נפתלי שפיר  
עיירתי...

My Shtetl…

   
נוסח עברי הובא לנוסח אתר זכרון ישן ליגולניצה ע"י אמנון עצמון .

English version contributed to this web site by Brian Kruman, relative of Naftali Shafir.

 

 

נָפְתָלי שפיר (טולי היטלר)

בתו (ז"ל) שלומית גילן, רעננה

 
   

   

עיירתי

Shtetl

   

היום את עומדת לפני עיני  רוחי

יגלניצה, עיירתי הקטנה שלי

עיירה קטנה ונחמדה עוד

שם בגולה הפולנית הרחוקה

 

*

 

ורואה אני אותך בעיני רוחי

ובזכרוני את חרוטה

כיום שנפרדתי ממשפחתי

לפני עשרים ואחת שנה.

 

*

 

והפרידה האחרונה מאמי

בעמדה בבית הנתיבות

שוברת ידיים וממרת בבכי

בני, יותר לא אוסיפך לראות

 

*

 

והנבואה במלואה נתקיימה

ואחרי מלחמת העולם השניה

ממשפחתי המסועפה

לא נשארה אף נפש חיה

 

*

 

ויחד עם אנשי העיירה

מצאו אותם בכבשנים

או ברכבות עם סיד ממולאים

כל עדת הקדושים

 

*

 

ומכל תושבי העיירה

רק מתי מספר נשארו

ושארית הפליטה

לארבע רוחות העולם התפזרו

 

*

הוי, הלוואי והיה זה חלום בלהות

ואני משנתי אתעורר

ולשמחתי הרבה יתברר

שהכל היה רק טעות

 

*

 

אבל אהה, גדול היה שברנו כים

איכה ישבה בדד עיירה

מרבתי עם היתה לאלמנה

וגם האלמנה עם יתומיה נכחדו ואינם.

 

*

 

ברצוני להציב מצבה לעיירתי

לשרטט את מבניה

לתאר את עברה ואנשיה

לפי כוחי ויכולתי

 

*

 

Forever, you stand before my eyes.  Jagielnica, my little city, a nice little city.  There, over in the far away Polish diaspora, I see you before my eyes, and you will be forever in my memory.

 

Today I am separated from my family.  21 Years ago, the final separation from my mother.  She was standing at the train station with broken hands, and sobbing terribly, “My son, I will never see you again”.

 

That prediction was fulfilled. After the Second World War, of my entire family that remained in Jagielnica, not a soul survived.

 

Most of the people from the shtetl were sent to the gas chambers, they burned for God’s sanctification.

 

From Jagielnica, the shtetl, only a few survived.  The last ones scattered to the four corners of the earth. 

Oh, how I wish it would have been just a nightmare, and that I would wake from my sleep.  Then to my happiness, I’d realize that this all had been a bad dream.

 

Our despair was as big as the ocean.  Oh, the little shtetl was alone.  She had so many people, but became a widow.   The widow, with her children, were exterminated, and they are gone.

 

I wish to erect a monument to my shtetl, to draw the city map, describing her past and her people to the best of my ability.

 

Once upon a time there was a little shtetl, in it only one sidewalk – glorifying the center of the city.  The center of the shtetl was built in a square in shape.  In that square, there were many stores, selling different merchandise, organized by sections.  I’ll start with the section that is closest to my heart, my family.  Our livelihood came from the sale of flour and bran that was sold to the bakers and the townspeople.  In the square there were three flour stores, my Uncle Berish’s store, my Uncle Nissan’s store, and our store.  All provided and honorable livelihood with no jealousy between the three stores. 

 

In the long house, there were two flour stores, ours and Uncle Berish’s.  And this house belonged to my grandfather Naftali Kruman, who willed it to his three sons – Hirsh, Koppel, and Berish.

 

Behind our store lived Uncle Abramtze Kruman, his wife Frida, Saltze their daughter, Leib and Yankale, their sons.

 

And behind Uncle Hirshky, there was the butcher, Lipa Zimmerman.

 

Walking along, I see the house where Uncle Nissan and Aunt Frimma lived with their daughters Rosa and Etka Geller.

 

On the other side lived Chaim Geller and his children:  Yuki, Anshel, Zalman, Chitzi, Sara, and Lipa.  And Sheindel and Leib Meizer with their son-in-law, Israel Helled, lived together next door.

 

Nussi Koter, the carpenter, had his store nearby.

 

Also nearby was the Rabbi’s home, the quiet, the humble Rabbi Nussi.  His supporters were Zionists, and Agudat Israel was his opponent.  I remember the stubborn arguments between these two factions.  May they all rest in peace with the holy Saints.

היה הייתה עיירה קטנה

ובה מדרכה אחת ויחידה

מפארת את מרכז העיירה

הבנוי בצורת ריבוע

ואת הריבוע יוצרות החנויות

חנויות מסוגים שונים

המכילות בתוכן סחורות שונות

ומסודרים לפי הסקטורים:

ואתחיל מהסקטור הקרוב אל ליבי

אשר בו התפרנסה משפחתי,

הלא זה מסחר הקמח וסובין

שמכרו לאופים וליחידים

ובריבוע שלוש חנויות של קמח היו,

של הדוד בריש, שלנו ושל הדוד ניסן,

כולם בכבוד התפרנסו

בלי שקנאה תשרור בינן

ובבית הארוך שתי חנויות של קמח היו,

שלנו ושל הדוד בריש

את הבית הזה סבי זקני נפתלי

לשלשת בניו הירש, קופל ובריש הוריש.

ומאחורי חנותינו דוד אברהמצ'י ואשתו פרידה גרו

סלייה בתם, לייב ויענ'קלה שני בניהם היו

ואחרי דוד הרשקו אטליזו של ליפא זומרמן בא

ומאחורי דוד הרשקי

בית אחד היה

בו גרו הדוד ניסן

אשתו פרומצ'קה

בנותיהם רוזה ועתקה.

ובחלק השני חיים

גלר, וילדיו אוקי

אנשל, זלמן, חיציע

שרה וליפא.

ושינדל וליב מוזר, וחתנו ישראל הלד ומשפחתו גרו

ושל נוסי קוטר הנגריה.

 

Next door to the Rabbi’s house stood the house of Montzi Iddel and his shop along the square.

 

Every morning at dawn, the women peddlers would sit down on the step and take out their baskets full of merchandise, offering to the housewives, chickens, eggs, onions, and cabbage.  There was commotion and noise – lots of bargaining!

 

I remember tall Moshe Yohre, who was always trying to earn money.  And I remember Leah Dov, the sister of Ampel the peddler, who was always fighting with the goyim.  She would examine a chicken and say, “This chicken is not worth more than two Zeubim.”  The Goyim replied, “So, give it back to me.”  But courageous Leah Dov never let go of the chicken

 

*         

 

ובאותו הטור בית הרב עומד

הרב ר' נוסי העניו והשקט

שכל תומכיו היו ציונים,

ואגודת ישראל – מתנגדיו החריפים.

וזכורה לי היטב המלחמה העיקשת

של חוגים אלה ברב הנ"ל,

וזה שרצה את מקומו לרשת

גם הוא מנוחתו עדן עם הקדושים ז"ל

ולבית הרב צמוד

בית מאנצי איידל עם החנות,

ואחריו המדרגה

לכל רוחבו הריבוע.

 

ומדי בוקר בהשכמה

אכרות תופסות את המדרגה,

מוציאות מסליהן, ופורשות הסחורה

ובקול מציעות אותה למכירה:

ובאות עקרות הבית וקונות מכל טוב

תרנגולות, ביצים,בצל וכרוב

ורעש והמולה וצעקות וריב

כי דנים כאן על מחיר, וגם על טיב.

ומשה יור הארוך והגמיש

כנראה משהו מרחוק כבר הרגיש

מדבר, מפזז, את הסחורה מריח

כי הוא רוצה גם משהו להרויח.

ולאה דוב הבריאה והגוצה

אחותו של אמפל בעל העגלה

מתקוטטת עם גויה.

את התרנגולת בידה מחזיקה

וטוענת כלפיה,

"יותר משני זהובים היא לא שווה"

והגויה עונה " אז תני לי אותה חזרה"

אבל לאה דוב האמיצה

מהתרנגולת אינה מרפה,

וגם פריווה אשת משה-מלך החזן

אשה גברתנית ואמיצה,

אשר הטילה פחדה על הסביבה

ולא פעם הראתה לבעלה את נחת זרועה

מסתכלת במבט נזעם ואימתני

ומחפשת משהו זול וטרי.

ובאותו הזמן שהאיכרות

את הסחורה מוכרות, בעליהן האיכרים, בריבוע

ליד המדרגה עם עגלותיהם חונים,

ובעגלות כל מיני דברים,

אווזים, ברווזים, תפוחים ודובדבנים

ולפני פסח גם קש למזרונים.

ויהודים מעגלה לעגלה מתרוצצים

מכל דבר הם טועמים

אפילו כלום אינם קונים.

וכך בכל בוקר בהשכמה

חוזר הגלגל חלילה.

 

*         

                

ואתחיל את הטור השני,

בבית לוביק הזקן,

מאחוריו עמד בית משפחתי

והוא היה לנו שכן.

 

*         

 

הוי ביתי החרב,

לעד לא אשכח אותו

וקול אמי הערב

לא  ישמע עוד בו

אמי, אמי  היקרה

שמורים אתי עוד מכתביה

מכתבים רווי אהבה ודאגה

לבן האהוב שהלך ממנה,

נדד למרחקים לארץ חדשה,

לבנות חיים חדשים למשפחה.

אמי, אמי לא ביישתי אותך

בניתי בית, יסדתי משפחה

אבל את לא זכית לראות אותה.

"יתגדל ויתקדש שמי רבא"

אחרי אמי רחל בת קופל היקרה,

בגן עדן תנוח נשמתה

יחד עם קדושי האומה.

ואזכיר גם את יודיל אבי חורגי

איש צנוע ונחבא אל הכלים

אבל את גודל ליבו

הראה בבריחתו מפני הגרמנים

והקרבתו ועזרתו לבורחים איתו.

ולא אשכח את אחי אפריים

ואת אחיותיי גיטלי וליבה,

שקשור הייתי אליהם בעבותות אהבה

ופתיל חייהם נפסק באמצע.

 

Also shopping was Prevah, the wife of the cantor, Moshe MelechPrevah was a manly, courageous lady - everyone was afraid of her.  She beat her husband publicly and looked fierce and angry.  When she shopped, she looked for fresh but cheap merchandise.

 

During this time when the farmers’ wives were selling their merchandise, the farmers were in the square parking their wagons.  Inside the wagons were ducks, geese, potatoes, cherries, and before Pesach, mattress straw.  The Jews went from wagon to wagon sampling everything but buying nothing.  This happened every morning.

 

In the next row was the house of old Lubik, our neighbor.

 

Oh, my beloved house, destroyed.  I’ll never forget it, or my beloved mother’s voice which I’ll never hear again.  Her letters are kept with me, filled with love and concern for a beloved son, who left to a new land to build a new life.

 

My mother, mother, I never made you ashamed of me.  I built a house, established a family, but never you merit to see it. 

 

Yisgadal v’yitkadash sh’may rabah.

 

My dear mother Rachel Bat Koppel, may your soul rest in paradise together with the nation’s Zadikim.

I will always remember Yudel Raucher, my stepfather, a humble man who showed sacrifice and devotion to refugees from Germany.

 

I’ll never forget my brother Ephraim, and my sisters, Gitale and Leibe, whom I truly loved.  Their lives’ wicks were extinguished in the middle.  Their lives’ wicks were extinguished before their time.

 

After Lubik’s house was the grain merchant’s, then the furrier’s house, then Itzi Leib Tabor and Yankel the Smith’s homes.  At the row’s end was Shmulik Kruman, the owner of the restaurant.

 

I want to spend time talking about him since he is also family.  In Shmulik Kruman’s house they made Kiddush on Rosh Hashanah every year.  After the Russian Revolution, during the time of the Bolsheviks, it was forbidden to sell anything publicly.  Whoever was caught doing this was executed.

 

A drunk goy was caught and sent to jail.  Rather than giving him a punishment, they gave him an incentive so that they could find out where he had purchased the wine, as selling anything was forbidden.  Since this goy had been angry with Shmulik, he led the police to Shmulik’s restaurant.  The police arrested Shmulik and took him to the city of Czortkov.  The court gave him the death sentence.

 

Everyone in the shtetl tried with all their means to bribe the officials to try to get Shmulik released.  Finally, the goy admitted that he had fabricated the story.  Shmulik was released.  This all happened on Rosh Hashanah.  This is why they made Kiddush every Rosh Hashanah.

 

The third row, the biggest one, there was Binkel Yossis the merchant.  Behind him was Feibush Groynemes the teacher, Shalom Aspice Beklois the Cantor, Yaakov Mordechaie the egg merchant, Yosef Finkelman the lumber storage owner, and behind Yossi Finkelman was  Chaim Feibishish and Doptzi Geller, the butchers and cattle merchants.

Doptzi’s house stays in my mind.  There, I spent a lot of time during my childhood and adolescence.  This three-room house was always filled with people.    Every evening the butchers were together.

 

The long winter nights were very cold outside, but it was cozy and warm inside Doptzi’s house.  We listened to music and partied.  There were three musicians in my shtetl:  Nina, Pessach, and me – Naftali Nina played the first violin, Pessach played the second violin, and me, the mandolin.  The melodies would flow, both Chassidic and folk music.  Everyone listened with pleasure.

 

With heightened spirits, people sang along.  Doptzi Geller, the head of the family, always sat at the head of the table.  Next to him, Uncle Abramtze Geller and my Aunt FridaFrida was my mom’s sister. 

 

Now I’m going to talk about Abramtze.  I will tell a special story about him.  In those days, in every village, the mail carrier was a special man.  He brought mail to the village, money, letters, and regular mail.  Every day the mail carrier would pass by with his horse on his way to Lashkovitz’s house and then on to see his friend Vassilkovsky.  Vassilkovsky was a servant in Sokol’s house.  From time to time, he invited the mail carrier to a meal.

 

One time when the mail carrier was carrying a lot of money, Vassilkovsky plotted to kill him and steal the money.  Vassilkovsky prepared a big feast and poured lots of wine.  Suddenly, he took a hammer and struck the mailman on his head.  The mailman, wounded, fell bleeding.  Half the shtetl heard his cries and Vassilkovsky ran to Sokol’s house to hide there.

 

 

 

ואחרי בית לוביק סוחר התבואה

בית חיים-שלום  הפרוון בא

ואחריו איצי-לייב טייבר ויענ'קיל הפחח.

וגומר את השורה שמוליק קרומן בעל המסעדה.

על זה האיש אתעכב קמעא,

הלא הוא גם מהמשפחה.

אצלו מדי שנה בשנה

היו עורכים "קידוש" בראש השנה

וזאת הסיבה:

בזמן הבולשוויקים אחרי המהפכה

אסור היה למכור בפרהסיה.

את מי שתפסו בקלקלתו

עונש מוות היה צפוי לו.

וגוי הלא לשתות מוכרח

אז השתכר עד שאת אביו שכח,

ותפסוהו ואסרוהו ונתנו לו "מנה"

שיראה להם איפה היי"ש קנה.

והגוי שעל שמואליק מזמן כעס

על שלא רצה למכור לו יי"ש

Meanwhile, all the people from the shtetl gathered.  A policeman arrived.  Everyone just stood there, but no one dared to go into Sokol’s house to get the culprit.  But my Uncle Abramtze entered alone, and he captured the culprit and brought him out.

 

In the shtetl you would see also my uncles Wolf and Mendel Itzik, their wives Antzi and PessyPessy was my grandfather’s sister.  Also you would see Chaim Geller and Kamiel Rook.  Also there was Shikali Shmuel Vebrez, Shmuli Krook, Chaim Hirsh, Shmuel and Mukki Vanshel, my friends, and many others that I have forgotten.

 

Pessia, the Rabbi’s wife - she so beautifully managed her home.  But poor Bluma the elder, knitting, with a mouth that never closed.

 

In this house was also Nechama’s shop.  Nechama was very popular, she was a doctor but had no diploma.  She would write prescriptions that Mr. Price the pharmacist would accept.

Behind Doptzi the butcher’s house lived the Gogishes Isaak Gogish the grocer, and Vicky Gogish the merchant.

 

הוביל את המשטרה

אל שמואליק בעל המסעדה

ואסרו את האיש ולצ'ורטקוב העיר הובילוהו

ובבית המשפט למוות דנוהו

והעיר כמרקחה

ושתדלנים רצים, וכסף ותפילה

והגוי הודה שזוהי דיבה

ושחררו את שמואליק בעל המסעדה

וזה קרה בראש השנה.

 

*

 

והטור השלישי הגדול יותר

אתחיל ביענקיל-יוסיס הסוחר,

ואחריו פייבוש-גרוינימס הלמדן,

ושלום אשפיס בקלויז החזן, ויעקוב מרדכי סוחר הביצים

ובקומה  השניה יוסף פינקלמן בעל מחסן הקרשים

ואחריהם חיים פייבישיס ודופצי גלר הקצב,

בעל אטליז וסוחר בהמות גם יחד.

הבית הזה חרות היטב בזיכרוני

בו ביליתי הרבה מזמני

בילדותי וגם בהתבגרותי.

והבית הזה בן שלושת החדרים

תמיד המה אנשים.

כי כאן מדי ערב מתאספים

סוחרי בהמות וקצבים.

בלילות החורף הארוכים

עת הקור בחוץ מגרש אנשים,

טוב בבית חם להתארח

לשמוע נגינה ולשוחח.

ושלושה וירטואוזים היו בעיירתי

נינה, פסח ואני נפתלי.

נינה כינור ראשון, פסח שני ואני מנדולינה

והייתה הולכת ומשתפכת הנגינה,

שירי חסידים ושירים עממיים,

והמסובים שומעים ונהנים.

ובהתרומם  מצב הרוח לפסגה

היו המאזינים פותחים בשירה.

ודופצי גלר ראש המשפחה

יושב בראש השולחן ומנהל השיחה, ולידו אברהמ'צי גלר דודי

בעלה של פריידה אחות אימי

בחור גברתן ואמיץ לב

עליו קמעא אתעכב,

ואספר סיפור מעשה

אשר לא בכל יום קורה.

באותם הימים בכל כפר וכפר

היה איש מיוחד דוור

אשר הדואר הביא לכפרים

מכתבי כסף, וכתבים פשוטים.

יום יום היה עובר הדוור על סוסו

בדרכו ללשקוביץ, ליד וסילקובסקי ידידו.

ווסילקובסקי זה משרת בית הסוקול היה

ומזמן לזמן את הדוור מזמין לסעודה.

ופעם כשנודע לו שהרבה כסף איתו

זמם והחליט נפש לרוצחו.

ערך סעודה והרבה יי"ש הגיש

וברגע המתאים הלם בראשו בפטיש.

הפצוע זב דם בצעקותיו חצי עיירה הזעיק

והבריון להסתגר בבית הסוקול הספיק.

בינתיים התאספה כל העיירה

וגם שוטר אחד בא.

אבל כולם עמדו והסתכלו ולהוציא את הבריון לא העיזו.

ואז נכנס אברהמ'צי דודי

ולבדו את ווסילקובסקי הוציא.

 

*

 

שם גם תראו את וולף ומנדל איציק דודי

בעליהם ענצי ופסי אחיות סבי

ואת חיים גלר וקמיאל רוק

ואת שיקה'לי שמואל ווברס ושמואלי קרוק.

וחיים הערש, שמואל ומוקי ואנשל חברי

ואחרים שנשכחו כבר מזכרוני.

ופסיה אשת ר' דופצ'י הענווה

מנהלת וצופה הליכות ביתה,

ובלומה הזקנה סורגת הפוזמק

ופיה כל הזמן לדבר לא פסק,

ובבית הזה עוד חנות הייתה

חנות אריגים של נחמקה.

הלא היא בעיירתנו ידועה לכולם

בתור רופאה  "מושלמת" בלי דיפלום,

ולפי הרצפטים שלה

היה הרוקח פרייס נותן התרופה.

ואחרי אטליזו של דופצי בני ה "גוגיס " באים

ליפשה ובוצי – חנויות האריגים ובגדים מוכנים.

וחנותו של בנימין הרצוג

השחקן החובב

ויונה פישבך ושייע הרשל הזגג במרתף.

ונטע כץ ושמחה וויך סוחר העורות

ומוקי קאמיאלס עם יהודית האחות.

והאיש מוקי בהתפוצצות בלון גז התעוור

אבל זה לא השפיע לו סודה משובחת לייצר,

עד עכשיו לא פגשתי עוד מומחה כמותו,

אבל לצרותיו עוד צרה נתווספה – יהודית אחותו.

ויהודית זו בחורה שסקטה בכל ימי השבוע

בבוא יום פדיון גדול, נכנסה בה רוח רעה

וצעקות וריב ובכי והתרגזות,

ובא הדבר עם מוקי להתנגשות.

ומוקי העיוור נתן לה כרגיל מנה מנה הגונה

ואחרי המכות באה החרטה.

ומתחיל המונולוג הידוע לכולם

"מוקי! אתה רואה אני עולה על סולם

ואפיל את עצמי משם,

התפייס איתי מוקי, אני מבקשת אותך

מעכשיו אהיה כבר תמיד טובה".

אבל לא נתעכב עד שתירגע

נעבור מהם הלאה.

ובאה חנותו של הערש עם ה"ריש" הקשה

ואחריו אייזיק עם הטבק ומי סודה

חייק'לי עם המכולת ויצחק טויביס בעל מחסן קרשים

ושלמה שפירא עם חנות האריגים.

ואחריו בית דודי לייביש עם הנגרייה

ומולו בית נוטע הוטרר ראש הקהילה.

 

*

 

ועכשיו נפנה ימינה נעלה במדרגות,

ולפנינו בתים בני שתי קומות.

לידם משתרעת המדרכה

תפארת עיירתנו הקטנה.

ונתחיל את הטור הרביעי של הרבוע

בבית המרזח של ויינשטוק טשרנה הידוע

ואחריה הבית והחנות של מנדל אקסלרד

ולידו  חנותו של מוקי לדרמן החייט.

ובקומה השניה משפחת פישל וינשטוק המסועפה

לאה טייבר מוקי

גולדיג עם חנות האריגים

וארהם פעדער עם המכולת

משפחת וויסגלאס, קופל

בניהם בוזי חיה ואליה היו.

ואחריו מוטיל דולינר בעל הפחחיה

ובחצר הבית גרו

וולף דודי אשתו

ענצי וילדהם

שמואל ושלמה היו.

ועכשיו בא המלון היחידי בעיירתנו

השייך ליעקב הורניק מיודענו.

והבית הזה מעורר בי זכרונות

בו היו מסדרים שמחות וחתונות,

וחיה, וגינדל המבשלות המפורסמות

היו את התבשילים לחתונות מכינות.

 

חתונה בעיירה

... והיו מפארים את החדרים

ובמה לכלה עם ראי מסדרים

ואת הרצפה עם פרפין מורחים

שתהא נוחה לריקודים.

ולפנות ערב שעת האפס הגיעה

ובמלון קול ששון ושמחה,

הכלה בצעיפיה ובשמלתה הצחורה

יושבת נרגשת על הבמה.

וכלי זיימרים עושים מלאכתם ביד אמונה

והולכת וגוברת הנגינה,

וריקודים מריקודים שונים

ואלסים, פולקות וקדרילים,

ומחותנים מסתובבים עם כיבודיהם

ומשמחים לב אורחיהם.

ובאותו הזמן החתן בחברת הרב וכל הכבודה

בבית שני מחכה לשעתו הגדולה.

ואז את הכלה באמצע האולם מושיבים,

ובצעיף מכסה החתן את פני הכלה העצובים

ומאיר הכלי זמר צועד צעד אחד קדימה

ומתחיל במנגינה עצובה.

"בכי כלתי בכי "... "ווין כלה'ני וויין"...

ואברהם בחליל עם קולו הבכייני,

ושמחה וניע כינור שני,

והבטנון בקולו החרישי והקצוב

מגביר את מצב הרוח העצוב.

ומאיר בנגינתו השוברת לבבות

מרבה מעיני נשים דמעות לסחוט.

ופתאום ממנגינה עצובה

עוברים לשיר לכת מלא צהלה,

מובילים במזל טוב וברכה

את החתן והכלה לחופה.

ואחרי החופה הארוחה הדשנה

עם "מרק הזהב " בשביל החתן והכלה

ואחרי כן "הדרשה' געשאנק" עם ההכרזות

וכל אחד מגיש את המתנות.

והריקודים מחדש מתחילים

עד אור הבוקר מתמשכים.

                      *

ואחרי יעקב הורניק, לייזר הספר בא

ואשתו דבורה המיילדת בעיירה.

ואחריו פייבוש ברכר סיטונאי הטבק

ששימש לכל הסביבה כספק,

וזיידלה ריינמן סוחר עורות היה

ואחד ממייסדי בית הספר העברי ומעצב דמותו.

ובחצר גם משפחת שפירא גרה.

ואת הטור ישראל משה הפרוון סוגר

שהיה פרוות רק ממין משובח מוכר.

 

*         

 

ובאמצע הריבוע בית ארוך עמד

הלא זהו בנין המגיסטרט,

למטה חנויות והמאפיה

ובקומה השניה משרדי העירייה.

והמאפיה שותפות של לייב הערש, ואיציק הערש הייתה

ואחריה חנות  הקמח של דוד ניסן באה

וגם שני אטליזים שם נמצאים,

של אברהמ'צי דודי, ואברהמ'צי אנשלס שני אחיינים.

ועוד כמה חנויות שמה נמצאו

אבל על ששכחתי אותן – תסלחו.

ועל יד המגיסטרט עוד שתי חנויות נמצאו

של זוצקי הפולני, ושל חיים גלר הקצב היו.

 

*         

 

ומסביב לריבוע מכל הצדדים

היו מרוכזים בתי המגורים.

ואתחיל מרחוב הכנסייה.

ואתאר בפרוטרוט את האוכלוסייה,

ואתחיל מבית דודי לייביש הנגר

אשר ביחד עם חתנו משה אקסלרד גר.

והדודה עקי אשתו,

וילדהם משה, מלך חיציע ורוסיע היו.

ואחריו שמשון בילגריי מתקן השעונים

ואשר שוורץ חייט ובעל חנות של בגדים מוכנים.

וכעת אנו באים למרכז הרוחני של עיירתנו

בבית הספר העברי בו למדו ילדינו.

ואמנה את כל המוסדות אשר היו שם

לפי החדרים  ולפי הקומות כסדרם.

והבית בצורת דלת בנוי

ולשני חלקים חצוי.

חלק אחד בן שתי קומות היה

והשני מקומה אחת  ויחידה,

ובאגף הנמוך בחדר אחד שכנה

תנועת הנוער גורדוניה,

זאת הייתה כבר דירתה הקבועה.

אבל עד אז ממקום למקום נדדה,

ובכל הזדמנות ובכל עונה

החליפה את מעונה.

ברצוני לספר קצת מקורותיה,

כי גם אני זכיתי להיות בין מייסדיה.

בראשית היה בעיירתנו "קלוב" של כדורגל,

שבו היו כל הנערים

בלי הבדל מעמד מאוגדים.

אבל עם הזמן נתגלעו חילוקי דעות

בנוגע להשקפות ולשפות,

והתחלקו שני פלגים

לעברים ולאידישיסטים.

אז עזבו את הקלוב כל החבריא

התלקטו ויסדו את הגורדוניה.

ואמנה כמה מהראשונים

שהוו את הגרעין ואינם כבר בחיים.

ועומדים לנגד עיני לוזר רמרס ושמשון דולינר

משולם ריזנברג ונוסי מוזר

והרש גולדיג ומלך פינקלמן

ולייצי הרצוג, וגיצי קרומן

ויבדלו לחיים ארוכים

עוד הרבה חברים אשר אתנו בארץ נמצאים.

ואחרי הראשונים

התחנכו בתנועה דורות חדשים

אבל כולם בשואה נספו

ורק מתי מספר בחיים נשארו.

 

*         

 

ואחרי הגורדוניה, שלשת החדרים באים

בית מגוריהם של המורים.

ומתחיל הבית בן שתי הקומות

בו היו רוב המוסדות

וה"קולטור פריינד " – ו"תרבות" יחד ממוזגים

לא מתמיד היו ביחסים טובים.

ומלחמה אידאולוגית ומלחמת שפות

תמיד היו ביינהן נטושות.

וישראל ריזנברג ספרן של "תרבות" היה

ושמואל הוטרר ב"קולטור פריינד" ספרן וראשה.

וכל זמן שהיידישיסטים והבונדיסטים שלטו

הם ב "קולטור פריינד"  נמצאו,

אבל מהרגע שהם למיעוט נהפכו

פרשו ואת "מיכאלאוויטש – פריין" יסדו.

ואז בא הרגע המקווה

ואחוד שני המועדונים התהווה.

ומשתי הספריות אחת גדולה נוצרה

והספרן הראשי לוזר רמרס היה.

ועיתונות יומית ופריודית

בלשונות אידיש,עברית ופולנית

ומדי פעם "ערבים תרבותיים"

מלווים הצגות ונשפי ריקודים.

ומדי ערב בערב על יד השולחנות יושבים החברים

קוראים עתונים ושח-מט משחקים.

ובפינה אחת יושבים ליפא זומרמן ומשה שוורצברד

ובדיחות מספר חיים לייבהארט

ומקשיב זיסיה קרומן ומשה אקסלרד

וצוחק טוביה הרצוג על יד השח-מט.

ויונה פישבך יריבו במשחק

ואבא דרשר ורובל יצחק

ומלך שוורצברד ולייזר בלומנטל

ויצחק שפירא, וגולדיג יהושוע

ומאיר, יוסיל ושמואל פרשל שלושת האחים

ועוד הרבה אחרים.

 

*         

 

ובבנין, בית  ספר עברי גם נמצא

כדוגמתו רק מתי מספר היו בסביבה

וזאת תודות למורים ולהשכלתם

שהאצילו על תלמידיהם מרוחם.

ובית הספר משני חדרים היה

אחד למטה, והשני בקומה השניה.

ואזכיר כמה מהמורים שכיהנו בעיירה

עד עלותי ארצה.

מי מאתנו אינו זוכר

את המורה אליעזר הליצ'ר?

איש שמח ומשמח אנשים

וכל דבריו באמרי חכמים מתובלים.

לא אשכח לעולם את יומי הראשון בכיתה,

בלמדי "מורה אלף בית" השיר הידוע

ואונגר אשר מ"הישיבה"  בא אלינו

והפך להיות מורה בבית ספרנו.

ואחרון אחרון , את המורה ורהפטיג אזכור

תלמיד חכם ובידיעת המקורות עשיר

אשר העמיד דורות של תלמידים

והרבה מידיעותינו לו חייבים.

 

*         

 

ובאולם אחד שלושה מוסדות צמודים

"בנק לקרדיט", "גמילות חסדים" ו"יד חרוצים".

"בנק לקרדיט" הביא תועלת רבה

אליו היו הנצרכים פונים בעת מצוקה

והיושב ראש ומיסדה

הרב של עיירתנו ר' נוסי היה.

וחברי הועד והנושאים בעולה:

בריש קרומן, שמוליק קרומן וחיים גלר

הרמן פרייס, ראובן פישבך ובוצי ברילר.

ובבנק השני "גמילות חסדים" היו מלווים

סכומי כסף יותר גדולים

והרוקח פרייס היושב ראש היה

וחברי הועד ופקידיה

בוצי ברילר, פישל בוק,ליפה זומרמן

ראובן פישבך חיים גלר וזיסיה קרומן.

 

*         

 

והמוסד השלישי  "יד חרוצים" היה

מוסדם של בעלי המלאכה.

ועוד לפני שלושים שנה

חגגו כבר את יובלה.

ובעלי המלאכה הידועים בטוב ליבם

התמסרו לחבר חולה בכל מאודם.

ואלה שלשת העקרונות

אשר שמשו ל"יד חרוצים" יסוד:

עזרה הדדית, ולינת לילה,

והספקת אמצעים

לחברים נחשלים, ובין המייסדים

פישל ווינשטוק,

 משה פישבך

ולייביק מוזר היו מהראשונים.

 

*         

 

ואחרי הבנק תנועת "השומר הצעיר" באה

אשר לה חלק לא מבוטל בחינוך הנוער היה.

ועד כדי כך הגיעו העינינים

שבאסיפת הסברה עם ההורים

הצהיר אחד המדריכים

אשר אתנו עכשיו נמצא,

להורים האדוקים מאוד במצווה

"אנחנו לא יכולים להסכים

שאתם ברוחכם תחנכו את הילדים"

ואזכיר מבין הראשונים

אשר אינם כבר בחיים,

את חנצי דרשר,מוזר אברהם,

לייב אוקסהורן וריזנברג מיכאל

ויבדלו לחיים ארוכים

עוד הרבה חברים, אשר איתנו נמצאים.

 

*         

 

ובמרתף הבניין, מחסן של עצי הסקה

של משה שפירר נמצא

ויוסף שפירר בנו

עזר לו במסחרו.

ובמרתף הקדמי הייתה הדירה בה שמריה עם משפחתו גרה.

 

*         

 

ומול בניין ברון הירש, בית דודי ראובן פישבך עמד

והוא את הגהנום הנאצי עבר

ויחד עם משפחתו הגיעו ארצה.

ובבית הדוד בתור דייר

משה הויזנר סוחר תבואות גר.

ומול בית דודי,

בית אביו משה ואשתו שרה

בניהם שמואל, מאיר נתן והערש, ומשפחת ליפא זומרמן גרה

ובית סבי משה הערש, והסבתא שיינדיל לידם

ובתם חייצי ושלום חותנם.

ובמרחק מה בית פישל גולדיג, פייביש בירנבאום ושיא בערעבי

וגומרת את השורה הולצברג הוגי.

ויורדים עד הסוקול, ועל הגבעה

בית יודיל שטרן, מאיר שטרן, קמיאל משה-רחלס ונחמקה.

פונים אנו ימינה ונכנסים אל סמטא

המתחילה בשייע שכנר ואימו שרה לוביקז

ואז באה חנות קטנה של אבעסיענא.

ומיד ישראל הנדל, סוחר עורות

אשתו לסיה וילדהם דבורה וחיים היו.

והרש הלר של אריגים סחורות.

ופסי ינטי סורגת הפוזמק

ושימונקו ושיע הרשל הזגג

ורבי ומורי ר' טרטר הלמדן

ומול משפחת חיים ביטרמן

ואשתו רחל עם ילדיהם גרו

וביחסי שכנות טובים אתנו היו.

ואחריו בא ביתנו הנזכר כבר.

ועוברים על יד חיים אברהם הסנדלר

ובקומה השניה הזקן אברהם- בער

פרוון וגם של תפוחים סוחר.

 

*         

 

ומול, על גבעה מאת משה מייזלס נתחיל

בעל קורא בתורה בבית המדרש ואדם משכיל

ואחריו בהמשך המדרגה

ביתו של אלתר פילקנפליק ואייזיק אוקסהורן בא.

מלך יעגער ומשפחתו

ובית חונע וואגשאל, טוביעני, ולייביק הויזנר סוחר תבואות

ומשה- מלך החזן, ואייזי אוקסהורן סוחר בהמות.

ובית מרדכי לייב בעל העגלה

ומאיר-שמואל שוחט העיירה.

ואחריו יוסף בלומנטל האופה

ונערי פעסיס אופת העוגות הידועה.

ומאיר רייך סוחר האריגים

ושוחט אלי ברט, והקלויז של "צ'ורטקובר" חסידים

והקלויז הזה לא רק בתפילות קשור בזיכרונות,

אלא גם בהתייצבות לצבא,  ב"פלאגעריי"

מנהג קדום בעיירתנו היה

שכל שנתון שהתייצב לצבא

חודש לפני ההתייצבות

אסור היה לו לישון בלילות.

ובקלויז מדי ערב בערב מתאספים,

ובו כל הלילה מבלים.

ותזמורת היו גם מזמינים,

הולכים מבית עשיר לעשיר ומנגנים,

וכסף לצרכי שתייה אוספים.

והיה אם איזה קמצן התחמק מלשלם

אף פעם לא העיזו עליו לאיים...

אבל למחרת בבוקר בקומו משנתו

לא יכול היה לצאת מדירתו

כי הדלת הייתה חסומה

בכמה צריפים של בתי שימוש, ובעגלה,

והחלונות בזפת מרוחים

ועוד כל מיני תעלולים.

ולא פעם לשוטרים עם תלונות פנו

והם אחרינו עד לקלויז רדפו

אבל לקלויז פנימה לא נכנסו.

כי בן רגע כל הנרות כבו ובחושך לחפש לא העיזו.

וכשהשוטרים הסתלקו

את ההקפות עם התזמורת מחדש התחילו.

והיו שרים ומנגנים שירים שונים

בינהם אחד שהתחיל במילים:

ס'איז בעסער צו עסען נעכי פעסיס פלאדן

איידער צו געהן ביי פוילעניו געלאדען

אוי וויי, וויי איז צו מיינע יאהרען

וואס האב איך דערלעבט די 21 יאהרן. 

( תרגום – זכריה )

מוטב לאכול עוגת פירות

במקום להתלונן על החיים

אוי ואבוי לחיי

שהצליחו להביאני לגיל 21...

וביום ההתייצבות כל הבחורים

ברגל לצ'ורטקוב היו הולכים

ומי שהשתחרר מאושר היה

ואת מי שלקחו הלך לצבא.

 

*         

 

ואחרי הקלויז בית יוסיל בעידער בא

ואחריו "וויז'ניצער " קלויז הקטנה.

ופרימה גולדיג, ושמואל ישראל גומרים השורה.

ומכאן נכנסים לסמטא צרה

שם היו גרים בעלי המלאכה.

הבית הראשון של חונא הסנדלר היה

מולו לוזער טאיען החיט בא

ושני האחים החייטים חיים ובעראלי

ופנחס החייט, ושואל-פארק ושלום אבעסיעכי.

והלאה בבתים רעועים, בתי אנשי עמל

רוני טוני, אמפל, ומשה אפרים הסבל.

ובמורד בית סילקי היה.

וליד הנהר בית   המרחץ, שם גם משפחת הגודנר

וולוולי הצבעי העליז

אשר את פזמונו היה אומר בחרוז.

"אוי וויי גוט וואלט געוון אין פיין

ווען דער פאקיק זאל פון מילך זיין

אין דער בארג פון קעלעשי געמאכט

און איך ליג צווישין זיי אויסגעשטיעקט

טרינק פון יענעם אין עס פון דעם

און צו דער ארבייט דארף איך נישט געהן "

( תרגום זכריה)

אילו הנהר היה הופך לחלב

וההר היה הופך לדייסת תירס

ואני שוכב בין שניהם

הייתי אוכל ושותה

ולא הייתי צריך ללכת לעבודה...

וקוני-יהודה  "האיש החכם"

אשר בעיירתנו למשל ופתגם.

ואנחנו עוברים על יד כמה גנים של גויים

ובאים אל קונול האוקראיני,

כי רק את אותו גוי היחידי מתוך רבים אזכור.

כי הודות לו נשאר שלם בית הכנסת הגדול בעיר

וספר תורה מסר לדודי

אשר לאוסטריה אותו הביא.

אחריו בא אברהמצ'י אנשלס קרובי

והערש ברגנפלד, הרש סטופ' אבי נינא חברי.

ומול, בית הכנסת הגדול די "שול" קרוא

בנין גבוה ונשוא.

בפרוזדור יש חדר אשר "שולעכיל" נקרא

זה היה בית הכנסת של בעלי המלאכה.

ובפנים השול, סולם גבוה עומד בפינה,

ומגיע בגובהו עד לתקרה

וגם כאן רק "עמך" מתפללים

כי החסידים והסוחרים מתפללים בכל מיני קלוייזים,

ומול ה"שול" בית המדרש עמד

בו התפלל הרב עם אלי השוחט

בו התפללה כל משפחתי.

ודוד ניסן ודוד בעריש היו הגבאים.

 

        

          *

 

ומול בית המדרש גר יונה-מעלאי הנגר

ולידו עזריאל מלמד היהודי היקר

ואלתר'צי וויסמן, ושלמה "קוק" וחיים שואל סוחר הסוסים

וזיידע געלר ולייביק מוזר חייט בגדי נשים.

וקהת מוזר, ומלכה עטיל'ס ואיידיל האופה

ומאיר קורקי, ומרדכי הערש זומר סוחר היה.

ונחמן ברוינר סוחר תבואות, וחיים יענקיל הנגר

ושמואל לייב קרופניק השמש, והסופר משה קלאר

ובית אשר קוועטשער, ליבע קלאפ עם חנותה

וניסיע חעלעט, ושעיה דרעשער וולוולי בעל העגלה,

וחיה סלוביס וזינדיל ראמראס חתנה.

וחיים רעגענבויגען, ומאיר קוטער ושלימה האופה.

ומרים חיה מעכילס, בעראלי החייט, והחייטים צוויבך בקומה שנייה

ודוגי קרומן, וזליג דנקר פרוון היה.

ומעכאלי בעל הקורא בתורה וסוחר במשקאות

ומולם חיים "מילער", לאה דוב וחיים ברוק'ס סוחר בהמות.

 

*         

 

ואנחנו חוזרים לכנסיה

מולה בית הדואר היה.

ובזמן הקבוע היו שם מתאספים

לקבל מקרדינאל הדוור מכתבים ועיתונים.

ואחרי הכנסייה הפולנית

בא בית הספר ומולו הכנסייה האוקראינית

ומולה בית משה שפירער, ובית מרקחת של פרייס היה.

ואחריו ישראל מאיר – מקום מפגש של בעלי העגלה

ואנחנו באים לכביש הראשי.

המוביל מצ'ורטקוב אל ז'לשצ'קי

והכביש לא עובר דרך העיירה

אלא מסביב עוקף אותה.

ובדיחה מספרים על פרנסי העיירה

שלא רצו שהכביש יעבור דרכה

בכדי ששנתם בלילות לא תופרע.

 

*         

 

ובזמנים ההם ברצונך

לצ'ורטקוב העיר לנסוע,

אתה מוכרח לבוא ל"בית הנתיבות"

על יד ישראל מאיר – בעלי העגלות.

ועומדים בעלי העגלות ובידיהם השוטים

משוחחים, מתלוצצים ומחכים לנוסעים.

ויוצא מולך אמפל מלך העגלונים

איש נמוך קומה ורב תעלולים,

ובלשון חלקלקות יבקש ממך

שתלך אחריו לעגלה.

והעגלונים האחרים

בסבלנות מחכים

עד שעגלתו מתמלאת

ולדרך כבר יוצאת.

ומאחרים עוד אזכור

את יענקיל פופיק הצעיר

ומרדכי לייב וקהת העגלונים

שניהם אז כבר קשישים.

 

*         

 

ואחרי ישראל מאיר אנשיל בלום עם משקאות חריפים

ושל יוסף פינקלמן ואיציק הרצוג מחסני  קרשים

ויורדים עם הכביש וביתו של מלך פרויד עם הגינה היפה

הלא הוא אחד מהחשובים של מייסדי בית הספר העברי היה.

ואחריו אפרים קושניר ובית הבד שלו עם המכונות

ופישל בוק ואשתו נעכי, מוני, משה בניהם, ופרידה וסאלצ'י שתי הבנות

יענקאלי שמיל וועבערס ודוגי פרעשעל בן דודי

ומנדל יצחק דודי.

בבית הזה הייתי מבקר תכופות

דודתי פֵסְיָה הייתה של אבי האחות

ודוגי, ויוסיל ושמואל בניהם

ויהודית וחִיצ'ה בנותיה.

וליד הגשר כמה משפחות התרכזו

הלא הם לייבוש קוטשמע, לייב אוקסהורן וחיים רעגענבויגן

דודי היה.

ועוברים את הגשר ועולים במעלה ההר

ובאים לנגוז'נקה הפרבר.

וכל המשפחות היהודיות

על יד הכביש מרוכזות.

וראשונים משפחת דאואר עם המסבאה באה

והליצ'ר הזקן, ויודיל רעגענבויגן עם חנותו היה

ומשה שניצר, ונחום רובל עם מחסן קרשים.

ומולו בנו שבסע עם משקאות חריפים.

ואנחנו מגיעים לבית החרושת לטבק הידוע

שהיה חולש על כל העיירה

ולא רק במבנהו המבצרי הזדקף

אלא גם בכלכלת עיירתנו השתקף.

ובבוא זמן הסוקול, עגלות עמוסות לעייפה

מביאות את עלי הטבק אל בית החרושת למכירה.

והאיכרים בעיירה קונים וחובות משלמים

והיהודים מכינים סחורה לקונים.

ובתי המרזח מלאים ושוקקים

את סיום האסיף בשתייה כדת חוגגים.

ובבית החרושת בין מאות עובדיו

פקידיו, מהנדסיו וטכנאיו,

רק יהודי אחד ויחידי

עבד בו, והוא ראובן פישבך דודי.

ובכמה אומץ וסבלנות מזוין

ובכדי לעמוד נגד הלחץ המאורגן

בעבדו בשבתות ובימי חגים

פרט לראש השנה ויום הכיפורים.

ולבסוף גם לזה התרגלו

ואת דודי מאוד כבדו.

מי מאיתנו אינו זוכר

את השעון מהמגדל מזדקר

ושלוש פעמים ביום הצפירה הנודעת

המתחילה בעצמה ואט היא גוועת

המודיעה על התחלת העבודה

ואחרי הצהריים על סיומה.

 

*         

 

וליד בית החרושת, משפחת יוסף ריזנברג גרה

סוחר תבואות וגם בעל חנות מכולת היה.

איש אדוק וקפדן במצווה.

בימים הנוראים היה עובר לפני התיבה

וביתו לאה וישראל, משולם מיכאל ארבע בנים

מכולם נשאר אברהם הערש חברי לחיים ארוכים.

ואחריו משפחת זומרמן מלשקוביץ באה

ומולו מנדיל רוביל "הגיבור" עם חצרו הגדולה

ועל יד שיכון פקידי בית החרושת גרים

משפחת לייבהרט, בערצ'י רמלר, עזריאל בולגריי עם משקאות חריפים

 

*         

 

ולבסוף כפי שציינתי בהתחלה

הצבתי לי למטרה לתאר את עיירתי

את מבניה את אנשיה

לפי כוחי ויכולתי.

         

*         

 

עוד היום את עומדת לפני עיני רוחי

יגלניצה עיירתי הקטנה שלי

עיירה קטנה ונחמדה מאד

אבל נכחדה ואיננה עוד.

 

 

נובמבר 1957

                                נפתלי שפיר

                                מתוך הספר "יבול"

                                 שבו קבצנו את שיריו של אבי

 

 

 

In the cellar was the workshop of Chaim the Smith, The fabric stores belonging to the Briller family, Lifsha & Brutzi, Binyamin Herzog’s store - Binyamin was also a performer, Yona Fishbach, Shai Hershel the glassmaker, Neta Katz the leather merchant, Muki Kamilas and his sister Yehudit, Muki became blind in a gas explosion, but this did not prevent him from producing the best quality soda.  Never was there such an expert.

 

Now we come to:

 

Hirsch’s store and Issac’s stores that sold tobacco and soda, Chaykli’s grocery store, Yitzchak Toibus’ lumber yard, Shlomo Shapira’s fabric store, then the house of Uncle Leibish the carpenter Across from Uncle Leibish was the house of Note Hutrar, the head of the community.  It was a two-story house situated along the sidewalks, the pride of our little shtetl.

 

Now the fourth row of the square:

 

Weinstock’s tavern, Mendel Axelwad’s store, next to it, the store of Muki Lederman the tailor.

 

On the second floor, the Weinstock family’s fabric store – Leah, Taiber, Muki, and Goldi.

Then Aram Pedder the grocer, the Weisglass family:  Koppel, their sons, Buzi, Chaya, and Alia, then Mottel Dolliner the ironsmith.

 

In the courtyard lived my uncle Wolf, and Aunt Antzi, with their children Shmuel and Shlomo.

 

The owner of the only inn in our shtetl was Yaakov Hornick.  His house brings back memories of Simchas and weddings, and two famous cooks, Chaya and Gendel, who prepared all the food.

 

A Wedding in the Shtetl

 

They prepared the rooms and the stage with mirrors for the bride, and the floors were oiled in order to prepare for dancing.  By evening Yaakov Hornick’s inn became a loud party.  The bride, in her snow-white gown, sat very anxiously on the stage.  The Klezmers performed beautiful melodies for all types of dances.  Everyone was happy at the party.

 

On the other side of the room, the groom, the Rabbi and all the others waited for the special moment to come.  First the groom covers the bride’s sad face with the veil.  Meyer the Klezmer approaches and starts to perform a sad song – “Cry bride, cry bride”.  Avraham plays the flute mournfully, and Simcha Wein, plays the bass in a sad Klezmer way.

 

Meyer’s song, with its heart-breaking melody, brings tears to the eyes of the ladies.  Suddenly the sad melody changes into a very happy song bringing Mazel Tov and blessings to the Hazan, to the Kalla, and to the Chupa.  Then came a delicious meal of golden soup and a special speech was given.  Then everyone presented their gifts to the bride and groom.  Dancing resumed until dawn.

 

The Shtetl

 

After Yaakov Hornick’s inn came the home of Leizer the scribe and his wife Dvora, the shtetl’s midwife.

 

Next comes Feibush the tobacco merchant, then Zeidel Reinman – one of the founders of the Jewish school and also its principal.

 

In the courtyard, the Shapiro family lived.  At the end of the row was Israel Moshe the furrier, who only sold the best furs.

 

In the middle of the square, there was a lone house, and it was the Magistrate’s building.  On the first floor there were stores and bakeries.  On the second floor were the municipal offices.  The bakery belonged to Leibe and Issac Hirsh.  Next to the bakery was the flower shop belonging to my Uncle Nissan, and the butcher shop of Uncle Abramtz and nephews Abramtze and Anshul.  Also there were other stores but I cannot remember them.

 

Next to the Magistrate were two more stores – one belonging to Zutzki the Pole, and the other to Chaim Geller the butcher.  Around the square were houses.

 

Let’s go to the church and church street, and I’ll tell you who lived in that area.  I’ll start with my Uncle Leibish’s house.

 

Uncle Leibish was a carpenter.  His house was the home to Aunt Aki and their children Moshe, Melech, Chitzee, Russi, and son-in-law Moshe Axelrod.

 

Shimshon Bilgray the watchmaker lived nearby, as did Asher Schwartz the Tailor and clothier.

 

Now we arrive at the spiritual center of our town - The Jewish school and its institutions where the children learned.  In one of the sections of the building was the Youth Movement Gordonia.  I will talk a bit about this movement.

 

I had the honor to be one of the founders of the Youth Movement Gordonia.  In the beginning, it was a soccer club where all the kids played regardless of status, religion, or upbringing.  But with time, different opinions and outlooks about our language, Hebrew and Yiddish, arose.  Eventually, everyone left the soccer club and established Gordonia.

 

Some of the founders of the movement are no longer alive.  I still envision them in front of my eyes:

 

Lazar Ramraz, Shimshon Doliner, Meshulam Rosenberg, Nussi Moser, Hirsh Goldig, Melich Finkelman, Leitik Hershog, and Gitzia Kruman.  There are some members of the Gordonia that now live in Israel, others were killed in the war.

 

The Jewish school housed three rooms where the teachers lived.  And then there was a two-story house where the other institutions were located:  Chai, Kolture, and Friend.  Each had different ideologies and language differences.  The Kolture club had a Hebrew library, and the Friend club had a Yiddish library.  Israel Reisenberg was the librarian for the Hebrew culture at Kolture Club, and Shmuel Huter was the librarian for the Yiddish culture at Friend Club. 

 

The Bundists needed the Yiddish club but soon became the minority.  They left Friend and established the Michael Weitz club, but in time the clubs and the two libraries merged to become one.  The main librarian was Lazar Ramraz, who took care of publishing the Hebrew, Yiddish, and Polish newspapers.

 

Some evenings the club had shows and dances.  Most every night, though, the members sat at the table, reading the papers or playing chess.  In one corner sat Lipa Zummerman and Moshe Schwartzbard Chaim Leibhart told jokes with Zishe Kruman listening, and Tuvia Herzog watching and laughing.  Yona Fishbach was also there.

 

In the club, there were many more:  Abba Darshar, Rubal Yitzchak, Melech Schwartzbard, Lazar Blumenthal, Yitzach Shapiro, Goldig Yoshua, Meyer, Yossil and Shmuel Pershel, three brothers.  These were very special people; they had great teachers who inspired them to learn.  The school had only two rooms – one downstairs and one upstairs.

 

 

A few teachers I want to mention:

      Eliezer Halitchur - A cheerful person who tried to make others happy, too.  Eliezer always mentioned the sages in his lectures.

      Ungar Asher - The teacher who came from the Yeshiva

And Teacher Verhafting – Such a scholar – to him, we owe a lot!

 

In another building there were three institutions:  The credit bank, the Gimilut Chassidim, and the Yad Charutzim.  The credit bank helped the needy.  Rav Nussi, the city’s Rabbi, was its leader and founder.  On his committee were:

Berish Kruman

Shmulik Kruman

Chaim Geller

Harman Price

Reuvan Fishback

Brutzi Briller

 

The Gimilut Chassidam lent larger amounts of money.  Mr. Price the pharmacist was its chairman.  The committee was made up of:

Brutzi Briller

Fishel Brook

Lipa Zummerman

Reuven Fishbach

 

Chaim Geller

Zishe Kruman

 

The Yad Charutzim was an institution run by the business professionals, founded three years ago.  The members were very dedicated to Yad Charutzim.  Its three main principles were mutual help to whoever was in need, placement for sleeping arrangements for those homeless, and providing means for the sick and needy.  Its founders were Fishel Weinstock, Moshe Fishback, and Leibe Moser.  In the basement of this building, Moshe Sfirer and his son Yosef owned the wood which they stored there.  The wood was used for heat.  Also in the basement, in the front apartment, Shmaria and his family lived.

 

Another institution in the shtetl was the Shomer Hatzair movement, which had a major impact on youth education.  It was started because one of the religious parents could not agree with the way their children were being educated.  The Shomer Hatzair’s founders are no longer with us:  Chantzi Dresher, Moser Avraham, Leib Oxhorn, Michael Rosenberg, but there are other members still alive.

 

Across was the building of Baruch Hirsh.  Across from Baruch Hirsh’s building was my Uncle Reuvan Fishbach’s house, who went through Nazi hell.  He survived and is now in Israel with his family.  In my uncle’s house also lived Moshe Houzner, the grain merchant.

 

Across from my Uncle Reuvan’s house was his father Moshe’s house.  Reuvan’s father Moshe and his mother Sara lived there with their sons Shmuel, Meyer, Nathan, and Hirsh Lipa Zummerman’s family also lived there, and so did Grandma Sheindel.  Next door was Bubbe’s daughter Chaitzi, and Shalom, her husband.

 

Nearby was the house of Fishel Goldik, Feibish Berenbaum, and Shia Barbi

 

At the end of the row lived Hogie Holtzberg.

 

On the hill was Yudel Stern’s house, then the homes of Meyer Stern, Camile, Moshe, Rachel, and Nechama.

 

Turn to the right and you go into an alley.  First house belonged to Shia Shekner and his mother Sara Lubiks.

 

Then comes a small shop belonging to Abassina, next is the leather merchant Israel Hendell - his wife was Lassia - and his kids were Dvorah and Chaim.  Going down the alley is Hirsh Heller’s textile business, Pessi Yenti the knitter, Shimanco and Shia Hershel the glassmaker, and my Rabbi and teacher, Rav Tartar the learned. 

 

Across the way lived Chaim and Rachel Bitterman’s family; the neighbors were all friends.

 

Then came my house that I mentioned before.

 

After my house lived Chaim Avraham the shoemaker, and on the second floor lived Avraham Beer, an elderly furrier and apple merchant.

 

Across on the hill lived Moshe Meizel the Baal Koreh, the one who reads Torah, a very learned man.

 

The next houses were Alter Filkenflik, Issac Oxhorn, Melech Yagar and his family, Chona Vagashal, Tubiani and Leibik Hoizner the grain merchant, Moshe Melech the Cantor, and Itzi Oxhorn a cattle merchant.

 

Then the home of Morchaim Leib the wagoneer, and Meyer Shmuel the Hebrew butcher.

 

Next was, Yosef Blumenthal the baker, and Nari Passis a famous baker, Meyer Reich the textile merchant, and another butcher, Eli Bartal.

 

Now I will tell you about the Prayer Hall of Chortkov, which in Hebrew is called a "kloiz”.  This was a gathering place not only for prayers, but also for memories and meditation.  When drafted into the army, there was an old custom in the shtetl that one month prior to recruitment, the recruitee wasn’t allowed to sleep at night.  In the kloiz they’d all gather each night, listening to the Klezmer Band.  They’d go from one wealthy house to another wealthy house, with the musician’s playing, trying to collect money for drinks.

 

If there was any misers who didn’t want to pay, they would not threaten him.  But in the morning, mischievous things would befall him, such as when he would like to leave his home, he couldn’t open his door because it might be barricaded with wagons, or they would tar his windows shut.  More than once, the misers called the police to complain.  The police chased them, but didn’t enter the Kloiz because immediately, all the candles would be extinguished and the police didn’t want to search in the dark.  Once the police left, the music restarted.

 

On the day of recruitment, the draftee went to the army office and if he was released from army service, he was very happy.

 

After the kloiz, it was the house of Yosef Bidar, and then the small Weisenizer kloiz, then Prima Golding’s, with Shmuel Israel’s in the last row.

 

Now we enter a narrow alley where the traders lived.  The first house belonged to Chona the shoemaker.  Across from Chona were three tailors:  Luzer Tayne, Chaim Vabarli and Pinchas the tailor.  Shuel Park and Shalom Avasyki had houses next.  Roni, Toni, and Ampel were laborers and Moshe Ephraim was a water carrier, they all lived in rundown homes.

 

Down the hill was the house of Silky.  Next to the river was the Mikvah and also by the river lived the Hagodner family, and Balbali the happy painter, and Koni Yehuda, who was a wise man. 

 

We pass by a few gardens of the goyim.  We’re coming to Connel the Ukrainian, who was a nice man.  Because of him, the big shul in the city was not destroyed, and he gave the Sefer Torah to my uncle, who took it to Austria.

 

Then we come to Avramtzi Anshul my relative, and Hirsh Birgenfeld, Hirsh Stoffi, and Avi Nina my friend.  Towards the large Beit Hakinessett, our shul, a tall lofty building. 

In its corridor, there was a room called Shulakil.  This was the traders’ shul.  And inside the shul was a tall ladder that reached the ceiling.  The poor and the simple people prayed there.

 

Across the shul was the Bet Hamidrash.  Eli the Shochet and all my family – Uncle Nissan and Uncle Berish – were the gabayim, the treasurers.

 

Across from the Bet Hamidrash lived Yona Alai the carpenter.

 

Next to him was Azriel our precious Jewish teacher, then Altartzi Weisman, Shlomo Cook, Chaim Shoel the horse merchant, Zeide Geller my grandfather, Leibik Moser the ladies’ tailor, Kehat Moser, Malka Atilis, Yiddel the baker, Meyer Corki, Mordechai Hirsh, Zumer the merchant, Nachman Broiner the grain merchant, Chaim Yankel the carpenter, Shmuel Leib-Kopnick the Shamas, the writer Moshe Klar, Asher Kovetshar’s house was next, then Lieba Klopp’s store, Nissa Chalat’s house, Shia Drashner’s house, Velvali the wagon owner, Chaia Sluveis, Zindel Ramraz and her son-in law Chaim Raganboigen, Meyer Kotter, Shlomi the baker, Miriam Chaya Mechiles, Barali the tailor and Tzavabik the tailor.

 

On the second floor was Dugi Kruman, Zelig Dunker the furrier, Makeli the Baal Koreh – the one who read the Torah – Makeli was a beverage merchant.

 

Across was Chaim Miller, Leah Dov, and Chaim Brokis the cattle merchant

 

(Back to the church)

 

Across from the church was the post office, a Polish church, the school, and a Ukrainian church, the house of Moshe Shapiro, Price the Pharmacist, Israel Meir, where wagoneers met.

 

The main road led from Chortkov to Zaleschiki.  The wealthy people did not want the main road to pass through the shtetl because it would disturb their sleep.  If you had to travel to Chortkov, you had to go the station next to Israel Meier’s, the wagon owner.

 

The wagon owners were always kibbutzing while waiting for customers.  They were:  Antel the wagon owner, a short man, young Yankel Pupik, Mordechaie Lev, and Kahat the old wagon owner.

 

After Israel Meier’s wagon station was Anshel Blum the beverage man.  Then Yossef Finkelman’s, and then Issac Herzog, who was in the wood storage business.

 

Going down the road lived Melech Freud, who had a beautiful garden.  He was one of the founders of the Jewish school.

 

After Melech’s home was Efraim Kushner’s business.

 

Next to him lived Fishel Book and his wife Nachi, their sons Moni and Moshe, and their daughters Frida and Saltzi.

 

Then was Yakli Shmil Vaybarz, and then a house were I went to very often, my Uncle Mendel Itzhak cousin Dugi Freshel and Aunt Pessia’s.

 

Aunt Pessia was my father’s sister.  Dugi, Yossel, and Shmuel were their sons.  Their daughters were Yehudit and Chaitzi.

 

Near the bridge, there were a few families:  Leibish Kotchma, Leib Koshorn, and Chaim Raganboygen, my uncle.

 

Crossing the bridge, up the mountain, we reach the suburb of Nagorzanka.  Up there, all the Jewish families lived by the road.

 

First was the Doyer family who owned a tavern, then Helitzer the old man, Yudel Raganboygen’s store, Moshe Shnitzer, Nachum Rubal, who had a wood storage business.  In front of him was his son Shabsa, who had a beverage business.

Now we reach the tobacco factory in the shtetl; this helped the economy.  The wagons were loaded with tobacco leaves.  The farmers bought and paid for their purchases, and the Jews prepared the merchandise for the buyers.  The bars were filled with people.  Non-Jewish farmers came to celebrate the end of the gathering with drinking parties.  Among all the factory workers was only one Jew:  My Uncle Reuven Fishbach.  He was very patient and courageous; he could withstand a lot of pressure.  Except for Rosh Hashanah and Yom Kippur, he worked on all the Jewish holidays and Shabbat.  He was respected by the factory workers.

 

There was a clock tower.  The bells rang three times a day.  They started very loud and strong, but slowly, faded away.  The bells announced the beginning of the workday in the morning, the afternoon, and the end of the workday.

 

Next to the factory lived the family of Yossef Risenberg the grain merchant, and also the owner of the grocery.  He was very religious.  On the days of Awe, he passed by the Ark with his children Leah, Meshulam, Israel, and Michael and only Avraham Hirsh, my friend – may he live a long life – was a survivor.

 

Then Zummerman family, and Malshekovitz; across from their home, Mendel Rubell, the hero, with his big garden

 

Next to it, a building of factory clerks, the Leibhart family, Bartzi Remler, and Azriel Bulgari with alcohol beverages.

 

And, for the end, as I explained in the beginning, my purpose was to describe my shtetl, its buildings and community as best as I could.

 

Forever, you stand before my eyes, Jagielnica, my little shtetl - a small, nice shtetl, but now you no longer exist.

 

 

            November 1957

Naftali Shafir

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                

 

The Memorial Web Site of Jewish Jagielinica

 Jagielnica JewishGen Shtetlink Site

Suchostaw Region Research Group (SRRG)

Gesher Galicia ("Bridge to Galicia")

JewishGen the Home of Jewish Genealogy

 

Back to Virtual Memorial to Jewish Communities - Zchor!

 

Last updated April 13th, 2007

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!