אהרון ברק:

הנני אוד מוצל מאש

יום השואה, כ"ו ניסן תשס"ה 5.5.2005, עצרת זיכרון "משואה"

ביולי 1944 חוסל הגטו. בתיו הועלו באש. תושביו נרצחו במקום, מי בירי ומי בשריפה. הנותרים הועברו למחנות ההשמדה. אלפים בודדים מיהודי הגטו ניצלו ובהם כמאה ילדים, ואני ביניהם. מתוך יהדות מפוארת שמנתה ערב השואה כרבע מיליון נפש נותרו בחיים כ-15 אלף יהודים בלבד.

ניצלנו, אמי ואנוכי, בזכותן של שתי משפחות איכרים ליטאים, חסידי אומות העולם, אשר החביאו אותנו בביתן. באוגוסט 1944 שוחררנו על-ידי הצבא האדום. אבי ניצל באחד הבונקרים בגטו.

כפליטים חצינו את אירופה. על גבי רכבת משא שהובילה פחם מבוקרשט לבודפשט חגגנו לפני 60 שנה את סיום המלחמה. ברגל חצינו את הגבול בין החלק הרוסי של אוסטריה לבין החלק הבריטי, ומשם לאיטליה. ב-1947 באנו לארץ-ישראל. אט-אט הפך אריק בריק לאהרון ברק.

הנני משקיף על הקורות אותי ושואל: מהו הלקח שלמדתי מכל אלה? עד כמה עיצבו אירועים אלה את השקפת עולמי? תשובתי היא זו: שניים הם הלקחים העיקריים העולים מההיסטוריה האישית שלי.

הלקח הראשון הוא מרכזיותה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. אילו הייתה לנו מדינה משלנו, השואה כפי שקרתה לא הייתה מתרחשת. רק בישראל אנו בני-חורין לעצב את דמותנו כעם וכמדינה. קיומה של המדינה, ביטחונה, שלומה וטובתה הם עבורי ערך מרכזי. רק כאן אנו מוגנים מפני אנטישמיות. רק כאן ביכולתנו להפעיל עוצמה ריבונית להגנה על קיומנו. רק כאן איננו מיעוט נרדף.

בידינו הופקד גורלה של מדינה זו. עלינו לעשות הכול כרי לשמור עליה ולראות בה בית לכל יהודי בעולם שיבקש להצטרף אליה. זהו תפקידנו ההיסטורי, זו הציונות שלנו. עלינו לאחד במדינתנו את כל כוחות הנפש כדי לשמור על אחדותנו כעם. מחלוקות רבות מפלגות אותנו, אך לקחה של השואה הוא כי כוחנו באחדותנו.

הלקח השני הוא מרכזיותו של היחיד, של הפרט. הגרמנים ועוזריהם ביקשו להפוך אותנו לעפר ואפר. הם ביקשו לקחת מאיתנו את כבוד האדם שבנו. הם נכשלו. ברגעים הקשים ביותר בגטו שמרנו על האנושיות שבנו. הגרמנים ועוזריהם הצליחו ברציחת רבים מבני עמנו. הם לא הצליחו לקחת מאיתנו את צלם האדם שבנו.

כל יחיד הוא עולם בפני עצמו. כל פרט זכאי להכרה בכבוד האדם שבו. עלינו להגן על זכותו של כל אחד מאיתנו.

יש הרואים בזכותו של הפרט מכשלה המונעת הגשמת רצונו של הכלל, ואילו אני רואה בחירותו של הפרט מרכיב מרכזי בחיינו הלאומיים במדינתנו. ההכרה בחירותו של הפרט היא גם הכרה בזכותו של הלא-יהודי שבינינו. מיעוט היינו באירופה. זכויותינו כמעט נשללו מאיתנו. הופלינו. במדינתנו שלנו ננהג כלפי הלא-יהודי כפי שאנו ציפינו שינהגו בנו. לא נפלה את בן-המיעוט.

הנני אוד מוצל מאש אשר רוח האדם ורוח האומה נפחו בו חיים. אלה חיים של חירות ושל הכרה בכבודו של כל אדם. אלה חיים השואפים להגשים את הצדק ולקיים את שלטון המשפט.

הנלמד מלקחי שואה? הנגשים את המתבקש ממנה? הנכיר בייחודה של מדינתנו, כמדינה שהיא גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית? אינני יודע. אני אופטימי. אם יכולנו לכל שעבר עלינו, נוכל גם לבעיותינו בעתיד.

Last updated  May 7^th, 2005