Halina Birenbaum Visits the Umschlagplatz in Warsaw after 65 Years

Halina Birenbaum Visits the Umschlagplatz in Warsaw after 65 Years!
February 2008

In the Consortium of Schools of Economics at Stawki Street of Warsaw, the Umschlagplatz

The Umschlagplatz, point from which hundreds of thousands of Jews were deported to death camps from Warsaw ghetto, summer of 1942.

Source: Robert Rozett and Shmuel Spector, Encyclopedia of the Holocaust, Yad Vashem & Facts on File Inc. 2006, page 449

UMSCHLAGPLATZ (transfer point), the departure point in Warsaw from which hundreds of thousands of Jews were deported to Nazi Extermination Camps.

The Umschlagplatz was actually the area that separated the Warsaw Ghetto from the Polish part of the city. It was the only official junction where goods could be transferred in and out of the ghetto.

When the Germans began mass deportations from the ghetto in July 1942, the site no longer served as a point of transfer between the ghetto and the outside; instead, it was used as the assembly site for the ghetto Jews who were to be deported. These Jews were arrested in the streets of the ghetto and marched to the Umschlagplatz. They were made to sit on the ground in the Umschlagplatz's courtyard or on the floor inside an empty building on the site, where they waited for the daily train to pull in. When it arrived they were packed in, 100-120 persons to a freight car. SS men, Ukrainian and Baltic troops, and the Polish police were all on hand to ensure that nothing went awry.

In 1988 a monument was dedicated at the Umschlagplatz to commemorate the more than 300,000 Warsaw Jews who were deported from there to their deaths.

Source: Robert Rozett and Shmuel Spector, Encyclopedia of the Holocaust, Yad Vashem & Facts on File Inc. 2006, page 448

ביקור באיחוד בתי הספר לכלכלה בוארשה ברחוב סטאבקי – האומשלגפלץ

In the Consortium of Schools of Economics at Stawki Street of Warsaw - the Umschlagplatz

אחרי שישים וחמש שנה ניתן לי לעמוד כאדם חופשי על סף הדלת של בית הספר ברחוב סטאבקי Stawski, שהווה בימי השואה התחנה האחרונה והנוראה בחיי משפחתי, כמו גם של מאות אלפי יהודי וארשה. פעמיים נקלעתי לשם, אני שלא כאחרים, יצאתי בחיים ולעולם לא שוכחת.

הרבה זמן חלמתי לנגוע ברגלי בסף הדלת הזאת, להיכנס לבניין הזה, לחדרי הכיתות, לעמוד בפני הנוער הפולני הלומד כאן כיום ולספר מה היה המקום הזה אז, מה עברנו אני ויקירי יחד עם מאות אלפי יהודים שנשלחו מכאן למוות. דמיינתי איך תראה פגישה כזאת עם העבר. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי שם מהימים ההם ועכשיו. אבל זה נראה לי בלתי-אפשרי, לא ניתן להגשמה. הרי לא ירשו לי להפחיד את התלמידים ברוחות העבר הנורא, להפריע למהלך הרגיל של הלימודים, לשלוותם. יש להם חיים משלהם, שמחות שלהם, עניינים ובעיות יומיומיות, שלי אין עם זה דבר במשותף. אני גרה רחוק, בישראל, רחוקה מהמציאות הפולנית – זרה בשבילם, מהעולם הישן, עולם שחלף מזמן...

כבר כמו שמעתי מלים האלה, ההגיוניות למדי של סירוב קר, כשאני מציגה את עצמי ומבקשת להיכנס לבית הספר, הנורמאלי, היום. לא היה לי אומץ אפילו לשאול... אולי היו מסכימים, אולי אפילו היו מקשיבים לי בעניין, אבל המחשבה על סירוב אפשרי, אחרי כל האירועים בהם התנסיתי פה – היה קשה מנשוא - העדפתי לא לנסות.

מאז שנת 1996 אני מגיעה לכאן עם נוער ישראלי, עומדת לפני בניין בית הספר באומשלגפלץ של פעם ומספרת מול האנדרטה, על מה שעבר עלינו כאן. פנים הבניין נשאר בתחושתי מין מבצר סגור, זיכרון רחוק, אך תמיד חי וטרי בפני עיניי, כאילו היה זה אתמול: החומה, ס"ס-מנים בפנים ובחוץ, שוטרים, צרחות מחרידות של הגרמנים, יריות, קריאות נואשות, אנחות, צעקות עד לשמים קורעות-לב, בכי.

בניין ישן זה שרד את כל ההפצצות על וארשה: בספטמבר 1939, אפריל 1943 בזמן המרד בגיטו ובאוגוסט 1944 במרד הפולני... אני מתארת לשומעי מזיכרוני את מראהו הפנימי ואת שהתרחש בו אז, כשאנחנו מרחק כמה צעדים מבית הספר הזה, נורמאלי היום, מלא תלמידים פולנים המסתכלים עלינו בפליאה מבעד לחלונות, מצחקקים בחוסר הבנה למה אנחנו מתגודדים כאן, עם דגלים בידיים, בימי חול, מדברים שפה לא מובנת - כאילו לא קיימת היום כניסה לשם, כאילו היא איפשהו רחוק, באיזה אגדה מוזרה, בלתי אפשרית, לא נתפשת...

אחי חילק למד כאן בבית הספר המקצועי עד למלחמה ועוד זמן מה בתחילת הגיטו בקורסים חשאיים. אבל לא עובדה זאת נתקעה לי הכי חזק בזיכרון וקושרת אותי כל כך למקום הזה, אלא תקופה אחרת, גדולה והכי גרועה בחיי, בחיי כל היהודים בגיטו וארשה, שהתחילה ביולי 1942 – הגירוש הכללי של מאות אלפי יהודים הכלואים בגיטו, לעבודה כביכול מזרחה... רק יהודים נחוצים לגרמנים יוכלו להישאר באישורים מיוחדים. אישורים אלה הוו "לבנס רכט" - "זכות לחיות" ("LebensRecht") – וכיסוי "דקונג" (Dekung) - המגן כביכול בפני הגירוש.

אחי הגדול, מארק Marek, סטודנט לרפואה, נשאר לעבוד בבית החולים, שעדיין פעל כדי לרמות את הקורבנות, כאילו לא כולם יגורשו, יש בתוך הכלל של הבלתי נחוצים – "טובים יותר" מובחרים, המורשים לחיות... למארק היה אוסווייז Aussweiss, אישור כזה, כסוי.

חילק נלקח לקבוצת עובדי האומשלגפלץ. הדביקו לו לוחית פח עם מספר, סימן שהוא יהודי נחוץ, "פרודוקטיבי" ולא מחויב גירוש – גם לו הייתה זכות לחיות בינתיים... היה עליו לפנות פצועים, מוכים עד מוות וגוויות של יהודים שדחפו הגרמנים לקרונות המוות. האימה שהשתקפה מעיניו של חילק כשבפעם הראשונה חזר מהאומשלגפלץ, הקפיצה אותי ברגע אחד בדור שלם בהתבגרותי. הייתי בת שלוש עשרה. בין-רגע הכול איבד ערך, המאמצים שלנו למצוא הצלה, תקווה כלשהיא להצלה. שכחתי את הרעב המעיק ללא הרף, את שקיקתי לעוד כף בצקניות במים לפחות, שאימא בישלה בערבים אחרי ה"אקציות" לאורו של נר זעיר באיזו דירה עזובה של הנחטפים המוסעים ברכבות מהאומשלגפלץ; שכחתי את הרצון לסחוב מסל של אימא קובית סוכר נוספת, שהיא חילקה לנו מדי כמה שעות, כמו תרופה.

עד היום אינני יודעת, מאיפה שאבה אמי, אישה קטנה, חלשה פיזית, את האומץ לבשל את הבצקניות בתנאים כאלה, באווירת הרצח מסביב, בבית של מישהו, בכלים של אחרים שנרצחו, המזכירים את גורלם - ומה שצפוי לנו מחר, מחרתיים. הבעת הפנים של חילק גילתה לי את מעמקי הטרגדיה, את הקריסה הכללית המתרחשת ללא מעצור, שבהן לא נשאר כבר כלום ממה שחיינו לפני-כן ושעוד נחשב לחשוב ויקר אפילו בגיטו, ואת מה שלימדו אותנו במשך דורות – לא היה לכך יותר שום ערך, כל זה כבר הושאר הרחק אחורינו... פתאום עליתי בלימודי החיים כמו חלפתי על פני שנים של אירועים בלתי-נתפסים, כמידת עוצמת האימה, וכאילו הפנמתי בעל כורחי תוכנם של ספרי העולם שלא נכתבו ביד אדם, מעולם אחר... הבנתי את הלא-ניתן להבנה, סוד הקיום בתוך הנורא מכל - וכל השאר הפך חיוור, עלוב עד גיחוך, עד כאב. אחי החזיק את ראשו בין שתי ידיו ורק מלמל: "אל תשאלו אותי כלום, אל תשאלו, מה שהם עושים שם עם האנשים!!!" חילק היה בן תשעה עשרה, הוא כבר לא היה אותו אדם, לא היה הוא עצמו!

נאלצנו להתחבא כל הזמן: מרתפים, עליות גג, חדר מוסווה באחת הדירות הנטושות, נושפות מוות - העיקר שלא יגלו אותנו, שלא יסחבו אותנו לאומשלגפלץ הנוראי ומשם אל הלא-נודע, הסופי - לסוף של כל הסופים! עשרות אלפי הכלואים בגיטו נעלמו בחטיפות היומיומיות ובאקציות הצייד על יהודים המתחבאים, המשתוקקים לשווא להימלט מגזר-דין המוות של הגרמנים על כל העם היהודי. בתי המובלים יום יום להשמדה הפכו לרוחות רפאים של עזובה, רוח חיים שעברה מהעולם.

אחרי מספר שבועות של התופת, ריצה בחיפוש מקלטים במרוץ נגד המוות, הגיע התור שלנו לאומשלגפלץ. חטפו אותנו לפנות ערב, כבר אחרי שעות "נורמאליות" של אקציות, אחרי ימים ולילות של מתח, פחד, סבל אין-סופי ותקוות שווא שלמחבוא שלנו, המוסווה בחוכמה, לא יגיעו, לא יגלו אותנו, לא ימצאו... ירדנו בדיוק מעליית הגג כדי לשאוף קצת אויר בחוץ. מארבעה קצוות הרחוב הגיעו אנשי ס"ס על ריקשות. דרך חזרה למחבוא לא הייתה כבר. עצרו אותנו, צורפנו לטור יהודים החוזרים מעבודת עבדים מחוץ לגיטו. במכות ויריות הובילו לאומשלגפלץ. למגרש הזה שלפני בית הספר של חילק. הוא הפך עכשיו לאמבולנס ולתחנת הגסטפו – המגרש לפני בית הספר – היה לתחנת רכבת... לטרבלינקה.

ערב אוגוסט לוהט, בין אלפים שחטפו אותם באותו יום באקציות. אנשים נדחפו לשווא לבניין בית הספר בתקווה למצוא בו מחבוא, לגימת מים - הצלה...

אבל הבניין היה בלתי ניתן להשגה כמו מבצר שמור, מוקף גרמנים, אוקראינים, ליטאים חמושים ושוטרים פולנים ויהודים עם אלות.

לא הייתה רכבת. לפתע הגרמנים גררו מכונת ירייה לאמצע המגרש וכיוונו לכל ההמון המרוכז כאן, מטורף מפחד ומתח. השתרר שקט מחשמל. רגע לפני האחרון... אנחנו מתחבקים ארבעתנו, אבא, אימא, חילק ואני. מסתכלים בעיניים אחד לשני, כפי שמסתכלים לפני היעלמות לתמיד. בעוד דקה לא נהיה יותר. חילק יכול לעזוב, מוכרחים לפנות את המתים הרי - אבל הוא נשאר אתנו. נמות יחד. אבא מחבק אותנו, מצמיד אליו בעוויתות, אימא מביטה בי בדריכות עצומה ובאהבה: כל אדם מוכרח למות פעם, לוחשת לי – אנחנו נמות עכשיו יחד, אל תפחדי, זה לא יהיה נורא...

הייתי כבר מעבר לכל פחד, אפילו המוות נראה לי מבוטל, לא נחשב ולא מאיים מול עוצמת הרגשות באותו חיבוק אחרון, במלוא תחושת האנושיות שלנו הגוברת על הכול.

פתאום נשמעה שריקת קטר, כמו סכין בלב! ישנה רכבת – לא מוכרחים להרוג אותנו במקום. התנפלו עלינו כמו חיות טרף, כשהם מכים, יורים, צורחים. אימא לקחה אותי ואת חילק ביד ומשכה לכיוון הפוך מהרכבת, לצד בית הספר. אבא הלך בעקבותינו, אבל באחד הרגעים המחרידים האלה השיגו אותו השוטרים, הקיפוהו במהלומות מאלות שהמטירו עליו מכול הצדדים, דחפו אותו לקרון הרכבת. אותנו, את אימא ואותי, חילק החביא בבור ביוב לא גדול, שכמעט נחנקנו בו. אחרי שהרכבת נסעה הוביל אותנו לבניין בית הספר. אימא הצליחה לשחד שוטר בטבעת נשואים, חליפה של אבא ושני קילו אורז שהיו לה במחבוא. השוטר הוציא אותנו מכאן ל"חופש", כלומר חזרה למחבואי הגטו...

בספטמבר הופסקו החטיפות והגירושים. מתוך קרוב לחצי מליון יהודים בגיטו, נשארו בערך כמה עשרות אלפים, שרידי משפחות או גם זה לא. ידענו כבר בזמן הזה ש"עבודה במזרח" פירוש מוות מידי בגז בטרבלינקה.

לחילק הייתה חברה בגיטו, הלה Hela שנשארה לבדה אחרי שהוריה נלקחו לאומשלגפלץ מסלקציה לפני סיום האקציות, שקראו לה ה"דוד ברחוב מילה" Kocioł na Miłej - אז נלקחו לאומשלגפלץ כמאה אלף יהודים והובלו לטרבלינקה. שכן, יהודי מבוגר, קידש את חילק והלה וזאת הייתה החתונה שלהם בנובמבר 1942. דובר אז שבאביב יחסלו הגרמנים את הגיטו סופית – וארשה חייבת להיות "יודן ריין" Juden rein, נקייה מיהודים.

התחילה בנייה קדחתנית של בונקרים תחת לפני האדמה, התארגן מרד יהודי, שפרץ בערב הפסח הראשון, באפריל 1943. הגרמנים הקיפו את הגטו כולו, הציתו בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, הטביעו בונקרים במים.

ירדנו בריצה בהולה לבונקר ברחוב מילה 3... שרדנו שם שלושה שבועות, באשליה שלא ימצאו אותנו, שלא האש ולא המים ישיגו אותנו ונשרוד עד סוף המלחמה. הפכנו יום ללילה, שלא ישמעו את המריבות הצעקניות מהבונקר ולא יסגירו אותנו לחוטפים הגרמניים. בלילות הם לא רדפו אחרינו, לא חיפשו. היה זה כבר אחרי תבוסת הגרמנים בסטלינגרד והתנחמנו בהנחה, שהמלחמה תיגמר מהר. חיינו על מים וקוביית סוכר שאימא חילקה מדי כמה שעות ביום, יותר לא היה לנו. את הבצקניות לא ניתן היה לבשל בבונקר המוצף באנשים. לקראת סוף שבוע שלישי של העינויים האלה התחיל לחדור עשן פנימה מבעד לכל הסדקים, אי אפשר היה אפילו להדליק גפרור מחוסר חמצן. אנשים התעלפו, התמוטטו, נשימתם הפכה חרחור מחריד. החזקים יותר טבלו במים מגבות, סדנים ונפנפו בהם כדי ליצור תחושה של אויר, צינון.

שכבתי על הדרגש עירומה למחצה, מעולפת מהחום והמחנק, כשאימא פתאום ניערה אותי בחוזקה בזרועי: "תתלבשי מהר, תתעוררי"! גילו אותנו, כבר הולמים על הכניסה!" – במה מודדים תבוסה של תקווה אחרונה? כמה זמן נחוץ בשביל להמחיש זאת לעצמך ולהמשיך במרוץ נוסף נגד המוות?! רימון שנזרק פנימה, סולם יורד, דמויות במדים ירוקים ומגפיים גבוהות של הגרמנים – התגלמות המוות, מחזירים את השפיות ומעבירים במהירות הבזק לפרק חדש של האימה: "אלעס הראוס! שנלר! Schneller! Alles heraus! כולם החוצה! מהר! שום דבר לא מאיים עליכם, אתם נוסעים לעבודה, רק לבצע בצייתנות את הפקודות!" - ואולי באמת הפעם?... לא, הם רק פחדו על חייהם, כי מבונקרים אחדים היהודים כבר ירו עליהם.

ושוב באומשלגפלץ, פעם שנייה, ובשביל אלפים רבים של יהודים הדרך האחרונה בחיים! גם לאימא שלי, לחילק, להלה. ולא לפני השלמת העינוי באחת הכיתות בבית הספר לשעבר של חילק.

דחסו אותנו יחד עם עוד אלפי יהודים בכיתות בית-הספר הזה. נאלצנו לשבת על הרצפה בצפיפות שאין מלים לתארה. פשוט דרכנו אחד על השני. כל הזמן הגרמנים צרחו ואיימו, שניתן להם את כל הכסף ודברי הערך. התעללו בנו, אסרו לזוז מהמקום. פחד, חוסר אונים וצמא העבירו על הדעת. קנאתי בעכברים ובעכברושים, שיש להם את החורים שלהם, כדי לברוח מאויב. ברגע מסוים נכנס איש ס"ס לכיתה בה ישבנו על הרצפה דחוסים עד טירוף. הוא החזיק בקבוקים בידיים. הודיע שבמי שיפגע הבקבוק שיזרוק, חייב לקום ולתת לו כסף, זהב – אחרת ירה בו!

שמתי את ראשי על הברכיים של אימא, אטמתי את אוזניים. לא רציתי לראות, לשמוע. אימא התכופפה מעלי, כיסתה אותי בגבה. פתאום הגוף שלה התחיל לרעוד מעלי בבכי חנוק. שחררתי את האוזניים. בחדר שררה דממת מוות שהופרעה במכות שוט חדגוניות. הרמתי את הראש. זה היה חילק, אח שלי! זחל אלינו כולו מכוסה דם, משקפיו שבורות. התחנן למים. לאימא היה בסל הקטן רק בקבוק שמן... (קרוב לידנו היו השירותים של בית הספר).

לפנות בוקר פרצו שוב פנימה ובצווחות Raus! (החוצה), קללות, יריות ומכות הריצו החוצה, לרכבת. בדוחק הבהול, האיום לא נגעו רגלי במדרגות, זרם האנשים סחב אותי מטה, מטה. החזקתי רק חזק בכל כוחי ביד אימא, שלא לאבד אותה, שלא להישאר לבד בהמון הזר הזה, המטורף מאימה!...

לאחר שעות של עינוים בקרון שבו כמעט נחנקתי למוות תחת עומס אנשים שנפלו עלי בכל הצפיפות הזאת שקשה לתאר – הגענו למיידנק. כאן קרעו ממני את אמי – לתמיד!

נשארתי עם גיסתי הלה, שהשתדלה להחליף לי את אימא, עד אשר התמוטטה מהתנאים במחנה, מחלות רבות ומתה אחרי שלושה חדשים באושוויץ. על גורלו של חילק נודע לי מרופא וורשאי שפגשתי בבית חולים במחנה גברים בבירקנאו אחרי ששומר גרמני ירה בי בינואר 1945. הוא סיפר לי שחילק נלקח בסלקציה לגז!...

אני שרדתי גם את צעדת המוות ועוד שני מחנות נוספים בגרמניה. מארק קפץ מקרון רכבת דוהרת וניצל בנס הודות לעזרת פולנים. פגשתי אותו במקרה אחרי השחרור ברחוב וורשאי, כשהלכתי להירשם בוועד היהודי ברחוב טארגובה Targowaברובע פרגה ...

ביום ה-6 לפברואר שנת 2008, הגעתי סוף סוף לבית הספר הזה! המעגל נסגר. החלום התגשם. אני חייבת את החוויה הגדולה הזאת להנהלת מוזיאון אושוויץ-בירקנאו, שפנו לבקשתי להנהלת בית הספר, מסרו פרטים עלי העבירו להם את הספר שלי "החיים כתקווה" (בפולנית: Nadzieja umiera ostatnia – התקווה מתה האחרונה). התקבלתי בלבביות גדולה, בכבוד והבנה עמוקה לגורל שלי-שלנו על ידי המנהלת, צוות מורים והמחנכים - ועשרות תלמידים הלומדים כאן. הכול הוכן באופן נפלא לקראת פגישתנו. הוקדש לי זמן רב, תשומת לב, התעניינות כנה והתרגשות. נעשה לי סיור בבניין ובשטח סביבו – של האומשלגפלץ מאז, ששרידיו נשארו עדיין: חלק החומה, הרמפה – בור הביוב בו חילק החביא אותי ואת אימא ביום ההוא הנורא...

רגלי דרכו עכשיו בקלילות במדרגות, אליהם לא הגעתי אז בהמון שהריצו לרכבת. ראיתי את הכיתה בה הגרמני הכה את חילק!

המורות, עובדות הספרייה והידידים ממוזיאון אושוויץ-בירקנאו, שהביאו אותי לוארשה במיוחד באוטו שירות של המוזיאון, התלוו אלי לכל מקום, הובילו, תמכו בי בכל צעד ברצון למלא כל משאלתי. ספגו כל מלה שלי, כל זיכרון או הערה בקשר למקום הזה. התבוננתי בכל פינה כאן בחוץ ובפנים. המורות והספרנית ליוו אותי במסירות, בסבלנות ובהתרגשות הדומה לזו שלי. ביקשו ממני שאכתוב בספר האורחים של בית הספר ולספר בחדר הזיכרון שבו מוצגת תערוכה היסטורית קבועה – והקדשות על הספרים שלי. מנהלת בית הספר הזמינה אותי ואת המלווים שלי, עובדי מוזיאון-אושוויץ לארוחת הצהרים משותפת של בית הספר.

הייתי באמת מאושרת ביום הזה. הרגשתי, שמשהו גדול ונפלא הוחזר לי אחרי הסיוט ההוא. בקושי יכולתי להאמין שזה קורה במציאות, שזאת אני מאז ומהיום, שוב כאן, בנסיבות כל כך שונות, נהדרות!...

בדרכי לוארשה ובדרך חזרה לאושווינצים Oświęcimירד גשם בלתי פוסק, השמים היו אפורים, חשוכים, מעוננים, אבל מתח השמחה לקראת הפגישה שכל כך רציתי בה - והרשמים הנפלאים בלב בדרך חזרה, האירו על מזג האוויר, כאילו זרחה השמש. שמש אחרת, זאת שבפנים, גדולה בתוכן ובמשמעות. והפרחים שהגישו לי תלמיד ותלמידה פולנים, בעיניים מלאות דמעות, בסיום סיפורי. מילות תודה אין-ספור מכול הנוכחים, חיבוקים – קירבה אנושית כזאת, אחרי שנים כאן – באומשלגפלאץ לשעבר! ביום הזה חוויתי את אחת החוויות שלי העמוקות והמשמחות ביותר, שתשארנה אתי לתמיד.

המאמר פורסם בשבועון בשפה פולנית בתל אביב 27.03.07

הוכנס גם יחד עוד כתבים שלי לתערוכה קבועה בחדרון הזכרון בבית הספר שבאומשלגפלץ לשעבר.

Po 65 latach dane mi było stanąć jako wolny człowiek na progu szkoły w Warszawie na Stawkach, stanowiącej w latach zagłady hitlerowskiej ostatnią w życiu stacją dla setek tysięcy Żydów warszawskich - Umschlagplatz.

Długo marzyłam o tym, by dotknąć tych progów, wejść do tego budynku, do klas i stanąć przed uczącą się tu dziś młodzieżą polską, opowiedzieć czym było to miejsce Wtedy, co przeżyliśmy tutaj, ja i moi najbliżsi wraz z setkami tysiący Żydów wywożonych z getta na śmierć. Wyobrażałam sobie, jak wyglądałoby teraz takie spotkanie z przeszłością. W myślach widziałam już tam siebie z Wtedy i dziś. Ale to dziś wydawało się niemożliwe, nieziszczalne. Przecież nie pozwolą mi przerazić uczniów duchami tej przeszłości, zakłócić im normalny tryb nauki, spokój. Mają swe własne radości i smutki, bieżące problemy, z którymi ja nie mam nic wspólnego. W ogóle żyję daleko stąd, w Izraelu, daleko od polskich realiów, jestem obca ze starego, minionego świata... Już jakbym słyszała takie, logiczne chyba najbardziej, słowa surowej odmowy, gdy przedstawiam się i proszę o pozwolenie wejścia do tej szkoły. Nie mogłam zdobyć się na odwagę, aby choć zapytać... Może zgodziliby się, może wysłuchaliby mnie nawet z zainteresowaniem - jednak myśl o ewentualnej odmowie po tamtym wszytkim – byłaby nie do zniesienia i wolałam nie próbować.

Od 1996 roku bywam kilka razy w roku, z grupami młodzieży izraelskiej, przed tą szkołą na dawnym Umschlagplatzu, opowiadam im na dworze przed pomnikiem, co tu się przeżywało wtedy. Wnętrze budynku pozostawało w moim odczuciu nieprzenikalną twierdzą, wspomnieniem jedynie, wiecznie świeżym i żywym przed oczami, jakby to wszystko było wczoraj: esesmani, policja, przerażające wrzaski Niemców, strzały, rozpaczliwe nawoływania się, jęki, rozdzierające krzyki do nieba, płacz. Przed tym samym starym budynkiem szkolnym, który przetrwał wszystkie bombardowania Warszawy: z września 1939, kwietnia 1943 podczas powstania żydowskiego w getcie i z sierpnia 1944 roku powstania polskiego... Z pamięci określam moim słuchaczom wnętrze budynku i co się w nim wówczas działo, stojąc teraz o krok od tej, dzisiaj normalnej szkoły, jakby nie istniało wejście do wewnątrz, było gdzieś daleko, daleko w jakiejś starej, niewiarygodnej, nieprawdopodobnej legendzie.

Uczył się tutaj do wojny i jeszcze przez jakiś czas na początku w getcie, na tajnych kursach, mój brat, Chilek. Ale nie ten fakt utkwił najmocniej w pamięci i wiąże mnie z tym miejscem, a inny, wielki i najgorszy rozdział mojego życia, wszystkich Żydów w getcie warszawskim, który rozpoczął się w lipcu 1942 roku – ogólne wysiedlenie około pół miliona uwięzionych w getcie, rzekomo do pracy na Wschód... Jedynie potrzebni Niemcom Żydzi będą mogli zostać za specjalnymi ausweissami. Zaświadczenia te znaczyły „Lebens Recht” – prawo do życia i dekung – krycie broniące przed wysiedleniem. Starszy brat, Marek, student medycyny pozostał w szpitalu, który był tymczasowo jeszcze czynny w celu oszukania ofiar, że niby nie wszystkich wysiedlą, bo są wśród ogółu niepotrzebnych w getcie - „lepsi”, wybrani, dozwoleni do życia... Marek miał więc, ausweiss, zaświadczenie, krycie. Chilka zaciągnęli do grupy pracujących na Umschlagplatzu, przypięli mu blaszany numerek znak, że jest potrzebnym, produktywnym Żydem i nie ulega wywózce, posiadał również tymczasowe prawo do życia... Miał uprzątać rannych i trupy zastrzelonych czy pobitych na śmierć Żydów gnanych do wagonów śmierci. Groza, która wyzierała z jego oczu, gdy po raz pierwszy wrócił z umschlagu, przeniosła mnie w jednej chwili o całe pokolenia w moim dojrzewaniu. Miałam w tym czasie 13 lat. Wszystko momentalnie straciło sens, nasze wysiłki znalezienia ratunku, nadzieja jakakolwiek na ocalenie. Zapomniałam o nękającym nieustannie głodzie, o pragnieniu bodaj jeszcze jednej łyżki klusek na wodzie, które mama gotowała wieczorami po „akcji” przy nikłej świeczce w jakimś opustoszałym mieszkaniu po złapanych i wywiezionych z umschlagu; o ściągnięciu z jej koszyczka dodatkowej kostki cukru, które dzieliła co kilka godzin w kryjówkach, jak lekarstwo. Do dziś nie wiem, skąd czerpała ta mała, słaba fizycznie kobieta odwagę i siłę gotować wtedy te kluski w cudzym domu, w cudzych naczyniach, napominających o losie wywiezionych i o tym, co będzie z nami jutro, pojutrze. Wyraz twarzy Chilka ukazał mi głębie tragedii w tej ogólnej zapaści, w której już nic z tego, czym żyliśmy przedtem, co było dotąd ważne i drogie, czego uczono i przekazywano nam od pokoleń, nie miało więcej żadnego znaczenia, pozostałwao daleko, daleko za nami... I nagle urosłam w sobie do niepojętych rozmiarów i lat, na miarę potęgi tej grozy, jakbym przenikła treść wszelkich ksiąg świata, tych nie napisanych ludzką ręką, w innym już świecie. Zrozumiałam niepojęte i tajemnicę trwania w tym najstraszniejszym, wszystko inne stało się błahe i marne aż do absurdu, do bólu. Mój brat trzymał głowę w dłoniach i tylko szeptał: nie pytajcie mnie o nic, nie pytajcie, co oni tam wyprawiają z ludźmi!!! Miał wtedy 19 lat, nie był już więcej tym samym człowiekiem, nie był sobą!

Wciąż musieliśmy się ukrywać. Piwnice, strychy, zamaskowany pokój w jakimś opustoszałym mieszkaniu, byle by nie „nakryli nas”, nie popędzili na ten straszny Umschlagplatz i stamtąd w niewiadome, ostateczne, do końca wszystkich końców! Dziesiątki tysięcy więzionych w getcie znikało w codziennych blokadach i akcjach polowania na ukrywających się Żydów, pragnących daremnie uciec od niemieckiego wyroku śmierci na cały naród żydowski. Domy uprowadzonych na zagładę zmieniały się dzień w dzień w straszące upiory pustki, duchy przebrzmiałego życia. Po kilku tygodniach tego piekła, gonitwy za schronami w wyścigu ze śmiercią, przyszła kolej na nas. Złapali nas pod wieczór, już po „normalnych” godzinach akcji, po tygodniach napięcia i mękach oraz złudnych nadziejach, że do naszych zamaskowanych przemyślnie kryjówek nie dotrą, że nas „nie nakryją”, nie znajdą... Zeszliśmy akurat ze strychu zaczerpnąć na dworze trochę powietrza. Z czterech stron ulicy zajechali esesmani na rikszach. Nie było odwrotu. Zagnali nas do kolumny powracających z niewolniczej pracy poza terenem getta, bijąc i strzelając odprowadzili na Umschlagplatz. Na ten plac przed szkołą Chilka. Budynek ten był teraz tak zwanym ambulansem i posterunkiem gestapo, plac przed szkołą - stacją kolejową.

Upalny wieczór sierpniowy, tysiące złapanych tego dnia w akcji. Ludzie pchali się daremnie do budynku szkoły w poszukiwaniu kryjówki, łyku wody, ratunku... Była jednak nieprzystępna - obwarowana twierdza, obstawiona uzbrojonymi esesmanami, Niemcami, Ukraińcami, Litwinami, Łotyszami oraz polską i żydowską policją z pałkami i pejczami.

Nie było pociągu. Nagle Niemcy wyprowadzili karabin maszynowy na środek placu i wycelowali w ten cały, zgromadzony tutaj, oszalały z przerażenia tłum. Zapadła ciężka, jakby naładowana elektrycznością, cisza. Chwila przedostatnia... Obejmujemy się mocno we czworo, ojciec, matka, Chilek i ja. Patrzymy sobie w oczy, jak się patrzy przed odejściem na zawsze. Za chwilę nas nie będzie. Chilek może odejść, trzeba będzie wszak uprzątać trupy, ale zostaje z nami. Lepiej umrzeć razem. Ojciec tuli nas do siebie kurczowo, matka odsuwa się nieco, patrzy na mnie w skupieniu i miłości: każdy człowiek musi kiedyś umrzeć, mówi - my teraz umrzemy razem, nie bój się, to nie będzie straszne...

Byłam już poza wszelkim strachem, nawet śmierć wydawała mi się mała i nic nie znacząca wobec potęgi uczuć w tym ostatnim uścisku, w pełnym poczuciu swego człowieczeństwa, przewyższającego teraz wszystko inne.

Wtem gwizd lokomotywy, jak nóż w serce – jest pociąg, do Treblinki – nie muszą nas zabijać na miejscu. Rzucili się na nas jak dzikie bestie i pognali do wagonów, bijąc, strzelając, wrzeszcząc. Matka wzięła mnie i brata za ręce i pociągnęła w odwrotnym kierunku, w stronę szkoły. Ojciec szedł za nami, ale w którymś z tych okropnych momentów dopadli go policjanci, okrążyli, i waląc pałkami z wszystkich stron, wepchnęli go do wagonu. Nas, mnie i mamę ukrył Chilek w niewielkim kanale, gdzie o mało nie udusiłyśmy się. Po odjeździe pociągu zaprowadził nas Chilek do wnętrza budynku i matce udało się przekupić policjanta za obrączkę ślubną, garnitur ojca i dwa kilogramy ryżu, które miała w kryjówce. Policjant wyprowadził nas stąd niby na wolność czyli z powrotem do kryjówek getta...

We wrześniu nastąpiła przerwa w łapankach, w wysiedleniu. Z około pół miliona Żydów w getcie, zostało mniej więcej 50 000, strzępy rodzin. Już wiadomo było, że „praca na Wschodzie”, to po prostu natychmiastowa śmierć przez zagazowanie w Treblince. Chilek miał swą dziewczynę w getcie. Hela została sama, rodziców jej wywieźli w selekcji zwanej „kotłem na Miłej”, z której w okresie świąt Rosh Hashana (nowego roku żydowskiego) odprowadzili na umszlag około 100.000 Żydów i wywieźli stamtąd do Treblinki. Starszy sąsiad pobłogosławił ich, taki był ich ślub, w listopadzie 1942 roku. Mówiono, że na wiosnę Niemcy zlikwidują getto, Warszawa musi zostać „Juden rein”. Rozpoczęła się gorączkowa budowa bunkrów pod ziemią, organizowało się powstanie żydowskie, które wybuchło w pierwszy wieczór wielkanocny, w kwietniu 1943 roku. Niemcy okrążyli całe getto, podpalali dom za domem, ulicę za ulicą, zatapiali bunkry...

Zbiegliśmy do bunkra na Miłej 3... Przetrwaliśmy w tym przetłoczonym schronie podziemnym trzy tygodnie w złudzie, że nas nie znajdą, że ani ogień, ani woda nas nie dosięgną. Zamieniliśmy dzień w noc a noc w dzień, żeby nie słychać było krzykliwych kłótni w bunkrze, które nas mogły wydać łapaczom niemieckim. W nocy nie chodzili szukać. Było już po klęsce Niemców w Stalingradzie, więc pocieszaliśmy się, że wojna chyba skończy się rychło... Żyliśmy o wodzie i kostce cukru, które matka nam dzieliła po kilka razy dziennie, nie mieliśmy niczego więcej, klusek nie mogła tu gotować. Pod koniec trzeciego tygodnia dym zaczął się wdzierać do środka wszelkimi szparami, nie można było nawet zapalić zapałki z braku tlenu. Ludzie mdleli, padali, ich oddechy stawały się przedziwnym charczeniem. Silniejsi moczyli ręczniki, prześcieradła i powiewali nimi, chcąc dać poczucie powietrza, chłodu...

Leżałam na pryczy na pół naga, omdlała z głodu i duchoty, gdy nagle matka szarpnęła mnie mocno za ramię: „ubierz się szybko, oprzytomnij!” „Nakryli" nas, walą już do wejścia!” - Czym mierzy się klęskę nadziei, ile czasu trzeba, by sobie ją uświadomić i wejść w dalszy wyścig ze śmiercią?!

Wrzucony do środka granat, wpuszczona drabina, postacie w zielonych mundurach i wysokich, żołdackich butach z cholewami – uosobienie śmierci, przerzucają nas błyskawicznie w inną erę: „Alles heraus! Wszyscy wychodzić!! Schneler! Nic wam nie grozi, jedziecie do pracy, tylko posłusznie wykonywać rozkazy!" Może to prawda?... Nie, oni bali się w tym czasie o własne życie, bo już Żydzi strzelali do nich z niektórych bunkrów.

I znów Umschlagplatz, po raz drugi i dla tylu tysięcy Żydów, ostatnia droga w życiu! Dla mojej matki, Chilka, Heli. Ale nie przed dopełnieniem tej męki w jednej z klas tej byłej szkoły Chilka.

Stłoczyli nas w nieopisanej ciasnocie wraz z tysiącami innych na podłogach. Wciąż wrzeszczeli i grozili, żeby im oddać wszystkie pieniądze, biżuterię. Znęcali się, nie wolno było poruszyć się z miejsca. Strach i bezradność, pragnienie doprowadzały do szału. Zazdrościłam myszom i szczurom, że mają swe nory, by uciec przed wrogiem. W pewnej chwili wszedł esesman do klasy, w której siedzieliśmy na podłodze ścieśnieni do niemożliwości. Trzymał butelki w rękach. Zapowiedział, grożąc rozstrzelaniem, że w kogo trafi butelką, ma wstać i dać mu pieniądze, złoto! Położyłam głowę na kolanach matki, zatkałam uszy. Nie chciałam widzieć, słyszeć. Matka pochyliła się nade mną, przykryła mnie swymi plecami. Nagle jej ciało nade mną zaczęło drgać z trudem powstrzymywanym płaczem. Odetkałam uszy. W klasie panowała śmiertelna cisza przerywana miarowym trzaskaniem pejcza. Uniosłam głowę. To był Chilek, mój brat! Okrwawiony cały, w złamanych okularach, bez których ledwo widział, przyczołgał się do nas. Błagał o wodę. Mama miała w koszyczku jedynie butelkę oliwy... (A obok umywalnia szkolna, do której zabronione nam wejście...).

Nad ranem pognali nas krzykiem „Raus!”, przekleństwami, strzelaniną i biciem do wagonów. W okropnym tłoku nie dosięgałam wprost nogami schodów, tłum niósł mnie. Trzymałam tylko rękę matki kurczowo, z wszystkich sił, żeby jej tu nie zgubić, żebym nie została sama w tym obcym, szalonym tłumie!...

Po kilkugodzinnej męce w wagonie, gdzie o mało się nie udusiłam pod stosem leżących na mnie ludzi w zatłoczonym wagonie – dotarliśmy do obozu na Majdanku. Tutaj oderwali ode mnie matkę – na zawsze!

Zostałam z bratową, Helą, która starała się mi ją zastąpić, aż zamęczona warunkami obozu, licznymi chorobami umarła w Auschwitz. O Chilku dowiedziałam się od znajomego lekarza z Warszawy, gdy leżałam w szpitalu na męskim lagrze po postrzeleniu mnie przez esesmana 1 stycznia 1945 roku, że został wyznaczony z selekcji do gazu... Ja przeżyłam także marsz śmierci i jeszcze dwa obozy w Niemczech. Marek wyskoczył z wagonu w biegu pociągu i też cudem uratował się, dzięki pomocy Polaków. Spotkałam go po wyzwoleniu na ulicy w Warszawie, gdy szłam popomoc do komitetu żydowskiego, na warszawskiej Pradze, przy ulicy Targowej...

Dnia 6 lutego 2008 roku, przyszłam do tej szkoły! Zamknął się kolejny krąg w moim życiu. Zawdzięczam to wielkie przeżycie przyjaznej pomocy dyrekcji Muzeum Pamięci Auschwitz Birkenau, które na moją prośbę zwróciło się do dyrekcji Zespołu Szkół na Stawkach, przekazało tam moją książkę wspomnieniową, „Nadzieja umiera ostatnia”. Zostałam przyjęta z serdecznością, szacunkiem i głębokim zrozumieniem dla moich - naszych losów przez panią dyrektor, nauczycielstwo i dziesiątki uczniów w szkole. Wszystko zostało doskonale przygotowane do naszego spotkania. Poświęcono mi wiele czasu, okazano dużo szczerego zainteresowania, wzruszenia. Oprowadzano mnie po całym budynku szkolnym i po terenie wokół niego, po dawnym Umschlagplatzu, którego ślady pozostały, część muru, rampy - kanał , w którym Chilek ukrył mnie z Matką...

Dotknęłam swymi nogami schodów, których nie sięgałam w gnanym wtedy do wyjścia tłumie. Zobaczyłam klasę, gdzie esesman bił Chilka! Nauczycielki, panie z biblioteki oraz przyjaciele z Muzeum Auschwitz Birkenau, którzy mnie przywieźli autem służbowym do Warszawy, towarzyszyli mi tu wszędzie, prowadzili, wspierali na każdym kroku, pragnąc spełnić wszelkie moje życzenia. Chłonęli moje uwagi, wspomnienia stąd. Oglądałam każdy kąt wewnątrz i na zewnątrz, oprowadzana z oddaniem, cierpliwością i takim samym jak moje, wzruszeniem. Zostałam wysłuchana z największą uwagą, skupieniem i wczuciem się przez pełną salę uczniów polskich i wychowawców. Poproszono mnie o wpisanie się do księgi gości, do księgi w Pokoju Upamiętnienia, w którym mieści się stała wystawa historyczna - dedykacje na moich książkach. PPani dyrektor zaprosiła mnie i przybyłych ze mną pracowników Muzeum do wspólnego, szkolnego obiadu.

Byłam tego dnia naprawdę szczęśliwa. Czułam, że coś wielkiego, wspaniałego zostało mi przywrócone po tamtym koszmarze. Ledwie mogłam uwierzyć, że to się dzieje w rzeczywistości, że to ja z wtedy dzisiaj, znowu tutaj, w tak innych, cudownych okolicznościach!...

Jechałam z Oświęcimia do Warszawy, pod troskliwą, serdeczną opieką pani Marty z działu edukacyjnego Muzeum Auschwitz Birkenau i pana Tomasza z działu fotografii, który filmował to niesamowite, historyczne spotkanie.

W drodze do Warszawy i w powrotnej do Oświęcimia padał nieustannie deszcz, niebo było szare, ciemne, zachmurzone. Jednak moje radosne napięcie w oczekiwaniu tego spotkania oraz pełnia wspaniałych wrażeń w drodze powrotnej ze szkoły, rozjaśniały mi ponurą pogodę, jakby świeciło słońce. Inne słońce, to w sobie, ogromne w treści i sensie. I kwiaty podane mi ze łzami w oczach przez uczennicę i ucznia pod koniec mojej opowieści., Słowa podziękowania od wszystkich, uściski – bliskość ludzka taka, po tylu latach w tym miejscu – na byłym Umschlagplatzu! Tego dnia doświadczyłam jedno z moich najgłębszych, radosnych doznań, które zostanie ze mną na zawsze.

Halina speaking to the Polish students in the “Umschlagplatz school” 6.02.2008

Home	My Israel	Father	Album	Gombin	Plock	Trip	SHOAH	Communities
Heritage	Searching	Roots	Forum	Hitachdut	Friends	Kehilot	Verbin	Meirtchak
Treblink	Bialystok	Halina	Chelmno	Mlawa	Testimonies	Personal	Links	Guest Book
WE REMEMBER! SHALOM!

The Umschlagplatz after 65 years... Halina Birenbaum near the canal where her brother Chilek hid her and their mother in the Aktion (akcja) of August 1942.

Halina Birenbaum writes a dedication in the memorial room.	Halina Birenbaum visits the memorial room in the Umschlagplatz

Halina Birenbaum: 65 Years Later I Came Here as a Free Human Being This time my last trip to Poland was more moving and meaningful than it always has been with various groups of students from Israel, Poland and Germany. This time I entered in the building of the school in Warsaw where my brother Chilek learned before World War II. During the deportation of the Jews from Warsaw Ghetto, the German turned it into a train station with one way destination to the death and concentration camps. They called it the "Umschlagplatz" … I was taken to this place twice. The first time in August 1942 with my father and mother. We escaped by hiding in a canal, but my father was pushed to the train to Treblinka and killed there together with hundreds of thousands of other Jews. The second time, the German caught me and my mother when they discovered the bunker after the uprising in Warsaw Ghetto in April 1943. They pushed and herded us in a big crowd of people into the building of the school in the Umschlagplatz. They bit and shot the Jews, ordered them to give them money or other valuables. Chilek, my brother, was terribly beaten here in this school room where once he was a pupil of. Early in the morning the German and the Ukrainians pushed all of us into the wagons. I couldn’t reach the stairs with my legs, as a wave of running and pushing victims threatened to kill me and pushed me down, down to the exit, and off the train… The whole way from the school building to the wagon (cattle wagon) I only was holding my mother’s hand with all my forces so we wouldn't get lost in this of strange crowded and pushed victims. Then we arrived to the death camp Majdanek. They took away my mother from me. For ever. I survived, and on February 6, 2008, sixty five (65) years later I came here as free human being and stand in front of the Polish teachers and students in this very same school- room telling them my story…
Halina entering the school in the former Umschlagplatz 6.02.08

The school and the former Umschlagplatz walls	Halina pointing on the road of the run from the school building to the train.

Halina tells her story today, in what was the “Umschlagplatz school room” then.