גוטה קאופמן Kaufman בלאו Blau נולדה  בגרודזיסק מזובייצקי, פולין (Grodzisk Mazowiecki) 1926 ונפטרה בתל אביב בחיק משפחתה החדשה בשנת 1989 בהשאירה אחריה בעל, שתי בנות ונכדים. אחיה זאב קאופמן עם הוריו רחל לבית שידלו  (Szydlo)ולייב (יהודה) קאופמן גורשו לגיטו וארשה. אימה רחל ואביה ולייב (יהודה)  מתו בגיטו. אחיה זאב נשלח למוות למיידנק. לזכרם מוקדש אתר זה.

 

גוטה עברה את גטו וארשה, המרד היהודי בגטו וארשה, מיידנק, אושוויץ ומחנות נאצים בגרמניה. בכל השנים אחרי השואה היא דיברה מעט על מה שעבר עליה אז. רק בסוף חייה כמעט התחילה לספר למשפחתה ובבתי הספר בארץ. בשנת  1988, כבר חולה מאוד, זמן קצר לפני מותה החליטה לנסוע לפולין כדי להביט עוד על מקום לידתה ואין-ספור התנסויות. ליווה אותה במסע קשה זה חתנה, דר' בן ציון לאופר Laufer .

 

יומן מסע

 

הרב איסר פרנקל

 

סיפורה האישי של גוטה בלאו

"שערים" 6.9.1989 פרשת "כי תצא" עמוד 10

 

ליד הקרמטוריום ההרוס בבירקנאו עמדה איתנו גוטה בלאו, אשה צנומה ונמוכת קומה.  דרוכה היתה כמו קפיץ מתוח. גם היא הביאה לכאן על עצמה את אחד מרגעי-השיא של ששים ומשהו שנות חייה. איזה סיפוק משונה מאד שרק במקום כזה ניתן להבין אותו בהבנה מיוחדת; להתבונן באותו קרמטוריום מופצץ והרוס ולהגות במילה אחת: נקמה. להרהר שנית ולקבוע: גם לי חלק בזה.

 

כמה ימים קודם לכן הסתובבה בקרב האלפים שנאספו מכל קצות תבל לעצרת הזיכרון ליד האנדרטה למורדי הגיטו בווארשה, כשהיא נושאת על גבה שלט עליו כתבה שהיא מחפשת את מי שעבד ב"אוניון" Metall-Union" " שיואיל לגשת אליה. השלט יוצא-הדופן עורר תשומת-לב, אך לא השיג תוצאה. איש לא התקשר. לא היה מקום לציפיות בנושא הזה. מעט אנשים מעובדי "אוניון" שרדו בחיים. עשרות בודדות.

 

"ויישל-מטל-אוניון" Weichsel Metall-Union Werk    היה מפעל לייצור נשק ונפצים שפעל בשטח מחנה אושוויץ במשך כשנה עד לפינויו בראשית 1945, עם תחילת המתקפה הרוסית. שמו בלבד העביר חלחלה בקרב רבים משוכני המחנה. גוטה בלאו היתה בין חמישים הנערות הראשונות שנשלחו לעבוד ב"אוניון" עם ראשית התארגנותו, עוד בטרם הוחל בייצור חומרי-הנפץ עבור מכונת המלחמה הגרמנית.

 

מאוחר יותר עם ההפעלה, עבדו בו חמש מאות נערות במשמרת יום וחמש מאות במשמרת לילה. כל משמרת היתה בת שתים-עשרה שעות. ההליכה מן המחנה את המפעל ארכה כשעה וכמובן היא נעשתה ברגל בכל מזג-אויר. כאשר גוטה בלאו מספרת לנו על כך, היא מדגישה: "בשבילי זה היה כאילו רק אתמול. אתמול ולא שלשום. זו תמונה שנהפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני".

 

שנים על שנים שתקה, החניקה בתוכה. כמעט ולא סיפרה. עכשיו זה לבה מתפרצת מתוך הר געש. היינו צעירות מאד, בגילאים 20-18, על אף שהאוכל היה דל ביותר; "מנות רעב" והמאמץ הפיזי היה קשה מאד, נראה שהגיל הצעיר הוא שעמד לנו ולחוסן הגופני שלנו.

 

בשעות העבודה המפרכת הסתובב לו בין המכונות המהנדס הראשי ומנהלו של המפעל הגרמני פריץ שרפפר Fritz Scharfefer  ופקח עין חדה על כל הנעשה, ואוי לה למי שהתרשלה בעבודתה. קרה לא פעם – כפי שזה קורה בכל מפעל תעשייתי – שמכונה נעצרה. נתקלקלה. הוא היה אז שואג בחמת זעם על שהיהודים הארורים המחבלים במכונות ומיד התלונן אל הגסטאפו וזה נזעק מיד לעשות "אורדענונג" (סדר).

 

אינטרמצו קטן:

מפעל האם של "אוניון" ( http://www.metall-union.de/  ) מצוי עד היום באזור-התעשייה הכבדה של גרמניה בחבל הרור Ruhr, בעיירה קטנה ושמה פרנדנברג Frendenberg. כיום מייצרים בו שרשרות ואביזרים אחרים לאופניים ואופנועים. הוא משגשג ומצליח. ולמה לא? כאשר באה התבוסה, נשאר מפעל-האם על מכונו ללא פגע. פריץ שרפפר חזר מאושוויץ אל מפעלו בפרנדנברג והמשיך לעבוד בו במשך עשרות שנים, עד למותו לפני שנים אחדות, מבלי שיידרש לתת את הדין על פשעיו בפני פורום כלשהו. כאילו לא עשה דבר. כאילו לא קרה דבר. ותיקי העיירה פרנדנברג שדובבו אותם בקשר אליו הגיבו מיד: "אה! התליין מאושוויץ".

 

גוטה המשיכה לספר לנו: איום מכל, היתה ההתפוררות הנפשית שלנו. שירכנו דרכנו חזרה מן העבודה המפרכת ברגלים כושלות ועברנו ליד המשרפות והחיזיון המזוויע של גופות העירומות הנזרקות לתוכן, מה שאין השכל האנושי מסוגל להשיג ולתפוס – חרט את רישומו ופורר אותנו כמעט לרסיסים. חיינו עמדו לנו מנגד בכל רגע. הכל היה תלוי על בלימה. ואז בא רגע של תושייה, של עידוד עצמי.

 

ליד המשרפות ומיתקני הרצח האחרים עבדו יהודים שעליהם הוטל לעסוק במבחיל שבעיסוקי-אדם: לטפל בהעברת הגופות שהומתו בגז והכנסתם את התנורים, ובכל המערכת האימתנית הזו, שאין לה שם ומשל עלי-אדמות ה"זונדרקומנדו" Sonderkommando כך נקראה והיחידה המיוחדת  הזו.

 

הנבל הֶס, השטן שפיקד על אושוויץ, כותב בין השאר באוטוביוגרפיה שלו על אנשי הזונדרקומנדו: "יש ואנשי הזונדרקומנדו גילו את קרובי משפחתם בין הגוויות ואף בין המוכנסים תאים. אמנם ניכר בהם, שהדבר מזעזעם, אך מעולם לא אירעה תקרית. למקרה אחד הייתי עד, בשעת הוצאת הגוויות מן התא נרעד פתאום אחד מאנשי הזונדרקומנדו, לרגע קפא תחתיו, אך אחר זאת המשיך לגרור את הגופות יחד עם חבריו. שאלתי את הקאפו מה היה לו. זה חקר ומצא שהיהודי אשר נרעד גילה את אשתו בין הגוויות. הוספתי לעקוב אחריו, אך לא ניכר בו דבר היוצא מגדר הרגיל. כמקודם המשיך וגרר את גוויותיו. כאשר לאחר זמן-מה חזרתי שוב אל הקומאנדו, היה יושב ואוכל בין האחרים, כאילו לא קרה דבר... מהו שנתן כוח ליהודים שבזונדרקומנדו, לעשות את העבודה המבעיתה הזאת לילה ויום? האם קיוו למקרה מיוחד שיצילם ממוות, או שחושיהם קהו מרוב הזוועה עד שלא נותר בהם כוח לשים קץ לחייהם בשביל להימלט מן ה"קיום" הזה? התבוננתי בהם הרבה, אך הדבר לא נתחוור לי".

 

גם השטן הנבזה הזה רצה שיחוור לו הדבר. הוא רק לא ידע כמה מאלה נטרפה עליהם דעתם וכמה מהם נטלו את חייהם וגוטה מוסיפה:

 כשאתה עסוק בעבודה נאלחת שכזו, שבה אתה עשוי באונס כפוי להעלות את בנך או בתך באש, מאבדים החיים לכאורה כל משמעות. אתה מרגיש אז את "על כרחך אתה חי". לא שואל לשם מה לחיות בעולם שכזה, אבל עושה לעצמך את החשבון הקר שכל חייך הם חיי-שעה. הרוסים קרבים ובאים. הגרמנים יבקשו למחוק עקבות של מעשי כף-הקלע שלהם. מי יעיד על טומאתם? ה"זונדרקומנדו". אם כך צריך להשמיד את הראיות והעדויות החיות. גם כך היה אחת לכמה חודשים נגזר כליון על יחידות הזונדרקומנדו. אלה היו מושלכים לאותם כבשנים שלידם עבדו ויחידות חדשות "רעננות" יותר באו במקומם. אם כך הוא הדבר, אין מה לאבד. צריך למרוד, צריך - בהתקרב הרוסים - לנסות לתקוף ולהימלט ולמצוא מפלט אצל המושיעים מהמזרח. צריך לנקום.

 

סיפור מחתרת אושוויץ, סיפור ארוך הוא, עומד בפני עצמו ואין כאן מקומו. ואולם ברגע שנהגה הרעיון לפוצץ את המשרפות ועל ידי כך לעצור את מכונת-התופת, רעיון דמיוני ומטורף ככל שהוא נשמע, הוא נקשר בחבורת הנשים הצעירות שעבדו ב"אוניון". רוז'ה רובוטה, יהודיה מעירה שהיתה אחראית לקבוצה גדולה של נשים שעבדו בשלבים המתקדמים של הכנת הנפצים, שידלה אותנו האסירות - מספרת גוטה בלאו בהתרגשות גוברת - שנחביא כמויות קטנות של אבקת-שריפה ונעבירן לידיים נאמנות. באחת המחלקות ב"אוניון" ייצרנו סירים וקערות אוכל. בהנחיות המחתרת הותקנה בהן דופן-כפולה ובין הדפנות הנחנו את הכמויות הזעירות של אבק-השריפה שהלכו והצטברו לכמות משמעותית, עד כדי אפשרות לממש את הרעיון המטורף שבער בלבבות: להעלות את הכבשנים על המוקד.

 

במילים של גוטה בלאו: "חסרי ישע ללא כל תקווה, החלטנו לעצור ולו אך במקצת את מכונת ההרס. אז התארגנה קבוצת נערות, שהיו מוכנות להקריב את חייהן למטרה נעלה זו, לעצור ולהאיט בכמה שאפשר את מכונת המוות".

 

ואז זה קרה. באוקטובר 1944 פרץ המרד. ספונטאנית, בסתירה לכל מה שתוכנן, תוך בלבול-מוחין גדול. התוצאה היתה: הקרמטוריום מס' 4 נהרס, הנאצים הארורים היו אחוזי עווית של טירוף במאמצים לגלות מי עומד מאחורי מעשה הפיצוץ, ובדקו ביסודיות גרמנית טיפוסית פרט לפרט. כאשר נתגבשו הפרטים לתמונה כוללת, הובילו העקבות אל הנערות שעסקו באבק-שריפה ובחומרי נפץ ב"אוניון". מי עשה בכך, מי הפעיל, מי ביצע? הארורים לא פסחו אף לא על אחת מן הנערות ואחרי חקירה יסודית מתמשכת, הגיעו אל ארבע בנות שהיו הרוח החיה במשימה הזו ובראשם הנערה רוז'ה  רובוטה  מטשכנוב Ciechanów.  אלה היו הבנות שעבדו ב"אוניון" ומשם סיפקו את אבק השריפה לצורך הפיצוץ.

 

לא היה כל ספק. אם לא הצליחו הגרמנים למרות כל מאמציהם לגלות מי עמד מאחורי ההתקוממות, הרי מיצו את הדין אם ארבעת הנערות "למען ישמעו וייראו".

 

גוטה בלאו מספרת לנו: ב-6 בינואר 1945, לרוע המזל זמן קצר לפני פינוי המחנה והבריחה ממנו עם התקדמות הרוסים, רוכזנו כולנו במחנה. דרך הרמקולים שמענו הודעה קצרה: "אסירים קשרו קשר חבלני ופוצצו קרמטוריום. אבקת-שריפה לפיצוץ זה נגנב על-ידי עובדי "פולבריום", לכן יגיעו פה האשמות על עונשן".

 

"הגרדום הוצב. הראשונה שנקראה, נערה בת 19, אסטושיה שמה, הלכה בראש מורם אליו. אנחנו האסירות היינו חייבות לא לגרוע עין מן המחזה, כדי שנתייסר כמוה. דמותה חקוקה בלבי למשמרת-עד.  כלפי חוץ אני משתדלת להראות כמו כולם. בתוך תוכי - אומרת גוטה - אני שבר כלי אחד גדול, הממשיך לחיות את הזוועות הללו יומם ולילי".

 

הגרדומים הוצבו ליד ביתן-הניסויים של ד"ר מנגלה. שתי בנות שבו ממשמרת הלילה והובלו ישר אל הגרדומים, והשתיים האחרות הועלו על הגרדום בשובן בתום משמרת-היום שלהן.

 

"כאן זה היה" - הצביעה גוטה כאשר עברנו  ליד הביתן שבו ערך מוג-הלב הארור את ניסוייו בתאומים. הגרדום לא במקום, הוא הועתק אל מקום אחר בשטח המחנה, ואנו עוד עתידים לשוב אליו ביומן-המסע שלנו.

 

נדרתי נדר שעלי לשאת את בשורת גבורתן לכל מקום עד ליומי האחרון - אומרת לנו גוטה - וכך מצאתי את עצמי יום אחד בשערי "אוניון" בעיירה פרנדנברג. המחשבה ש"אוניון" קיים ופעיל ולא מעטים ממפעיליו שבאושוויץ חזרו לשרות בשלווה בצל הבסיס הראשי שלו, הלהיטה את דמי. לא ידענו מנוח, לא קיבלנו את השקר הגס המוכר: "לא ידעתי, לא ראיתי, לא שמעתי". חשוב היה לנו שתושבי העיירה פרנדנברג ידעו על תרומת ארבע הבנות למענם. מי שגליה את  קיומו העכשווי של המפעל, היה יהודי שעבד במזכירות המפעל, ארנסט כהן. הוא שדחף להנצחתן במקום. "אנו מרכינים את ראשינו בפני אותן ארבע אסירות שעבדו במפעל "ויישל-מטל-אוניון" באושוויץ, וניתלו ב-6 בינואר 1945 בחצר המחנה לעיני כל האסירים" - זהו חלק מכתובת שנקבעה על דעת הרשות העירונית בבית העלמין היהודי בעיירה. שלש שנים בטרם שבה לאושוויץ איתנו, היתה שם במעמד הסרת הלוט. היה שם קהל רב במעמד ההוא. היינו שלש ניצולות "אוניון" שבאו מישראל ובשמן הבאתי את בשורת ציון וירושלים. היתה שם נציגות הממסד הגרמני, מאות תלמידי בתי הספר, ראשי הרשות העירונית והתקשורת. מטעם "אוניון" לא בא איש להרכין ראש. האם רק מחמת הבושה וחוסר אומץ-לב, או...?

 

 אל המסע הקשה הזה נלווה חתנה ד"ר בן-ציון לאופר, רופא שיניים תל-אביבי, בן להורים ניצולי שואה. הוא בא לפולין להיות יחד אתה בחוויותיה ולגונן על בריאותה ברגע של צורך.

 

...אומר ד"ר לאופר, יהודי שומר מצוות, שנמנה על חבורתנו במסע, "משך כל השנים שהכרתי את חמותי, היא דיברה על הנושא שבער בעצמותיה, פחות אל בתה – היא רעייתי, ויותר פתחה לבה בפני. הורי מחקו לחלוטין את הנושא מסדר היום של חיינו. הם לא דיברו ואנחנו לא דחקנו בהם. ההורים, ילידי העיירה בז'וז'וב Brzeżów , הסתתרו באמצעות ניירות מזויפים במשך כשנתיים. כאשר הלחץ גבר והניירות החלו לאבד את משמעותם, חזרו בלית ברירה אל שכניהם הפולנים שבבית מגוריהם, אתם היתה להם לפני פרוץ המלחמה, מערכת יחסים טובה מאוד, וסיפרו להם כי אין להם מקום מסתור אחר ואלה – גם חסידי אומות עולם אם כי מספרם מועט היה, מציאות היא! – הסתירו אותם במרתף ביתם וחלקו להם לחם מלחמם הדל.

 

הפעם – מוסיף בן-ציון לאופר – הלכנו לחפש אחריהם. מצאנו את הדור השני; ילדיהם של מצילי הורינו. הרגשנו שאנו חייבים להם חוב, אף כי שמרנו על קשר ושלחנו להם מפעם לפעם בגדים ומצרכים שהם אבות מזון וקיום ב"פולין הרעבה". הדור הזה מוזמן אלינו ובקרוב יגיעו, "לא כולם כמו גלמפ ומחארסקי", יש צדיקים בסדום.

 

ואני זורק שאלה: למה גוטה לא דיברה עם בתה? למה הוריך לא סיפרו לך? למה הם דחקו את כל מה שעבר עליהם אל תוך צרור הבשר והעצמות שלהם? למה השתיקה המעיקה והמוחקת הזו? נא לזכור: אביו של בן-ציון פתח את פיו לראשונה, ערב נסיעתו של הלה לפולין.

 

אני חושב - משיב לי ד"ר לאופר - שלפחות שתי סיבות עומדות ברקעה של ההתנהגות הזו. האחת: הקושי לדבר על השואה במצב של חוסר-אונים נוראי שכזה, שאין לו משל ודוגמא. קשה להיות הורים סמכותיים בסטאטוס שכזה. הורים אמורים להיות שופעי ביטחון ולא חסרי חוט-שידרה. הסיבה השניה, הנגזרת אולי מן הראשונה, היא רצונם לפצות את צאצאיהם ולגדל את ילדיהם בבית שבו לא מרגישים שואה מהי ומה זו היתה.

 

מבט רגע לאחור: 

... את "הסטאז'" – התמחות לקראת אושוויץ, עשתה גוטה בלאו קאופמן במחנה ההשמדה במיידנק.

יצאנו המומים מבנין תאי הגזים במחנה והתקדמנו בשביל לכיוון "הבלוקים", צריפי המחסנים במחנה, כאשר גוטה בלאו שהייתה במרחק מה  מאחורינו, קראה אחרינו וביקשתנו שנחזור על עקבותינו, כי יש לה מה להראות ומה לספר. ה"מה להראות ולספר" היה קשור בקורותיה במקום הזה. היא היתה בתוך קבוצת נשים שהוכנסה למקום, נדרשה כמותן להתפשט לקראת רחצה כדי לעבור את חיטוי. קראה "שמע ישראל" ונכונה לקדש את השם. והנה כאשר הגיע תורה ותור חברתה להיכנס לתא הגזים, התמהמהו שם זמן רב מבלי שאירע דבר. קצת לפני שעלה השחר, נפתח לפתע התא ושתיהן יצאו את התא רוטטות מקור ומהתרגשות נוראיים, חיות וקיימות. לא היה במה להגיז אותן. הציקלון במיכל התרוקן. כך זכתה מחדש בחייה.

 

"כן, כאן במקום הזה הייתי ונחלצתי ממוות שלא היה בטוח ממנו" אמרה בנשימה עצורה, כמעט נחנקת ועיניה רושפות רשפי-אש, מתחננת בפנינו שנאמין לה כי כל שהיא מספרת לנו, אמת לאמיתה בעולם דמיוני זה שבו היינו מהלכים בשבילי מיידנק. בסמוך לכך נשלחה לאושוויץ להשלים את "בחינות הבגרות" שלה בנושא: סבל וייסורי-אנוש וזאת כאמור בשנות עבודה הכפייה ב"אוניון" באושוויץ.

 

* * *

 

בשולי יומן-המסע: באמצעות הפרק הזה, אני  מדליק נר לנשמתה של גוטה ז"ל. המסע בפולין היה על-פי התרשמותנו, שירת הברבור שלה. הקימה אחריה המשך חי - משפחה, צאצאים החיים בישראל, בית יהודי במלוא המובן. היא שבה כאמור אל מקום הפשע והרשע, לספוג את המראות ההם על רקע חיינו כאן בדורות שאחרי - "בטרם אושוויץ תיהפך למושג בלבד" - כהגדרת הניצולים מן הגיהנום.

 

זמן-מה אחרי שובה, נתגלתה בה מחלה ממארת שאכלה אותה. עוד קרבן מקרבנות השואה. לפני חדשים מעטים הלכה לעולמה. יבורך זכרה.

 


Majdanek in winter

 

 

 

Halina Birenbaum

 

Guta Kaufman - Blau

 

Fragment relacji Guty Kaufman-Blau, tłumaczenie z hebrajskiej gazety „Szaarim” 1988 rok.

 

Guta Blau – Kaufman urodziła się w 1926 r. -  zmarła w 1988 roku na łonie swej nowej rodziny powojennej w Tel Avivie, pozostawiając męża, dwie córki i wnuki. Przeżyła getto warszawskie, powstanie w getcie, Majdanek, Auschwitz i obozy hitlerowskie w Niemczech. W ciągu wszystkich lat po wojnie nie mówiła niemal o swych doświadczeniach z Szoa. Dopiero pod koniec życia zaczęła opowiadać swej rodzinie i w szkołach w Izraelu. W roku 1988, już bardzo chora, na krótko przed śmiercią postanowiła odwiedzić Polskę, spojrzeć raz jeszcze na miejsca swego urodzenia i tylu doznań. Towarzyszył jej w tej trudnej podróży zięć, dr. dentysta Ben-Cyjon Laufer.

Pragnę tu przytoczyć fragment relacji Guty Blau Kaufman spisanej przez pewnego uczestnika tej podróży, rabina Isara Frenkla, który przetłumaczyłam z hebrajskiej gazety „Szaarim”.

 

Halina Birenbaum

 

...Guta z rodzicami, pochodzącymi z Grodziska Mazowieckiego ukrywała się na fałszywych papierach w ciągu około dwóch lat.  Kiedy nasiliło się naprężenie prześladowań i papiery utraciły swą ważność, nie mając rady, zwrócili się do polskich sąsiadów w domu swego poprzedniego zamieszkania, z którymi łączyły ich bardzo dobre stosunki sprzed wojny. Powiedzieli im, że nie mają innego schronu a ci ludzie – sprawieliwi wśród narodów świata – choć byli nieliczni – ukryli ich u siebie w piwnicy i dzielili się z nimi nawet chlebem, nie mając go samemu pod dostatkiem. „Tym razem, dodał dr. Laufer- poszliśmy ich odszukać. Spotkaliśmy drugie pokolenie; dzieci naszych dobroczyńców. Czuliśmy, że jesteśmy im winni dług, mimo, że utrzymywaliśmy z nimi kontakt i posyłaliśmy od czasu do czasu odzież, żywność, środki utrzymania w głodnej wtedy Polsce. Zaprosiliśmy ich do nas teraz.

 

... „Przeszkolenie” swe do Auschwitz przeszła Guta w obozie na Majdanku – pisze dalej rabin Frenkel. Wstrząśnięci wyszliśmy z budynku komory gazowej i ruszyliśmy dalej ścieżką w kierunku „bloków” – baraków mieszczących magazyny obozu, gdy Guta Blau, która znajdowała się w niewielkiej odległości za nami, krzyknęła nagle, prosząc abyśmy wrócili, bo ma coś do pokazania i opowiedzenia nam. To „coś do pokazania i opowiedzenia” w budynku komory gazowej było związane z tym, co się jej zdarzyło w tym miejscu. Guta była w grupie kobiet, które wprowadzono tutaj, rozkazano im rozebrać się do kąpieli i dezynfekcji. Guta wykrzyknęła  słowa modlitwy „Szma Israel” gotowa na śmierć dla uświęcenia imienia Boga. I oto gdy przyszła kolej na nią i na jej koleżankę na wejście do komory gazowej nastąpiła jakaś zwłoka i przez dłuższy czas nic się nie działo. Krótko przed nastaniem świtu otworzono nagle komorę i wypuszczono ich na zewnątrz drżące z zimna i strasznego wzburzenia – żywe i całe. Nie było ich czym zagazować. Zabrakło cyklonu. I tak odzyskała znów życie.

 

„Tak, ja byłam w tym miejscu i uszłam śmierci, od której nie było niczego pewniejszego” – powiedziała Guta, wstrzymując oddech, dławiąc się niemal, a w jej oczach iskrzył się ogień błagania, żebyśmy uwierzyli, że to wszystko, co nam opowiada jest najprawdziwszą prawdą w tym niewyobrażalnym świecie Majdanka,  po którego ścieżkach chodzimy. Wkrótce potem została wywieziona do Auschwitz, aby tam dopełnić swego „świadectwa dojrzałości” na temat: „cierpień i mąk ludzkich” w ciągu lat katorżniczej pracy w „Union”...

 

 

 

הלינה בירנבאום

 

כך אזכור את גוטה

This Is How I Shall Remember Guta

 

היה זה סוף הקיץ. הטלפון צלצל ומצידו השני של הקו נשמע קולה הנמרץ, המיוחד כל כך של גוטה:  "מחר הפרמירה של הסרט "בגלל המלחמה ההיא" במוזיאון תל אביב ואני חייבת לראות זאת!" אמרתי לה חזור ושוב שזה לא בידי, הודיעו לי שלא נישאר אף מקום פנוי באולם לערב זה. אבל היא בשלה, היא תכנס וגם אם יצאה לה לשבת במדרגות או לעמוד כל הזמן... הייתי משוכנעת שאין לה סכוי ולא האמנתי שהיא תבוא, אבל היא לא התרגשה משכנועיי והופיע בשעה שנקבעה, לבושה יפה, בקפדנות לפי צו האפנה האחרונה, התואם את הארוע. ברור שלא נשארה מחוץ לשער המוזיאון, כפי שהחליטה.  גם לא כעסה עלי שלא הייתי זריזה מספיק להשיג לה כרטיס, למרות השתתפותי בסרט. בסוף ההקרנה נתלתה על צווארי וחיבקה אותי חזקה בזרועותיה.

 

למחרת טלפנה אלי כולה נרגשת וחולקת אתי באריכות את רשמיה מהסרט. אמרה לי שלא ישנה כל הלילה, הציפו אותה הזכרונות מהגטו, מהבונקר, מהמחנות - מביקורה בפולין אחרי למעלה ארבעים שנה... "כמה זהות החוויות והתחושות שלנו!" – אמרה. גוטה לא אהבה לדבר על רגשותיה, לגלות את כאבה וגעגועיה לאלה שאבדו לה בשואה. היא חזקה הרי, יודעת לשלוט בעצמה, איש לא יראה אותה בחולשה, שבורה.

 

וכך נהגה גם כשהתגלתה פתאום מחלתה הממארת. לא ידעתי מה להגיד, איך לפנות אליה כשנודע לי על מצבה הנואש. מבולבלת, גמגמתי משהו טיפשי בטלפון, מזועזעת מהבשורה הנוראה. והיא הפסיקה אותי בקולה הנמרץ,  שואלת על שלומי, שאפרט לה במדויק במה אני עוסקת עכשיו, מה תוכניותי, מקשיבה לי בדריכות, כאילו לא היו לה דאגות אחרות בראש. אצלה הכל בסדר: "סוחבים, את יודעת, מוכרחים לסחוב!"

 

שאלתי בחוסר תעוזה אם אפשר לבקר אותה? כמובן, ענתה מיד ללא רגע של היסוס – "בואי לארוחת ערב מחר! אין שום בעיה, מה פתאום?!"... כמו לא קרה כלום והיא כתמיד.

 

****

 

שהיתי באותו בונקר עם גוטה בזמן המרד והחיסול הסופי של גטו וארשה, אבל לא הכרנו שם. בליל הסדר ה- 19לאפריל 1943, העירו אותנו איזה גברים מטעם המורדים בחצר הבית ברחוב מילה 3 ומסרו את הידיעה הנוראה שהגרמנים כיתרו את כל הגטו. ירדנו לבונקר הזה עמוק מתחת לפני האדמה. כמונו, הגיעו לשם כמה עשרות אנשים. שלושה שבועות שכבנו שם צפופים על הדרגשים, נחנקים מעשן העולה מהבתים הבוערים מעלינו, מטורפים מאימה, מתח, רעב – מתפללים רק שהגרמנים לא יגלו אותנו, שלא יגלו וישלחו לטרבלינקה!

 

אבל לא עזר הפחד המעביר אדם על דעתו, לא התפילות ולא התקוות-ההשליות ברגעים שצעדי החוטפים הגרמנים התרחקו לזמן מה, שהם לא ימצאו אותנו. הם מצאו את כולם, בכל המחבואים; באלה שלא נשרפו באש שהציתו ברחוב אחרי רחוב, בכל הבתים; שלא הוטבעו על ידם במים במקומות שם האש לא הגיעה. בסוף הגיעו גם אלינו. זרקו רימון פנימה, הורידו סולם וגררו אותנו החוצה, לרחובות השרופים, ההרוסים – לאומשלאגפלאץ, לקרונות הרכבות שהביאו אותנו לתופת מחנות המוות – כמיידאנק, אושוויץ, רבנסבריק, נושטאדט גלבה ועוד, ועוד אינספור...

 

ושנים שהם כנצח של לחימה אכזרית על נשימת אויר, מים, מנת לחם זעומה... עולם סיוטי מול תאי הגז, כבשנים; מחלות, תשישות מוחלטת, סלקציות ומוות מכל הסוגים וצורות האורב על כל צעד; אש מהכבשנים יומם ולילה, ריח בשר של אנשים הנשרפים באלפיהם - עומס מטרף של סבל אינסופי, יגון על אובדן של כל היקר לאדם , אפיסת כוחות הגוף והנפש.

 

נצלנו בנס, הודות למקרים מוזרים, לא מובנים. עשינו דרך ארוכה ומפרכת בהגעה לארץ ישראל, הפכנו לאחרים. מבחוץ כמעט לא נבדלנו מאלה שנולדו כאן בארץ ולא הכירו את האימה משם.

 

****

 

נתקלתי בגוטה באקראי שנים רבות אחרי השואה, בבית הספר בהרצליה. גוטה הגיעה מתל–אביב לספר לתלמידים על קורותיה במלחמה ההיא - וכך גם אני. זה היה לפני הצלצול וחכינו להכנס לכיתות. הייתי מתוחה, השתוקקתי להיות לבד עם עצמי ועם האוירה שבי סביב הארועים מאז - ואילו 㲌גוטה היה דווקא חשק בלתי נשלט לשוחח. לא ניראה עליה שום לחץ, התרגשות, או היה זה רק כסוי לאי השקט והמבוכה. התבוננה בי ושאלה מאיפה אני. מהרצליה, עניתי בקיצור כדי לא למשוך את הדיבור, למרות שהבנתי שכוונתה למקום מוצאי ולא למקום מגורי עכשיו. אבל היא לא ויתרה ואני נאלצתי לספק את סקרנותה.  כשאמרתי לה שאני מוארשה, היא מיד קפצה שגם היא משם ותכף רצתה לדעת מאיפה לקחו אותי למחנות. ואז הודיעה לי שאותה גם לקחו מהבונקר ברחוב מילה 3 וכך הוסיפה להגיב על כל דבר ששמעה ממני. לא האמנתי לה לדבר, הכל פתאום זהה אצלה לשלי?! חשבתי ברוגז שהיא צוחקת עלי ורק רוצה להמעיט מערך והמשמעות של דברי, וזאת כשאני כל כך לחוצה לפני הפגישה עם עשרות תלמידים. אבל ניראה שהיא ניחשה את מחשבותי הרעות וכדי להוכיח שדבריה אמת, הזכירה שמות של בלומה והלינקה שגם הן התחבאו בבונקר בגטו וארשה, במילה  3, ואותן כן הכרתי וזכרתי, למרות שלא פגשתי אחרי המלחמה. נדהמתי, הרגשתי בושה על חוסר האמונה ואי רצון לדבר, לשמוע אותה.

 

כעבור מספר ימים בלומה התקשרה אלי ונפגשנו כולנו, גם הלינקה שהייתה כמו אחות לבלומה בזמן השואה ועד היום הזה בארץ. התחבקנו, בכינו וצחקנו בערבוביה. דיברנו בקול רם כשאחת רוצה לגבור על זכרונותיה של השניה, להזכיר פרטים נשכחים או לא ידועים לחברתה, לאמת בין הארועים והמצבים האישיים באותו זמן, להשוות, להעריך...

 

התבוננתי בהן. בכיתי בלבי על עצמי ועל חברותי כשבפני עיניי מראה פניהן הצעירות, היפות – על הנעורים שנלקחו לנו שם בתופת השואה, על השיבה והקמטים המכסים היום עד ללא הכר. בעל כורחי חפשתי בפניהם את תמונת הפנים שבזכרוני, אבל לשווא. רק הלהט, הנמרצות מלאת החיים, אלה לא השתנו – הכח והרצון חיים, לא הראו סמני הזדקנות – מתנת הנסיונות ממקומות המוות ההם שהמלים עניות מדי כדי לתארם.

 

כל הזמן בפגישה הזאת חששתי מהרגע שתוך כדי חלופת הרשמים והזכרונות, גוטה, שמספר הקעקוע שלה מאושוויץ היה קרוב ביותר לשלי, פירוש הדבר שהגענו באותו טרנספורט ממיידנק – תכחיש את עובדת החזקתנו לילה שלם בתא הגז והוצאתנו משם בגלל שנגמר להם הגז לפתע...

 

במשך כל השנים אחרי המלחמה לא פגשתי במישהו מהמשלוח הזה ולפעמים תקפו אותי ספקות באשר לאמיתות העובדות האלה. אולי זה רק היה דמיוני המטורף אז, תעתועי הפחד הנוראי המעביר על הדעת, שמועה שיצרה הפניקה באמצע הלילה, כשהגרמנים גירשו אותנו מהצריף תוך מכות וצרחות? ואני שנים מספרת וכותבת על הכליאה בתא הגז במיידאנק, על הציפייה למוות ועל הגז שלא הגיע, שבדיוק אזל?! אולי עכשיו גוטה תגיד שזה לא היה ולא ניברא...

 

עמדנו כבר בדלת היציאה, בקושי יכולות להפרד בערב המיוחד הזה, כשגוטה פתאום פנתה אלי: "ואת זוכרת איך הגרמנים סגרו אותנו בתא הגז במיידאנק ואנחנו דפקנו באגרופים וברגלים בדלת הנעולה, צועקות ומתפללות?!" ירדה אבן מהלב. גם היא הייתה שם! גם היא זוכרת כמוני!  

 

 

****

 

לקראת ציון ארבעים וחמש שנה למרד גטו וארשה – לאותו ליל הסדר באפריל 1943 החרוט בנו לתמיד, נפגשתי במפתיע עם גוטה... בטרבלינקה. היא הגיע לפולין עם קבוצת מבקרים מהארץ ובליווי חתנה דר' בן-ציון לאופר רופא השיניים שתמך בה. גוטה הייתה כבר אז חולה מאוד, אבל החליטה שהיא מוכרחה להיות בווארשה בתאריך הזה ולהיפרד מאפר יקיריה, ממקומות בהם חיו ועברו עליהם ועליה כל הארועים האלה שהפכו את חיינו למה שהם. אני הגעתי לשם באותו זמן באופן פרטי עם בעלי.

 

בתוך ים של אנשים שנהר ביום הזה לאומשלאגפלאץ לגילוי האנדרטה שהוקמה זה עתה צדה אותי העין החדה של גוטה. מחלון אוטובוס התיירים של אחד המלונות שמעתי את קולה הקורא את שמי. אחרי רגע והאוטובוס חלף על פני, כשהיא נעלמת בו במהירות מהאופק. לא הצלחתי לאתרה בוארשה. נסענו לטקס המוני ומרגש ביותר בטרבלינקה.

 

חרשתי את שדה האבנים לזכרם של אלפי ערים, עיירות וקהילות יהודיות שנכחדו. כבר לא הבחנתי יותר אם אני אחת מאלה שהובלו לכאן למוות, חלקיק אפרם המפוזר על פני האדמה הזאת או מישהו אחר החי בארץ רחוקה, דובר שפה שונה, אם אני חי או מת? הדמעות הציפו אותי, הכאב ותחושת בדידות נוראה למרות שבעלי נמצא לצידי. הוא לא היה אז בגטו כשהגרמנים ערכו את הציד עלינו כדי לדחוס אותנו בקרונות של בהמות ולהביא באלפים למוות באותו מקום מסתורי, מחריד ששמו טרבלינקה.

 

****

 

בתוך המוני אנשים שמלאו את שדה האבנים הענק, בני עמים שונים, בני המקום הפולנים ומארצות אחרות רבות, מבוגרים וצעירים – מצאתי את גוטה! גם היא משוטטת ומחפשת את הרוחות, גם היא כולה בתוך העבר מהימים ההם, כמוני. נפלנו בזרועותיה זו של זו בנשימה עצורה. התחבקנו חזק. היינו קרובות כמו שלא הייתי קודם  מעולם עם אף אחד. המפגש הזה: מהבונקר תחת הרחוב הבוער בגטו וארשה שכולו באש, מוקף חוטפים-רוצחים – דרך מחנות מוות מפלצתיים - עד לחופש מלא יתמות וכאב לא מרפה – ועד לפולין בשנית, לטקס הזכרון הזה על אדמת טרבלינקה - מי יכול לתאר לעצמו את תוכנו, פרושו?! רק גוטה ואני יכלנו, ידענו בדיוק, הרגשנו בכל עצב בגופנו, במוחנו. היינו שם אז והכל נשאר בנו.

 

נצמדנו אחת לשניה בכל הכח, כמו שני פרורים אבודים שרוחות הסערות הפראיות העיפו לכל עבר על פני העולם, והחזירו אחרי שנים בגלגול מכושף. רק גורלנו המטורף היה מסוגל להפגיש אותנו שוב בטרבלינקה ביום שמש אביבי שכזה בפולין של אפריל 1988!...

 

פרצתי בבכי קולני ללא יכולת לעצור. זה כל כך כאב, כל כך כאב! גוטה שתקה, ליטפה את ראשי ברכות. אחר כך התיישרה פתאום ואמרה בחוזקה:" די, אסור ככה! עכשיו אלך לשמוע את חתני האומר קדיש ליד האנדרטה." עיניה היו יבשות. התגברה – או כדרכה, לחצה את הכל פנימה.

 

וכך אזכור את גוטה תמיד.                                   

 




In Treblinka, 1988, Halina & Haim Birenbaum with Guta Blau of blessed memory at the right.

 

 Back to Halina Birenbaum Web Site

Back to ZCHOR

 Last updated June 11th, 2007 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!