביותר בחיי. היא הייתה היצור היחיד עלי אדמות שהיה יכול לעורר תקווה ולחזק אלפי ילדים בעת ובעונה אחת ברגעי הייאוש  הנוראים ביותר. היהודייה הצעירה, כבת 24, מפולין הייתה הבלוק אלטסטה מספר שמונה באושוויץ. חצאי השעות שיכולתי לבלות במחציתה לעיתים נדירות, בביתה הצנוע, התרבותי, היו יקרות לי מאד. היא הייתה שם עם בעלה אברהם, האגרונום המלומד, והביקורים האלה הותירו לי לזיכרון שלא יימחה את זוג העיניים האפורות, העצובות, שנתלו בי כמו פעם, כאשר ניצבה חיוורת כסיד ליד מנגלה ועינתה את נפשה במחשבה, כיצד עוד תוכל להציל ממוות את אלה שנשלחו שמאלה...

 

"והנה יום אחד צלצלה אלי ורק שתי מילים היו כפיה, אברהם נפטר. ניצבת אני בבית- ההלוויות שבסנהדריה, מביטה מרחוק בפלה, אותה מוליכים שני בניה עוזי וזאב ובתה מיכל. אישה זעירה, דקות גו, לבושה שחורים. צועדת היא על- פני המדרגות בצעדים איטיים, חרישיים, ממושמעים. התמונה משתנה לעיני רוחי. רואה אני את הנערה זהובת השיער בלבוש הפסים של האסירים, עוקבת  אחרי תנופת ידו של מנגלה והזיעה ניגרת ממצחה. אחר- כך בתום המסדר, פורשת זרועותיה כלפינו. ילדי החביבים, אל ייאוש. חייבים להישאר בחיים. ועתה הנה ניצבת היא מולי, ובאותה תנועה מוכרת מושיטה אלי את זרועותיה. באותו רגע חשתי, כי ילדי המחנה האהובים עליה עדיין שמורים בלבה. אף דובבו שפתי כי באתי בשם צריף הילדים מספר שמונה שבאושוויץ, כדי לומר לה שלעולם נעמוד לצדה בלב מלא תודה."

 

 

Back to M.R.I

.

Last Updated 14.3.2004

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!