הלינה בירנבאום
אמא, האם
את רואה?
ברגעים של עצב גדול, או שמחה
אני נתקפת תשוקה עזה
להתייפח בקול – ולקרוא:
אמא, האם את רואה? האם את רואה?!
אני כאן, חיה, קיימת ותמיד מזכירה.
גדלתי לבדי, שמרתי על הערכים שהנחלת לי
בניתי בית, משפחה, הולדתי ילדים – נכדים
נכדים הבאתי לך אמא, שאת לא מכירה...
טיפלתי בהם, חנכתי את הבנים, הרגלתי
אפילו למאכלים
שאצלך אכלתי וטעמם אהבתי!
ותמיד בכל המצבים – שאלתי את עצמי:
מה היית אומרת עלי, את, אם היית רואה,
או
האם את יודעת זאת, אמא – האם את רואה?
את היית אשה פשוטה, רגילה – אמא טובה!
אני רציתי להיות לך דומה – או לפחות
ראויה.
חתרתי לכך, נשאתי לפני את דמותך.
אני פחות ממך אמיצה ושקטה אבל נאמנה
לכל שספגתי ממך – ובעיקר אהבה...
את נלקחת מהעולם הזה כל כך צעירה
אני כבר יותר מבוגרת ממך עתה
עוד מעט אהיה זקנה – אני אימא
אני כבר סבתא – האם את יודעת זאת
האם את מתארת לעצמך – האם את רואה?
וזה עוד לא הכל, אמא. לא רק על כך
ההתרגשות
שמפנה אותי אליך היום, מאלצת אותי לקרוא
בשמך...
בקרוב תיערך לי מסיבה, חגיגה כזאת נהדרת
בה, את, בעצם הגבורה.
האם את יודעת אמא, שהופיע ספר אותו אני
כתבתי
הילדה הקטנה משם?
האם את רואה אותו, אמא – את שומעת אותי?
רציתי מאד לשמח, אבל אני בוכה –
ועוד פעם שואלת את עצמי: האם את רואה?
האם האמא שלי חשבה – ידעה?! האם היא
רואה אותי היום?
האם היא רואה?!
12.12.82
Mother, Mother Pola Perl Kijewska Grynsztejn
from Zelechow,
הלינה בירנבאום
היא חכתה לי שם במורד הדרך
ידעה שאבוא אליה
אחוש אותה בכל חושי
את אימי היפה והצעירה
היא חכתה לי במורד הדרך של מיידנק
מול הצריף "דזינפקציה –
והמשרפה"
הגעתי ממרחקים מפלגים אחרי ארבעים שנה
והיא עמדה כאן – כמו אז
למרות מותה,
כמו ביום הפרדה ההוא:
שחרחורת, קטנה,
תלתל ארוך מעל מצחה,
גלגל שערותיה עוטר את ראשה,
לחיים אדומות,
עיניים גדולות מחוסר שנה,
שיניה לבנות כפנינים נחשפות בחיוך
הנהדר שעלי אדמות,
חיוך של אם המתאמצת להרגיע את ילדתה
מול תא הגז ותנור המשרפה.
מעיל צמר מבד פפיטה רחב מכסה גופה
וגם אותי היא מקפלת בתוכו כדי
לשתול בתופת, ברגע שלפני האחרון
כוח החום האנושי, זיק בהירות או תקווה –
כאן, במקום שהיציאה ממנו
היא רק בתור עשן הארבה...
הגעתי הנה מארץ אחרת
כאישה מבגרת וכאותה ילדה שהייתי אז
והיא כה אהבה, כה חרדה לגורלה!
בעלותי בדרך החצץ חשתי בדמותה
רצתי לקראתה ככל נשמתי בי, בכל מאדי
וכמו אז נעצרתי, עמדתי
מטרפת מכאב ומחסר אונים, כשהבנתי
- היא נקרעה ממני ולא תהיה לי עוד
לעולמים
מיידנק, ממלכת המוות הרדומה
הגענו לכאן יחד – ואני לבד עכשיו כאן
מחבקת את דמותה, חשה בנוכחותה
טובעת בכאבי האיום, ואני כה קטנה
עומדת מול המשרפה שבמאוחר כבתה.
התיישבתי במורד הדרך, תפסתי ראשי בידי
ובוכה עד אבוד הדעת, בקולי קולות, ללא
בושה ומעצור
נצמדת לצלה של אימי שכאן נרצחה, נאחזת
בו כל כולי
נחושה לקחתו אתי לביתי שמעבר לים
לא יודעת איך חזרתי כשהיא נותרה לבדה שם
בדממה
הייתי קפואה, הבכי רק הרעיד את גופי
בחוזקה
פולני זר, שוער המוזיאון עבר על פני
ומהגבעה צעק אלי
"את מי רצחו לך כאן שכל כך את
בוכה!?"
משלא עניתי, הלך
הוא פנה אלי בשפת אנשים החיים כיום
ואני הייתי עם דמות אימי, עם צילה בחלל
הריק
עם מותה במיידנק – ואולי גם עם מותי
עם שובי מפולין, 30.8.86
Back to Halina Birenbaum's Web Page
Last Updated