My Shtetl…

English version contributed to this web site by Brian Kruman, relative of Naftali Shafir.

נָפְתָלי שפיר (טולי היטלר)

בתו (ז"ל) שלומית גילן, רעננה

עיירתי

Shtetl

היום את עומדת לפני עיני  רוחי

יגלניצה, עיירתי הקטנה שלי

עיירה קטנה ונחמדה עוד

שם בגולה הפולנית הרחוקה

*

ורואה אני אותך בעיני רוחי

ובזכרוני את חרוטה

כיום שנפרדתי ממשפחתי

לפני עשרים ואחת שנה.

*

והפרידה האחרונה מאמי

בעמדה בבית הנתיבות

שוברת ידיים וממרת בבכי

בני, יותר לא אוסיפך לראות

*

והנבואה במלואה נתקיימה

ואחרי מלחמת העולם השניה

ממשפחתי המסועפה

לא נשארה אף נפש חיה

*

ויחד עם אנשי העיירה

מצאו אותם בכבשנים

או ברכבות עם סיד ממולאים

כל עדת הקדושים

*

ומכל תושבי העיירה

רק מתי מספר נשארו

ושארית הפליטה

לארבע רוחות העולם התפזרו

*

הוי, הלוואי והיה זה חלום בלהות

ואני משנתי אתעורר

ולשמחתי הרבה יתברר

שהכל היה רק טעות

*

אבל אהה, גדול היה שברנו כים

איכה ישבה בדד עיירה

מרבתי עם היתה לאלמנה

וגם האלמנה עם יתומיה נכחדו ואינם.

*

ברצוני להציב מצבה לעיירתי

לשרטט את מבניה

לתאר את עברה ואנשיה

לפי כוחי ויכולתי

*

Forever, you stand before my eyes.  Jagielnica, my little city, a nice little city.  There, over in the far away Polish diaspora, I see you before my eyes, and you will be forever in my memory.

Today I am separated from my family.  21 Years ago, the final separation from my mother.  She was standing at the train station with broken hands, and sobbing terribly, “My son, I will never see you again”.

That prediction was fulfilled. After the Second World War, of my entire family that remained in Jagielnica, not a soul survived.

Most of the people from the shtetl were sent to the gas chambers, they burned for God’s sanctification.

From Jagielnica, the shtetl, only a few survived.  The last ones scattered to the four corners of the earth. 

Oh, how I wish it would have been just a nightmare, and that I would wake from my sleep.  Then to my happiness, I’d realize that this all had been a bad dream.

Our despair was as big as the ocean.  Oh, the little shtetl was alone.  She had so many people, but became a widow.   The widow, with her children, were exterminated, and they are gone.

I wish to erect a monument to my shtetl, to draw the city map, describing her past and her people to the best of my ability.

Once upon a time there was a little shtetl, in it only one sidewalk – glorifying the center of the city.  The center of the shtetl was built in a square in shape.  In that square, there were many stores, selling different merchandise, organized by sections.  I’ll start with the section that is closest to my heart, my family.  Our livelihood came from the sale of flour and bran that was sold to the bakers and the townspeople.  In the square there were three flour stores, my Uncle Berish’s store, my Uncle Nissan’s store, and our store.  All provided and honorable livelihood with no jealousy between the three stores. 

In the long house, there were two flour stores, ours and Uncle Berish’s.  And this house belonged to my grandfather Naftali Kruman, who willed it to his three sons – Hirsh, Koppel, and Berish.

Behind our store lived Uncle Abramtze Kruman, his wife Frida, Saltze their daughter, Leib and Yankale, their sons.

And behind Uncle Hirshky, there was the butcher, Lipa Zimmerman.

Walking along, I see the house where Uncle Nissan and Aunt Frimma lived with their daughters Rosa and Etka Geller.

On the other side lived Chaim Geller and his children:  Yuki, Anshel, Zalman, Chitzi, Sara, and Lipa.  And Sheindel and Leib Meizer with their son-in-law, Israel Helled, lived together next door.

Nussi Koter, the carpenter, had his store nearby.

Also nearby was the Rabbi’s home, the quiet, the humble Rabbi Nussi.  His supporters were Zionists, and Agudat Israel was his opponent.  I remember the stubborn arguments between these two factions.  May they all rest in peace with the holy Saints.

היה הייתה עיירה קטנה

ובה מדרכה אחת ויחידה

מפארת את מרכז העיירה

הבנוי בצורת ריבוע

ואת הריבוע יוצרות החנויות

חנויות מסוגים שונים

המכילות בתוכן סחורות שונות

ומסודרים לפי הסקטורים:

ואתחיל מהסקטור הקרוב אל ליבי

אשר בו התפרנסה משפחתי,

הלא זה מסחר הקמח וסובין

שמכרו לאופים וליחידים

ובריבוע שלוש חנויות של קמח היו,

של הדוד בריש, שלנו ושל הדוד ניסן,

כולם בכבוד התפרנסו

בלי שקנאה תשרור בינן

ובבית הארוך שתי חנויות של קמח היו,

שלנו ושל הדוד בריש

את הבית הזה סבי זקני נפתלי

לשלשת בניו הירש, קופל ובריש הוריש.

ומאחורי חנותינו דוד אברהמצ'י ואשתו פרידה גרו

סלייה בתם, לייב ויענ'קלה שני בניהם היו

ואחרי דוד הרשקו אטליזו של ליפא זומרמן בא

ומאחורי דוד הרשקי

בית אחד היה

בו גרו הדוד ניסן

אשתו פרומצ'קה

בנותיהם רוזה ועתקה.

ובחלק השני חיים

גלר, וילדיו אוקי

אנשל, זלמן, חיציע

שרה וליפא.

ושינדל וליב מוזר, וחתנו ישראל הלד ומשפחתו גרו

ושל נוסי קוטר הנגריה.

Next door to the Rabbi’s house stood the house of Montzi Iddel and his shop along the square.

Every morning at dawn, the women peddlers would sit down on the step and take out their baskets full of merchandise, offering to the housewives, chickens, eggs, onions, and cabbage.  There was commotion and noise – lots of bargaining!

I remember tall Moshe Yohre, who was always trying to earn money.  And I remember Leah Dov, the sister of Ampel the peddler, who was always fighting with the goyim.  She would examine a chicken and say, “This chicken is not worth more than two Zeubim.”  The Goyim replied, “So, give it back to me.”  But courageous Leah Dov never let go of the chicken

*         

ובאותו הטור בית הרב עומד

הרב ר' נוסי העניו והשקט

שכל תומכיו היו ציונים,

ואגודת ישראל – מתנגדיו החריפים.

וזכורה לי היטב המלחמה העיקשת

של חוגים אלה ברב הנ"ל,

וזה שרצה את מקומו לרשת

גם הוא מנוחתו עדן עם הקדושים ז"ל

ולבית הרב צמוד

בית מאנצי איידל עם החנות,

ואחריו המדרגה

לכל רוחבו הריבוע.

ומדי בוקר בהשכמה

אכרות תופסות את המדרגה,

מוציאות מסליהן, ופורשות הסחורה

ובקול מציעות אותה למכירה:

ובאות עקרות הבית וקונות מכל טוב

תרנגולות, ביצים,בצל וכרוב

ורעש והמולה וצעקות וריב

כי דנים כאן על מחיר, וגם על טיב.

ומשה יור הארוך והגמיש

כנראה משהו מרחוק כבר הרגיש

מדבר, מפזז, את הסחורה מריח

כי הוא רוצה גם משהו להרויח.

ולאה דוב הבריאה והגוצה

אחותו של אמפל בעל העגלה

מתקוטטת עם גויה.

את התרנגולת בידה מחזיקה

וטוענת כלפיה,

"יותר משני זהובים היא לא שווה"

והגויה עונה " אז תני לי אותה חזרה"

אבל לאה דוב האמיצה

מהתרנגולת אינה מרפה,

וגם פריווה אשת משה-מלך החזן

אשה גברתנית ואמיצה,

אשר הטילה פחדה על הסביבה

ולא פעם הראתה לבעלה את נחת זרועה

מסתכלת במבט נזעם ואימתני

ומחפשת משהו זול וטרי.

ובאותו הזמן שהאיכרות

את הסחורה מוכרות, בעליהן האיכרים, בריבוע

ליד המדרגה עם עגלותיהם חונים,

ובעגלות כל מיני דברים,

אווזים, ברווזים, תפוחים ודובדבנים

ולפני פסח גם קש למזרונים.

ויהודים מעגלה לעגלה מתרוצצים

מכל דבר הם טועמים

אפילו כלום אינם קונים.

וכך בכל בוקר בהשכמה

חוזר הגלגל חלילה.

*         

ואתחיל את הטור השני,

בבית לוביק הזקן,

מאחוריו עמד בית משפחתי

והוא היה לנו שכן.

*         

הוי ביתי החרב,

לעד לא אשכח אותו

וקול אמי הערב

לא  ישמע עוד בו

אמי, אמי  היקרה

שמורים אתי עוד מכתביה

מכתבים רווי אהבה ודאגה

לבן האהוב שהלך ממנה,

נדד למרחקים לארץ חדשה,

לבנות חיים חדשים למשפחה.

אמי, אמי לא ביישתי אותך

בניתי בית, יסדתי משפחה

אבל את לא זכית לראות אותה.

"יתגדל ויתקדש שמי רבא"

אחרי אמי רחל בת קופל היקרה,

בגן עדן תנוח נשמתה

יחד עם קדושי האומה.

ואזכיר גם את יודיל אבי חורגי

איש צנוע ונחבא אל הכלים

אבל את גודל ליבו

הראה בבריחתו מפני הגרמנים

והקרבתו ועזרתו לבורחים איתו.

ולא אשכח את אחי אפריים

ואת אחיותיי גיטלי וליבה,

שקשור הייתי אליהם בעבותות אהבה

ופתיל חייהם נפסק באמצע.

* 

Also shopping was Prevah, the wife of the cantor, Moshe Melech.  Prevah was a manly, courageous lady - everyone was afraid of her.  She beat her husband publicly and looked fierce and angry.  When she shopped, she looked for fresh but cheap merchandise.

During this time when the farmers’ wives were selling their merchandise, the farmers were in the square parking their wagons.  Inside the wagons were ducks, geese, potatoes, cherries, and before Pesach, mattress straw.  The Jews went from wagon to wagon sampling everything but buying nothing.  This happened every morning.

In the next row was the house of old Lubik, our neighbor.

Oh, my beloved house, destroyed.  I’ll never forget it, or my beloved mother’s voice which I’ll never hear again.  Her letters are kept with me, filled with love and concern for a beloved son, who left to a new land to build a new life.

My mother, mother, I never made you ashamed of me.  I built a house, established a family, but never you merit to see it. 

Yisgadal v’yitkadash sh’may rabah.

My dear mother Rachel Bat Koppel, may your soul rest in paradise together with the nation’s Zadikim.

I will always remember Yudel Raucher, my stepfather, a humble man who showed sacrifice and devotion to refugees from Germany.

I’ll never forget my brother Ephraim, and my sisters, Gitale and Leibe, whom I truly loved.  Their lives’ wicks were extinguished in the middle.  Their lives’ wicks were extinguished before their time.

After Lubik’s house was the grain merchant’s, then the furrier’s house, then Itzi Leib Tabor and Yankel the Smith’s homes.  At the row’s end was Shmulik Kruman, the owner of the restaurant.

I want to spend time talking about him since he is also family.  In Shmulik Kruman’s house they made Kiddush on Rosh Hashanah every year.  After the Russian Revolution, during the time of the Bolsheviks, it was forbidden to sell anything publicly.  Whoever was caught doing this was executed.

A drunk goy was caught and sent to jail.  Rather than giving him a punishment, they gave him an incentive so that they could find out where he had purchased the wine, as selling anything was forbidden.  Since this goy had been angry with Shmulik, he led the police to Shmulik’s restaurant.  The police arrested Shmulik and took him to the city of Czortkov.  The court gave him the death sentence.

Everyone in the shtetl tried with all their means to bribe the officials to try to get Shmulik released.  Finally, the goy admitted that he had fabricated the story.  Shmulik was released.  This all happened on Rosh Hashanah.  This is why they made Kiddush every Rosh Hashanah.

The third row, the biggest one, there was Binkel Yossis the merchant.  Behind him was Feibush Groynemes the teacher, Shalom Aspice Beklois the Cantor, Yaakov Mordechaie the egg merchant, Yosef Finkelman the lumber storage owner, and behind Yossi Finkelman was  Chaim Feibishish and Doptzi Geller, the butchers and cattle merchants.

Doptzi’s house stays in my mind.  There, I spent a lot of time during my childhood and adolescence.  This three-room house was always filled with people.    Every evening the butchers were together.

The long winter nights were very cold outside, but it was cozy and warm inside Doptzi’s house.  We listened to music and partied.  There were three musicians in my shtetl:  Nina, Pessach, and me – Naftali.  Nina played the first violin, Pessach played the second violin, and me, the mandolin.  The melodies would flow, both Chassidic and folk music.  Everyone listened with pleasure.

With heightened spirits, people sang along.  Doptzi Geller, the head of the family, always sat at the head of the table.  Next to him, Uncle Abramtze Geller and my Aunt Frida – Frida was my mom’s sister. 

Now I’m going to talk about Abramtze.  I will tell a special story about him.  In those days, in every village, the mail carrier was a special man.  He brought mail to the village, money, letters, and regular mail.  Every day the mail carrier would pass by with his horse on his way to Lashkovitz’s house and then on to see his friend Vassilkovsky.  Vassilkovsky was a servant in Sokol’s house.  From time to time, he invited the mail carrier to a meal.

One time when the mail carrier was carrying a lot of money, Vassilkovsky plotted to kill him and steal the money.  Vassilkovsky prepared a big feast and poured lots of wine.  Suddenly, he took a hammer and struck the mailman on his head.  The mailman, wounded, fell bleeding.  Half the shtetl heard his cries and Vassilkovsky ran to Sokol’s house to hide there.

ואחרי בית לוביק סוחר התבואה

בית חיים-שלום  הפרוון בא

ואחריו איצי-לייב טייבר ויענ'קיל הפחח.

וגומר את השורה שמוליק קרומן בעל המסעדה.

על זה האיש אתעכב קמעא,

הלא הוא גם מהמשפחה.

אצלו מדי שנה בשנה

היו עורכים "קידוש" בראש השנה

וזאת הסיבה:

בזמן הבולשוויקים אחרי המהפכה

אסור היה למכור בפרהסיה.

את מי שתפסו בקלקלתו

עונש מוות היה צפוי לו.

וגוי הלא לשתות מוכרח

אז השתכר עד שאת אביו שכח,

ותפסוהו ואסרוהו ונתנו לו "מנה"

שיראה להם איפה היי"ש קנה.

והגוי שעל שמואליק מזמן כעס

על שלא רצה למכור לו יי"ש

Meanwhile, all the people from the shtetl gathered.  A policeman arrived.  Everyone just stood there, but no one dared to go into Sokol’s house to get the culprit.  But my Uncle Abramtze entered alone, and he captured the culprit and brought him out.

In the shtetl you would see also my uncles Wolf and Mendel Itzik, their wives Antzi and Pessy.  Pessy was my grandfather’s sister.  Also you would see Chaim Geller and Kamiel Rook.  Also there was Shikali Shmuel Vebrez, Shmuli Krook, Chaim Hirsh, Shmuel and Mukki Vanshel, my friends, and many others that I have forgotten.

Pessia, the Rabbi’s wife - she so beautifully managed her home.  But poor Bluma the elder, knitting, with a mouth that never closed.

In this house was also Nechama’s shop.  Nechama was very popular, she was a doctor but had no diploma.  She would write prescriptions that Mr. Price the pharmacist would accept.

Behind Doptzi the butcher’s house lived the Gogishes – Isaak Gogish the grocer, and Vicky Gogish the merchant.

הוביל את המשטרה

אל שמואליק בעל המסעדה

ואסרו את האיש ולצ'ורטקוב העיר הובילוהו

ובבית המשפט למוות דנוהו

והעיר כמרקחה

ושתדלנים רצים, וכסף ותפילה

והגוי הודה שזוהי דיבה

ושחררו את שמואליק בעל המסעדה

וזה קרה בראש השנה.

*

והטור השלישי הגדול יותר

אתחיל ביענקיל-יוסיס הסוחר,

ואחריו פייבוש-גרוינימס הלמדן,

ושלום אשפיס בקלויז החזן, ויעקוב מרדכי סוחר הביצים

ובקומה  השניה יוסף פינקלמן בעל מחסן הקרשים

ואחריהם חיים פייבישיס ודופצי גלר הקצב,

בעל אטליז וסוחר בהמות גם יחד.

הבית הזה חרות היטב בזיכרוני

בו ביליתי הרבה מזמני

בילדותי וגם בהתבגרותי.

והבית הזה בן שלושת החדרים

תמיד המה אנשים.

כי כאן מדי ערב מתאספים

סוחרי בהמות וקצבים.

בלילות החורף הארוכים

עת הקור בחוץ מגרש אנשים,

טוב בבית חם להתארח

לשמוע נגינה ולשוחח.

ושלושה וירטואוזים היו בעיירתי

נינה, פסח ואני נפתלי.

נינה כינור ראשון, פסח שני ואני מנדולינה

והייתה הולכת ומשתפכת הנגינה,

שירי חסידים ושירים עממיים,

והמסובים שומעים ונהנים.

ובהתרומם  מצב הרוח לפסגה

היו המאזינים פותחים בשירה.

ודופצי גלר ראש המשפחה

יושב בראש השולחן ומנהל השיחה, ולידו אברהמ'צי גלר דודי

בעלה של פריידה אחות אימי

בחור גברתן ואמיץ לב

עליו קמעא אתעכב,

ואספר סיפור מעשה

אשר לא בכל יום קורה.

באותם הימים בכל כפר וכפר

היה איש מיוחד דוור

אשר הדואר הביא לכפרים

מכתבי כסף, וכתבים פשוטים.

יום יום היה עובר הדוור על סוסו

בדרכו ללשקוביץ, ליד וסילקובסקי ידידו.

ווסילקובסקי זה משרת בית הסוקול היה

ומזמן לזמן את הדוור מזמין לסעודה.

ופעם כשנודע לו שהרבה כסף איתו

זמם והחליט נפש לרוצחו.

ערך סעודה והרבה יי"ש הגיש

וברגע המתאים הלם בראשו בפטיש.

הפצוע זב דם בצעקותיו חצי עיירה הזעיק

והבריון להסתגר בבית הסוקול הספיק.

בינתיים התאספה כל העיירה

וגם שוטר אחד בא.

אבל כולם עמדו והסתכלו ולהוציא את הבריון לא העיזו.

ואז נכנס אברהמ'צי דודי

ולבדו את ווסילקובסקי הוציא.

*

שם גם תראו את וולף ומנדל איציק דודי

בעליהם ענצי ופסי אחיות סבי

ואת חיים גלר וקמיאל רוק

ואת שיקה'לי שמואל ווברס ושמואלי קרוק.

וחיים הערש, שמואל ומוקי ואנשל חברי

ואחרים שנשכחו כבר מזכרוני.

ופסיה אשת ר' דופצ'י הענווה

מנהלת וצופה הליכות ביתה,

ובלומה הזקנה סורגת הפוזמק

ופיה כל הזמן לדבר לא פסק,

ובבית הזה עוד חנות הייתה

חנות אריגים של נחמקה.

הלא היא בעיירתנו ידועה לכולם

בתור רופאה  "מושלמת" בלי דיפלום,

ולפי הרצפטים שלה

היה הרוקח פרייס נותן התרופה.

ואחרי אטליזו של דופצי בני ה "גוגיס " באים

ליפשה ובוצי – חנויות האריגים ובגדים מוכנים.

וחנותו של בנימין הרצוג

השחקן החובב

ויונה פישבך ושייע הרשל הזגג במרתף.

ונטע כץ ושמחה וויך סוחר העורות

ומוקי קאמיאלס עם יהודית האחות.

והאיש מוקי בהתפוצצות בלון גז התעוור

אבל זה לא השפיע לו סודה משובחת לייצר,

עד עכשיו לא פגשתי עוד מומחה כמותו,

אבל לצרותיו עוד צרה נתווספה – יהודית אחותו.

ויהודית זו בחורה שסקטה בכל ימי השבוע

בבוא יום פדיון גדול, נכנסה בה רוח רעה

וצעקות וריב ובכי והתרגזות,

ובא הדבר עם מוקי להתנגשות.

ומוקי העיוור נתן לה כרגיל מנה מנה הגונה

ואחרי המכות באה החרטה.

ומתחיל המונולוג הידוע לכולם

"מוקי! אתה רואה אני עולה על סולם

ואפיל את עצמי משם,

התפייס איתי מוקי, אני מבקשת אותך

מעכשיו אהיה כבר תמיד טובה".

אבל לא נתעכב עד שתירגע

נעבור מהם הלאה.

ובאה חנותו של הערש עם ה"ריש" הקשה

ואחריו אייזיק עם הטבק ומי סודה

חייק'לי עם המכולת ויצחק טויביס בעל מחסן קרשים

ושלמה שפירא עם חנות האריגים.

ואחריו בית דודי לייביש עם הנגרייה

ומולו בית נוטע הוטרר ראש הקהילה.

*

ועכשיו נפנה ימינה נעלה במדרגות,

ולפנינו בתים בני שתי קומות.

לידם משתרעת המדרכה

תפארת עיירתנו הקטנה.

ונתחיל את הטור הרביעי של הרבוע

בבית המרזח של ויינשטוק טשרנה הידוע

ואחריה הבית והחנות של מנדל אקסלרד

ולידו  חנותו של מוקי לדרמן החייט.

ובקומה השניה משפחת פישל וינשטוק המסועפה

לאה טייבר מוקי

גולדיג עם חנות האריגים

וארהם פעדער עם המכולת

משפחת וויסגלאס, קופל

בניהם בוזי חיה ואליה היו.

ואחריו מוטיל דולינר בעל הפחחיה

ובחצר הבית גרו

וולף דודי אשתו

ענצי וילדהם

שמואל ושלמה היו.

ועכשיו בא המלון היחידי בעיירתנו

השייך ליעקב הורניק מיודענו.

והבית הזה מעורר בי זכרונות

בו היו מסדרים שמחות וחתונות,

וחיה, וגינדל המבשלות המפורסמות

היו את התבשילים לחתונות מכינות.

חתונה בעיירה

... והיו מפארים את החדרים

ובמה לכלה עם ראי מסדרים

ואת הרצפה עם פרפין מורחים

שתהא נוחה לריקודים.

ולפנות ערב שעת האפס הגיעה

ובמלון קול ששון ושמחה,

הכלה בצעיפיה ובשמלתה הצחורה

יושבת נרגשת על הבמה.

וכלי זיימרים עושים מלאכתם ביד אמונה

והולכת וגוברת הנגינה,

וריקודים מריקודים שונים

ואלסים, פולקות וקדרילים,

ומחותנים מסתובבים עם כיבודיהם

ומשמחים לב אורחיהם.

ובאותו הזמן החתן בחברת הרב וכל הכבודה

בבית שני מחכה לשעתו הגדולה.

ואז את הכלה באמצע האולם מושיבים,

ובצעיף מכסה החתן את פני הכלה העצובים

ומאיר הכלי זמר צועד צעד אחד קדימה

ומתחיל במנגינה עצובה.

"בכי כלתי בכי "... "ווין כלה'ני וויין"...

ואברהם בחליל עם קולו הבכייני,

ושמחה וניע כינור שני,

והבטנון בקולו החרישי והקצוב

מגביר את מצב הרוח העצוב.

ומאיר בנגינתו השוברת לבבות

מרבה מעיני נשים דמעות לסחוט.

ופתאום ממנגינה עצובה

עוברים לשיר לכת מלא צהלה,

מובילים במזל טוב וברכה

את החתן והכלה לחופה.

ואחרי החופה הארוחה הדשנה

עם "מרק הזהב " בשביל החתן והכלה

ואחרי כן "הדרשה' געשאנק" עם ההכרזות

וכל אחד מגיש את המתנות.

והריקודים מחדש מתחילים

עד אור הבוקר מתמשכים.

                      *

ואחרי יעקב הורניק, לייזר הספר בא

ואשתו דבורה המיילדת בעיירה.

ואחריו פייבוש ברכר סיטונאי הטבק

ששימש לכל הסביבה כספק,

וזיידלה ריינמן סוחר עורות היה

ואחד ממייסדי בית הספר העברי ומעצב דמותו.

ובחצר גם משפחת שפירא גרה.

ואת הטור ישראל משה הפרוון סוגר

שהיה פרוות רק ממין משובח מוכר.

*         

ובאמצע הריבוע בית ארוך עמד

הלא זהו בנין המגיסטרט,

למטה חנויות והמאפיה

ובקומה השניה משרדי העירייה.

והמאפיה שותפות של לייב הערש, ואיציק הערש הייתה

ואחריה חנות  הקמח של דוד ניסן באה

וגם שני אטליזים שם נמצאים,

של אברהמ'צי דודי, ואברהמ'צי אנשלס שני אחיינים.

ועוד כמה חנויות שמה נמצאו

אבל על ששכחתי אותן – תסלחו.

ועל יד המגיסטרט עוד שתי חנויות נמצאו

של זוצקי הפולני, ושל חיים גלר הקצב היו.

*         

ומסביב לריבוע מכל הצדדים

היו מרוכזים בתי המגורים.

ואתחיל מרחוב הכנסייה.

ואתאר בפרוטרוט את האוכלוסייה,

ואתחיל מבית דודי