Halina Birenbaum: Memory - Awareness

...רכבת, קרון של בהמות, חום לוהט, דוחק בלתי אפשרי, צימאון המעביר על הדעת. שעות אינסופיות בישיבה שרק היא מותרת. אסור לשנות את הפוזה הזאת תחת איום להיירות למוות. מרחב אין קץ בלתי ידוע עטוף חידות וניחושים מחרידים.

ירייה ברקה של אישה על ההעזה להתרומם מעט במקום. סימן לבאות. פחד אימים, שיתוק כל החושים. נהימה מפלצתית של היורה, חייל צבא וורמאכט WERHMACHT הגרמני: "לזרוק את הגווייה!" הגופה הטרייה נזרקת מהקרון כמו שק זבל.

פיסת רצפה, גוף דחוס בפקודה חמורה בתוך פישוק רגליה של אישה היושבת מאחור, דבוקה לגופי שלי עם רגליים מופנות קדימה. שורות, שורות כאלה, מסודרות, שותקות, מכוסות זיעה. עצבים מתוחים עד טירוף.

לאחר שתי יממות – תחנה. גדרי תיל, נורות חשמל קטנות על החוטים, כבלים, פרוז'קטורים. הזהרה קצרה, חד משמעית בגרמנית: "מתח גבוה! לא להתקרב!" מגדלי פיקוח רבים במרחק לא גדול זה מזה, מכונות ירייה המשקיפות מהם, הזקיפים הצופים מהם על כל השטח בקפידה. מבנים ארוכים, קודרים מלבנים – ושער. שער שאין יציאה בעדו, לא קיימת חזרה! כתובת ענקית בגרמנית, שם המחנה ומשפט גאה שהעבודה משחררת... המילה המחרידה אושוויץ המוכרת כבר מקודם - עכשיו היא מציאות היחידה!

התהוות במשהו אחר, איבוד הזהות העצמית - הולדה לתוך המוות. צעדה ארוכה. קללות, גידופים גסים, מכות בקתות הרובים, בשוט. השם הבא הלא מוכר שליד אושוויץ, צלילו רך יותר כביכול: בירקנאו, ברז'זינקה BRZEZINKA. צריפים נמוכים בנוים, עננים ובוץ, פה ושם חריצים של אדמה רמוסה, מפוצצת, עירומה לחלוטין. איזה דמויות לא דומות לאף אחד, לשום דבר. מאות, אלפים! ראשים מגולחים, פנים חסרי צבע, עיניים ענקיות, פראיות, נפולות פנימה. על גופם סחבות דלות, מעוכות שלא מזכירות בגדי אנוש – גדולות מדי, קטנות מדי, דקות, נרקבות, נודפות ריח של שתן וצואה, בוץ - שלשולים. רגלים בכפכפי עץ ענקיות ללא צורה, מגוחכות. פצעים מגעילים בזרועות, בקִיבּוֹרוֹת השוק – בכל חלקי הגוף.

מספרי קעקוע כלשהם תפורים בחזית של כל בגד בתת הזרועות ועל פיסות בד. צלב גדול מצויר בצבע שמן אדום על גב כל בגד לכל אורכו. בוץ דביק, מגעיל, בוגדני. שלדי אדם טובעים בו, מגולחי ראש, ידיים מושטות לשווא וקריאה מיואשת בשפות שונות לעזרה – וקריאות זדוניות לעגניות מעבר: "מוזלמן"! Muselmann, Schmuck Stück“!"-"חתיכת תכשיט!"

דחיפות אכזריות של הנופלות לתחתית הביצה מידי סדרניות למיניהן מבין האסירות המפוטמות, לבושות טוב, ששערותיהן צמחו בחזרה, בדרגות שונות עם סרטים בזרועות: לאגר-קאפו Lagerkapo, קאפו Kapo, בלוק-אלטסטה, (אחראית על הבלוק), ,Blockältester שטובן-דינסט (אחראית על פרוזדור בצריף), Stubendienst , שרייברין (מזכירות) Schreiberin, פלייגרין (מעין אחות, חובשת) Pflegerin...

שמים כענן מעורפל, כבד ואינסופי תלויים בכבדות מעל הכל. עשן מארובות ענקיות של מבנים ארוכים, נמוכים שליד גדר תיל. ביום בהיר העשן הזה מכסה אפילו את השמש והאש משם מאירה את לילות הסיוט. ריח איום החודר לנחיריים, צורב בעיניים, בגרון – מבחיל. ריח של בשר נשרף. בשום מקום אין ולו קורטוב של דשא, פרח, ציוץ ציפור. צחנה, צפיפות מטרפת – והאש הזאת מהארובות! עמוד אש ענק ועשן סמיך שחור נמלטים לשמים המעוננים כל הזמן. אש ועשן מאנשים. העולם? אולי סוף העולם בהתגלמותו שרואים אותו במו עיניים מקרוב?

ביולי 1943 הובלתי במשלוח נשים לכאן, לאושוויץ- בירקנאו, אחרי לילה בתא הגז במחנה הריכוז מיידאנק. בינואר 1945 הריצו אותי מכאן יחד עם עוד אלפי אסירים בצעדת המוות למחנות בגרמניה...

עברו שישים ושתיים שנה מסיום מלחמת העולם השניה ושחרורי במאי 1945 מהמחנה הרביעי, האחרון בשטח גרמניה. הייתי אז בת חמש עשרה והספקתי במשך הזמן הזה לספוג לתוכי את תופת הפצצות גרמניות על וארשה, את גטו וארשה, מחנות המוות מיידאנק, אושוויץ-בירקנאו, רבנסבריק RAVENSBRÜCK ונוישטאדט- גלבה NEUSTADT GLEWE. משנת 1947 אני חיה בישראל, כאן נולדו ילדי, נכדי – כאן ביתי.

העפר של אבא שלי פוזר ברוחות מעל טרבלינקה, של אמי – מעל מיידאנק, של אחי וגיסתי – מעל אושוויץ. שלי גם אמור היה להתפזר כאן אילולא שורת ניסים בלתי נתפשים ויד ידידותית שהושטה לי ברגעים קריטיים ביותר, צעד לפני המוות - ואלה היו אז המציאות הבלעדית שלנו, שלא פסקה משך חמש שנים וטרפה מיליוני אנשים, עמי וכל קרובי.

נושא השואה תמיד נוכח בחיי, במודעות ילדי ונכדי שמעולם לא הכירו (אפילו מתמונות) את הסבים שלהם, קרובי משפחה, שחום ולבביות של בני משפחה לא עטף אותם לעולם ובבואם לעולם לא שמח איש מלבדנו – ההורים. אני מכירה בדידות עד כאב בכל אותן שנים, מאבק על יצירת קיום חדש; זיכרונות קשים שאני לא רוצה לברוח מהם ולו רק בגלל הסיבה שבהם מתאפשר לי להתאחד עם יקירי שאבדתי ולהכניס אותם באפן כלשהו לתודעת עולמם של החיים.

לשכוח את הטוב, את קירבתם של האוהבים, סבלם, מאבקם על החיים שנלקחו מהם באפן לגאלי על ידי הגרמנים רק בשל מוצאם היהודי, את מותם הנורא – משמעותו שאני והעולם יאבדו אותם שנית לנצח וכך אאבד גם את עצמי, חלקיקם החי.

תחילה רצו רבים לשכוח הכל. לאחרונה רבים משתדלים פשוט להכחיש, לברוח מהעובדות בכל הדרכים, שפלות או משונות לעתים. באווירה של חוסר רצון כללי לעסוק בנושא הקשה הזה שנמשכה שנים, ניצולי השואה העדיפו לשקוע בשתיקה, סגרו בתוכם את זיכרונותיהם, לקחו אותם לקבר בהשאירם את ילדיהם ונכדיהם בחוסר ידע על מה שעבר אז עליהם שם. היום יותר ויותר אנשים רוצים לדעת על כך.

אני לא יכולתי בעולם החוזר לחיים אחרי המלחמה להרחיק מפני את דמויות קרובי המשפחה שלי שנרצחו, את חברי ילדותי שביניהם גדלתי, חלמתי ברחובות, בחצרות הבתים, בעליות הגג ומרתפים של הבתים הורשאים בגטו - על שחרור, על סוף המלחמה. כשהסתכלתי אחרי המלחמה על ילדים הולכים לבתי הספר, משחקים בגנים, לא יכולתי (ולא יכולה) להשלים עם כך שהם לא יודעים כלום עלינו משם – על הילדים משם שלקחו מהם את ילדותם, הרעיבו אותם, קרעו מההורים, הומתו בגז, שרפו, כאילו לא היו אף פעם עלי אדמות.

לא היה חסר הרבה שאחלק את גורלם וגם אחרי לא יישאר שום זכר, אילו לא נגמר באותו לילה הגז בתא הגז של מיידאנק; אילו הסדרנית הפולנייה בבלוק בבירקנאו לא נתנה לי לברוח כשעמדתי ערומה בסלקציה בחוץ בכפור מקפיא; אילו לא החטיא הזקיף במגדל הפיקוח שכוון לליבי – אילו בסוף כוחותי בדרך הקפואה, החלקה מקרח לא הרימה אותי וסחבה עליה קאפו גרמניה, בעצמה אסירה חלשה ובכך הצילה אותי מכדור בטוח של איש ס"ס בצעדת המוות... אילו... אילו...

אני כותבת על כך, נפגשת עם נוער ועם מבוגרים בבתי ספר ישראלים, פולנים, גרמנים בערים ובארצות שונות. מספרת על נסיונותי האישיים ומשתדלת להחדיר את זכרון הנספים דרך מסירת העובדות, האמת כפי שהייתה, לעורר רגשות והבנה למה שהשכל והלב של בני אדם נורמלים לא מסוגלים לדמיין. שם אז היו פרופורציות אחרות, היה בטוי שונה למילים, טעם, ערך – הזמן נמדד אחרת.

אדם מסתכל אחרת על הדברים כשמכל רחוב, מכל פינה אורב לו המוות, משתק אותו הפחד וחוסר האונים מפני עוצמה בלעדית הקורעת ממנו כל אפשרות חיים. מה גדולה האהבה לקרובים במצבים כאלה שעל סף המוות, של מודעות שבעוד דקה יחטפו אותם ויבלעו לתמיד רכבות המוות המקוללות או יחסלו הכדורים מרוביהם "מבצעי הפקודות" הנאצים החרוצים עוד קודם הגעה לרכבת, לתאי הגז של טרבלינקה, מיידאנק, אושוויץ. כלום כבר לא חשוב אז, לא מהותי עוד, ברגעים בהם נעלם כל מה שהיה לפני ומה שאמור היה להיות אחרי. לפני שתסגרנה העיניים, כבר הכל אחוריך ובפנים רק גודל אנושיותך שלך איתו תיפול לתוך הנצח. וזאת כבר איש לא יקרע ממך.

אנשים שואלים אותי אם אני שונאת את הגרמנים ומתפלאים כשאני מכחישה. לא מבינים שגם שאלה זאת היא מהמימד האחר, השייכת למציאות שעל סף המוות ומאמצים מטורפים בלעדיים להציל את החיים. רעל השנאה המצריך המון אנרגיות היה לוקסוס במצבים בהם חייבים לרכז את כל החושים, המחשבות והמרץ להצלה – לשרוד על ידי בריחה למרתפים צפופים, מצחינים, לעליות גג לוהטות בשמש, לחושך הבונקרים תחת הבתים והרחובות המועלים באש בזה אחר זה בידי הגרמנים... מאיפה עוד כוח, זמן וראש להתעסק בשנאה כשנשיפה מתמדת של המוות כל כך קרובה ובלתי נמנעת לחלוטין?! כשבכי של ילד מפוחד, רעב, דפיקות הלב של עצמך בוגדים ומסגירים אותך לחוטפים הרצחניים!

הם, הגרמנים היו התגלמות המוות ומוות אי אפשר לשנוא, ממוות מחפשים רק איך להמלט, להנצל. ואחרי המלחמה מילאה אותי אושר השחרור, כל יום שהוחזר ונמשך בחופש. הייתה החזרה לתנאים ונורמות חיים אנושיים, גם אם טיבם לא מספקים – בניית חיים חדשים. ומה לי ולרעל השנאה עכשיו? די לי בזכרונות ובאחריות לגביהם.

הגעגועים ליקרים שהושמדו לא נעלמים, אבל גם הבנת ערך החיים העמיקה, ערך הידידות, האהבה וחובה להזהיר בפני סכנות להרוס אותם. כיון שהרוע לא ישן. השנאה ותוצאותיה ההרסניות לא עוברות מהעולם, רק משנות את צורתן ותוקפות כל פעם בחלק זה או אחר בעולם בדרכים מתוחכמות עוד יותר, רצחניות. נסיון המלחמות הקודמות לא בהכרח מהווה לימוד או מכשול נגד תוקפנות חדשה, טרור, רצח. הרוע לא מוליד טוב, בפעם שנייה קל יותר לבצע פשע מהפעם הראשונה... כל רע נובע ממקור אחר, מאינטרסים לא תמיד נקיים דווקא של יחידים או מדינות, מהצטברות עוולות ארוכות שנים, סבל.

קשה עם העובדות המסובכות האלה ועם אין ספור דעות לגביהן. הפצע ממשיך לכאוב, הוא נורא ולא ירפאו אותו בריחות, חוסר ידע, הכחשות, זכוי מאשמה. רבים מגיבים במלים: "אני לא מבין, לא תופס, לא יכול לדמיין לעצמי", אבל בכך הם רוצים כפי הנראה יותר לבטא את גודל הזעזוע, פחד, הלם מפשעים במימדים מפלצתיים שהמוח האנושי לא מסוגל לקלוט ולהתמודד.

השתיקה על אירועי השואה לוחצת באמת העובדות הנוראות שלא נחשפו עד תומן ובהמשך הסכנות לחזרתן. היא מכבידה על צאצאיהם של הקורבנות ושל המרצחים. אני יודעת על כך משיחות ומכתבים של בני דור שני ושלישי. אלה ואלה מודים לי על הפתיחות שלי המאפשרת להם להכיר את שעבר על האנשים בזמן ההוא. ילדי הקורבנות לא מתביישים כמו פעם בחולשתם המדומה של קרוביהם שרידי השואה, בחוסר התנגדות מזוינת מול רודפיהם הכובשים הרצחניים, בעלי עוצמה אדירה. היום הם צמאים לדעת איך התרחש כל זה, איך חיו, איך מתו. אני שומעת זאת גם מאנשים שלא קשורים בשום קשר לשואה. הם מביעים הוקרה על שדרך סיפורי יכולים להכיר ולהבין יותר את שקרה אז. פעם היו מטיחים בי שהסיפורים שלי יגרמו תסביכים לנוער, שלא בריא לחיות עם העבר, שאני לא השתחררתי מזכרונות השואה ויש לי אובססיה לדבר עליהם... לא הבינו שהעבר הזה חי בי אבל אני לא חיה בו – ומכאן כוחי להחדיר קורות אלה למודעותם וזכרם של האחרים.

בפגישותי בבתי הספר בגרמניה רבים מתוודים בפני במבוכה שהם שאלו את האבות והסבים שלהם מה עשו שם אז? מטיחים בהם שהם משקרים כשאומרים שלא רצחו, שלא ידעו כלום ורק נאלצו לבצע פקודות. הם מתביישים במה שעשו הוריהם וקרוביהם האחרים בשנות המלחמה ההיא והשואה. קשה להם לאהוב אבל גם לא פחות קשה לא לאהוב אבא, אימא הטובים אליהם. יש כאלה שתחושת הבושה והאשמה מעוררות שנאה לקורבנות, חיפוש של הרע אצל הקורבנות דווקא להטיח בהם אשמה על הכל בכל מיני דרכים.

קשה לחיות עם העבר הזה. לילדי הנצולים נורא להרגיש בכאב הנסתר לרוב של הוריהם, במעמקי הסבל, ההשפלות שלהם, לנשום פירורי חוויות שלא נחשפו, ניחושים מפחידים, צעקות מתוך חלומות סיוטיים על המחנות שמעירים בלילות – גילויי סודות שונים של ההורים, מידע מפתיע שהיו להם כבר ילדים לפני שהולידו אותם, כלומר שהיו להם אחים, אחיות שלא הכירו והם נקרעו מידי ההורים ונרצחו אז. אז... ה"אז" הזה הענקי, האיום שלא נעלם מהחיים שלנו, הנצולים ומחיי ילדינו, שעובר ויעבור מדור לדור. הוא עובר על אלה שלא סיפרו להם כדי לשמור מפני הידע על המציאות המפלצתית של גטאות ומחנות המוות – ועל אלה שהועבר להם גודש אותם ארועים בלא אפשרות להשתחרר מהם. הוא לא יעלם מהיסטוריה של האנושות.

לא פשוט גם לבנים ולבנות של הגרמנים לשאול את אביהם והסבים על תאי הגז, על אושוויץ, ולאביהם והסבים הגרמנים להצטדק בפני הבן או הנכד שנולדו אחרי אושוויץ, בעולם של נורמות אנושיות. לי גם לא קל לשמוע עכשיו ווידוים כאלה, כיון שילדי המרצחים לא אחראים על מעשי הוריהם, הם לא אשמים. אבל לא אני שיכולה להוריד מהם את הכתם, לרפא פצעים ואפילו שאני מספרת על האימה שהתנסיתי בה ועל הכאב שלי הלא-נרפא ללא צל של שנאה.

בסיפורי על מה שעבר עלי ועל שכמותי בשנות השואה אני מעוררת דמעות משותפות של הבנה עמוקה אנושית העוזרת לנוכחים לחיות עם המידע על העבר הזה – ולא למות פעם נוספת בגלל שיכחה, עוותי האמת והתכחשות לאלה שהושמדו.

אולי גם זה משהו לחיזוק הזכרון - המודעות – והאחריות.

Cattle wagon, heat, impossible narrowness, thirst causing frenzy. Never ending hours of sitting position trip, the only allowed one, under threat of being shot. Unknown, boundless area, full of mortal riddles. A shot fired at woman’s temple because of her courageous moving up a bit of the body. Herald. Benumbed of all senses. Ominous snapping in German of a watchman, Wehrmacht soldier „throw the corpse out„ ”!

Scrap of wagon floor, body jammed by ruthless order into the straddle legs of sitting behind woman, sticked into my own body with her legs foremost. Such rows , arranged, sweated, silent . All nerves strained to insensibility.

Finally after two days – the station! Barbed wires, electric lamps on wires, cables and searchlights. „ High voltage – do not approach” – brief univocal warning in German. Numbers of watch towers, in small distances one from another, machine guns looking out of them, sentries heedfully watching. Gloomy brick blocks. . And the gate. There is no retreat –exit does not exist ! Inscription in German with the name of the camp and a proud sentence: “the work will make you free”. Horrifying word Auschwitz heard already before – now the only reality.

Sudden transformation, lost of shape – birth in death. Long march. Curses, coarse (grossly) names flogging with butts of guns, horsewhip. Next, unknown name of a village near Oswiecim, apparently gently sounding: Birkenau, Birchwood. Low, stone built barracks, clouds and dirt, places of trampled down furrows of cracked, completely bare ground. Some shapes resemble nobody and nothing. Hundreds, thousands! Shaved off heads, dusky, colorless faces, huge eyes, wild, sunk. Bodies covered with crumpled rags that does not bring to mind human clothing – too big, too small, thin, putrefying, stinks of urine, excrements - diarrhoea. Legs in ridiculously formless, huge sabots, hideous wounds on shoulders, calves, everywhere .

Some numbers tattooed at forearms, and linen ones sewed to clothes on chests. Long. red painted crosses on backs. Boggy mud, disgusting, treacherous. Skeletons drowning in it, bareheaded hands went out into desperate, extracting vain calling for help, all sorts of languages . And jeering outcry mixed with damn "Du Muselmann, Schmuckstück!"

Brutal pushing of people falling down to the bottom of mire by hands of well dressed ,with grown back hairs. not skinny, with various ranks in bands on shoulder functionary: Lagerkapo, Kapo, Aufseherin, Blockältester, Scheiberin, Stubendienst, Fleigerin... Sky – bottomless clouds heavily hanged above it. Smoke from huge ,incredible, chimneys of long, low building of crematories ,close to barbed wires. In a bright day smoke shade even the sun, and fire lights from there nightmarish illuminating night. Terrible smell of constant burn into nostrils, it pricks the eyes, throat – makes sick. Smell of burning human flesh. Nowhere a single blade of grass, flower, neither chirp of a bird. A thick dusk, stifling, narrowness – and this fire. A huge column of fire and smoke continuously flying to the over clouded sky. From people. The world? Or just the end of it, in this place, seen by my own eyes, from no distance?

In July 1943 with a transport of women I was dragged here – to Auschwitz-Birkenau, after a night spent in a gas chamber in the concentration camp at Majdanek. In January 1945 they drove me from there along with thousands of prisoners for a march of death to the farthest camps in Germany... It has passed 62 years from the end of World War II and then in May of this year from my liberation from consecutive fourth camp in the area of Germany. I was 15 years old then at this time I came up to absorb the hell of bombardments of Warsaw by Germans, Warsaw ghettos, death camps of Majdanek, Auschwitz - Birkenau, Ravensbrück and Neustadt Glewe. Since 1947 I have been living in Israel, there my children and grandsons were born - there is my home there. Winds have spread ashes of my fathers over Treblinka, mother’s ashes - over Majdanek, brother’s and his wife over Auschwitz. My ashes supposed to be blown away too, but not if incomprehensible miracles and a friendly hand served me unexpectedly in the most critical moments, at about step from death; but they were our only reality lasting for five years, which had swallowed millions of people, my nation and all relatives. The subject of Holocaust is all the time present in my life and in consciousness of my children, grandchildren, who have never learned (even from a photo) about their grandparents, relatives, who have never been warmed by family warmth and their birth gave happiness nobody but us – parents. I know loneliness till pain within all those years, battle for creation of new existence, awful memories, from which I am not able to run away, just because of that only among them I can be united with my sweethearts executed in Shoah, and somehow introduce them to the consciousness of the living world.

To forget goodness from their loving circle, their torture, battle for life legally taken away by Germans, only because of Jewish origin, their death – it means to lose them for me and for the world for centuries, and also to lose myself, their living particle. From the very beginning many in the world wanted to forget, recently more and more of them simply want to deny the existence of Holocaust , just run away from the facts in every , abject, sometimes even weird way. In atmosphere of lasting, general disinclination to this extremely difficult subject, survivors from extinction (wreck) in silence from genocide preferred lapse into silence, they closed memories inside and take them down to tomb, leaving their children and grandchildren in ignorance of their experience from Then. Nowadays however more and more people want to know about it. In the after war world I was not able not to talk, keep away from figures of murdered relatives, peers I grew up among and dreamed about liberation, about the end of that war in the streets, yards, attics and basements of Warsaw houses, in ghetto. I could not and I can not accept , watching children going to school, playing in gardens, that they know nothing about us from there - about those children deprived of their childhood taken away, starved and taken away from mothers and fathers, gassed, cremated, as though they had never existed in the world.

It was so close, to share their fate. I would have vanished without trace , if not a shortage of gas in the gas chamber in Majdanek, if not a Polish functionary on the block in Birkenau , who allowed me in freezing cold to run away naked from the selection in the yard, if a guard from the watch tower, who aimed at my heart, had not missed, if not a German capo, a prisoner did not pick me on the verge of my strength on the icy road in the march of death and saved from a bullet of an SS man’s ball.

I still keep writing about it. I keep visiting different countries and cities, meeting youngsters and adults in Israeli, Polish, German schools,. I do not stop to bequeath my personal experiences and record memories of victims through the knowledge of truth, human emotions and understanding and make contemporary people be aware of problems people can hardly deal in normal times. There were other proportions, words had different meanings, values - time was gauged.

Human perceives everything different, when there is death waiting from each street, each corner, when fear against violence which deprives of all capability of life paralyses and helplessness! How great in this extremity is love to the closest, which at any moment will be abducted and absorbed forever by cursed trains to death camps or bullets of eager and obedient Nazi „order executives” before reaching gas chamber of Treblinka, Majdanek, Auschwitz. Then nothing more is important. Then, when everything disappears, passes away, that what was before, and what has to be later. Until the eyes will close, everything has already passed through and only immensity of personal humanity is kept inside and with that you fall into eternity. And nobody can grab it from you.

People ask me if I hate Germans, and they show their amazement when I deny. They do not comprehend, that this question comes from on other dimension it belongs to the reality of the edge of death and the only mad efforts of saving lives. Hatred absorbs huge energy, it absorbs with its venom, it would be luxury in necessity of concentrating all thoughts and energy in looking for rescue , escaping from overloaded , stinky basements to overheated attics, to the gloom of underground bunkers under houses, streets burned by the Germans... How, to find time and the will to cultivate then, when the breath of death is continuously so close and seems impossible to be avoided?! When a weep of a terror-stricken, hungry child and your own heartbeats betrays us to murderous catchers! They were personalization of death, and it is not possible to hate death, it is that we just search rescue from it. And then, after the war, luck of liberation overwhelmed us, from each regained, persisted day. It was the return to human condition and rules of life, even if they were not satisfactory to build life.

Nostalgia for the lost ones is not passing by, and at the same time deepens the understanding the value of life, friendship, love and a duty of warning the next generation against the danger of destroying them. Because the evil does not sleep. Hatred and harmful results of it do not pass away, they only change forms, attack in other regions of the world in more and more ingenious, criminal way. Experiences of the past wars are not necessarily teaching to stop new aggression, terror, genocide. Evil does not give birth to good, it is easier to commit crime for second time than the first one. Each evil is results from other sources, from not always clean interests of individuals or states or from human harms and pain accumulated within years.

It is difficult to deal with these complicated facts and countless views on them. Wound still hurts, it is awful and can not be treated by escapes, ignorance, acquittal, denying. Many react with words „I do not understand, I do not comprehend ” but this way, they express rather huge excitement, horrors, shock of crime that human mind can not hold.

Silence about Holocaust crushes by awful, still discovered not thoroughly truth and threat of repetition. It weighs on the offspring victims and perpetrators. I know about it from conversations and letters of second and third generations of survivors from genocide. They thank me for my openness, which allows me to get knowledge about experiences of my relatives from Then. Today they are not ashamed, as they formerly were by supposed weakness of the victims, putting up no resistance against criminal, powerful persecutors. Today they desire to know how they lived and how they died. I hear it from many persons unrelated personally with the events of Shoah too. They express thanks to me that - through my stories – they can learn and realise this history. Once I was told, that my stories would cause complexes to young people, that it is unhealthy to live past life, that I hadn’t liberated from I ha d become obsessed with talking about Shoah... However not: The past lives inside me, but I do not live on it.

During meetings in schools in Germany, more than one confide me with their embarrassment. They asked fathers and grandfathers what they had done "Then"? They blamed them for lies – supposedly their grandfathers, parents did not kill, supposedly they didn’t know anything, that they just had to obey orders. They feel ashamed for parents, relatives, whom it is difficult to love and not less difficult not to love. At some people this awakens up feelings of shame and blame, hatred for victims, it urges denying facts, looking for evil at the victims and shift the blame on them.

For both sides it is hard to live with this past. It is terrible for children of Shoah victims to feel the hidden pain of their parents, not understand depths of suffering, humiliations, breathe with scraps of unrevealed experiences and speculations, with cry of ghastly after camps nightmares, who wake up because of sudden discovery of secret of parents, that they already had children before them, snatched away and murdered. Then... This great, terrible Then, does not pass away from our life and life of our descendants it proceeds from generation to generation. On them, who had not been told in order to protect from knowledge of infernal reality of Nazism, ghettos and death camps. On them, on whom horrifying immensity of experience had been transferred without possibility liberation from them. It will not pass away from history of mankind.

It is terrible for German sons and daughters to ask their fathers and grandfathers about gas chambers, about Auschwitz, and for the fathers to explain their sons or daughters born already after Auschwitz, in the world of human standards. It is not easy for me now to listen to outpourings, because children of perpetrators are not responsible for murderous actions of their fathers and grandfathers, they are not guilty. But I can take this stain off from them, heal wounds even when I tell them about experienced cruelties and his own pain without the feeling of hatred.

With my story I arouse some kind of tears of understanding - lustration, which help to live with the knowledge about this past for the present - and not to die again because of oblivion. And probably that is something to help establishing remembrance - awareness - and responsibility.

Viehwaggon, Hitze, unmögliche Enge, Durst zum Wahnsinnigwerden. Endlose Stunden Fahrt in Sitzhaltung, der einzig erlaubten, unter Androhung der Erschiessung. Unbekanntes, grenzenloses Gebiet, voller Sterbensrätsel. Ein Schuss in die Schläfe einer Frau wegen ihres Mutes, den Körper ein wenig anzuheben. Vorbote. Alle Sinne taub. Unheilvoller Befehl eines Wärters auf deutsch, Wehrmachtsoldat: „Schmeiss die Leiche raus!“

Ein Stückchen Waggonboden, Körper auf Befehl gepresst in die gespreizten Beine der dahinter sitzenden Frau, gepresst in meinen eigenen Körper, die Beine nach vorn. Solche Reihen, angeordnet, verschwitzt, stumm. Alle Nerven bis zur Fühllosigkeit angespannt.

Schließlich nach zwei Tagen – der Bahnhof! Stacheldraht, elektrische Lampen am Draht, Kabel und Scheinwerfer. „Hochspannung – nicht berühren“ - kurze, einsprachige Warnung auf deutsch. Vielzahl von Wachttürmen, in kurzer Entfernung von einander, Maschinengewehre ragen heraus, Wächter sorgsam aufpassend. Düstere Ziegelblocks... Und das Tor. Es gibt kein Zurück – ein Ausgang existiert nicht! Inschrift auf deutsch mit dem Namen des Lagers und ein stolzer Satz: „Arbeit macht frei.“ Entsetzen auslösendes Wort Auschwitz zuvor schon gehört – jetzt die einzige Realität.

Plötzliche Verwandlung - Verlust der Form – Geburt in den Tod. Langer Marsch. Flüche,

vulgäre Wörter, Schläge mit Gewehrkolben, Peitsche. Dann, unbekannter Name eines Dorfes nahe Oświęcim, scheinbar so sanft klingend: Birkenau, Birkenwäldchen. Niedrige, steinerne Baracken, Wolken und Schmutz, Plätze von zertrampelten Furchen rissigen, völlig nackten Bodens. Einige Gestalten ähneln niemandem und nichts. Hunderte, tausende! Geschorene Köpfe, dunkle, farblose Gesichter, riesige Augen, wild, eingesunken. Körper von zerknitterten Lumpen bedeckt, die nicht an menschliche Kleidung gemahnen – zu groß, zu klein, dürr, voll Eiter, Gestank von Urin, Exkrementen – Durchfall. Die Beine in lachhaft formlosen, riesigen Holzschuhen, entsetzliche Wunden auf Schultern, Waden, überall.

Einige Zahlen in Unterarme tätowiert, und leinerne an die Kleidung auf die Brust genäht. Große, rot gezeichnete Kreuze auf den Rücken. Lehmmatsch, ekelhaft, gefährlich. Skelette darin ertrinkend, kahle Köpfe, Hände verzweifelt ausgestreckt, vergebliche Hilferufe, alle Arten von Sprachen. Und Spottgeschrei vermischt mit Fluch „Du Muselmann, Schmuckstück!“

Brutales Stoßen von Menschen, die tief in den Dreck fallen, durch die Hände von gut gekleideten Funktionshäftlingen mit etwas längerem Haar, nicht dürr, verschiedene Rangabzeichen auf der Schulter: Lagerkapo, Kapo, Aufseherin, Blockältester, Schreiberin, Stubendienst, Pflegerin. Himmel – daran schwere, unendliche Wolken. Rauch aus riesigen, unvorstellbaren Schornsteinen der langen, niedrigen Gebäude der Krematorien, nahe am Stacheldraht. Am hellen Tag verdunkelt der Rauch sogar die Sonne, und Feuer erleuchtet von dort albtraumhaft die Nacht. Furchtbarer Geruch beständigen Verbrennens in den Nasen, er brennt in den Augen, in der Kehle – verursacht Übelkeit. Geruch verbrennenden menschlichen Fleisches. Nirgendwo ein einziger Grashalm, eine Blume, ein Vogelgezwitscher. Eine lähmende Dämmerung, erstickende Enge – und dieses Feuer. Eine riesige Säule von Feuer und Rauch, ununterbrochen, steigt auf zum wolkenverhangenen Himmel. Von Menschen. Die Welt? Oder gerade ihr Ende, an diesem Ort, wahrgenommen mit meinen eigenen Augen, aus nächster Nähe?

Im Juli 1943 , in einem Frauentransport, wurde ich hierher verschleppt – nach Auschwitz-Birkenau, nach einer Nacht, zugebracht in einer Gaskammer im Konzentrationslager Majdanek. Im Januar 1945 trieben sie mich von dort zusammen mit Tausenden von Gefangenen auf einen Todesmarsch zu den entferntesten Lagern in Deutschland... Zweiundsechzig Jahre sind vergangen seit dem Zweiten Weltkrieg und, im Mai dieses Jahres, seit meiner Befreiung in dem Gebiet von Deutschland aus dem vierten von einander folgenden Lagern.. Ich war damals fünfzehn Jahre alt. Zu jener Zeit nahm ich die Hölle der Bombardierung Warschaus durch die Deutschen, die Warschauer Ghettos, die Todeslager von Majdanek, Auschwitz-Birkenau, Ravensbrück und Neustadt-Gleiwe in mich auf. Seit 1947 lebe ich in Israel, dort wurden meine Kinder und Enkelkinder geboren – es ist mein Zuhause dort.

Der Wind verteilte die Asche meiner Väter über Treblinka, die meiner Mutter - über Majdanek, die des Bruders und seiner Frau über Auschwitz-Birkenau. Meine Asche hätte auch verwehen sollen, wenn nicht eine Folge von unerklärlichen Wundern und eine hilfreiche Hand mich unerwartet in den schwierigsten Augenblicken gerettet hätten, eine Handbreit vom Tod entfernt; dies waren unsere einzigen Realitäten für die Dauer von fünf Jahren, in denen Millionen Menschen verschlungen wurden, mein Volk und alle Verwandten.

Das Thema des Holocaust ist immer gegenwärtig in meinem Leben und im Bewusstsein meiner Kinder, Enkel, die nie – nicht einmal durch ein Foto – ihre Großeltern kennen lernten, nie ihre Verwandten, die nie von herzlicher Familienwärme gewärmt wurden und deren Geburt niemanden mit Glück erfüllte außer uns – den Eltern. All die Jahre lang kenne ich Einsamkeit bis zum Schmerz, den Kampf um die Schaffung einer neuen Existenz, schreckensvolle Erinnerungen, vor denen ich nicht davon zu laufen vermag, denn nur mitten unter ihnen kann ich mit meinen Lieben, vernichtet in der Shoah, vereint sein und sie irgendwie einbeziehen in das Bewusstsein der Welt der Lebenden.

Die Güte aus ihrem liebenden Kreis zu vergessen, ihre Folter, ihren Kampf ums Leben, das ihnen legal von Deutschen geraubt wurde, „nur“ weil sie jüdischer Herkunft waren, ihr Sterben - dies zu vergessen hieße, sie für mich zu verlieren und für die Welt kommender Jahrhunderte, und auch mich selbst zu verlieren, ihr lebendes Fünkchen. Vom ersten Anfang an wollten viele in der Welt vergessen; seit kurzem wollen mehr und mehr von ihnen den Holocaust ganz einfach leugnen, vor den Tatsachen davonlaufen auf allen möglichen erbärmlichen, manchmal befremdlichen Wegen. In einer Atmosphäre andauernder, allgemeiner Abneigung diesem extrem schwierigen Thema gegenüber zogen Überlebende des Völkermords, dieser Auslöschung unter Schweigen, es vor, ins Schweigen zu verfallen; sie schlossen Erinnerungen in ihrem Inneren ein und nehmen sie mit ins Grab – so ihre Kinder und Enkel in Unwissenheit über ihre Erfahrungen von “Damals“ zurücklassend. Jedoch, heute wollen mehr und mehr Menschen davon wissen.

In der Welt nach dem Kriege war ich nicht imstande, nicht zu sprechen, mich fernzuhalten von den Bildern ermordeter Verwandter, Gleichaltriger, mit denen ich aufgewachsen war, und ich träumte von der Befreiung, vom Ende jenes Krieges in den Straßen, Höfen, Dachböden und Kellern der Warschauer Häuser im Ghetto. Wenn ich Kinder zur Schule gehen oder im Garten spielen sah, konnte und kann ich nicht akzeptieren, dass sie nichts über uns und „Dort“ wissen, über jene Kinder, die ihrer Kindheit beraubt, ausgehungert und ihren Müttern und Vätern weggenommen wurden, vergast, verbrannt, als wären sie nie zur Welt gekommen.

Ihr Schicksal zu teilen kam ja so nah. Ich hätte mich aufgelöst, ohne eine Spur zu hinterlassen – wenn es in der Gaskammer von Majdanek nicht an Gas gemangelt hätte, wenn es nicht jenen polnischen Funktionshäftling im Block von Birkenau gegeben hätte, der mir bei Eiseskälte erlaubte, nackt von der Selektion im Hof wegzulaufen, wenn nicht ein Wachtposten auf dem Wachtturm, der auf mein Herz zielte, daneben geschossen hätte, wenn nicht ein deutscher Kapo, ein Häftling, mich, als ich am Ende meiner Kräfte war, auf der vereisten Straße beim Todesmarsch aufgehoben und mich vor der Kugel eines SS Wachman gerettet hätte. Wenn, wenn ...

Ich höre nicht auf, darüber zu schreiben, ich besuche weiterhin verschiedene Länder und Städte, treffe junge Menschen und Erwachsene in israelischen, polnischen, deutschen Schulen. Ich höre nicht auf, meine persönlichen Erfahrungen weiterzugeben und das Andenken an die Opfer durch die Kenntnis der Wahrheit, menschlicher Empfindungen und des Verstehens festzuhalten, um Heutigen ein Bewusstsein von Problemen zu geben, mit denen Menschen in normalen Zeiten kaum fertig werden. Es waren andere Proportionen, Wörter hatten andere Bedeutungen, Werte – die Zeit war bemessen.

Der Mensch nimmt alles in anderer Weise wahr, wenn der Tod in jeder Straße wartet, an jeder Ecke, wenn die Angst vor Gewalttätigkeit, die aller Fähigkeit zum Leben beraubt, lähmt und hilflos macht. Wie groß ist in dieser Extremsituation die Liebe zu den Nahestehenden, die in jedem Moment weggeführt und für immer verschlungen werden von den verfluchten Zügen ins Todeslager oder von den Kugeln eifriger, gehorsamer Nazi „Befehlsausführenden“, bevor sie noch die Gaskammer von Treblinka, Majdanek, Auschwitz erreichen. Dann ist nichts mehr wichtig. Dann – wenn alles verschwindet, vergeht, was vorher war und was später sein muss. Bis sich die Augen schließen, ist alles schon durchgelitten und nur die Unendlichkeit persönlicher Humanität verbleibt; mit ihr gehst du ein in die Ewigkeit. Und niemand mehr kann sie dir entreißen.

Die Leute fragen mich, ob ich die Deutschen hasse, und sie zeigen ihr großes Erstaunen, wenn ich verneine. Sie begreifen nicht, dass diese Frage aus einer anderen Dimension kommt. Sie gehört zur Realität der Schwelle zum Tod und des wahnwitzigen Bemühens, Leben zu retten. Hass absorbiert enorme Energie, er verschlingt mit seinem Gift. Hass wäre ein Luxus, wenn alle Gedanken, alle Energie notwendig auf das Suchen nach Rettung konzentriert sind, das Entkommen aus überfüllten, stinkenden Kellern, aus überheizten Dachböden, aus dem Dunkel der Untergrundbunker unter den Häusern, aus Straßen - in Brand gesetzt durch die Deutschen... Wie die Zeit und den Willen finden, ihn zu kultivieren, wenn der Atem des Todes beständig so nahe ist und unmöglich zu vermeiden scheint?! Wenn das Schluchzen eines angsterfüllten, hungrigen Kindes und dein eigener Herzschlag uns alle den mörderischen Menschenfängern verrät! Sie waren die Personifizierung des Todes, und es ist nicht möglich, den Tod zu hassen: wir suchen ja gerade die Errettung von ihm. Und dann, nach dem Krieg, überwältigte uns das Glück der Befreiung, an jedem wiedergewonnenen, andauernden Tag. Es war die Wiederkehr zur menschlichen Verfasstheit und zu den Regeln des Lebens, auch wenn sie nicht genügten, um Leben zu gestalten.

Die Sehnsucht nach den verlorenen Lieben vergeht nicht, und gleichzeitig vertieft sie das Verständnis für den Wert des Lebens, der Freundschaft, der Liebe; sie verpflichtet zur Warnung an die nächste Generation vor der Gefahr, sie zu zerstören. Denn das Böse schläft nicht. Hass und seine bösen Folgen vergehen nicht, sie verändern nur ihre Gestalt, greifen in anderen Gegenden der Welt in immer tückischeren, verbrecherischeren Weisen an. Die Erfahrungen vergangener Kriege sind nicht unbedingt eine Lehre, um neue Aggression, neuen Terror, neuen Völkermord zu verhindern. Böses gebiert nicht Gutes; es ist leichter, ein zweites Verbrechen zu begehen als das erste. Jedes Übel speist sich aus anderen Quellen: aus den nicht immer sauberen Interessen eines Einzelnen oder ganzer Staaten, aus menschlichen Verletzungen und Qualen, die sich über die Jahre angesammelt haben.

Es ist schwierig, sich mit diesen komplizierten Tatsachen und den zahllosen Meinungen über sie zu befassen. Die Wunde schmerzt noch immer; sie ist furchtbar und kann nicht durch Ausreden, Unwissenheit, Freispruch oder Leugnen behandelt werden. Viele reagieren mit Worten wie „Ich verstehe nicht, ich begreife nicht,“ aber so bringen sie die große Erregung zum Ausdruck, das Entsetzen, den Schock angesichts des Verbrechens, das der menschliche Verstand nicht erträgt.

Das Schweigen über den Holocaust wird zutiefst von der schrecklichen, immer noch nicht ganz ergründeten Wahrheit und der Furcht vor einer Wiederholung getroffen. Es belastet die Nachkommen der Opfer wie der Täter. Ich weiß dies aus Gesprächen und Briefen von der zweiten und dritten Generation, Kinder und Enkel der Überlebenden des Völkermords. Sie danken mir für meine Offenheit, die es mir ermöglicht, Kenntnisse über die Erfahrungen meiner Verwandten von „Damals“ zu erlangen. Heute sind sie nicht beschämt, wie sie es einst waren, wegen der vermeintlichen Schwachheit der Opfer, die den verbrecherischen, mächtigen Tätern keinen Widerstand entgegensetzten. Heute wollen sie wissen, wie sie lebten und wie sie starben. Ich höre das auch von vielen Menschen, die persönlich nicht mit den Ereignissen der Shoah verbunden sind. Sie bringen mir gegenüber ihren Dank zum Ausdruck, dass sie – durch mein Erzählen - diese Zeit der Geschichte kennen und wahrnehmen lernen. Einmal sagte man mir, dass meine Geschichten Komplexe in den jungen Menschen verursachen könnten, dass es ungesund sei, in der Vergangenheit zu leben, dass ich nicht wirklich befreit sei, dass es mir eine Obsession geworden sei, über die Shoah zu sprechen... aber nein: die Vergangenheit lebt in mir, aber ich lebe nicht von ihr.

Während solcher Gespräche in deutschen Schulen haben mir einige beschämt anvertraut, dass sie ihre Väter und Großväter gefragt hatten, was sie „Damals“ taten. Sie warfen ihnen vor zu lügen – angeblich haben ihre Großväter, Eltern nicht getötet, angeblich wussten sie nichts, sie mussten halt Befehlen gehorchen. Sie schämen sich für ihre Eltern, Verwandten, die zu lieben schwer fällt und nicht zu lieben nicht weniger schwer. In manchen Menschen löst dies ein Gefühl der Scham aus, die zum Vorwurf wird, zum Hass auf die Opfer; es drängt danach, die Fakten zu leugnen, nach Bösem bei den Opfern zu suchen und ihnen selbst die Schuld zuzuschieben.

Für beide Seiten ist es schwer, mit der Vergangenheit zu leben. Es ist furchtbar für die Kinder der Opfer des Holocaust, die verborgene Qual ihrer Eltern zu spüren, die Tiefe ihres Leidens nicht zu verstehen, ihrer Erniedrigungen, von unausgesprochenen Erinnerungen und Überlegungen umgeben zu sein wie von der Luft zum Atmen, von den Schreien in grauenvollen Albträumen, Kinder die nachts aufwachen, weil es ein plötzliches Entdecken eines elterlichen Geheimnisses gibt, dass sie nämlich schon Kinder hatten, vor ihnen, die ihnen entrissen wurden und ermordet. „Damals“... Dies große, schreckliche „Damals“ geht nicht weg aus unserem Leben und dem Leben unserer Nachkommen; es setzt sich fort von Generation zu Generation. Bei jenen, die nichts erfuhren, um sie zu schützen vor der höllischen Wirklichkeit des Nazismus, der Ghettos und Todeslager. Bei jenen, denen die schreckliche Tiefe des Erlebten vermittelt wurde, ohne dass sie sich je davon befreien könnten. Es wird aus der Geschichte der Menschheit nicht schwinden.

Es ist furchtbar für deutsche Söhne und Töchter, ihre Väter und Großväter nach Gaskammern zu fragen, nach Auschwitz, und für die Väter, ihren Söhnen und Töchtern eine Erklärung zu geben, die ja schon nach Auschwitz geboren wurden, in der Welt menschlicher Normen. Es ist nicht einfach für mich, Gefühlsausbrüche anzuhören; denn die Kinder der Täter sind nicht verantwortlich für die mörderischen Taten ihrer Väter und Großväter; sie sind nicht schuldig. Aber ich kann diesen Makel von ihnen nehmen, kann Wunden heilen, sogar wenn ich ihnen von selbst erlebten Grausamkeiten erzähle und von meinem eigenen Leid – ohne das Gefühl des Hasses. Mit meiner Geschichte löse ich Tränen des Verstehens aus – eine Reinigung, die hilft, mit dem Wissen über die Vergangenheit für die Gegenwart zu leben – und nicht wiederum zu sterben, weil man vergessen hat. Und das ist wahrscheinlich nicht wenig, um Gedenken – Bewusstsein – Erinnerung zu wecken.

Wagon bydlęcy, upał, niemożliwa ciasnota, doprowadzające do szału pragnienie. Niekończące się godziny jazdy w pozycji siedzącej, jedynie dozwolonej pod groźbą rozstrzelania. Nieznana, bezkresna przestrzeń, pełna śmiertelnych zagadek. Strzał w skroń kobiety za odważenie się uniesienia nieco ciała. Zapowiedź... Paraliż wszelkich zmysłów. Złowrogie warknięcie po niemiecku wachmana, żołnierza Wehrmachtu: „wyrzucić trupa”!

Skrawek podłogi wagonu, ciało wtłoczone bezwzględnym rozkazem w rozkrok nóg siedzącej z tyłu kobiety, wlepione w moje własne ciało z nogami do przodu. Rzędy takie, uporządkowane, spocone, milczące. Napięcie wszystkich nerwów do nieprzytomności.

Po dwóch dobach – stacja! Druty kolczaste, lampki elektryczne na drutach, kable i reflektory. „Wysokie napięcie, nie zbliżać się” – krótkie, jednoznaczne ostrzeżenie po niemiecku. Liczne wieże wartownicze, w niewielkich odległościach jedna od drugiej, wyzierające z nich karabiny maszynowe, bacznie obserwujący wachmani. Ponure bloki z cegieł. I brama. Nie ma odwrotu – nie istnieje wyjście! Napis po niemiecku nazwy obozu i dumne zdanie, że praca wyzwala. Przerażające słowo Auschwitz usłyszane już dawniej - teraz jedyna rzeczywistość!

Raptowne przeistoczenie, utrata własnej postaci – narodziny w śmierci. Długi marsz. Przekleństwa, ordynarne wyzwiska, bicie kolbami karabinów, pejczem. Następna, nieznana nazwa przyoświęcimska, niby łagodnie brzmiąca: Birkenau, Brzezinka. Niskie, murowane baraki, chmury i błoto, miejscami rozdeptane bruzdy spękanej, zupełnie gołej ziemi. Jakieś postacie niepodobne do nikogo, do niczego. Setki, tysiące! Zgolone głowy, zszarzałe, bezbarwne twarze, oczy ogromne, dzikie, zapadłe. Ciała okryte zmiętoszonymi łachmanami nie przypominającymi ludzkiej odzieży – za dużej, za małej, cienkiej, gnijącej, cuchnącej moczem, kałem – biegunką. Nogi w śmiesznie bezkształnych, ogromnych drewniakach, ohydne rany na ramionach, łydkach – wszędzie.

Jakieś numery wytatuowane na przedramionach i płócienne, przyszyte do odzieży na piersiach. Długi, wymalowany czerwoną farbą krzyż na plecach. Błoto grząskie, wstrętne, zdradliwe. Tonące w nim kościotrupy, gołogłowe, wyciągające ręce w rozpaczliwym, daremnym wołaniu w przeróżnych językach o pomoc. I drwiące okrzyki zmieszane z przekleństwem: „Du Muselmann, Schmuckstück! (Ty, Muzułman“, „Klejnot!”).

Brutalne pchnięcie padających na dno bagna z rąk jakichś porządnie odzianych, z odrośniętymi włosami, nie wychudzonych, rozmaitej rangi porządkowych w opaskach na ramieniu: Lagerkapo, Kapo, Aufseherin, Blockältester, Scheiberin, Stubendienst, Fleigerin... Niebo – chmura bezdenna, zawieszone ciężko nad tym wszystkim. Dym z wielkich, niewiarygodnych kominów z długich, niskich zabudowań krematorii przy drutach kolczastych. W jasny dzień dym przesłania nawet słońce, a ogień stamtąd oświetla koszmarnie noc. Okropny zapach wżera się nieustannie w nozdrza, gryzie oczy, gardło – mdli. Zapach palącego się mięsa ludzkiego. Nigdzie ździbła trawy, kwiatka, ani pisku ptaka. Gęsta szarość, zaduch, ciasnota – i ten ogień. Ogromny słup ognia i dym ulatujący w ciągle zachmurzone niebo. Z ludzi. Świat? Czy właśnie jego koniec, w tym miejscu, widziany na własne oczy, z bliska?

W lipcu 1943 roku zostałam zawleczona w transporcie kobiet tutaj - do Auschwitz-Birkenau, po nocy spędzonej w komorze gazowej w obozie koncentracyjnym na Majdanku. W styczniu 1945 pognali mnie stąd wraz z tysiącami więźniów na marsz śmierci do dalszych obozów w Niemczech...

Minęło 62 lata od zakończenia II wojny światowej i mojego wyzwolenia z czwartego z kolei obozu na terenie Niemiec, w maju tego roku. Miałam wówczas 15 lat i zdążyłam do tego czasu wchłonąć w siebie piekło bombardowania Warszawy przez Niemców, getta warszawskiego, obozów śmierci Majdanka, Auschwitz - Birkenau, Ravensbrück i Neustadt Glewe. Od 1947 roku mieszkam w Izraelu, tam urodziły się moje dzieci i wnuki - tam jest mój dom.

Popioły mojego ojca rozsiały wiatry nad Treblinką, popioły matki - nad Majdankiem, brata i jego żony – nad Oświęcimiem. Moje też miały się tam rozwiać, gdyby nie szereg niepojętych cudów i podana mi niespodziewanie czyjaś przyjazna dłoń w najbardziej krytycznych chwilach, o krok od śmierci; a te były wtedy naszą jedyną, nieustającą w ciągu pięciu lat rzeczywistością, która pochłonęła miliony ludzi, mój naród i wszystkich krewnych.

Temat Holokaustu jest ciągle obecny w moim życiu i w świadomości moich dzieci, wnuków, którzy nie poznali nigdy (nawet z fotografii) swych dziadków, krewnych, których nie ogrzało ciepło rodziny, a ich przyjście na świat nie ucieszyło nikogo oprócz nas - rodziców. Znam samotność do bólu w ciągu tych wszystkich lat, zmagania o stworzenie nowej egzystencji, straszne wspomnienia, od których nie chcę uciec, choćby dlatego, że jedynie wśród nich mogę się zjednoczyć ze straconymi w Shoa najdroższymi, wprowadzić ich w jakiś sposób w świadomość świata żyjących.

Zapomnieć dobra ich kochającego grona, ich mękę, walkę o odbierane legalnie przez Niemców życie, jedynie za pochodzenie żydowskie, ich śmierć - to stracić ich raz jeszcze dla siebie i świata na wieki, a także samą siebie, ich żyjącą cząstkę.

Od samego początku wielu na świecie chciało zapomnieć, ostatnio coraz więcej stara się po prostu zaprzeczyć istnienia Holocaustu, uciec od faktów na wszelki, podły, a nieraz dziwaczny sposób. W atmosferze niestety długotrwałej, ogólnej niechęci do tego nader trudnego tematu, ocalali z zagłady woleli pogrążyć się w milczeniu, zamykali wspomnienia w sobie i zabierali do grobu, zostawiając swoje dzieci i wnuki w niewiedzy o swych przeżyciach z Wtedy. Dziś coraz więcej ludzi chce o tym wiedzieć.

Ja nie mogłam nie opowiadać w powracającym do życia po wojnie świecie, odsuwać od siebie postaci zamordowanych bliskich, rówieśników, wśród których wzrastałam i marzyłam o wyzwoleniu, o końcu tej wojny na ulicach, podwórkach, na strychach i piwnicach warszawskich domów, w getcie. Nie mogłam i nie mogę pogodzić się, patrząc na dzieci idące do szkoły, bawiące się w ogrodach, że nie wiedzą niczego o nas stamtąd – o tamtych dzieciach, którym odebrano dzieciństwo, zagłodzono, oderwano od matek i ojców, zagazowano, spalono, jakby ich nigdy nie było na świecie.

Tak niewiele brakowało, żebym podzieliła ich los. Po mnie też nie zostałby żaden ślad, gdyby nie zabrakło gazu w komorze na Majdanku, gdyby nie polska sztubowa na bloku w Birkenau, która dała mi uciec nagiej w trzaskający mróz z selekcji na dworze, gdyby nie chybił posten z wieży wartowniczej, który celował mi w serce, gdyby mnie nie poniosła u kresu sił na oblodzonej drodze i uratowała od kuli esesmana w Marszu Śmierci, niemiecka kapo, więźniarka... Gdyby, gdyby...

Piszę wciąż o tym, jeżdżę po różnych krajach i miastach, spotykam się z młodzieżą i dorosłymi w szkołach izraelskich, polskich, niemieckich. Nie przestaję przekazywać swe osobiste doświadczenia oraz utrwalać pamięć ofiar poprzez poznanie prawdy, wzbudzanie ludzkich uczuć i zrozumienia tego, z czym rozum i serce normalnego człowieka w normalnych czasach ledwie potrafi się uporać. Tam były inne proporcje, inną wymowę miały słowa, wartości - mierzył się czas.

Inaczej widzi człowiek wszystko, gdy z każdej ulicy, z każdego zakątka czyha na niego śmierć, gdy paraliżuje strach i bezradność wobec przemocy wydzierającej wszelką możliwość życia! Jak wielka jest miłość w tej ostateczności do najbliższych, których lada chwila porwą i pochłoną na zawsze przeklęte pociągi do obozów śmierci czy kule gorliwych, posłusznych „wykonawców rozkazów” hitlerowskich, jeszcze przed dotarciem do komór gazowych Treblinki, Majdanka, Auschwitz. Więcej nic nie jest istotne Wtedy, gdy znika wszystko, umiera to, co było przedtem i co ma być później. Zanim się jeszcze oczy zamkną, ma się już wszystko za sobą, a w sobie jedynie ogrom własnego człowieczeństwa, z którym zapadasz w wieczność. I tego już nikt nie wydrze.

Ludzie pytają mnie czy nienawidzę Niemców i okazują zdumienie, gdy zaprzeczam. Nie pojmują, że i to pytanie pochodzi z innego wymiaru, należy do rzeczywistości znad krawędzi śmierci i szalonych, wyłącznych wysiłków ratowania życia. Nienawiść pochłania moc energii, absorbuje swym jadem, co byłoby luksusem w konieczności skoncentrowania wszelkich myśli i energii na szukanie ratunku, ucieczki do zatłoczonych, cuchnących piwnic, na rozżarzone strychy, w mroki podziemnych bunkrów pod palonymi przez Niemców domami, ulicami... Skąd wtedy czas i głowa do pielęgnowania w sobie nienawiści, gdy tchnienie śmierci jest nieustannie tak bliskie i nie do uniknięcia?! Gdy płacz przerażonego, głodnego dziecka, własne bicie serca zdradzają nas morderczym łapaczom!

Oni byli sami w sobie uosobieniem śmierci, a śmierci nie można nienawidzić, od niej szuka się jedynie ratunku. A potem, po wojnie, wypełniało szczęście wyzwolenia, z każdego odzyskanego, trwającego dnia. Był powrót do ludzkich warunków i norm życia, nawet gdy one nie były zadawalające, do budowy nowego życia.

Tęsknota za utraconymi nie przemija, ale jednocześnie pogłębia zrozumienie wartości życia, przyjaźni, miłości i obowiązek przestrzegania następnych pokoleń przed niebezpieczeństwem niszczenia go. Bo zło nie śpi. Nienawiść i jej zgubne skutki nie znikają, zmieniają tylko swe formy, atakują w coraz to innej części świata, coraz bardziej wymyślnymi, zbrodniczymi sposobami. Doświadczenia minionych wojen niekoniecznie są nauką czy przegrodą dla nowych agresji, terroru, ludobójstwa. Zło nie rodzi dobra, drugi raz jest łatwiej popełnić zbrodnię niż po raz pierwszy... Każde zło wynika z innych źródeł, nie zawsze czystych interesów jednostek czy państw lub krzywd i cierpień ludzkich nagromadzanych w ciągu lat.

Trudno jest uporać się z tymi skomplikowanymi faktami i niezliczonymi poglądami na nie. Rana wciąż boli, jest straszna i nie wyleczą jej ucieczki, niewiedza, uniewinniania, zaprzeczania. Wielu reaguje słowami: „nie rozumiem, nie pojmuję”, ale raczej wyrażają w ten sposób ogrom wzburzenia, przerażenia, zaszokowania niemieszczącymi się w umyśle ludzkim zbrodniami.

Milczenie o Holocauście przytłacza swą straszną, wciąż nieujawnioną do końca prawdą i groźbą powtórzenia. Ciąży nad potomstwem ofiar i sprawców. Wiem o tym z rozmów i listów drugiego i trzeciego pokolenia ocalałych z zagłady. Dziękują za moją otwartość, która umożliwia im poznanie przeżyć krewnych z Wtedy. Dziś już się nie wstydzą, jak dawniej, rzekomą słabością ofiar, brakiem stawiania oporu zbrodniczym, potężnym prześladowcom. Dziś pragną wiedzieć jak żyli, jak umierali. Słyszę to też od wielu osób niezwiązanych osobiście ze zdarzeniami Shoa. Wyrażają mi wdzięczność za to, że - poprzez moje opowieści - mogą poznać i uświadomić sobie te dzieje. Kiedyś wymawiano mi, że moje opowieści spowodują kompleksy w młodzieży, że niezdrowo żyć przeszłością, że ja nie wyzwoliłam się i mam obsesję mówienia o Shoa... Jednak nie: ta przeszłość żyje we mnie, ale ja nie żyję nią.

Podczas spotkań w szkołach w Niemczech, nie jedni zwierzają mi się w zakłopotaniu, że pytali swych ojców i dziadków o to, co robili Wtedy? Wypominali im kłamstwa - jakoby dziadkowie, rodzice nie zabijali, nie wiedzieli o niczym, musieli jedynie wykonywać rozkazy. Odczuwają wstyd za swych rodziców, krewnych, których trudno im kochać i nie mniej trudno nie kochać. U niektórych budzi to poczucie wstydu i winy, nienawiść do ofiar, chęć zaprzeczania faktom, szukania zła u ofiar i zrzucanie na nich winy.

I jednym i drugim trudno jest żyć przeszłością. Strasznie jest dzieciom ofiar Shoa czuć ukryty ból rodziców, niepojęte głębie ich przebytych cierpień, upokorzeń, oddychać okruchami nieujawnionych przeżyć i domysłów, krzykiem koszmarnych snów poobozowych, budzących po nocach, nagłym odkryciem sekretów rodziców, że mieli już dzieci przed nimi, wydarte Wtedy i zamordowane. Wtedy... To wielkie, okropne Wtedy nie znika z naszego życia i życia naszego potomstwa, przechodzi z pokolenia na pokolenie. Na tych, którym nie opowiadano, aby uchronić od poznania piekielnej rzeczywistości nazizmu, gett i obozów śmierci. Na tych którym przerażający ogrom przeżyć wciąż przekazywano bez możności uwolnienia się od nich. Nie zniknie z historii ludzkości.

Strasznie jest synom i córkom niemieckim pytać swych ojców i dziadków o komory gazowe, o Auschwitz, a ojcom tłumaczyć się przed synem czy córką urodzonymi już po Auschwitz, w świecie ludzkich norm. Mnie też nie jest łatwo słuchać teraz wynurzeń, bo dzieci sprawców nie odpowiadają za mordercze czyny swych ojców i dziadków, one nie są winne. Ale nie ja mogę z nich zdjąć tej plamy, wyleczyć rany, nawet gdy opowiadam o doświadczonych okrucieństwach i własnym bólu bez cienia nienawiści..

Wzbudzam swą opowieścią pewnego rodzaju wspólne łzy zrozumienia-oczyszczenia, które pomagają żyć z wiedzą o tej przeszłości obecnym - i nie umierać ponownie z powodu zapomnienia zgładzonym. A to chyba jest nie mało dla utrwalania świadomości – odpowiedzialności - i pamięci.

Home	My Israel	Father	Album	Gombin	Plock	Trip	SHOAH	Communities
Heritage	Searching	Roots	Forum	Hitachdut	Friends	Kehilot	Verbin	Meirtchak
Treblink	Bialystok	Halina	Chelmno	Mlawa	Testimonies	Personal	Links	Guest Book
WE REMEMBER! SHALOM!