|
הלינה בירנבאום:
העצים שותקים
העצים רואים ושומעים הרבה
סופגים לתוכם מכסים
וגם כשמרשרשים -
שותקים
לא מספרים על כך
למה היו עדים
לא מדברים
לא על דברים נפלאים
שקרו בצילם
ולא על המחרידים -
לאור נמשכים
כמונו לשמש צמאים
באפלה מתים
כשמתאכזרים להם - מתייבשים
ושותקים - תמיד הם שותקים
בצלם המסתורי עוטפים
מטשטשים באותה מידה עקבות
אהבות וזוועות -
...גם באושויץ
צמחו הזדקפו שמימה
ספגו לתוכם
הצעקות, האש, העשן
ובנוקשות שתקו -
ואני
כשהובילו אותי ביניהם
בצילם ראיתי סימן לחיים
הוכחה לקיום
שעבורי היה אסור
הסתכלתי בעצים
נשמתי את ריחם מערב
בריח אנשים הנשרפים בכבשנים
בעיני מסרתי להם תשוקתי
זעקתי לחיים
לאמונה
שהם יהיו גם עבורי
אפשריים
התפללתי לשמירת עקבות
מה שהייתי פעם בעולם הזה...
רבים כמוני התוודו כאן לעצים
השתוקקו לנסוק מהם ולהתעופף
עקבותיהם אבדו טושטשו
פוזרו
העצים הכול ראו ושמעו
וכמנהגם
המשיכו לצמוח להתכסות בירוק - ושתקו
לא בכו על הסבל האנושי -
ואולי צחקו שם?
מריח האנשים הנשרפים השתכרו?
בכשוף שטני הוקסמו?
והפכו למשהו שונה
משהיו עד כה?
הם ללא הרף שותקים -
לי הקטנה ניתן היה לשרוד
כדי לספר
על מפלצות נאציות גרמניות
על אנשים, על עצים-עדים
על שתיקתם ללא תקנה
לעומת כל מראה
לעומת כל אירוע
בכל זאת
אהבתי ואוהבת את העצים
לצלם אני מוסרת כאביי געגועי חלומותיי -
ברשרושם מתאחדת
עם קרובי
האבודים
עם עולם
שהיה קיים פעם
ונהרס
ואני בתוכו - אנחנו
בדממה המרוממת של העצים
בשתיקתם חסרת התקנה, המסתורית
אז הייתה תקווה
והיום
מרגוע
1998 - 2003 |
