הלינה בירנבאום
 

 

אנשים שואלים שוב ושוב...

 

שואלים שוב ושוב...

אנשים שואלים אותי מאיפה אני לוקחת כוח לחזור לאותם זיכרונות נוראים, למקומות ההשמדה? האם זה לא משפיע עלי לרעה? איך הגרמנים הפכו ל"כאלה" ואם אחרים היום גם יכולים להפוך ל"כאלה"? שואלים אם אני לא מפסיקה לחשוב ולחיות יום יום את אירועי השואה? אם לא רציתי להתאבד כשכבר נספו כל הקרובים שלי? אם אני יכולה עוד להאמין באלוהים אחרי כל הזוועות האלו? אם אני נפגשת עם מישהו שהיה יחד אתי במחנה, בגטו? אם אני שונאת את הגרמנים? איך זה אפשרי שאין בי שנאה? האם עד היום אני חולמת בלילות ומתענה באותם סיוטים ואם ישנם רגעים בחיי, שאני לא חושבת עליהם? איך חזרתי לחיים נורמאלים אחרי כל אלה?  האם לא רציתי לסלק את המספר מאושוויץ Auschwitz מהזרוע שלי? מה הניסיון הכי גרוע משם ומה הכי טוב? האם היו גם אנשי אס אס טובים? האם נתקלתי במישהו מהם אחרי המלחמה? מה הייתי רוצה להעביר לדורות הבאים ולמה הייתי מצפה מהם?

 

ישראלים שואלים אותי תכופות איך בני נוער פולנים וגרמנים מגיבים לסיפורים שלי, למה הפולנים הוציאו לאור את הספר שלי? למה רוצים הגרמנים לשמוע ממני על השואה? וכך הלאה והלאה.

 

מסעותיי לאושויץ ומיידאנק Majdanek לא משפיעים עלי לרעה, להיפך, אני מרגישה שם חזק יותר את משמעות הישרדותי. ויודעת ביתר שאת שהרוע הגדול מכולם, הרוע שניראה בלתי מנוצח, נחל תבוסה!

 

בכל זאת אני חושבת שבתנאים מסוימים כל ציבור יכול להיות נתון להשפעה של תעמולה צרת אופק, שנאה גזענית ואמונה עיוורת על קרקע של מושגים וערכים מעוותים, להידרדר "לכאלה" כמו הם,  כמו הגרמנים אז בימיו של היטלר.

 

לא פעם אומרים לי שאלוהים הציל אותי.

במחנה רק השתוקקתי לחיות, להגיע לסוף המלחמה, כי החיים חזקים מכל. כבר לא יכולתי אז להאמין באלוהים, כשלנגד עיניי שרפו רבבות בני אדם. כשנשמתי את הרצח הגלוי הזה, העולם שתק ושום כוח על פני האדמה לא עצר את זה. גם בשמים לא היה שום כוח כזה.

 

אנשים במחנה חשבו על נגיסת לחם, לגימת מים, על סנטימטר מרחב כדי לדחוס איפשהו את הגוף המוכה, אכול המחלות. הכול היה שם מוטל בספק מלבד אלפי צורות של מוות בכל פסיעה. שם היה הגיהנום. ובגיהנום אין מקום לאלוהים. אבל, מתעקשים להגיד אלוהים הוא זה שהציל אותך פעמים רבות כל כך. כן, אני עונה. אבל אלוהים, אם היה כזה, היה צריך לאהוב את כל אחד ואחד מאתנו. מיליוני נרצחים לא זכו להוכחה של השגחה עליונה. מה הם היו עונים על השאלה הזאת?

 

שואלים אותי מאיפה הכוח לחזור אל אותם זיכרונות.

היתה תקופה שאיבדתי את הסבלנות לדברים רבים שפעם העסיקו אותי לעתים לא היה בי אפילו רצון לענות לטלפון. השתלטה עלי תחושה שאני חייבת להנציח את החשוב ביותר, בלי לאבד זמן יקר.

התברר לי שהחשוב ביותר בשבילי זה להעביר את הזיכרונות ההם. להספיק כמה שיותר. ואז דווקא ירדה עלי איזה עצלות והתנגדות לכתיבה, ובייחוד כששאלו אותי: "את עדיין כותבת?", "גם הפעם על השואה?". הרגשתי אשמה ובושה, כשאני נאלצת להודות, "שכן, שוב על השואה". או, שבעצם במשך חודשים, מלבד תשובות למכתבים, לא כתבתי פשוט כלום. האמת, שאני רושמת הכול בתוכי תמיד וברגע מסוים מעבירה אל הנייר, אבל לא כל כך קל להסביר את זה.

 

כתבתי, ניסיתי להצטדק בפני עצמי. אולי זה כבר הכול? האם אפשר כבר לנוח ללא הרגשת חובה? הצלחתי להגשים הרבה אבל לא את הכול וכפי ששאפתי. ועדיין אני לא מפסיקה לחלום ולקוות להגשים.

לפעמים אני רוצה להאיץ את הזמן, אבל זה אומר בעצם לקצר את החיים, להוסיף קמטים ושער שיבה, איבוד כוחות ולא פעם גם אמונה בתכלית המשך מאמצי. אלא  שהשתיקה היא צורה של מוות בזמן שכל כך הרבה קרה וקורה אתי ובסביבתי.

 

שואלים אם אני סולחת.

קתולים שואלים תכופות האם קיים סיכוי לאחדות נוצרית-יהודית? מה על הדו-שיח והדרך להתפייסות? אני אומרת להם שהדו-שיח והדרך להתפייסות עוברים דרך אמירת אמת, מתן כבוד לאחר, רצון לחיות יחד בשלום, למרות ההבדלים. לא חייבת להיות אחדות כדי לתת כבוד הדדי ולחיות בשלום. הבדלים מעשירים את העולם שלנו. פיוס אפשרי בקבלת האחר כפי שהוא. לכל אחד חייבת להיות זכות להיות הוא עצמו, זכות לאמונה שלו, השקפות עולמו, מסורת, נטיות כמובן, בתנאי שהם לא פוגעים באחרים, כמו אלה "שהעשירו" את העולם בתנורים לשריפת אנשים.

 

לפעמים שואלים אותי הגרמנים ביחידות האם אני יכולה לסלוח להם? ואני מחפשת בתוכי תשובה לשאלה הכי קשה הזאת. השאלה הזאת שייכת כפי הנראה לאיזה הגיון ספציפי של ממד שונה לחלוטין. לסלוח על מה? על מעשים שאף מילה לא יכולה לבטא את חומרתם?! בכל זאת האתמול ההוא עבר ואנחנו חייבים לפעול במציאות עכשווית.

אני נוסעת לגרמניה, אנחנו מכירים זה את זה מחדש, אחרת, מגלים זה את זה במפגשים האלה.

 

אבל אותו אתמול קיים בנו, הוא עומד בינינו תמיד יחד עם העובדות הזוועתיות, שהם לא הכירו, לא הפנימו ולרוב העדיפו לא לדעת.

 

רבים מניצולי השואה סבורים, שלא צריכים לקיים קשרים עם גרמנים. אני חושבת, שטיפוח שנאה בתוך עצמך מוביל רק להנצחת הרוע ולהרעלה עצמית. למה לוותר על סכויי ההבנה והידידות איפה שזה לא יהיה? בכל מקום ישנם כאלה שמשתוקקים אליה וראויים לה. עם זאת אני מוכרחה להודות, שפגיעה היום ממישהו בגרמניה כואבת לי יותר מאשר מאחרים. מיד באות ההשוואות, חוזרות תמונות הסיוטים שעברו עלי, חוזרים צלילי פקודות רצחניות בשפה הגרמנית הזאת שתמיד כל כך טריים בזיכרון.

 

הכרתי בגרמניה הרבה אנשים נאורים ואצילים. יש לי ביניהם ידידים מסורים ולבביים. אני חושבת שחרפת העבר ההוא לא מפסיקה להטביע חותם גם בהווה שלהם, ומעיקה עליהם הבושה, והאשמה.

 

אומנם הכאב שלי היום מעורר בהם הבנה, אבל אין בכך ולעולם לא תהיה בי שכחה או שתיקה. ובכך אני פשוט לא יודעת באיזה מלים להגדיר מה היא, במצבים אלה אותה סליחה. התשובה נמצאת אצל הנרצחים והם כבר לא ישמיעו קול!

 

שואלים האם אני יכולה להתפייס עם האומה הגרמנית. 

תוכן רב כל כך במלה התפייסות. בייחוד לאור מה שעבר עלי בשואה. אני לא מסוגלת להתפייס עם מושגים צרים, חד צדדיים, ללכת בשבילים סלולים ונוחים של מגמות מתוחכמות, לעשות את מה שכדאי, להגיד את מה שכולם אומרים, בגלל  שכך רוצה הרוב בזמן ובנסיבות הנתונות.

ובעל כורחי אני נכנסת לקונפליקטים שונים במאמצי לספר את האמת כולה בדיוק כפי שחוויתי אותה בשואה, נלחמת על הצורך להשמיע אותה, ולשמר בזיכרון גם את מה שרבים כל-כך היו רוצים לשכוח.

  

לא פעם אני מתווכחת עם עצמי, מפני שבעימותים שנוצרו בגלל חילוקי דעות אני מעמידה  אחר-כך את עצמי במקום זה שמנגד, משתדלת להבין את הלך מחשבתו ואת טיעוניו. כל אלה מעוררים בי נקיפות מצפון, תחושת אשם ורצון לפיוס הדדי.

 

השמחה הכי הגדולה בשבילי היא כשהעוינות הופכת להבנה, אך לא במחיר הצדקת עובדות שקריות, עובדות שהצדק לא קיים בהן, ולמען מטרות מקודשות. עם אלה אני אף פעם לא אסכים ולא אתפייס.

 

תואר "איש הפיוס לשנת 2001".

איך לעלות על פני שלבים רבים כל כך מאשת איש ואם, סבתא, עדת השואה ובין רגע לגדול לתואר כל כך רציני ומחייב כמו "איש הפיוס לשנת 2001"?

מילאו אותי ספקות, גאווה וחששות. האם באמת אני ראויה לתואר המכובד הזה שניתן לי בוארשה, עיר הולדתי, שבה הורי כל כך השתדלו לחנך אותי להיות בן-אדם? הם לימדו אותי ערכים אנושיים אפילו עוד בגטו וארשה, כשהנאצים הרסו במפלצתיות את כל החיים, ואני כילדה יהודיה הייתי מיועדת לחיסול בשורה הראשונה, עם החלשים, החולים והזקנים. כך זה חייב היה להיות לפי החוקים של גרמניה של היטלר והתיאוריה שלהם על סדר חדש באירופה.

 

את יתרת הלימוד על העולם, על בני אדם, על ערכי מוסר ואמונה היה עלי לסגל לעצמי לבדי בתהום מחנות ההשמדה, בלי אימא שחוסלה בתא הגז במיידנק, בלי אבא שנרצח ונשרף בטרבלינקה Treblinka, בלי אח וגיסה צעירה שהיתה לי לאימא. גם הם עונו ונשרפו באושויץ.

 

למשך חודשים ארוכים עמדתי במפקדים בבירקנאו, טובעת בבוץ, רעבה, רטובה עד לשד עצמותי מגשם ושלג, קפואה מקור, בבגדים רקובים ומלאי כינים. הייתי נעולה בכפכפי עץ גדולים על מידותיי ומלאים בבוץ וכדורי שלג שחדרו לפצעים ברגלי. כל זה מול הרמפה אליה הגיעו רכבות מלאות בהמוני אדם שאחרי זריקתם מקרונות הבהמות, הריצו אותם תוך יריות, מכות וצרחות לתאי גז הסמוכים, ואל האש הגבוהה, הפורצת מארובות המשרפות למעלה אל השמים.

 

תמונות יומיומיות אלה נספגו בי ובעל כורחי השוויתי את האבסורד בין התנהגות נאותה וערכים שהחדירו בי בחריצות כל כך גדולה לבין מציאות הרצח התמידי שסבב אותי. פעמים רבות כשלא הצלחתי, או לא הסכמתי להתנהג כפי שלימדו אותי ודרשו ממני בבית, ננזפתי ונענשתי בחומרה. ואילו כאן באושוויץ אין כלום, אפילו לא אשליה שאי אפשר כך, ללא שום עונש, לרצוח ולשרוף בני אדם, מבלי שתשמע צעקה שתרעיד את העולם עד היסוד... כאן איבדתי את האמונה התמימה בערכים של הורי ואבותיי.

 

לחייך לפצעים שלי...

אז, במציאות של מוות השולט בכל, נולדה בי תחושת משמעות החיים החדשה, התעמקות בנפש האדם ושל עצמי פנימה. משם גם שאבתי את כל מה שאפשר לי להתבגר במהירות, לגדול ולהתגבר על המצבים הזוועתיים והבלתי נתפסים האלה. שם למדתי לקבל אותם כנורמה בלעדית, במקום שלא הייתה יציאה ממנו, אלא בתוך עשן בארובת המשרפות. שרדתי משעה לשעה ככל שהספיק לי הכוח, בתנאים נוראים מדי פעם יותר ויותר, בלי לאבד את עצמי, המודעות למהות החיים האמיתיים, לאיך צריך להיות בן-אדם, איך אני חייבת להיות אם אצליח לשרוד.

 

שמרתי בזיכרוני את כל האירועים האלה, את האנשים שעונו עד מוות, נרצחו באלפים לנגד עיני, התשוקה שלהם לחיות, התחינות האחרונות בשארית כוחם, שיזכרו אותם.

 

נשאר בי כל פרט של סבלם, סבל שאין לו שיעור וסבלי, פירורי הטוב בתחתית הגיהנום, קרן אור הקלושה ביותר, חום הידידות בין קרעי החיים, בנחשול של רצח שהותר. מה יכולתי עוד? רק לחייך, לחייך לפצעים שלי, לגודש הניסיונות הבלתי אנושיים אותם רכשתי ואספתי מספטמבר 1939, כשסיימתי את השנה העשירית לחיי ומאז הגיל שלי התחיל להיחשב לפי מידה אחרת. ניסיונות אלה הפכו לכוחי ומרצי. זה כוחי עד היום, וגם לאלה שאני מספרת להם את סיפורי ללא תלונות, ייאוש, שנאה.

 

שומעי ממחישים לעצמם דרך הסיפורים הקשים האלה את ערכם ומשמעותם של החיים, הידידות, האהבה, המסירות לאדם אחר, יוצרים מבט חדש על החיים, על ההיסטוריה.

ואז נמחקים ההבדלים, לא מופיעות שאלות פרובוקטיביות, אין חיוכי לעג למשמע המלה יהודי. אין כבר מקום לעוינות. אולי כאן דווקא נולד פתאום האלוהי? הייתי ונשארתי בדעה שאסור לשתוק על הזוועות האלה למען שום מטרה שלא תהיה.

 

עוצמת הטוב גדולה מעוצמת הרוע

לא הטוב ולא הרע אינם נוצרים מעצמם בלבד, לא זה, ולא זה אינם מופיעים באופן אבסולוטי: או זה, או זה. אבל את הרע אפשר להצית ולהפיץ ברבים מהר ובקלות בשביל הטוב צריך להתאמץ באופן חזק מאד ובמשך הרבה זמן. הכול נמצא בנו, בבני האדם. מאיתנו תלוי במידה רבה, אם הוא נוצר או נעלם. ולא בדיוק רק בגלל שלא מאמינים באלוהים הנוצרי או אחר.

 

אני מכבדת אמונתם של האחרים ומצפה שגם אלי ולמוצאי יתייחסו בסובלנות וכבוד. אני רואה את עצמי קודם כל בן-אדם ולא חשוב לי המוצא הלאומי. אבל כשמישהו מתקיף את הלאום שלי, אז אני הכי מרגישה יהודיה.

 

באותה מידה אני מתביישת וזועמת כשבני עמי מתקיפים את האחרים בגלל מוצאם או אמונתם.

לא מפחיד אותי, ואני לא בורחת מפני כאב הזיכרונות. לדבר עליהם, להעביר אותם לאלה שהיה להם המזל להיוולד מאוחר יותר. זה לא מהווה בשבילי פתיחת או גירוי פצעים הפצעים האלה נשארים בי ובמידה מסוימת באנושות כולה, וכך גם אם מדברים עליהם וגם אם שותקים.

 

מסירת האמת של אושוויץ מהווה לדעתי לימוד גדול, מציאת תשובות, לימוד לסובלנות כלפי אחרים, צורך להתגונן מהרוע שכל הזמן אורב לנו ולא מעט גם נמצא בתוכנו, לוחש לנו לברוח מהתנסויות וזיכרונות קשים. הטוב ואהבה יכולים לצמוח בכל אדם, כפי שהרע יכול להתגלות בכל אחד, ללא קשר למוצא, דת, אמונה באלוהים או חוסר בה. השתכנעתי בכך לא פעם אחת.

 

אני יודעת ששום דבר עלי אדמות אינו מושלם, נצחי לא הטוב ולא הרע. שניהם קיימים, משתנים, כפי שמשתנים האור והחושך, החיים והמוות. אני סבורה שיש בעולם יותר רוע מהטוב, אבל לטוב יש עוצמה יותר גדולה ולכן הרוע לא יכול לנצח סופית,  אחרת העולם מזמן היה מפסיק להתקיים. אני משתדלת לא לעשות לאחרים את מה שהיה מכאיב או פוגע בי. אני רק רוצה למסור את הניסיונות שלי דרך הרגשות הכי עמוקים ואמיתיים. והם נוגעים, כפי שהתברר, בכל אחד, בנוצרים, ביהודים, קתולים, פרוטסטנטים, חילונים, נוער ומבוגרים למה שמשותף לכולם כמו סבל, שמחה, אבל, כאב, שקיקה לאהבה, לחום, תקוה.

 

לגעת באושוויץ ללא פחד...

מסמכים, סטטיסטיקה רשומים יבשים, שגרתיים בצורתם המשרדית. לא עליהם אני נשענת בדרך כלל, כשאני מספרת על שנותיי בשואה. הם בליבי, בנשמתי, במודעות שלי ויהיו שם כל עוד לא יטשטש אותם ערפל הסוף המתקרב. ואולי גם אז יישארו טריים  בראשי בנצנוצי השפיות האחרונים. וכך המספר הזה מאושויץ על זרועי הוכחה חיצונית לנצח.

 

אחרי שחרורי מהמחנות המוות הנאצים, כשחזרתי ישישה בת חמש עשרה לוארשה  ההרוסה, כדי לחפש חיים אצל המתים, לא העליתי בדעתי אפילו לנסוע שוב לאושויץ, מיידנק או טרבלינקה. השתכרתי מחופש שהוחזר, מהעובדה שאני יכולה סוף סוף לדבר עליהם בזמן עבר.

 

אחר כך נסעתי הרחק לארץ ישראל והיה נדמה לי, שנעלמתי לתמיד מאופק הארץ בה נולדתי ועברתי כל כך הרבה, ושיותר לעולם לא אחזור לשם.

 

אבל ילדינו מגיל מוקדם כבר שמעו בבית את השפה הפולנית כשדיברתי עם בעלי ועם ידידים קרובים, שגם להם עבר דומה. הילדים שלנו שמעו את השם אושויץ אושויצים Oświęcim, על היתמות המוחלטת של משפחתנו, ראו את מספר קעקוע בזרועי השמאלית. ידעו גם שאני לא כמו האמהות של חבריהם הישראלים. הם לא תמיד הבינו את מקור השוני הזה ולא תמיד הסכימו לקבלו.

 

אחרי ארבעים שנה הורשתי לבוא לפולין לכמה ימים. הבן הגדול ובעלי הזהירו אותי, שלא אסע לאושויץ ולטרבלינקה, חששו  שאני עלולה לקבל שם התקף-לב. אבל דווקא מקומות הסבל והקטל האלה היו המטרה העיקרית של המסע שלי. רציתי לחצות את שערי המחנות לשעבר מרצוני שלי, לא בכפיה כמו אז. לגעת בהם בלי פחד.

 

ביוני 1986הגעתי לוארשה עם קבוצת ישראלים. מנותקת מכולם ומעצמי, התהלכתי על פני עיר מולדתי, בנתיבים שהכתיבו לי החיים שלי.

 

ואז הגעתי סוף סוף לאושוויץ! היה זה יום קיץ יפה. שמש, שמים כחולים מעל גדרי תיל חלודים, שער המחנה פתוח לרחבה, הצריפים.. הנה זה כאן! זאת אני. השקט והירוק בחוץ מרשים לי לחזור לכאן בכל חושי, ללא פחד. אני שומעת קולות, אנחות כאב, קללות - שוקעת בבוץ, בכל האימה שעטפה עד חנק. פוחדת להרים את הראש להסתכל על סוכות השומרים  (מגדלי פיקוח), עכשיו כבר ריקות.

 

הנה זה כאן השריקות למפקד, הדחיפות המטורפות והמאבק העיקש על מקום "טוב יותר" במגרש לפני הצריף. הנה שוב הרעב ההופך את המעיים, הקור שחודר עד לשד העצמות. הנה השריקות מחרישות האוזניים לסלקציות. שאגת המוות באוויר, על האדמה ובשמים. כל כך נורא הכול, שבעצם כלום כבר לא מחריד, מפני שכל הנורא ביותר, הבלתי אפשרי בזוועתו הוא המציאות היומיומית היחידה. בן-דם כבר לא בן-אדם, לחיי אנוש אין שום ערך, הם לא נחשבים בכלל, אם לא משתייכים לגזע האדונים הגרמנים. כלום לא שווה מילה אנושית, מפני שהיא לא תגדיר את תחתית הגיהנום הזה  - היא כבר מיותרת, מגוחכת כאן - ואת שפת הגיהנום, לא חשבו ללמד אותנו קודם.

 

הכול בוער ונשרף באש הזאת מהתנורים. בריאות שלי ובתוך ליבי כל העשן הזה, ריח הבשר האנושי השרוף. אני נושמת אותו - כל כך חזק וחודר!

 

האם יכול מישהו להבין כמה ואיזה קשרים מחברים אותי למקום הזה, אפילו לצליל השם שלו, באיזה חוזק אני שייכת למה שהתרחש כאן?!

שרדתי. היום חזרתי לכאן כאדם חופשי!

 

אף אחד כבר לא יכחיש                            

בוקר אחד בינואר 1997 צלצל הטלפון בביתי בהרצליה. הודיעו לי, שמצאו אותי במסמכים ממחנה אושוויץ, שעותקים מהם נשלחו לאחרונה מארכיונים במוסקבה למוזיאון באושויצים.

גרינשטיין Grynsztejn, מספר 48693  ובמקום תאריך לידה סימן שאלה!... דמעות מילאו את הגרון. רישום יבש וכל כך הרבה תוכן. אישור בכתב מהזמן הוא.  אכן הכול אמת, מה שסיפרתי, מה שכתבתי, מה שהקלטתי... זאת הייתי אני. רשמו אותי שם אז, איש לא  יוכל  להכחיש.

 

31.07.2012

  

 

 

יאנוש טוצ'ק JANUSZ  TOCZEK

 

"התקוה האלמוות"

 

   "כוחי ומרצי נובעים כפי שהתגלה, ממלאי הנסיונות שרכשתי ואספתי מאז ספטמבר 1939" כותבת הלינה בירנבאום. קשה לוידוי חודר ובד בבד המאפיין את האישה הבלתי רגילה הזאת, כמו הוידוי הזה דווקא. המסה שלה מספרת לא רק על איך חיים עם אותו "מלאי נסיונות" שנאספו ונרכשו, אלא איך לנצל את התנסויות האלה ליצירה.

 

   כאשר בשנת 1967  הוציאה לאור את זכרונותיה בשם - כמה מבטא! - "התקוה מתה אחרונה"  הצטרפה לחוג שותפי גורל ועדים של ההיסטוריה הטראגית בשבירה בתוכה התנגדות פנימית לחזור לנסיונות ואירועים, שכל אחד ברפלקס הראשון היה רוצה למחוק מזכרונו. ביחוד, שאותן התנסויות הבלתי ניתנים לתיאור, נפלו על הלינה הילדה, שברגע השחרור מהמחנה נוישטד גלבה , לשם נשלחה בסוף, כשהייתה בקושי בת חמש עשרה! "קשישה בת חמש עשרה" כך הגדירה המחברת את מצבה, כשהיא מזכירה רגע שובה לעיר ילדותה וארשה, בשנת 1945.

 

אבל כבר אז הייתה מודעת שהיא חוזרת לכאן, כדי "לחפש חיים בין המתים". הציווי הזה האירציונאלי כפי שנדמה, כמעט אינסטינקטיבי, הגדיר את כל החיים שלה בהמשך. הנסיעה לישראל הרחיקה אותה כביכול ממקומות, בהם באופן ברוטלי מנעו ממנה הכל, אבל לא הצליחה להחריש את הזיכרון. ולמרות שהלינה בירנבאום יצאה "לצד הבהיר של החיים" בהקמת משפחה והבאה לעולם חיים חדשים ילדיה, בכל זאת בחלקיק  כלשהו בנשמתה הייתה פונה למה שרצתה לסגור סופית, למתים שלה, למקומות אותם סימנה בסבלה הבלתי אפשרי לתיאור.

 

 בקריאת זיכרונות המלחמה שלה וביחוד את "התקוה מתה אחרונה" המזעזעת, מקבלים לרגעים רושם, שהכתיבה נולדה מצורך אישי של המחברת, לפרוע חוב של זיכרון לקרובים ולאנשים אלמונים, בהם נתקלה בגיהנום של אושויץ-בירקנאו ומחנות מוות אחרים. וכבר שם הספר אומר להסתכל על תולדותיה בפרספקטיבה יותר אוניברסלית, לראות משהו יותר מלבד תעודה "מזמן הבוז".

 

 כל הפעילות של הלינה בירנבאום בהמשך, ספרים נוספים, ומעל הכל פגישות עם אנשים, מחזקים את הדעה המפורשת שהיא מביעה במסה שלה. אותה "עוצמה של תחושת משמעות החיים", למרות, ואפילו בגלל הנסיונות האכזריים כל כך, מקרינה מכל משפט שנכתב על ידה, מכל מלה שאמרה. כל מי שהשתתף בפגישה עם המחברת אישית בטח לא ישכח אותו רוגע, שליטה עצמית, לבביות וחום אנושי בהם היא מדברת על ענינים שפשוט לא נכללים בראש. היא מעלה בסבלנות מגודש האירועים וסיטואציות את הגרעין, החלק העיקרי, מאירה אותו בראייתה החכמה ומעניקה לשומעיה. והרי לא בשביל שירגיזו, יבערו בשנאה "לבריוני ההיסטוריה", אלא כדי שהחוכמה שהוציאה מהיסטוריה זאת, תובא  לעולם."אני מניחה כותבת הלינה בירנבאום שיש יותר רוע בעולם, מאשר טוב, אבל עוצמת הטוב היא גדולה יותר...". ולשמוע זאת מפיה דווקא, זאת שנפגעה מצורת הרוע הכי אכזר והרסני, מלים האלה נשמעות מהימנות למעלה מן המשוער. האם אפשר להתפלא  שלה דווקא הוענק האות איש הפיוס?

 

סוג מסוים של הפתעה יכולה לגלות העובדה שכאחד הרגעים החשובים ביותר בחייה, הלינה בירנבאום מחשיבה את היום, בו התוודעה על מציאת מסמכים המאשרים את שהייתה ב KL AUSCHWITZ BIRKENAU. שמחה זאת לא נבעה רק מכך, שהנה קיים הרישום התמציתי, היבש הזה שם משפחה, מספר שלה במחנה וסימן שאלה במקום תאריך לידה   הוא הנותן לתיעוד שלה סטאטוס מוחלט של מהימנות סופית. גם בלעדיו איש בטח לא היה מעז לערער על כך. הרישום הזה הרי גם נותן תוקף חוקי רב ערך של הנאמר בביוגרפיה הזאת. ובווודאי גם את הנכונות המלאה של הלינה בירנבאום, שברפלקס טבעי רצתה הפעם לסלק מעצמה את זיכרונותיה , למחוק אותם והרימה אותם בהכנעה, ללא שום תנאי. היא לקחה על כתפיה את כובד המעמסה הזה, לא כדי להציגו לראוה בפני העולם, אלא כדי להעלות ממנו אמונה באדם, ותקווה לעולם.

 

                           הודות לאנשים, כמוה התקוה לא תמות לעולם!

 

 

 

קווים ביוגרפים

 

הלינה בירנבאום (מבית גרינשטיין-באלין) סופרת, משוררת, מתרגמת. כותבת בפולנית ועברית. מזה שנים היא חולקת את חוויותיה מתקופת השואה עם נוער בישראל, בגרמניה ופולין.

מחברת ספרי זיכרונות "התקוה מתה אחרונה" 1967 , "חזרה לארץ האבות" 1991, "כל יום שהוחזר" 1998, "הקריאה לזיכרון" 1999, וקבצי שירה: "גם כשאני צוחקת" 1990, "לא על פרחים" 1993,"איך אפשר במלים" 1995, "הד רחוק וקרוב מפגשים עם נוער" 2001, ואוסף שירים "חיי התחילו מהסוף" 2010.

 

בשנת 2001 מועצה פולנית של נוצרים ויהודים העניקה לה תואר איש פיוס 2001.

 

הלינה בירנבאום באה לעולם ב 15 לספטמבר שנת 1929 בוארשה, כילדה הצעירה של יעקב ופולה גרינשטיין. אביה היה סוכן מסחרי, אימא נהלה את משק ביתם ועזרה לפרנסו בעבודות סריגה.

 

   בפרוץ המלחמה הייתה הלינה בת עשר, בתחילת כיתה ג' בבית ספר יסודי. אחיה מרק למד אז רפואה - והשני חילק למד בבית ספר מקצועי.

 

   - "השתררה אימה נוראה. בסוף סתיו 1940 חומה גבוהה הפרידה אותנו מהארים נזכרת הלינה בירנבאום. אנשים מתו מרעב, ליכלוך ומגיפות. החרידה הצפת ידיעות בלתי פוסקות על נצחונות הגרמנים, על רצח יהודים, בניית תאי גז בחלמנו, בלז'ץ או אושבייצים. חלמתי שאתעורר בוקר אחד ולא יהיו יותר גרמנים בווארשה, יעלמו פתאם מהחיים שלנו, כפי שחדרו אליהם...".

 

 בקיץ 1942 הגרמנים שלחו את אבא של הלינה לטרבלינקה ורצחו אותו שם. בשנה לאחר מכן גורל דומה היה צפוי למרק, אבל האח של הלינה הצליח בנס לברוח מהרכבת. הוא התחבא בוארשה עד סוף המלחמה.

 

אחרי חיסול הגיטו הלינה יחד עם אימא, האח חילק ואישתו הטריה הלה הובלו אלKL   לובלין מיידנק. אימא לא עברה את הסלקציה ונלקחה לתא הגז. אחיה נשלח אל KL אושוויץ, שם נספה. הלינה בת השלוש- עשרה מצאה משענת אצל גיסתה הלה. "היא נאבקה בשבילי על מקום על הריצפה בצריף מוצף בנשים, על קערה למרק שהכמות שלהן הייתה תמיד פחותה מכמות הנשים אוחזי טירוף מרעב וצמאה. לא נפרדנו זו מזאת לאף רגע. אבל הלה נחלשה יותר ויותר, דעכה לי בעיניים ואז אני קמתי למאבק, כדי לא לאבד אותה" נזכרת הלינה בירנבאום.

 

ב 8  ליולי 1943 הגיעה הלינה יחד עם הלה ל  KLאושוויץ. "נסענו מחובקות וחלמנו על המחנה הטוב יותר" מספרת הלינה בירנבאום. חרי זמן מה הופיע שער עליו כתובת גדולה: "ARBEIT MACHT FREI" "העבודה משחררת".

 

הלינה קיבלה מספר מחנה 48693. גיסתה שרדה בקושי רק כמה שבועות. "היא נהפכה לשלד חי. לחייה נפולות, עיניה מורחבות, מורעבות, ידיה ורגליה עצמות דקות. השתדלתי להחדיר בליבה שהמלחמה תגמר בקרוב והיא תבריא. טרף אותה חום, דלקת חניכיים ושילשולים עם דם בלתי פוסקים. השכנות מהדרגש לחצו עלי, שאעזוב אותה. לא היה להן מושג, מה הייתה בשבילי הלה, בריאה או חולה!

 

הלה נפטרה בנובמבר 1943. בת עשרים הייתה. "לא הייתי נחוצה כבר לאף אחד. התאבנתי, השתלטה עלי אדישות גמורה" אומרת הלינה בירנבאום.- "בדידות, זרות ועוינות מסביב, כי אפילו אויר לנשימה לא היה מספיק ועל כל דבר צריך היה להאבק, להתקוטט. במשך כל הזמן רכבות עם אנשים המובאים למוות מול הצריף שלי, אש מהארובה, ריח בשר אנוש שרוף: בוץ, מחלות, פצעים מוגלתיים בכל גופי, גרדת, טיפוס סלקציות. עברתי אותם. כל אותו זמן השתפשפתי במוות והוא פסח עלי. לא ידעתי כבר, מי אני, למי אני שייכת. אלה שאיתם גררו אותי הנה במשלוח מוארשה מהגיטו ומיידנק מזמן כבר הועפו עם העשן הקרמטוריום."

 

הלינה שרדה בבירקנאו. ב-18 לינואר 1945הגיעה, במה שקרוי" צעדת המוות", ל KLרבנסבריק ואחרי כמה שבועות לנוישטאדט גלבה. "בזמן הנסיעה ברכבת, התבוננתי בערים הגרמניות, שחלפנו על פניהם. מכאן האם באו אלינו, שרפו ולקחו לנו את הכל? בבתים היפים האלה גרות נשותיהם, אמהות שלהם, הילדים? האם הם יודעים, מה עשו לנו? אם אשאר בחיים, חשבתי לי, הייתי רוצה לבוא כאן אליהם ולספר...

 

 בשנת 1989 הייתי צפויה לבוא לברלין כאדם חופשי עם הספר שלי "התקוה מתה האחרונה" ועם הסרט "בגלל המלחמה ההיא".

 

הגיע ה-3 למאי שנת 1945. הגרמנים שהחליפו את המדים בבגדים אזרחיים נסעו. שער המחנה נוישטאדט גלבה נשאר פתוח. " לא יכלתי אפילו לשמוח בחופש שהוחזר. עדיין לא נולדתי לשמחה, הייתי ישישה שנשרף בה הכל."

 

בת שש עשרה חזרה לוארשה.. פגשה כאן את מרק, ששרד. בשנת  1946 עזבה את פולין בדרך בלתי-לגאלית. עם קבוצת נוער יהודי עגנה בתל אביב ב 3 לדצמבר 1947. מאז היא חיה בישראל, אבל בשנים האחרונות מבקרת תכופות בפולין וזאת מעל לכל, כדי להפגש עם בני נוער ולהעביר להם את זכרונותיה הטראגיים.

 

אליציה בארטוש  Alicja Bartuś

 

 

 

Ludzie wciąż pytają (Polish)

 

 Promotion of the Book in the The International Youth Meeting Center (MDSM) at Oświęcim (Międzynarodowy Dom Spotkań Młodzieży w Oświęcimiu )
 

http://www.mdsm.pl/pl/publikacje-menu/132-ludzie-wciaz-pytaja

 

 


Halina Birenbaum in the MDSM Oświęcim,   lecturing during the
promotion of the boo
k "People Always Ask Me ..."

   


 Halina Birenbaum in the MDSM Oświęcim,  
 promotion of the boo
k "People Always Ask Me ..."


Alicja Bartu
ś and Halina Birenbaum in the MDSM Oświęcim  promotion of the book "People Always Ask Me ..."

   


Halina Birenbaum signing her book in in the MDSM Oświęcim  promotion of  "People Always Ask Me ..."


Halina Birenbaum in the MDSM Oświęcim,  
 promotion of the boo
k "People Always Ask Me ..."

   





Halina Birenbaum in Poland with Israeli students from Ulpana Even Shmuel

Back to Halina Birenbaum Web Site

 

Last updated October 8th, 2012

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!