הפגישה שלי בכלא אופק -  טקס יום השואה 2008

 

בהתרגשות ובמתח מסוים קיבלתי את ההזמנה לבוא ביום השואה לטקס של הנערים בכלא אופק. נאמר לי גם להפתעתי הרבה, שהטקס יוקדש לדמותי, דבר שלא התיחסתי אליו ברצינות בתחילה. חשבתי לי מה בעצם יכולים לדעת עלי או בכלל להקדיש מחשבה דווקא לי, נערים ומחנכים בתוך סבך בעיות קשות  של המקום הזה? מה להם ולגורלי וגורל משפחתי מהעבר הרחוק בשואה, כשההווה שלהם המעיק הוא המציאות היחידה והיא בטח דוחה ומבטלת חשיבותם של ענינים אחרים? האם בכלל ירצו להקשיב לסיפורי,  הוא לא יראה להם סתם חלש, נאיבי, סנטימנטלי לעומת דרמות והשלכותיהן שהם עברו ובהם הם עסוקים בכל מיני דרכים ומובנים? אבל רציתי לנסות, אולי בכל זאת ימצאו משהו בנסיונות ילדותי ונעורי מהמקומות הנוראים ביותר בעולם, של גטאות ומחנות המוות הנאצים, יתחברו למאבקי על כל שעה של חיים, יבינו לעומק את ערך החיים בכל התנאים, וערך האדם באשר הוא אדם.

 

היומן שלי עמוס בדרך כלל ובמיוחד בתקופה הזאת של יום השואה, אבל החלטתי מיד שאני לא אסרב להזמנה זאת בשום אופן ואגיע מיד אחרי ההרצאה בבית הספר שם קבעתי מזמן.  

 

היה יום חם, הלכתי אחרי המורה שאספה אותי מבית הספר הקודם והובילה לאולם שם תוכנן הטקס בכלא. צעדתי אחריה דרך בטון ואספלט, שערים, פרוזדורים, בין תאים. בלב כבד, תשושה מהפגישה הקודמת, מוצפת התרגשות, חוסר בטחון גובר, ספקות לגבי הנחיצות והסיכוי להצלחה לעמוד בבית הסוהר בפני נערים קשוחים, כפי שסברתי, ולספר על קורותי בשואה ואת שאירע לי אחריה. על דרכי מלאות הסבל להשרדות והדרך הארוכה המטולטלת, החשאית לארץ ישראל, למצוא כאן אפשרות לבנות את קיומי מחדש, לבד, מיותמת, עם זכרונותי הקשים, חסרת כל. דברים רחוקים להם בוודאי, לא קשורים ולא נוגעים למה שהם חיים וחווים כאן ועכשיו. אבל כל ההשערות והנחושים נמוגו ברגע שהתישבתי מול הבמה בחדר מלא באסירים צעירים בתלבושת היחידה המצפים לתחילת הטקס והתברר, שלא פחות המחכים לי. הבנתי כמה טעיתי  ולא הערכתי נכונה!

 

בהתרגשות עצומה ובדמעות בעיניים, המומה מהוויה הנהדרת שהתגלתה לי כאן, הקשבתי לקריאה נפלאה של הקטעים המשמעותיים ביותר מספר זכרונותי "החיים כתקוה" - לשיר ב㪠י כל האסירים הנאספים "אפר ועפר" הנכתב על ידי בני, שפתח את הטקס. הייתי כל כך מופתעת ומאושרת שהמלים שלי, סיפור גורלי הגיע גם לכאן, שקיבלו אותי עוד לפני שהכירו אותי אישית, פתחו לי את ליבם, הבינו לנשמתי! הבחורים הצעירים האלה על גורלם הקשה, המסובך הסוגר עליהם (לעת עתה אני מאמינה!)  למשך כל הטקס הזה כמו קראו הישר מנשמתי! בכיתי מאושר וגאווה שהעניקו לי. אין מלים לתאר את שחוויתי בזמן שהקשבתי להם וכאשר אחר כך הם הקשיבו לי במרב הריכוז והבנה. ים של רגשות התעוררו והציפו, אני חושבת, חשתי כך את כולנו. הרי כולנו רק בני אדם, רק בני אנוש! וכשהלב נפתח הכל אפשרי, האהבה מאירה את הכל, היא חודרת בעד כל החומות, בעד בטון העבה ביותר. והתקוה שהכל אפשרי, שהטוב נמצא ואפשרי כל עוד החיים נמשכים.

 

החוויה שחוויתי ביום הבלתי נשכח ההוא לא נעלמת ממני, המחשבות לא מפסיקות לנוע סביב הנערים שפגשתי, שמעתי, דיברתי אליהם ואיתם. כואב לי גורלם, גם אם אני לא יודעת עליו פרטים ובעצמי סבלתי נוראות, שכלתי את כולם, את היקר עלי אדמות. בגלל זה כואב לי עוד יותר הסבל האנושי היום. אני זכיתי להשתחרר ולבנות לי משפחה אוהבת. אני מאחלת מכל ליבי ומקוה מאוד שגם הנערים האלה יזכו בחופש, באהבה אנושית ובאושר אמיתי!

 

אני מודה לכולכם, הייתי רוצה שידעו על האושר שבכוחם להעניק לזולת בכל מקום בו נמצאים בתקופות שונות של חיים! אני העדה לכך ובטח לא היחידה...

 

 

הלינה בירנבאום

 

 

Back to Halina Birenbaum Web Page

 

Last updated June 1st, 2008

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!