We Remember Mielec!

MIELEC, POLAND

THE SHTETL THAT BECAME A NAZI CONCENTRATION CAMP

by Rochelle G. Saidel

In memory of Sala and Feige Borger, as well as all the women, men, and children of Mielec who perished during the Holocaust.

www.rememberwomen.org 

NEW from Gefen Publishing House, 2012
$24.95 -  Hard Cover -
ISBN 10: 9652295299 - 240 pages

Also available as an e-book from Kindle and other sources

http://www.gefenpublishing.com/product.asp?productid=953

This unprecedented book about Mielec, Poland is available for pre-orders from Gefen Publishing, as well as Amazon.com and other book dealers. The book's 45 visuals include rare documentation of correspondence during the Holocaust. Author Dr. Rochelle G. Saidel's research was carried out as a Research Fellow at the Yad Vashem International Research Institute, as well as under the auspices of Remember the Women Institute.

Mielec, Poland, is just one of many small dots on the map of the Holocaust, but its remarkable and unique history calls for closer scrutiny. Using an experimental process that was not repeated, the Nazis destroyed the Mielec Jewish community on March 9, 1942. After murdering those deemed too old or disabled to be useful, the German occupiers selected able-bodied survivors (mostly men) for slave labor and then deported the rest (4,000 mostly women, some with children) to another sector of the Generalgouvernement, the Lublin district. This process was recorded not only by the Nazis, but also by some members of the local Jewish and non-Jewish population. The visual and written documentation in this book allows us to learn about the Jewish community that had flourished in Mielec until the Holocaust, as well as the unusual way in which it was wiped out by the Nazis. In addition, testimonies and war criminal trial records describe an almost unknown brutal slave labor camp that operated on the outskirts of Mielec from before March 1942 until July 1944.

Mielec is located in the Rzeszów province in southern Poland, quite close to Tarnów (and was in the Kraków district of the Generalgouvernement). Both the Jewish community and the concentration camp of Mielec have almost vanished from history, and evidence at the site is sparse. Nevertheless, what happened there can be recounted using old and new testimonies, rare photographs and documents, survivor interviews, and archival material. With the exception of a small number of people fortunate enough to survive by running and hiding, the entire population was murdered, sent to slave labor camps, or later deported to death camps from the Lublin district.

Mielec was the first town in the Generalgouvernement from which the entire Jewish population was deported in the context of the Final Solution. The Nazis’ well-documented decision to deport the Jews of Mielec was made very early, in January 1942. Furthermore, after deportation to the Lublin district following an Aktion on March 9, 1942, the Mielec Jews were not murdered immediately. They were allowed to live for months under terrible circumstances in some of the small towns in that district, near Sobibór and Bełżec. Ultimately these two death camps would be the final destination for Mielec’s Jews.

Another unusual aspect of the Mielec story is the labor camp that was located there. The site of the Polish National Aircraft Company (PZL), part of a Centralny Okreg Przemysłowy (Central Industrial District), was taken over by the Nazis for the manufacture of Heinkel airplanes. Later this work camp became a concentration camp, complete with tattoos and sadistic commandants. Despite these facts, histories of the Holocaust rarely mention Mielec. Today, this site is a Euro-Park industrial complex.

The rare visuals about Mielec during the Holocaust are from survivor Moshe Borger (who was given a photograph album and correspondence by a Polish neighbor after World War II), from archives (the deportation), from research trips to Mielec, and from other survivors. Very early and much more recent survivor testimonies, as well as Nazi documentation, help to tell the story. The author interviewed survivors and also found Nazi war criminal trial records. Material from the unpublished manuscript of a Mielec concentration camp survivor and from the diary and unpublished manuscript of a Mielec shtetl survivor are included, as is testimony from a Mielec resident who was one of ten women to survive the Sobibór revolt. Research was carried out in Yad Vashem, the United States Holocaust Memorial Museum, the Jewish Historical Research Institute in Warsaw, and on site in Mielec.


Table of Contents

 

Preface

IX  
Chapter 1: Mielec Today and Before World War II 1

Photo Gallery 1: Pre-World War II Mielec

Chapter 2: The Mielec Jewish Community under Nazi Rule

17  
Chapter 3: The Mielec Deportation Begins: March 9, 1942   Photo Gallery 2: Mielec from September 1939 to the March 9, 1942, Deportation

Chapter 4: Mielec Jews in the Lublin District

 

   
Chapter 5: The Many Who Were Murdered, the Few Who Escaped    
Chapter 6: Missing the Roundup, Running, and Hiding    
Chapter 7: The Mielec Slave Labor Camp    
Chapter 8: The Mielec Concentration Camp  

Photo Gallery 3: Exile in the Lublin District, Slave Labor in Mielec, and Mielec Today

 

Chapter 9: Post-World War II Nazi War Criminal Trials    
Appendix: Jewish Life in Mielec: Sixteenth through Nineteenth Century    
Acknowledgments    

References

   

Index

   
About the Author   219

About the Author

Dr. Rochelle G. Saidel is founder and executive director of Remember the Women Institute in New York City, as well as a senior researcher at the Center for the Study of Women and Gender at University of Săo Paulo, Brazil. She was a Research Fellow at the Yad Vashem International Research Institute in 2006, researching Mielec. She is the author of The Jewish Women of Ravensbrück Concentration Camp (University of Wisconsin Press, 2004, 2006), also published in Hebrew, 2007, and Portuguese, 2009. She is the co-editor of Sexual Violence against Jewish Women during the Holocaust (Brandeis University Press/University Press of New England, 2010), and editor of Fiorello’s Sister: Gemma La Guardia Gluck’s Story (Syracuse University Press, 2007). She is also the author of Never Too Late to Remember: The Politics behind New York City’s Holocaust Museum (Holmes and Meier, 1996) and The Outraged Conscience: Seekers of Justice for Nazi War Criminals in America (SUNY Press, 1984). A political scientist with a PhD from the Graduate School and University Center, City University of New York, she has worked on issues related to the Holocaust since 1977, presenting conference papers and lectures, publishing books and articles, and curating exhibitions. She divides her time among Jerusalem, New York, and Săo Paulo.

For more information, see www.rememberwomen.org

Contact: info@rememberwomen.org or 1-212-799-0887

Copyright © Rochelle G. Saidel

 

פנקס הקהילות

אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה' פולין, כרך שלישי

גאליציה המערבית ושלזיה

עמ' 241-245

יד ושם – ירושלים 1984

 

מיילץ   Mielec

 

(נפת מיילץ, מחוז קראקוב)

 

שנה year

כלל האוכלוסיה

יהודים

1765

(?)

585

1848

(?)

1,980

1880

4,981

2,766

1890

4,712

2,596

1900

4,909

2,819

1910

6,135

3,280

1921

5,599

2,807

 

כמקום יישוב מוזכרת מיילץ בתעודות מן המחצית הראשונה של המאה ה-13. ב-1452 צוינה כעיר פרטית של בני האצולה, וב-1457 ניתן לה רשמית מעמד של עיר, כמרכז חקלאי ומסחרי. בתחילת המאה ה-19 נותרה האחוזה שבעיר בידי משפחת האצולה אוסולינסקי. מלחמת הקוזאקים והשבדים של אמצע המאה ה-17 גרמה לירידתה של העיר, והדליקות והמגיפות שפקדו אותה במלחמות הנ"ל ולאחריהן כמעט שרוקנו אותה מיושביה. במאה ה-18 התאוששה מייליץ מקיפאונה. ובאמצע המאה ה-19 היא נקבעה כמקום-מושבם של שלטונות הנפה. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, ובעיקר בשנות השלושים של המאה ה-20 התפתחה מיילץ בקצב מהיר יותר; היא נכללה באזור הפיתוח המרכזי של פולין, והוחל בה בהקמת מפעלי תעשייה גדולים. בימי מלחמת-העולם השנייה נפגעה העיר קשה; רבים מבתיה ובנייניה הציבוריים נהרסו.

 

נראה שיהודים מעטים בלבד ישבו במיילץ, משקיבלה זו את מעמדה העירוני ועם התפתחותה כמרכז מסחרי. עד הרבע הראשון של המאה ה-18 היו אפילו הגבלות על מגורי היהודים במיילץ. אולם התיישבותם רבת ההיקף בעיר באה לאחר שהיתה זו שרויה בקיפאון עד תחילת המאה ה-18, ובעליה הפרטיים היו מעוניינים ליישב בה יסודות בעלי יוזמה, שגם דרישותיהם מועטות הן. ואכן במחצית השנייה של המאה ה-18 כבר היו היהודים הרוב באוכלוסי העיר, ומאז ועד 1939 הם המשיכו להוות יותר מ-50% של אוכלוסי העיר.

 

ב-1765  היישוב היהודי פרש את חסותו גם על 326 היהודים תושבי הכפרים שבסביבה. באותה שנה היו ביישוב היהודי במיילץ 135 מפרנסים, רובם עסקו במסחר ומקצתם בחכירה. אולם ראוי לציון מספרם הגדול לערך  של העוסקים במלאכה. במקצועותיהם של 32 המפרנסים שעסקו במלאכה היו: 12 חייטים, 3 כובענים, עושה-סרטים אחד, 2 צורפי- זהב, 5 קצבים, 3 אופים, סבן אחד, זגג אחד, עושה-קטיפה אחד, עושה דוודים אחד ו-2 גלבים. הקהילה העסיקה בעת ההיא רב, חזן, 3 שמשים. ביישוב היהודי מצאו גם את פרנסתם מלמדים ו-3 בדחנים.

 

לאחר חלוקתה הראשונה של פולין ב-1772 והקמת השלטון האוסטרי במיילץ, גדל היישוב היהודי בעיר גופא ובכפרי הסביבה. ב-1781 היו במיילץ ובכפרי הסביבה  734 משלמי מיסים יהודים; 280 מהם שילמו 25 גולדן לשנה, 431 שילמו 100-25 גולדן, ו-13 שילמו 300-101 גולדן לשנה. כבשאר המקומות, קשה היה גם על יהודי מיילץ לשאת בנטל המיסים הכבר, והקהילה נאלצה לשקוע כחובות, או שלא לפרוע את חובותיה המצטברים. ב-1779 לוותה הקהילה 750 אדומים מן המנזר הישועי בסאנדומייז' (צ'וזמיר) (. Sandomierz (Tsoyzmir ב-1781 נדרשו יהודי מיילץ לפרוע את החוב שנצטבר עבור מס-הבתים בסך 13 גולדן. נטל כספי נוסף על הקהילה במיילץ היה כרוך בחובות לממן את התיישבותן בכפרים של 7 משפחות יהודיות, בסך 1750 פלורין. ואמנם מ-1796 ועד  1804 עזבו 7 משפחות את מיילץ בדרכן להתיישבות בכפרים. הקהילה התרוששה כל-כך, שלא עלה בידה מ-1830 לשלם שכר קבוע אפילו לרב העיר. גם החזן של בית-הכנסת התפרנס מנדרים בלבד.

 

ואולם במחצית השנייה של המאה ה-19 השתפר המצב  הכלכלי. למעשה, היו כל המסחר והמלאכה בעיר בידי היהודים. בשלהי אותה מאה ובתחילת המאה ה-20 מצאו משפחות רבות את פרנסתן בקalign=center04;יית נוצות, אחסונן ושיווקן, אף.בחוץ-לארץ. בענף זה הועסקו גם פועלים שכירים רבים לערך, וכן רוכלים שחיזרו על הכפרים וקנו את הנוצות מן האיכרים. לבעלי המחסנים ולמייצאים סחורה זו היו גם סניפים בערי גליציה ופולין הקונגרסאית וכן סוכני-מכירה בחוץ-לארץ. אף-על-פי-כן לא חרגה בדרך-כלל כלכלתם של יהודי מיילץ מזו שהיתה מקובלת בשאר ערי גאליציה. המשברים הכלכליים בשנים האחרונות של המאה ה-19 ושל השנים הראשונות במאה ה-20 פגעו קשה גם ביהודי מיילץ. גם הדליקה הגדולה שפרצה ב-1904 ואכלה רבים מבתי היהודים גרמה לא במעט להתרוששותם ההולכת וגוברת של בני המעמד הבינוני מבין הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים, ואילו העניים, הללו נתרבו ומצוקתם העמיקה.

 

ב-1907 סגר מושל-הנפה בתי מסחר לנוצות של יהודים רבים במיילץ, וזאת כתגובה על שהללו הצביעו שלא לפי רוחו בבחירות לפרלמנט. זמן-מה נותרו העוסקים בענף זה, ובעיקר הפועלים, בלא פרנסה. ברם, בלחץ הצירים היהודים בפרלמנט בוטלה גזירתו של מושל-הנפה.

 

ב-1912 נפגעו קשה סוחרי הנוצות גם מן המשבר הכלכלי, שגבר אז בכל רחבי גאליציה. צומצם הייצוא, ומן הענף נפלטו פועלים שכירים רבים, שהגיעו עד לפת-לחם ממש. למחסנאים ולמייצאים סייע אז באשראי זול בעל הבנק הפרטי אליעזר אלפטר, ואמנם עסקיהם החלו להראות סימני התאוששות ערב מלחמת-העולם הראשונה.

 

לאחר הבחירות למועצת העירייה ב-1916 נבחרו נציגים יהודים ופולנים ליברלים רבים כמעט בכל ה"קוריות"[i]. הדבר לא היה לרוחו של הכומר המקומי פולקובסקי הידוע בשנאתו ליהודים, והוא קרא לחרם המסחר והמלאכה, ובתי-המזיגה היהודיים. כנראה, שלא במקרה קרו אז גם מקרי הצתה רבים של בתי יהודים, ומשפחות יהודיות לא מעטות החלו לעזוב את העיר או התכוננו לכך.

 

כאמור, היתה ליישוב היהודי במיילץ קהילה עצמאית כבר במחצית השנייה של המאה ה-18, אולם שמות הרבנים שכיהנו בקודש בקהילה זו ידועים לנו רק למן המחצית הראשונה של המאה ה-19. ב-1810 נתמנה לרבה של מיילץ ר' יעקב נפתלי צבי הורוביץ (מרופשיץ' Ropczyce), קודם רבה של קולבושובה Kolbuszowa . ר' יעקב היה למייסדה של שושלת האדמו"רים לבית מיילץ-רופשיץ. לאחר פטירתו ב-1839,  ירש את שני כתריו בנו, ר' יהודה, שכיהן בקודש עד פטירתו ב-1879. על כיסאו עלה בנו, ר' נפתלי ב"ר יהודה, בעל "קדושת נפתלי" (נפטר ב-1915 בווינה, שאליה גלה בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה). בנו השני של ר' יהודה, ר' ישראל, פתח לו בית- מדרש משלו במיילץ, וניהל חצר אדמו"רים משלו, כיוון שאחיו ר' נפתלי הוא שזכה בכס-הרבנות.

 

ועד הקהילה היה עד מלחמת-העולם הראשונה בידי מקורבי רב העיר או עושי דברו. החינוך לילדי ישראל נוהל באורח מסורתי בחדרים, והממשיכים בלימודים, חבשו את ספסלי בתי-המדרש והקלויזים[ii].

 

ב-1896 לערך נפתח "בית-ספר לילדי ישראל" מיסודו של הברון הירש, והוא המשיך להתקיים עד מלחמת-העולם הראשונה. ב-1894 התארגן במקום החוג הציוני הראשון, ועיקר פעולתו היה  בארגון שעורי-ערב ללימוד השפה העברית ותולדות ישראל. באותה שנה למדו בשעורים אלה כ-30 איש. כעבור כמה שנים נפתחה ספרייה ואולם-קריאה.

 

בראשית המאה ה-20 נתקיים במקום סניף ההסתדרות הציונית המסונף לגליל טארנוב, אולם נראה שחבריו היו מעטים ופעולותיו מצומצמות; ב-1911 הופצו במיילץ שקלים בסך 4 מארקים בלבד.

 

בשבועות הראשונים למלחמת-העולם הראשונה נכבשה העיר בידי הרוסים, וחיילי היחידות שעברו או שחנו בעיר, עשו בדרכם שפטים באוכלוסייה היהודית, והיו מקרים של שוד רכוש ואונס נשים. בעת נסיגתם של הרוסים ב-1915 נלקחו כמה מנכבדי היהודים כבני-ערובה והוגלו לפנים רוסיה. ראש הקהילה, ישראל הומלה, שהיה בין הגולים חזר לעירו אך בתחילת שנת 1918. לאחר נסיגתם של הרוסים התארגן במקום ועד-עזרה יהודי, ומטעמו נפתח מטבח עממי לנצרכים. הוועד נתמך בידי האליאנס הווינאי שתרם לו ער מאי 1916  סך של 5,000 כתרים.

 

בשנים 1919-1918 סבלו יהודי מיילץ שלוש פעמים מן הפרעות, שפרע בהם האספסוף הפולני מבני עירם ומכפריי הסביבה. הפוגרום הראשון נערך בתחילת מארס 1918 בתואנה, שיהודי מיילץ כרתו ברית עם האוקראינים המקומיים. הפוגרום אירע ביום-שוק. הפורעים הכו בעוברי-אורח יהודים ופצעו רבים מהם, שדדו את חנויותיהם או הרסון. הנזק ברכוש נאמד ב-30,000 כתרים. ב-4 בנובמבר 1918 נעשה ניסיון לפרוע שוב ביהודים, אלא שהיהודים החיילים לשעבר התארגנו, עמדו בפרץ והדפו את הפורעים. אולם ב-7 באותו חודש עלה בידי הפורעים לקיים את מזימתם, והפעם נערך פוגרום של ממש ביהודי מיילץ. יום קודם-לכן פירקה המיליציה המקומית את נשקם של אנשי ההגנה היהודית, ובשעת הפוגרום לא זו בלבד שהמיליציה עמדה מנגד, אלא שגם כמה וכמה מאנשיה השתתפו בפרעות. יהודים רבים הוכו ונפצעו ורכושם נשדד. במקרים של ניסיון מצד היהודים החיילים-לשעבר לעמוד בפרץ, נאסרו הללו בידי אנשי המיליציה.

 

במאי 1919 חזרו ונישנו הפרעות ליהודי מיילץ, נפצעו רבים, ושניים מהם קשה. באותה שנה התנכלו גם השלטונות ליהודי מיילץ; במשך כ-8 חודשים לא קיבלו יהודי מיילץ תלושי-מזון, ומ-217 סוחרים נשלל הרישיון למכירת מלח ודברי מונופולין אחרים.

 

בין שתי מלחמות-העולם

 

בתום מלחמת-העולם הראשונה לא חזרו אל עירם כמה מאות מהודי מיילץ, מהם שנפלו חלל בעת המלחמה ומהם שהיגרו למקומות אחרים. כדי להקל על מצוקתם של היהודים תושבי העיר, הוקם ב-1920 ועד-עזרה, שהיה מסונף ל"וועד עזרה ליהודי פולין". בתמיכת הג'וינט הקים הוועד מטבח עממי, שחילק מזון ודברי הלבשה לנצרכים ביותר, ועד 1923 שופץ בית-המרחץ, הוקמה מרפאה, ובה הועסק רופא שטיפל בחולים עניים. ב-1921 פתח הועד סדנות לסנדלרות ונגרות וכן מתפרה, על מנת להעסיק בהן צעירים יהודים וללמדם מקצוע. את הציוד למדנות סיפק הסניף המחוזי של "ועד העזרה ליהודי פולין" שבקראקוב Kraków. באותו זמן התארגנו הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים באיגודים משלהם. ב-1921 פעלו במיילץ לפי הנתונים החלקיים שבידינו, 86 סדנות בעלי-מלאכה ומפעלי-תעשייה זעירים של יהודים, שבהם הועסקו 112 איש, מהם 103 בעלי הסדנות ובני משפחותיהם, ו-109 שכירים, מהם 61 יהודיים. רוב המפעלים, 57 במספר, היו בענפי החייטות, הכובענות והמזון ובהם הועסקו גם רוב השכירים היהודים ―  32  איש. 34 שכירים לא-יהודים עבדו בשתי המִלבָּנוֺת [iii] שבבעלות היהודים. שאר היהודים המשיכו להתפרנס ממסחר, בעיקר זעיר, וכתריסר יהודים עסקו במקצועות חופשיים לרופאים, עורכי דין).

 

ב-1922 הועבר למיילץ מרארומישל-ויילקי (Radomyśl Wielki)  בית-המשפט המחוזי, והדבר הגביר במעט את המסחר ואף את הבנייה בעיר וכן הוסיף פרנסה לעורכי-דין.

 

מלבד קופת "גמילות חסדים", שנתקיימה במיילץ מזמן, הוקם ב-1926 או ב-1927 בנק קואופרטיבי יהודי למתן אשראי זול לסוחרים ולבעלי-מלאכה יהודים. ב-1930 קיבל בנק זה אשראי בסך 8,000 זלוטי מן המרכז לקואופרטיבים יהודיים בפולין שבווארשה.

 

מחברות הצדקה המסורתיות תצויין החברה "הכנסת אורחים", שחנכה ב-1934 מתרומתו של אליעזר אלפטר בית-יתומים לעניים. האגודה לטיפול ביתומים, שהוקמה בשנים הראשונות לאחר גמר המלחמה, טיפלה ב-1928 ב-34 יתומים.

 

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הלכה וגדלה התנועה הציונית בקרב היישוב היהודי במיילץ. כבר ב-1922 צויין שלארגונים הציוניים השתייכו כ-500 חברים. במשך שנות ה-20 הוקמו סניפים של כמעט כל המפלגות והפלגים הציוניים שפעלו באותו הזמן בפולין. מבחינת מספר החברים והפעילות בלטו "הציונים הכלליים" ואחריהם "התאחדות" ו"המזרחי".

 

הוותיק בארגוני הנוער הציוני, היה קן "השומר הצעיר" (הוקם בשלהי מלחמת-העולם הראשונה), והגדולים היו קני "הנוער העובד" ולאחר הפילוג שחל בו ב-1931 ― 1930 קני "עקיבא" ו"הנוער הציוני. ל"עקיבא" היה במקום קיבוץ-הכשרה (ב-1934 מנה 14 חברים וחברות).

 

ב-1927 התארגן במיילץ קן של "גורדוניה'', ואילו קן "השומר הדתי" הוקם ב-1929. משאר ארגוני הוועד שהצטיינו בפעולה תרבותית הסברתית ציונית ענפה, יצויינו: "בית-יהודה" (הוקם ב-1919), "תל-אביב" (הוקם ב-1930) ו-"בני ציון" (הוקם ב-1934). ב-1935 נמכרו במיילץ 515 שקלים, והבוחרים לקונגרס הציוני נתנו את קולותיהם כלהלן: 263 ל"הציונים הכלליים", 94 ל"המזרחי", ו-158 ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת".

 

הסניף המקומי של "אגודת ישראל" במיילץ גילה פעילות רבה בוועד הקהילה ובתחום החינוך. לידו פעל ארגון(' הנוער שלו "צעירי שלומי אמוני ישראל".

 

בוועד הקהילה היה רוב לאנשי "אגודת ישראל" ולמקורבי רב העיר. בבחירות לוועד שנתקיימו ב-1925, נבחרו 2 ציונים בלבד. לקראת הבחירות לסיים (הפרלמנט הפולני)  ב-1928 יצא ועד קהילת מיילץ בקול-קורא אל קהילת האזור לתמוך ברשימת מפלגת השלטון "הסאנאציה"  (Sanacja). אחרוני הרבנים של קהילת מיילץ המשיכו במסורת בית הורוויץ (רבנים ואדמו"רים לשושלת ר' נפתלי מרופשיץ). ר' מנחם מנדל ב"ר נפתלי סייע בידי אביו ברבנות, ולאחר פטירת אביו ב-1916 ובגמר מלחמת העולם נבחר לרבה הרשמי של העיר. ר' מנחם-מנדל נספה בשואה בראדומישל-ויילקי. ליד מנחם מנדל כיהן כרב וכאדמו"ר ר' אליעזר הורוויץ, גם הוא נספה בשואה. עד 1914 היתה ליהודים במועצת העירייה נציגות מובטחת של  50% מכלל חברי המועצה. עם חידושו של השלטון הפולני נתמנה קומיסר מטעם השלטון לניהול ענייני העיר, ובוועדה המייעצת שלידו נתמנו אך כ-15% יהודים מכלל חברי הוועדה. בבחירות למועצת העירייה, שנתקיימו ב-1927 וב-1930 הורכבה רשימה משותפת של יהודים ושל פולנים מטעם מפלגת השלטון  הסאנאציה. מתוך 48 כלל המנדאטים קיבלו היהודים 24 מנדאטים. ב-1930 היו בין נבחרי היהודים 7 "ציונים כלליים", נציג אחד של "המזרחי" ונציג אחד של "התאחדות".

 

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הוקמו מוסדות-חינוך יהודיים חדשים. בית-ספר מיסודו של הברון הירש, שהוקם בשנות ה-90 למאה ה-19, המשיך להתקיים גם באותה תקופה. ב-1920 נפתח חדר "יסור-תורה" בחסותה של "אגודת ישראל". במוסד זה למדו ב-1923 240 תלמידים. היו בו 6 כיתות, ובהן הורו 6 מלמדים ומורים. בבית ספר לבנות "בית-יעקב" גם הוא מטעם "אגודת ישראל" שהוקם ב-1921, למדו ב-1923 173 תלמידות ב-4 כיתות, בהן הורו 9 מלמדות ומורות. ב-1919 נפתח בית-ספר משלים מטעם "תרבות", וב-1924 למדו ב-4 כיתות 104 תלמידים ותלמידות בהן הורו 2 מורים. ב-1926 היו בבית-הספר זה 113 תלמידים, והיו בו 3 כיתות ו-5 מורים. האגודות "שפה ברורה" ו"תרבות" פיקחו על בית-הספר וכן על הקורסים ללימוד השפה העברית וללימודי יהדות אחרים, שנתקיימו בעיר ליד הארגונים הציוניים וליד הספרייה ואולם-הקריאה (האחרונים נפתחו ב-1920). בבתי-הספר העממיים הכלליים שבעיר למדו כ-800 ילדי ישראל ובגימנסיות כמה עשרות תלמידים יהודיים. מבני העיר היו גם שהמשיכו את לימודיהם בבתי-הספר הגבוהים בקראקוב ובלבוב. ב-1928 ניסו הסטודנטים היהודים להקים במיילץ חוג של אקדמאים יהודים.

 

ב-1919 הוקם מועדון ספורט יהודי "מכבי", והוא נתקיים עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. ב-1934 נחנך האצטדיון של "מכבי" במיילץ. יצויין שהמועדון "מכבי" לא צמצם את פעולתו בתחום הספורט בלבד; לידו נתקיימו חוגים של חובבי אמנות, והחוג לדראמה הציג דראמות מן הקלאסיקה היהודית והלא-יהודית. זמן-מה קיים מועדון "מכבי" תזמורת של כלי-נשיפה.

 

במלחמת-העולם השנייה

 

לאחר שנפתחה המלחמה הגיעו תוך כמה ימים אל מיילץ פליטים רבים שנעו מזרחה בבורחם מפני הצבא הגרמני המתקדם. בין הפליטים הללו היו גם מאות יהודים. חלקם המשיכו בדרכם מזרחה לאחר שהות קצרה בעיר, וחלקם נשארו בה כיוון שסברו שלא ניתן להימלט מידי הגרמנים.

 

ב-8.9.1939 כבר היו יחידות הצבא הגרמני במיילץ והימים הראשונים לכיבוש עמדו בסימן של חטיפות יהודים לעבודות-כפייה. ב-10 וב-11 בספטמבר 1939 חטפו הגרמנים כ-20 צעירים, פליטים מז'אבנוŻabno , דומברובה- טארנובסקה Dąbrowa Tarnowska וטארנוב    Tarnów ורצחום בכפר ברדיחוב, 3 ק"מ ממיילץ.

 

על אף האיסור לקיים שחיטה כשרה נערכה הקהילה לקראת הימים הנוראים של שנת ת"ש כדי להבטיח בשר כשר, והשוחטים המשיכו בעבודתם בסתר. מעשים אלה נודעו ל"פולקסדויטשה", והללו הלשינו על כך למושל הצבאי של העיר. בקרב היהודים גבר החשש לתגובה גרמנית ולפגיעה בהם. ואמנם זו לא איחרה לבוא. ערב ראש השנה ת"ש יצאו חיילים גרמנים לרחובות העיר והחלו חוטפים יהודים, בעיקר בעלי זקנים. קבוצה גדולה של יהודים נתפסה ליד מקווה-טהרה. במיוחד חיפשו הפולקסדויטשה אחר רב הקהילה והשוחט. תוך זמן קצר נתפסו כ-150 יהודים, ולאחר מעשי התעללות בהם הם הוכנסו לבית הכנסת ולמקווה הסמוך לו. דלתות בית-הכנסת והמקווה נחסמו מבחוץ, על קירותיו שפכו הגרמנים חומר דליק, והעלו שני מבנים באש ― על כל היהודים שבהם.

הכלואים החלו קופצים דרך החלונות כדי להינצל מן האש, אך החיילים הגרמנים שהקיפו את המבנים הבוערים ירו באלה שניסו להימלט והרגום במקום. מחזה-זוועה זה נמשך כמה שעות, עד שהאש כילתה את בית-הכנסת והמקווה. כך מצאו את מותם הטראגי כ-150 איש. בני המשפחות של הנרצחים ביקשו להתקרב אל המבנים הבוערים, אך הורחקו על-ידי הגרמנים שהכו אותם ואף ירו בהם. גם מבין הללו נפלו כמה חללים. באותו יום העלו באש הגרמנים ועוזריהם מקרב האוכלוסייה המקומית גם את בית-המדרש וכן כמה בתים נוספים סביב ה "שול-פלאץ" (כיכר בית-הכנסת).

 

ב-1940 תכפו החטיפות לעבודות-כפיה. קבוצות צעירים שולחו לעבודה בשיקום מפעל להרכבת מטוסים בקרבת מיילץ, שנבנה על-ידי הפולנים ונפגע בהפצצות הגרמנים בימים הראשונים של המלחמה.

 

בתחילת 1910 הוקם במיילץ היודנראט, ובראשו עמד עו"ד פינק. על היודנראט הוטל לערוך מפקד של האוכלוסייה היהודית, לגבות ולשלם קונטריבוציות, ולספק מדי יום  מכסות אנשים לעבודת-כפייה.

 

נטל הגזירות הכביד מאוד על בני הקהילה, ובאביב  1940 פנתה משלחת נשים יהודיות אל השלטונות הגרמנים בעיר בקשה להקל את הגזירות, אך הדבר לא הביא לשום תוצאות חיוביות. באותו פרק-זמן התארגנו קבוצות צעירים יהודים, ועברו, באורח בלתי חוקי את הסאן אל השטח שבשליטת הסובייטים, בתקווה למצוא שם מקלט. כעבור זמן-מה חזרו אחדים מהם לעיר מחמת קשיי הקיום של פליטים באזור הסובייטי.

 

ב-1941 רוכזו יהודי מיילץ ברובע מיוחד. תחום הרובע לא היה מגודר, אך הימצאות כל האוכלוסייה היהודית בשטח קטן אפשרה פיקוח גרמני עליה והגברת ההתנכלויות. בסוף 1940 ובמשך  כל שנת 1941  הגיעו למיילץ פליטים יהודים מישובי הסביבה, ובעיקר מקראקוב.

 

בסוף 1941 ובתחילת 1942 גברו החטיפות של יהודי העיר למחנות העבודה שהיו באזור. בעיקר שולחו צעירים יהודים למחנה-עבודה בפוסטקוב Pustków. במחנה זה שהוקם עוד בנובמבר 1940, הוחזקו עד אמצע 1944 גם קבוצות של יהודי מיילץ.

 

ב-9.3.42 לפנות בוקר נכנסו אנשי אס-אס והמשטרה הגרמנית אל הרובע היהודי. הם פרצו לבתים, ותוך יריות לכל עבר התחילו לרכז את היהודים בכיכר השוק. כבר בשעה 7:00 נמצאו כל יהודי העיר במקום הריכוז. זקנים וחולים נרצחו בבתיהם או בדרכם לכיכר. כל הנאספים נצטוו להסתדר בשורות לצורך ה"סלקציה". כער בשלב זה הופרדו כ-750 איש ושולחו למחנה בפוסטקוב. כל הנותרים ―  כ-4,000 איש הובלו ברגל לשדה-התעופה ברדיחוב  המרוחק כ-3 ק"מ מן העיר. בדרך ירו הגרמנים בכל מי שלא היה בכוחו לצעוד במהירות. בשדה התעופה הוחזקו היהודים 4 ימים, תוך התעללות בלתי פוסקת בהם. גם שם נתקיימה סלקציה, וכ-500 איש ― בעיקר זקנים, חולים, נשים, וילדים הוצאו ליער הסמוך ושם נרצחו. שוב נלקחה קבוצה אחת של צעירים למחנה בפוסטקוב. כ-3,000 הנותרים הובלו לתחנת הרכבת ושולחו ליישובים שונים באזור לובלין כמו; פארצ'ב Parczew, ולודאבהWłodawa , מיינדזיז'ץ  Międzyrzec Podlaski, דוביינקה Dubienka  ועוד. לולודאבה הגיעו כ-800 איש.

 

ואמנם האוכלוסייה היהודית המקומית ביישובים הללו השתדלה לסייע למגורשי מיילץ, אך האמצעים שבידה היו דלים. רעב ומחלות הפילו חללים רבים, ובסופו של דבר פקד את הפליטים ממיילץ גורלם של בני הקהילות המקומיות; כולם שולחו להשמדה. מוולודאבה הובלו האנשים למחנה המוות סוביבור Sobibor.

 

בעת הגירוש ב-9.03.1942 עלה בידי יחידים להימלט מן העיר. הם שוטטו ביערות הסביבה, ונעשו גם ניסיונות מצידם למצוא קשר עם הפרטיזנים שפעלו באזור. אולם רוב הנמלטים נפלו בידי הגרמנים, בעיקר בגלל הלשנה, והוצאו להורג.

 

כאמור, רבים מבין יהודי מיילץ נשלחו למחנה העבודה בפוסטקוב Pustków. בקיץ 1942 הגיע מספרם כדי 1000. הם הועסקו במפעל להרכבת מטוסים. ב-1943 היו ניסיונות להתארגנות במחנה זה כדי להימלט ממנו, אך רוב הניסיונות הללו נכשלו. עם חיסול המחנה ב-1944 הועברו חלק מן הכלואים, וביניהם גם יהודי מיילץ, אל וייליצ'קה Wieliczka, שם הופעל לפרק-זמן קצר חלק מן הציוד להרכבת מטוסים. קבוצות אחרות של אסירי המחנה נשלחו לאושוויץ ולמחנות אחרים בשלזיה.

 

מקורות

אגמ"צ (ארכיון גורדוניה-מכבי הצעיר, חולדה): 4/12, 28/6.

M-1E 367/284, M-1E 2433/2501, 03/2308, 03/2317, M-1E 2266/2297 , איו"ש (ארכיון יד ושם)

איווא: אדרפ 20

אמת"י (הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ירושלים):HM 7101, HM/7102, HM 7107  HM/7096, HM7099,   

אצ"מ (הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים): , Z-3/178 , Z-4/234-13, Z-4/222-23, Z-3/820, Z-6/2181.

אש"צ ) ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה) 84-1.2(3)

את"ע (ארכיון תנועת העבודה, תל אביב): VII-123 תיק 15

AJDC Archives (Archives of the American Joint Distribution Committee, New York): Poland, Clt.Rel. 344a, 349; Medical Report 377.

ש. קלאגסבורן, מעליצער יידן, תל-אביב 1968;

Dąbrowa Tarnowska, Zarys dziejów miasta i powiatu, Warszawa1974, p.323.

"טאג" 20.12.1912: "טאגנבלאט" 13.10.1912, 20.11.1912;

"המגיד" 21.4.1896, 5.3.1903;

"המצפה" 24.7.1906, 30.8.1907, 31.1.1908, 21.11.1913, 26.6.1914, 3.1.1918, 7.3.1918; "נייע פאלקסצייטונג" 26.6.1908;  "הצפירה" כ"ג אלול תרנ"ד, י"ח תמוז תרנ"ו; "השומר" מרחשוון תר"פ, שבט תר"פ;

“Diwrej Akiba” 17.11.1933, 8.12.1933, 3.4.1936, 15/5/1936;

“Jüdisce Rundscau” 19/11/1918; “Kontratak” 11-21,1.1939; “Nasza Walka” 14/7/1935; “Naród I Chaluc” marzec 1925; “Nowy Dziennik 1919-1939; “Przegląd Żydowski” 27.7.1929; “Słowo Młodych” listopad 1938; “Tygodnik Żydowski” 24.8.1928, 14.3.1930, 29.8.1930, 24.4.1931, 18.11.1932


[i] הבחירות נעשו בשיטת ה"קוריות" – קבוצות אוכלוסייה מוגדרות, לפי מעמד חברתי, כלכלי או אתני.
 

[ii] בתי מדרש

[iii] מִלבָּנָה: בית משרפות-לבנים, שלובנים בו לבנים

 


Mielec - Deportaion

source: KRRG:  http://kehilalinks.jewishgen.org/Kolbuszowa/mielec/mielec7.html

 

 

LINKS

 

JewishGen KehilaLink:  (KRRG) Mielec, Poland מעליץ 

 

Deportation Photographs

 

Yizkor Book: Remembering Mielec The destruction of the Jewish Community, translated to English
 
Mielec Jews 
 
Mielec Jewry
 
The Yizkor  books in NYLPD : http://yizkor.nypl.org/
 
 

Last updated November 27th, 2012

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!