הלינה בירנבאום                                              

לכי איתו, ילדתי...

(קטעי זיכרונות של סוניה)

Sonia, 1939 סוניה

סוניה, חלשה עדיין אחרי ניתוח שעברה, פנתה אלי לפתע בצער עמוק: "אחרי מה שעבר עלינו בשנות השואה לא ישאר שום זכר, כשאנחנו נעלם מהעולם הזה"... שוחחנו תכופות על נושא העבר שלנו בשואה, כמעט כל בעיה שדיברנו עליה או שיחה על ענינים עכשויים שונים תמיד הובילו אותנו בסוף אל אותם זכרונות בוערים, הטבועים בנו ללא הפסק.

"ישאר אחריהם זכר", עניתי נחרצות, אני ארשום אותם"! היא הסתכלה עלי בציפיה ואמון. נתנה אימון ברצינות התחייבותי, שמרגע זה הכבידה עלי קשות. אאלץ להוכיח עצמי בתקוות שעוררתי...

****

התחיל מאמץ משותף ודמעות במשך ימים – עד שעות מאוחרות בלילה. גלי זכרונות פרצו מליבה של סוניה, העברתי אותם על הניר, כשאני חיה אותם יחד איתה. הייתי איתה בקרב קרוביה הרבים בהוטה דומברובה Huta Dąbrowa בה נולדה, בז'לחוב  żelechów, בוולה אוקשיסקה  Wola Okrzejska שם נולד והתגורר עם משפחתו אברם, ידיד נעורים ועכשיו בעלה של סוניה.

שנות הכיבוש הגרמני, רדיפות הנאצים ובריחות נואשות מפני המשלוחים לטרבלינקה Treblinka למוות, או בריחות ממוות ביריה ביערות, בהם חיפשו מקלט, כל אלה עברו סוניה ואברם יחדיו. יחד שרדו. עד היום הם בלתי נפרדים, יש להם ילדים, נכדים, נינים והרבה ידידים בפולין, אשר הסתירו אותם בביתם תוך סכנת חייהם וחיי קרוביהם באותם זמנים איומים של רצח יהודים חוקי. הם נוהגים לבקר אצל מציליהם מפעם, שומרים על הקשר איתם וגם עם ילדיהם.

ארוך ומרתק הוא סיפור המאבקים והלחימה על כל יום ושעה של חיים האסורים עליהם ועל בני משפחותיהם מאז פרוץ המלחמה בספטמבר 1939. כל רגע הפך מארב המוות, נצחים של מתח שאי אפשר לתאר וסכנת חיים מתמדת. שוב ושוב איסורים חדשים, גזרי דין גרמנים ועונשים מפלצתיים.

****

הגיע יום הגרוש מהוטה דומברובה Huta Dąbrowa לגיטו בז'לחוב Żelechów, תלאות החיים בגיטו ז'לחוב, המאבק עם הרעב, המחלות, ובסוף הבריחה למשפחה של אברם בוולה אוקשייסקה  Wola Okrzejska , שם אביה ואחיה הבכור של סוניה, שניהם חייטים, השיגו עבודה באחוזה, שנלקחה בידי הגרמנים. הודות לאבא והאח יתר בני משפחה גם מצאו תעסוקה במקום, דבר ששמר לעת עתה מפני הגרוש והמוות, למרות התנאים הקשים מנשוא בעבודה פרך הזאת.

אחרי החגים ראש השנה וסוכות הריצו הגרמנים את כל היהודים מסביבת וולה אוקשייסקה Wola Okrzejska לגיטו בלוקוב Łuków. השאירו באחוזה כמה בעלי מקצועה בלבד: חייט עם עוזרו, סנדלר, תופר פנתות ונגר.

****

הייתה שבת. צוו עליהם לעזוב את הבתים עד שעה עשר בבוקר. הרשו לכל אחד לקחת עמו   20 ק"ג מטען. לפקודת הגרמנים הגיעו פולנים עם עגלות רתומות לסוסים לפני בתי היהודים.

במבט מלא יגון ואימה הם התבוננו סביב דירתם. מפוחדים, שבורים התלבשו בכל הבגדים שהיו להם. בדיוק התכוונו ללכת לעגלה, שעצרה לפני ביתם, כשפתאם הופיע מכר פולני, סטשיק וואדס Stasiek Wadas.

אביה ואחיה של סוניה אמורים היו להשאר באחוזה בתור חייטים, לכן יצאו מהבית מוקדם יותר. נפרדו בכאב עמוק. אבא חילק לכל בני משפחה 30 זלוטי – כל שהיה לו. סוניה הכניסה את הכסף במכפלת החצאית. הם נחמו זה את זה, שאולי אבא יצליח איכשהו להוציא אותם מהגיטו ולהחזיר לעבודה באחוזה. היה נדמה להם ששם יהיה במידת מה יותר בטוח. המשפחות של סוניה ושל אברם נמצאו יחד בדירה של ההורים של אברם באותה שעה גורלית.

סטשיק ניגש לאברם והצטעק: "מה, תלך כמו כבש לשחיטה?!" אברם ענה – "אז מה לעשות?" סטשיק  Stasiek תפס אותו בזרועו ומשך אותו לחלון – "לעזאזל, שם דם נשפך כמו מים בנהר! קח אותם – הצביע בידו על משפחתו של אברם – ולך לשדה, ליער!" ומה אחר כך? לאן? – שאל אברם. "אליי!" נשמעה התשובה הקצרה. הוא הורה לו ללכת לחלקת היער שלו ולהסתתר בין ערימות זרדים מיובשים שנאספו לחורף, ואחר כך לעבור לגורן. אברם החליט מיד!

סוניה ראתה שהם מתלחשים ביניהם, אבל לא הקשיבה. היא הייתה מדוכאת, לא יכלה להשלים עם העובדה שמגרשים אותם מהבית. לפתע סטשיק Stasiek ניגש אליה – "ומה איתך? תלכי לגיטו?" אימא של סוניה התקרבה אליהם, רצתה לשמוע על מה הם מדברים. סוניה ענתה, שתלך עם משפחתה לגיטו. סטשיק Stasiek קילל שבקלות כזאת היא משלימה עם הגורל. הוא צעק:"תברחי – ואליי!" הצעתו החרידה את סוניה. לברוח לגבר, לגוי?אבל אימה, אישה דתיה מאוד, אמרה – "לכי איתו ילדתי, לכי!" היא הרמה צרור קטן והגישה לה אותו. עטפה את ראשה ואת צוארה בצעיף ארוך, אחזה בזרועה וליוותה אותה לדלת. סוניה יצאה החוצה ופתחה בריצה דרך השדה לכיוון הבית של סטשיק Stasiek. כעבור זמן מה הסתובבה וראתה את אברם, ואת בת דודתם דורקה מורשה.

הורים: אמא מנוחה לבית פייגענצווייג נרצחה בטרבלינקה ואבא אביש אוגמן  ז"ל נורה למוות על ידי הגרמנים

Parents: Mother Menuha née Fajgencwajg murdered in Treblinka and Father Abyś Ogman z"l shot by the Germans  

****

התחילו חדשים ארוכים של בריחות, הסתתרויות. נדודים על פני יערות, על פני משקים קטנים של פולנים אמיצים, ידידותיים, פחד, מארבים ומוות  על כל צעד – איבוד ההורים וכמעט כל הקרובים.

המהלומה הקשה מכל היה לסוניה המוות הטראגי של אביה, אליו הייתה קשורה ביותר.היא השתדלה להיות איתו בכל מקום, אבל לא תמיד הדבר עלה בידה. הם נדדו בין בתי הפולנים, שהסכימו לתת להם מקלט ואוכל למשך מספר ימים. אבא היה תופר או מתקן להם את בגדיהם כתודה על עזרתם.

יום אחד אבא החליט ללכת לכפר בשם קורצ'ני Koryczany למכרים פולנים, שאצלם אהב לשהות במיוחד. אבל לאחרונה הלשינו שם על כמה יהודים וסוניה התחננה, שהוא לא ילך לשם. הוא לא שמע בקולה. הם נדברו שאבא יחזור ביום שני בבוקר.

****

– בחוץ ירד כבר שלג קל, מבשר החורף – נזכרת סוניה. "17 בנובמבר 1943. התעוררתי בבוקר הזה עם תחושה רעה. איזה כובד לחץ על הלב. הרגשתי חנק בגרון ולא יכלתי להוציא מלה מפי. היה זה יום ראשון. בעלת הבית שאלה, מדוע אני שותקת, מדוע אני לא שרה כרגיל. השתלט עלי איזה אי שקט שלא ניתן לתיאור, כאילו איזה אסון מרחף מעלי. לפתע נשמעו יריות מרחוק. בעל הבית ליווה מהר אותי למרתף, שם החזיקו תפוחי אדמה. חשדנו שהגרמנים פרצו לכפר. ביקשתי מבעל הבית שיוודע איפה ירו ובמי?

 התאבנתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא יכלנו להשאר במקום הזה. היה מסוכן למדי כאן. ראיתי אור מהבהב מבית כלשהו ונסחבתי לכיוונו כמו אוטומט. דפקתי על גב הדלת. בעלת הבית סיפרה לי פרטים על האירוע. היא גם ידעה איפה השאירו את הגופה של אבא. רציתי לראות אותו בפעם האחרונה ולקבור אותו.

 ****

ערב ה-9 למאי  1945 בעיר לודז' Łódź היה חשוך במיוחד. עמדתי בשער של בית. פתאם הגיעה לאוזני צעקת שמחה אדירה. אנשים שמחו בבשורת סיום המלחמה. לא ידעתי אם עלי לשמוח – או לבכות?... לא היה לי איש ודבר. לפני עיניי כל יקירי, שכבר לעולם לא יהיו איתי. הם לא שרדו. תחושת ריקנות מילאה את ליבי. יצאתי לכיכר. אנשים רקדו, דלקו המון אורות. הרגשתי עצמי בודדה, אומללה. כל כך הרבה זמן חיכית לרגע הנשגב הזה, וכשהגיע – נשברתי לחלוטין. הסבל והכאב היו כל כך טריים! היו טבועים בי ועכשיו חדרו למודעות שלי בכח מוגבר. בכל זאת שרדתי. זכיתי להגיע לרגע כניעתם המוחלטת של התליינים שלנו! כעבור זמן נישאתי לאברם ויצאנו לדרך לארץ ישראל."

****

סוניה החליטה, שלא תעזוב את פולין עד אשר לא תעביר גופת אביה לבית העלמין היהודי ותקים לו מצבה. גופתו הייתה מונחת באדמה בשדה של איכר פולני כלשהו.

- "אספתי קרשים מבתים שנהרסו בזמן המלחמה. התלוותה אלי שרה, אישתו של מותק Motek, שגם היא רצתה להביא לקבורה את גופת בעלה בבית העלמין. בעצמנו עשינו ארונות קבורה מהקרשים. הקבר הארעי של בעלה של שרה נמצא רחוק ממקום בו היה טמון אבי. נסעתי לבד עם הארון עם עגלון פולני מריאן שבידרסקי   Marian świderskiמהכפר בשם גולה- לזי Gołe Łazy.

****

היה זה בחורף, ביום גשם קר. לקחנו אתים בידיים והתחלנו לחפור בור. בקירבת המקום צמח יער צעיר. התאכסנו שם חיילים רוסיים. מזועזעים עד עומק נשמתם הם לקחו  את האתים מידינו ובזריזות, מבלי לגרום נזק לגופה המתפוררת, משכו אותה מהבור ואחר כך העבירו אותה על סדין, שהכנתי קודם לכן. עטפו בו הגופה ושמו בזהירות בארון המתים. בגרון חנוק נפרדתי מהחיילים האלה.

****

ישבתי על העגלה ליד הארון. מריאן שבידרסקי,    Marian Świderskiשבמשך שנים עזר לנו לעבד את השדה שלנו לפני המלחמה, הסיע אותי חזרה מרחק כ-11ק"מ. הייתי אז בת 22. לא חשתי שום פחד. רציתי לקבור את אבא בבית העלמין בז'לחוב Żelechów  , עיר הולדתו. קראתי למכרים, שיעזרו לי לחפור את הקבר. אחרי הלוויה הזאת חשתי הקלה מסוימת, אבל הכאב לא פחת על כך, שאבא לא זכה יחד איתנו לסוף אותה מלחמה ארורה. לפחות נקבר בכבוד הראוי. שרה עשתה אותו דבר עם גופת בעלה.

נפרדתי מז'לחוב - Żelechów  ועם העבר שלי שם. אבל, האם באמת נפרדתי?"...

סבתא יוכבד פייגענצוויג ז"ל גורשה למחנה מוות מגטו ז'לכוב 1942

    Grandmother  Joheved Fajgencwajg z"l deported to a death camp from  Żelechów ghetto in 1942

פורסם בספר הפולני Wołanie o pamięć  "קריאה לזיכרון", הוצאת מוזיאון ממלכתי אושווינצים- בז'זינקה, אושווינצים 1999    

Wydawnictwo Państwowego Muzeum Oświęcim-Brzezinka, Oświęcim 1999

Halina Birenbaum

Idź z nim moje dziecko!

Fragment wspomnień - Sonia

Sonia, mocno jeszcze osłabiona po przejściu poważnej operacji, odezwała się nagle z głębokim żalem: „ po naszych przeżyciach z lat zagłady nie zostanie nawet śladu, gdy zejdziemy z tego świata”...

Często rozmawiałyśmy na ten temat, niemal każdy poruszany problem czy rozmowy o bieżących sprawach naprowadzały nas w końcu na te, wciąż żarzące się wspomnienia.

„Zostanie po nich ślad”, odpowiedziałam z przekonaniem. „Ja je spiszę!”

Spojrzała na mnie z wyczekiwaniem i ufnością. Uwierzyła w powagę mojego zobowiązania, które mocno na mnie zaciążyło. Musiałam sumiennie wywiązać się z pobudzonych nadziei.

***

Nie obyło się bez obustronnych wysiłków i łez w ciągu wielu dni – do późnych nocy. Fale wspomnień wydzierały się z serca Soni, przelewałam je na papier, przeżywając je razem z nią.

Byłam z nią w gronie jej licznych krewnych w rodzimej Hucie Dąbrowej, Żelechowie, Woli Okrzejskiej, gdzie urodził się i mieszkał z rodziną Abram, przyjaciel młodości Soni, a obecnie jej mąż.

Okupację hitlerowską, prześladowania i rozpaczliwe ucieczki przed zesłaniem do Treblinki na śmierć czy rozstrzelaniem w lasach, gdzie szukali schronienia, Sonia i Abram przetrwali razem.

Do dziś są nierozłączni, mają dzieci, wnuki, prawnuki i wielu przyjaciół w Polsce, którzy ukrywali ich u siebie z narażeniem własnego życia i życia swych bliskich w tych strasznych czasach legalnego mordu. Odwiedzają i utrzymują kontakt ze swymi dawnymi wybawicielami, również z ich dziećmi.

Długa i fascynująca jest historia zmagań i walk o każdy dzień i godzinę zabronionego wtedy życia mojej przyjaciółki i jej bliskich od wybuchu wojny we wrześniu 1939 roku. Każda chwila wtedy była pułapką śmierci, wiecznością niedającego się opisać napięcia, nieustannych zagrożeń. Wciąż nowe zakazy, bestialski wyroki i kary.

Nastąpiło wygnanie z Huty Dąbrowej do getta w Żelechowie, ucieczka stamtąd do rodziny Abrama w Woli Okrzejskiej, gdzie ojciec i starszy brat Soni, Stasiek, obaj krawcy, dostali się do pracy we dworze zarekwirowanym przez Niemców. Dzięki nim reszta rodziny zdobyła tam zatrudnienie, co chroniło tymczasowo od wysiedlenia i śmierci, mimo nad wyraz ciężkich warunków.

***

Po tradycyjnych świętach Rosz.Haszana i Sukot (Nowy Rok żydowski i święto Szałasów) zagnali Niemcy wszystkich Żydów z okolicy Woli Okrzejskiej do getta w Łukowie. Pozostawili we dworze tylko kilku fachowców: krawca z pomocnikiem, kamasznika i stolarza.

Była sobota. Nakazano im opuścić domy do godziny 10 rano. Zezwolono każdemu wziąźć ze sobą 20kg bagażu. Na rozkaz hitlerowców zajechali Polacy na furmankach przed domy Żydów.

Wzrokiem pełnym rozpaczy i grozy rozglądali się po mieszkaniu. Przerażeni, złamani nakładali na siebie całą posiadaną odzież. Mieli właśnie już iść do do wozu, który zajechał pod ich dom, gdy nagle zjawił się znajomy Polak, Stasiek Wadas.

***

Ojciec i brat Soni mieli pozostać we dworze jako krawcy, wyszli więc z domu wcześniej. Pożegnali się w bezgranicznym bólu. Ojciec rozdzielił im po 30 złotych. Wszystko, co miał. Sonia wsunęła to w zakładkę spódnicy.

Pocieszali jeden drugiego, że może uda się ojcu jakoś wydostać ich z getta i przywrócić do pracy we dworze, bo wydawało się im, że tam jest w miarę bezpieczniej. Rodzina Abrama i Soni znajdowała się w tej krytycznej godzinie razem, w mieszkaniu rodziców Abrama.

Stasiek podszedł do Abrama i zawołał: Co, pójdziesz jak baran do rzeźni?!”

Abram odpowiedział – „więc, cóż mam zrobić?”. Stasiek chwycił go za ramię i pociągnął do okna – „Do diabła, weź ich”, - wskazał ręką na rodzinę – „i idź w pole, do lasu!”. „A co potem?” – spytał Abram. „Do mnie!” – brzmiała krótka odpowiedź.

Kazał mu pójść na jego działkę do lasu, schować się między stosami wyschłego chrustu, zebranego na zimę, a w nocy przyjść do niego do stodoły. Abram zdecydował się natychmiast.

Sonia, father Abyś Ogman and brother   (Sonia, ojciec i brat) in Wola Okrzejska 1942 where they were engaged in slave labor.

***

Sonia widziała, że coś szepczą między sobą, ale nie przysłuchiwała się.

Była zgnębiona, nie mogła się pogodzić z faktem, że zostają wygnani z domu. Wtem podszedł do niej Stasiek – „A co z tobą, pójdziesz do getta?”. Matka przysunęła się do nich, chciała usłyszeć o czym mówią.

Sonia odpowiedziała, że pójdzie ze swoją rodziną. Stasiek zaklął, że tak łatwo godzi się z losem. Krzyknął: „uciekaj – i do mnie!”. Przeraziła ją ta propozycja. Uciekać do mężczyzny, do goja? Ale matka, kobieta głęboko religijna, powiedziała – „Idź z nim moje dziecko, idź!”. Podniosła zawiniątko i podała córce. Otuliła jej głowę i szyję długim szalem i odprowadziła do drzwi.

Sonia wyszła na dwór i pobiegła przez pole, w kierunku domu Staśka. Po pewnym czasie odwróciła się i spostrzegła Abrama oraz ich kuzynkę Dorkę z Warszawy.

Rozpoczęły się długie miesiące ucieczek, ukrywania się. Włóczęga przez lasy, przez zagrody odważnych, przyjaznych gospodarzy polskich, strach, zasadzki i śmierć na każdym kroku. Utrata rodziców i niemal wszystkich krewnych zasłanych do Treblinki.

Mother Menuha Ogman née Fajgencwajg with her sister Hela Fajgencwajg in Żelechów 1932,  both deported with  the family from Ghetto Łuków to Treblinka Extermination Camp in 1942

***

Największym ciosem dla Soni była tragiczna śmierć ojca, do którego była najbardziej przywiązana. Starała się być z nim wszędzie razem, ale nie zawsze się to udawało. Wędrowali po domach Polaków, którzy zgadzali się dać im schronienie i strawę przez kilka dni. Ojciec, aby się jakoś odwdzięczyć, często szył lub reperował im odzież.

Jednego dnia ojciec postanowił udać się do wsi Korczyny, do znajomych Polaków, u których szczególnie lubił przebywać. Ostatnio jednak zadenuncjowano tam kilku żydów, więc Sonia błagała go, aby nie szedł. Nie posłuchał jej. Umówili się, że wróci w poniedziałek rano.

***

-... Na dworze sypał już lekki śnieg, zapowiedź zimy” – wspomina Sonia. „Zbudziłam się tego rana ze złym przeczuciem. Jakiś ciężar przytłaczał mi serce. Dławiło mnie w gardle i nie mogłam wydobyć z siebie słowa. Zawładnął mną nieopisany niepokój, jakby nieszczęście jakieś zawisło nade mną. Wtem, w dali odezwały się strzały. Gospodarz szybko zaprowadził mnie do piwnicy. Trzymali tu kartofle.

Podejrzewaliśmy, że Niemcy wtargnęli do wsi. Poprosiłam gospodarza, żeby dowiedział się, gdzie strzelali i do kogo. Wieczorem, gdy ściemniło się, gospodarz wyprowadził mnie z piwnicy. żona jego podała ciepłą strawę. W sprawie strzelaniny gospodarz milczał. Wypytywałam go natarczywie. Powiedział, że pójdzie do gospody dowiedzieć się czegoś od ludzi.

Kiedy wrócił wiedział już, że Niemcy strzelali we wsi Korczyny! Zabili tam kilku Żydów. Połowę mieszkańców wsi, za pomoc żydom wywieziono do obozów w Niemczech. Zresztą, dodał, idź sama dowiedzieć się bliższych szczegółów... Nalegał bym poszła. On wiedział już wszystko!

***

Była godzina 10 wieczorem. Na dworze wyjątkowo ciemno i zimno. Gospodarz wyprowadził mnie na ścieżkę za stodołą, wskazał mi drogę i pożegnał się. Z nieopisanym strachem udałam się do domu zaprzyjaźnionego z ojcem Polaka.

W oknie ukazała się kobieta. Była przerażona. Z płaczem opowiedziała, że zabrali tego dnia jej męża, gdyż Niemcy zauważyli kilku Żydów uciekających z ich domu. Zrozpaczona nie poznałam mnie, mimo że dobrze mnie znała. Powiedziałam kim jestem i zapytałam o ojca. Kobieta odrzekła, że był wśród uciekających. Został zabity. Od razu zatrzasnęła okno.

Zdrętwiałam. Nie wiedziałam, co ze sobą robić. Nie mogłam pozostać w tym miejscu. Było tu zbyt niebezpiecznie. Zauważyłam migające światełko z jakiegoś domu i podążyłam w tamtym kierunku. Wlokłam się, jak automat.

Zastukałam do drzwi. Gospodyni opowiedziała mi szczegóły całego zdarzenia. Wiedziała też, gdzie zostawili ciało ojca. Pragnęłam zobaczyć go po raz ostatni i pochować.

***

Wieczór 9 maja 1945 roku w Łodzi był szczególnie ciemny. Stałam w bramie domu. Nagle dotarł do moich uszu potężny krzyk radości. Ludzie witali wieść o zakończeniu wojny. Cieszyć się - czy płakać?.. Nie miałam nikogo, nie posiadałam niczego. Przed oczami miałam wszystkich najbliższych, którzy już nigdy nie będą ze mną! Oni nie doczekali.

W sercu panowała pustka. Wyszłam na plac. Ludzie tańczyli, paliło się moc świateł. Czułam się osamotniona, nieszczęśliwa bardziej niż kiedykolwiek. Tak długo czekałam na tą upragnioną chwilę, a kiedy nastała – załamałam się zupełnie. Cierpienia i ból były tak świeże! Tkwiły we mnie, a teraz docierały ze wzmożoną siłą do świadomości.

Jednak doczekałam. Dożyłam ostatecznej kapitulacji naszych katów!  

Po krótkim czasie wyszłam za mąż za Abrama i jak większość ocalałych Żydów, ruszyliśmy w drogę do ówczesnej Palestyny – Erec Izrael”.

***

Sonia postanowiła, że nie wyjedzie z Polski zanim nie przeniesie ciała ojca na żydowski cmentarz i nie postawi mu macewy. Jego szczątki leżały w ziemi na polu pewnego chłopa.

- ...”Zbierałam deski ze zburzonych podczas wojny domów. Towarzyszyła mi Sara, żona Motka, która również pragnęła pochować ciało swego męża na cmentarzu. Same zbiłyśmy trumny z tych desek. Tymczasowy grób męża Sary znajdował się daleko od miejsca, gdzie pogrzebany był mój ojciec. Pojechałam z trumną z polskim woźnicą, Marianem świderskim, ze wsi Gołe Łazy.

Było to zimą, w deszczowy, mroźny dzień. Wzięliśmy w ręce łopaty i zaczęliśmy kopać dół. W pobliżu rósł młody las. Stacjonowali w nim żołnierze rosyjscy. Wstrząśnięci do głębi, wzięli z naszych rąk łopaty i zręcznie, bez uszkodzenia rozpadających się zwłok, wyciągnęli je z dołu, po czym przenieśli na przygotowane przeze mnie prześcieradło. Owinęli nim zwłoki i ułożyli ostrożnie w trumnie.

Ze ściśniętym gardłem pożegnałam żołnierzy. Usiadłam na wozie obok trumny. Marian Świderski, który w ciągu lat pomagał nam uprawiać nasze pole przed wojną, wiózł mnie z powrotem około 11 km. Miałam wówczas 22 lat. Nie odczuwałam strachu. Pragnęłam pochować ojca na cmentarzu w Żelechowie, mieście jego urodzenia.

Zwołałam znajomych, aby mi pomogli wykopać grób. Po tym pogrzebie odczułam pewną ulgę, ale i nie mniejszy ból, że ojciec nie doczekał wraz z nami końca tej piekielnej wojny. Został przynajmniej godnie pochowany. Sara uczyniła to samo ze zwłokami swego męża.

Pożegnałam się z Żelechowem – i ze swoją przeszłością. Ale czy naprawdę pożegnałam się?”...

Z książki „Wołanie o pamięć”, Halina Birenbaum, Wydawnictwo Państwowego Muzeum Oświęcim-Brzezinka, Oświęcim 1999

Back to Halina Birenbaum Web Site

 First posted on June 19^th, 2005

Last updated April 24^th, 2013