הלינה בירנבאום

מאות שנותי בשואה

פגשתי את החופש עם ריקנות בלב אחרי הדרמות של שנות השואה. גודל היתמות, הריסות וגלי אפר בורשה שאחרי המלחמה - כלום מסביבי וכאילו כלום בתוכי... כבר היתה בידי כיכר לחם שלמה ויכלתי לחתוך ככל שארצה, אבל היה לי צפוף בין ארבעת קירות הבית ובתוך עצמי. לא רציתי להיות כמו אימא לפני המלחמה, רק לדאוג לבית, לבשל, לסדר - הייתי מבוגרת ממנה ללא שיעור עם 15 שנות חיי! דרך ארוכה כל כך עברתי מילדות עד זיקנה, עד מוות במשך השנים האלה של מלחמה וכיבוש! אין ספור פעמים הסתכלתי בעיני המוות, מתתי מפחד וממתח באותן רגעים לפני האחרונים - מסות כאלה של בני אדם נשרפו לפני עיני - איך להכנס אחרי כל זה ליומיומיות רגילה ואני כלואה בתמונות ובקולות ההם? חלמתי אז, שאם אצא מהתופת ההיא אלך לגור באי בודד... אם אצא - שבמקרה שלי היה זה הכי פחות מציאותי נוכח חוקי גרמניה של היטלר, שדנו את כל העם היהודי להשמדה ובראש הראשונה הזקנים, הילדים החולים... הייתי בלתי לגאלית אפילו במחנות, שם השאירו רק את הצעירים והבריאים, וגם זה תלוי בכמה ירצו לבחור להם לעבודת פרך רצחנית - היתר שלחו לגז. חיי והצלתי הם שורה של מקרים. עד היום...


הלינה בירנבאום מבית גרינשטיין, סופרת ומשוררת

בספטמבר 1939 מלאו לי 10 שנים ועברתי לכיתה ג' בבית הספר היסודי. היו לי הורים אוהבים, שני אחים גדולים ממני, סבים וסבתות מצד אימא ומצד אבא, קרובי משפחה רבים. היינו משפחה לא עשירה, אבל אחי מרק ב - 11 שנה גדול ממני, למד רפואה. הוא היה מוכשר וחרוץ מאוד - חילק, גדול ממני ב 7 שנים, למד בבית ספר מקצועי. אבא, יעקב גרינשטיין Jakub Grynsztejn , היה מתווך במסחר, אימא, פולה פרל גרינשטיין מבית קיעווסקי Pola Perl ,Kijewska Grynsztejn ניהלה את הבית ועזרה בפרנסה בסריגת יד. באותו קיץ, למשמע הידיעות על מלחמה מתקרבת, הוריה ואחיותיה של אימי עם משפחותיהן מעיירת ז'לכוב (Zelechow) הגיעו לורשה. חשבו שבעיר הבירה יהיה קל יותר לשרוד. המשפחה מצד אבא נישארה בביאלה פודלסקה ׂ(Biala Podlaska) .


אמא - פולה פרל גרינשטיין לבית קיעווסקי מז'לכוב, פולין
Mother Pola Perl Kijewska Grynsztejn from Zelechow

ב - 1 לספטמבר נשמע רעם אזעקה - וכבר יותר לא הלכתי לבית הספר... להקות המפציצים הגרמנים, מסרשמידים, כיסו את השמים מעל ורשה, פצצות הרס ותבערה נשפכו מהם, פרצו שריפות שלא היה במה לכבותן. הבתים קרסו וקברו תחתם אלפי אנשים. למשך שלושה שבועות לא פסקה התופת. לא היה מה לאכול, לא היו מים... אנשים חטפו מחנויות בוערות קופסאות שימורים, מלפפונים חמוצים, ריבה, סחבו מים מנהר הויסלה - רבים נהרגו בדרך מרסיסים, מפצצות. במשך ימים ולילות רעמו פצצות, אודם שריפות, ריח גופות נרקבים תחת ההריסות, צרחות האזעקות בלתי פוסקות וברמקולים אזהרות: "מגיע! עובר! מגיע! מגיע!..."

ביום הכיפורים הפציצו הגרמנים ביתר שאת את הרובע המאוכלס ביהודים וכל הרחוב שלנו עלה באש. לילה אחרי הצום הגדול ותפילות לוהטות, יצאנו בריצה מהבית הבוער כשאנחנו לוקחים אתנו את שאפשר לשאת ביד. מצאנו מקלט במרתף הבית של מכרים. שרר כאן דוחק, ריח של עובש, ריח רע של פליטת נשימת אנוש, מחנק ויאוש שלא ניתן לתיאר. אחדים איבדו את השפיות מרוב חרדה ומילמלו מלים ללא שום קשר. התבוננתי במבוגרים, קראתי מהפנים ומכל תנועה שלהם, כך התבגרתי אל המצבים הבלתי נתפסים של העולם המתרסק סביבנו.

עד שפתאם השתרר שקט. שקט של תבוסה, של הרס ואבל. ברחובות אנשים עם מטלטלים על גבם וגם אנחנו בגל הזה של מחפשי קורת גג. ואז ראיתי בפעם הראשונה את הגרמנים. הם צעדו בשחצנות ברוטלית ברחובות ורשה ההרוסים כמו קיר מוות בלתי מנוצח הסוגר לנצח. אנשים נדחפו בתור ללחם, כשקלגסים גרמנים מושכים את היהודים מהתורים ומתעללים בהם. מצאנו חדר בדירה של רופאת השניים,פניה גשיכטר (Fania Geszychter, ) שהיתה משותקת מהלם ההפצצות - בעלה איזידור, גם כן רופא שיניים, נפטר לפני המלחמה. היא, שתי בנותיה, בלה בת 24, אלושיה בת 15 והבן בן 22 טאדק, טכנאי שיניים, התמקמו עכשיו בחדר אחד, יתר ארבעת החדרים ומטבח השכירו. אלושיה, הצעירה שבינם, גדולה ממני בשנתיים וארנה Erna צעירה ממני בשנה, שגרה עם הוריה פייגה ובנימין Fajge and Benjamin Zajdman בחדר הסמוך, הפכו לידידות שלי. שהינו יחד באותה דירה עד ל"גירוש".

הגרמנים ציוו על כל היהודים מגיל 12 לשאת סרט לבן עם מגן דוד כחול בזרוע הימני כדי לבודד אותנו מאנשים אחרים. הם ערכו חטיפות יהודים ברחובות והוציאו אותם להורג ביריה בתרוץ כלשהו או ללא שום תירוץ. אסרו על היהודים לנסוע ברכבות, בחשמליות, ללמוד, להתפלל בבתי הכנסת, להתאסף בקבוצות. הורו על עוצר בערבים משעה 7 ואיסור חמור להמצא מחוץ לבית מאותה שעה. ובמשך היום המונים מלאו את הרחובות. אנשים מכרו את בגדיהם, לבנים, כלי מיטה, הכל כדי לקנות לחם שמיום ליום היה יקר וגרוע יותר, תפוחי אדמה קפואים, גריסים ועץ רטוב יקרים פחות ובלבד לשרוד איכשהו יום נוסף, בתקווה שהמלחמה תגמר בקרוב בתבוסת הגרמנים והכל יחזור לאורח חיים נורמלי. האימה גברה מיום ליום. מחלות, רעב. פעם אחר פעם חדרה מהרחוב צעקת אימים משתקת: "הגרמנים!" - ומשאיות בנסיעה מנצחת פרצו לרחובות הדחוסים, חיילים גרמנים קפצו מהם, ירו בהמון הבורח, בתנועת יד וקריאה: HALT! עצור! גברים ובמכות דחפו אותם על המשאיות. הגרמנים פרצו תכופות לדירות של יהודים הוציאו רהיטים, סחורות מבתים ומחנויות, עצרו את הבעלים - אבות, בנים וירו בהם למוות.


וארשה, רח' מוראנובסקה
Warsaw, Muranowska Street

שמועות על גיטו ליהודים התאמתו, כמו כל הנבואות שאי אפשר לתאר, מהגרועות ביותר. בסתיו 1940 הפרידה אותנו חומה גבוהה מהארים. הגרמנים ציוו על כל היהודים לעזוב תוך שעה את דירותיהם ולהתרכז בשטח צפוף שהוקצב על ידם ברובע עלוב ונדח של ורשה. הם הריצו לכאן ברגל גם את היהודים מערים ועיירות הסמוכות, הרגו בדרך את החלשים, ואת החולים במיטותיהם. מאות אלפי בני אדם נשארו ללא גג מעל ראשם, ללא כלום! הם הצטופפו בכיתות בתי הספר לשעבר, ובמבנים ציבוריים שונים, שקראו להם "פונקטים" -( (Punktyנקודות איסוף המגורשים, שם היו מתים בהמונים מרעב, ליכלוך, מגיפות. אבל ב"פונקטים" גם לא היה די מקום לכל המגורשים. רובם שכבו ברחובות, בחצרות הבתים, בחדרי המדרגות; התחננו לנדבות, התנפחו מרעב, מכפור. לא הספיקו פינוי הגוויות, כיסו אותן בעיתונים עד אשר תבוא עגלה לקחת אותם ולזרוק לקבר אחים.

הייתי בהמון הזה, גדלתי בתוכו ולמדתי את החיים בתוך ההרס הכללי. שחקתי יחד עם ילדים אחרים ליד הגוויות המכוסות עיתונים, דחפנו את האנשים בדוחק הרחובות... בתקופה מאוחרת יותר, וועד הבית אירגן אותנו לאסוף תרומות בשביל מבקשי הנדבות ולשכנים הרעבים ללחם. היינו מדביקים סרטים מנייר לעוברים ושבים שיתרמו כמה פרוטות. הופענו לפעמים בערבים אצל משפחות אמידות בקריאה ובשירה טקסטים מלפני המלחמה ואלה שנוצרו בגיטו. השתתפו בכך כמובן ילדים ונוער שעדיין לא רעב ולא התמוטט נפשית. המשפחה שלנו לא סבלה רעב בפרק זמן זה. מארק עבד בבית החולים היהודי והרוויח מעט תמורת טיפולים שונים. בעל בית חרושת לשימורים ואבקת מרק שאבא תיווך עבורו בהספקת החומרים מגליציה העביר לנו לגיטו שעועית, סוכר חום ושימורים, במקום כסף שתמורתו אפשר היה מעט מאוד לקנות, משום שהמזון התייקר מדי שעה. בית חרושת של המהנדס הפולני, סטרויבונס ((Strojwons, נמצא על גבול הגיטו וזה איפשר את הקשר לזמן מה. את המצרכים שקיבלנו ממנו מכרנו ברובם כדי לקנות לחם, תפוחי אדמה ועץ לחימום החדר.

למדתי עדיין אפילו בתנאים האלה. בהוראה ובהשגחה חמורה של אחי הגדול מארק, גמרתי במשך שלושת השנים האלה חומר הנלמד מכיתה גימל בבית הספר היסודי עד כתה ראשונה של תיכון. מארק לימד אותי גם את השפה הצרפתית, אולי כדי להשכיח בי קצת את המציאות העגומה - ואולי בתקווה שנגיע לסוף המלחמה הזאת ולא אפגר בהשכלה שלי... בעיקר קראתי הרבה, גם שירים, אותם למדתי במהירות בעל פה. מצאתי בהם בריחה מהאימה שמסביב, מהידיעות המחרידות מדי פעם יותר ויותר על נצחונות הגרמנים בחזיתות, על רצח יהודים המתגבר, על בניית תאי אדים או גז להשמדה המונית של היהודים בחלמנו, בלזץ - ובנורא מבין כולם, אשוויצים!... הייתי בת 11 כשהתחלתי לכתוב על המתרחש סביבנו באי יכולת להכליל לתוכי את גודש הארועים האכזרים, הידיעות המדכאות והפרשנויות סביבן חסרות התקווה.

את שני חלונות החדר שלנו סגרו בלוחות עץ. למאור החדר שימשה להבה מצינור כיריים מגז ואחר כך נורת קרביד מסריחה. ישנו על הריצפה: ההורים והאחים שלי על שני מזרנים ואני בתור הצעירה מכולם על מצע משמיכה (אימא תמיד לימדה אותי לוותר לטובת המבוגרים ממני ואני התמרדתי לשווא). עם העברת כל היהודים לגיטו קיבלנו ממכרים ספה, שולחן וארבע כיסאות. ושוב נאלצתי לוותר... לא היה כיסא חמישי. אבל השתחרר מזרן בשבילי, כיוון שהאחים שלי ישנו עכשיו על הספה. הרחוב שלנו נשאר, למזלנו בתחום הגיטו ולא נאלצנו לחפש מקום אחר לגור, כמו רב היהודים. הגרמנים הקטינו מספר פעמים את הגיטו ואנשים נשארו פשוט על מדרכות הרחובות, מתו בהמונים. המשפחה של רופאת השנים גם כן גוועה ברעב כמעט מתחילת הכיבוש. איש לא שילם אחר כך שכר דירה ולא טיפל בשניים... חלפו שנתיים. חלמתי שאתעורר בוקר אחד ולא יהיו יותר גרמנים בורשה, הם ייעלמו פתאם מהחיים שלנו כפי שחדרו אליהם...

בסוף יולי 1942 הודבקו פלקטים על חומות הגיטו המכריזים בפולנית ובגרמנית שכל היהודים יעברו מזרחה לעבודה. בגיטו ישארו רק מעטים הנחוצים לגרמנים לעבודה בבתי מלאכה בהם תופרים מדים ונעלים לצבא הגרמני ("שופים") ""Szopy ובבתי מלאכה ("פלאצובקות") "Placowki" שבצד הארי. היהודים המועסקים שם יקבלו אישורים ("אוסבייז") "Ausweis" מיוחדים. כעבור זמן מה התגלו האישורים כזכות לחיות ושילמו בעדם הון, שוחד רב. בהלה ויאוש השתררו בגיטו. הידיעה על התאבדות יושב ראש הוועד היהודי, אדם טשרניאקוב,Adam Czerniakow הוסיפה אימה. טשרניאקוב שתמיד ציית לגרמנים סירב לחתום על צוו הגירוש, עובדה שגרמה לניחושים קשים. מיד גם נעלם כל המזון. המלים: אקציה Akcja ( (פעולה), בלוקדה Blokada ( (עוצר), גירוש, קרונות, אומשלאגפלץ - Umshlagplatz הפכו עכשיו למציאות בלעדית שלנו, תוכן חיינו. על טרבלינקה לא ידענו עדיין... אומשלאגפלץ היה מגרש גדול ומבוצר ברחוב סטאבקי לפני מבנה בית ספר מקצועי בו למד אחי חילק עד פרוץ המלחמה. מדי יום חיכו כאן קרונות של בהמות בהם הסיעו הגרמנים את היהודים הנחטפים "מזרחה"... הראשונים היו המגורשים מה"פונקים", Punkty, מבקשי הנדבות ששכבו ברחובות, חולים, נכים, נפוחים מרעב, קפואים מקור. לא שאלתי כלום, לא התפלאתי מכלום - הכל היה ברור להחריד, הורגש באויר, אפשר היה לקרוא הכל בפנים של האנשים, בנשימת המוות והפחד ממנו. אפילו ילדים קטנים הבינו שצריך לשתוק, לקבור בחשיכה עמוקה את הקיום העצמי האסור, הנשימה, דפיקת הלב - כדי לא להתגלות ולהשלח לאותו "מזרח" מיסתורי, נוראי...

לבשנו מטובי הבגדים והנעלים שהיו לנו, מספר לבנים להחלפה, שמלות, סודרים למקרה ויתפסו אותנו ויסיעו לאיזשהו מחנה נורא, שיהיה לנו לפחות בגד להחליף או לקבל תמורתו מעט מזון. אימא לקחה לסל קטן קצת קמח, גריסים, גבישי סוכר ובקבוק שמן. נפרדנו מהשכנים, לא ידענו אז שזה כבר לתמיד. הדירה של דודה פלה מושקוביץ ,Fela Moszkowicz אחותה הצעירה של אימא נמצאה ברחוב אחר בקומה החמישית. חשבנו שכל כך גבוה לא יבואו להוציא ולגרור אותנו לאומשלאגפלץ... אימא גם השתוקקה להיות בזמן כזה יחד עם אחותה האהובה. את הדודת מיורק מושקוביץ, Majorek Moszkowicz, סחבו הגרמנים עם קבוצת יהודים מהרכבת וירו בהם למוות למרות שהיו להם היתרים; את בנם קובה, בגיל של חילק, הוציאו לעבודות בסטארכוביצה שם נעלם ללא שום ידיעה על גורלו. כל זה קרה עוד לפני הגירוש לטרבלינקה... נשארה רק הדודה עם ביתה הלינה, גדולה ממני בשנתיים. מאז המשכנו ביחד.


פולה פרל, אמא, ואחותה בז'לכוב
Pola Perl and her Sister in Zelechow

החטיפות התחילו ב - 8 בבוקר בערך והשתוללו עד הערב. מדי יום ויומו ויומו חסמו הגרמנים את רחובות הגיטו וגררו לאומשלאגפלץ טורים של אלפי יהודים. הם חדרו לכל הבתים והדירות, לכל קומה, הסתערו על כל מחבוא המסווה בקפדנות - מרתפים, עליות גג. במוטות ברזל עקרו דלתות ומחסומים, ותוך מכות ויריות הריצו את האנשים לטורים שהעמידו באמצע הכביש, משם הובילו אותם ס"סמנים חמושים לקרונות. כל יום כ 15 - 17 אלף יהודים, כמה שרק הקרונות יכלו להכיל! האקציות הלכו והתעצמו ללא הרף וגרפו יותר ויותר אנשים. הרחובות התרוקנו, כתמי דם במדרכות ובכבישים, בתים עזובים, דירות - רוחות רפאים; חפצים מפוזרים, מכתבים, תמונות, נוצות מתעופפות בכל מקום מהכרים שנפרמו תוך כדי חיפושים. שריקת קטר חדרה לי ללב, כמו סכין: לכאן תלכי, זה שמחכה לך, איזו תחנה איומה, סוף לכל!...

אבא קיבל עבודה ב"שופ" הודות לקרוב משפחה, מפני שלא היה לנו די כסף לשלם שוחד. הוא קיבל אישור האמור להוות "כסוי" ("דקונג")" Dekung" לאישה ולילד של יהודי פרודוקטיבי (יצרני), פירוש הדבר בשביל אימא ובשבילי. מנהל ה"שופ" היה קודם בעל בית החרושת. התברר במהרה, שהתפקיד המבטיח והמשתלם לא הציל אותו ממוות בטרבלינקה וכך גם את אישתו ושלושת ילדיהם. אף אחד לא יכל להתחמק מגזר דין ההשמדה הגרמני. מארק נישאר בבית החולים שבינתיים פעל, כאילו לא כולם מיועדים לגירוש, ישנם טובים יותר, מובחרים, מורשים לחיים. אכן, היה לו "אוסבייז". את חילק לקחו לקבוצת עובדי האומשלאגפלץ, הצמידו לחזהו מספר עשוי מפחית, סימן שהוא יצרני ולא מיועד לגירוש. היה עליו להוציא את אלה שירו בהם או הרגו אותם במכות בזמן דחיסת האנשים לרכבת.

כשראיתי את האימה שהשתקפה מעיניו של חילק כשחזר בפעם הראשנה מעבודה הזאת התבגרתי בדורות. שכחתי את הרעב המעיק ללא הפסקה, את ההשתוקקות לעוד כף בצקניות במים שאימא בישלה בערבים לאור נר חלוש באיזו דירה מרוקנת אחרי הוצאת בעליה; את סחיבת גביש סוכר נוסף מהסל שחילקה מדי כמה שעות כמו תרופה. עד היום אני לא יודעת מאיפה שאבה כוח ואומץ, האישה הקטנה והחלשה לבשל אז את הבצקניות? הבעת פנים של חילק חשפה עומק יגון שאחריו אין יותר כלום ממה שלימדו והעבירו לנו במשך דורות, שום משמעות יותר, כל זה נשאר רחוק מאחרינו... לפתע גדלתי בתוכי פנימה, כמו חדר בי תוכן ספרים הגדולים שבעולם, כאלה שלא נכתבו ביד אדם. הבנתי הבלתי ניתן להבנה וסוד הקיום בו, כל דבר אחר הפך חסר ערך, עלוב עד גיחוך. אחי החזיק את הראש בכפות ידיו ומלמל: "אל תשאלו אותי על כלום, מה שהם עושים שם עם בני אדם!!!"

התרפקתי על אימי במחבואים הצפופים, מלאי צחנה, המסריחים. לחצתי חזק את ידה ועצרתי נשימתי במתח כשדפיקות מגפים של הגרמנים נשמעו קרוב והצעקה המקפיאה את הדם בורידים: "האלט יודה" "יהודי עצור"! "HALT JUDE"! אנחה של כאב, הדי יריות, כאן, קרוב, כאילו כבר בי. הרוגע של אימא, השליטה העצמית, האמונה ורצון החיים העיקש שהיא הקרינה, היו לי לצווי דרך ויסוד עליו יכולתי להתבגר ולפתח מיידית רגישות וחדות הבנה פנימית. הלכתי איתם בדרכי הארוכה הבלתי אפשרית דרך המוות השכיח - לחיים. חלפו שבועות קשים יותר ויותר במרתפים ובעליות גג בפחד מתמיד, חוסר וודאות של הרגע, ללא אוכל, ללא אפשרות להתרחץ, להוריד בגדים, לחלוץ נעלים, תוך מוכנות בלתי פוסקת לבואו של הכי גרוע - פינוי למזרח. נשלחו כבר לשם מאות אלפי יהודים וביניהם גם כל הקרובים שלנו. היתמות וחוסר האונים העמיקו.

ערב אחד ירדנו מעליית הגג כדי לשאוף קצת אויר בחוץ. בשעות כאלה לא נערכו חטיפות. אבא חזר בדיוק מהשופ, חילק אחרי יום באומשלאגפלץ ועמדנו יחד תשושים מארועי יום ארוך כנצח. פתאום מארבעת קצוות הרחוב הגיחו ריקשות וקפצו מהם גרמנים, ליטאים ולטווים חמושים! המחבוא בעליית גג הלוהטת היה כבר לגן עדן שלא ניתן להשגה מתקופה שעברה... המלה: "האלט!" מעבירה במהירות הבזק למציאות אחרת לחלוטין. כבר אנחנו הרביעיה הראשונה בטור הגדל עם החוזרים מבתי החרושת שבצד הארי: מארב על עובדי הפלצובקות בעלי האישורים הכי טובים. על הכביש מתפזרים תפוחי אדמה, בצלים, סוכר המוברחים לגיטו - משני צדי הטור הם, השליטים שלנו, התליינים. מכות, יריות על כל תזוזה. התקדמתי במאה הבאה בבגרותי. אימא מרגיעה שאנחנו נוסעים לעבודה בחקלאות: אנחנו צעירים ובריאים, שום דבר לא מאיים עלינו. אני רק מוכרחה להגיד בכל מקום שאני בת 17! היא צובטת את לחיי להוציא בהם סומק - הוכחה לבריאות, קושרת במהירות כתר מצמות על ראשי, שאראה גבוהה יותר. זה החמיא לי במובן מסוים וסיקרן... הרגשתי חלק של טור האנשים הגדול הזה, המתח המטריף בדריכותו, המחשבות והעצבים. אימא אף פעם לא הקדישה לי כל כך הרבה תשומת לב. עכשיו הסתכלה עלי כמו רצתה לרדת לעומק גורל האורב לי ולגונן עלי בפניו.

הובילו אותנו לאומשלאגפלץ. המון יהודים שנחטפו במשך יום שלם של אקציה - דוחק, צעקות, דחיפות; חיפושים נואשים אחרי מחבוא, מים, ילדים שהלכו לאיבוד, קרובי משפחה, כדי לצאת ברכבת הזאת ביחד. פתאם מוציאים הגרמנים מכונת יריה לאמצע המגרש ומכוונים אל ההמון. שקט חרישי, רגע לפני אחרון... אנחנו מתחבקים חזק ארבעתינו, מביטים עמוק בעיניים זה לזה כפי שמסתכלים לפני פרידה לתמיד. בעוד רגע לא נהיה עוד. חילק יכול ללכת, יצטרכו הרי לפנות את הגוויות, אבל הוא נשאר איתנו. אבא מחבק אותנו לליבו כבעווית, אימא זזה מעט, מסתכלת עלי בדריכות ובאהבה: "כל אדם מוכרח למות פעם", היא אומרת - "אנחנו נמות עכשיו ביחד, אל תפחדי, זה לא יהיה נורא"...

הייתי כבר מעבר לכל פחד, גם המוות נראה לי קטן וחסר משמעות מול עוצמת הרגשות באותו חיבוק אחרון, במלוא תחושת האנושיות שלנו, שגברה על כל דבר אחר. שריקת רכבת נכנסת. מכונת היריה כבר מיותרת. מתנפלים עלינו בקתות רובים, אלות ומקלות, יורים בהמון המטורף מבהלה, מואץ לקרונות על ידי ז'נדרמים גרמנים, ס"סמנים, שוטרים פולנים ויהודים. צעקות קורעות לב, קללות, בכי. אבא אומר שיראה להם את האישור שלו ליד הקרון וישחררו אותנו. לחילק יש לוחית עם מספר של עובד אומשלאגפלץ והוא לא מאוים. אימא לא מאמינה בשום ניירות, תופסת אותי ואת חילק בידיים ומושכת אותנו רחוק יותר מהרכבת. אבא משתדל לשכנע את אימא, אבל הולך אחרינו שלא נאבד זה את זה. הכי חשוב עכשיו להיות ביחד! כמו מתחת לפני האדמה צומחת קבוצת שוטרים יהודים, הם עוקפים את אבא. האלות שלהם יורדות עליו מכל הצדדים, אבא מנסה לגונן על עצמו בידיים, אחר כך מתכופף, האלות על הגב שלו, והוא נעלם בתוך גל האנשים. לתמיד. אין לי אפילו תמונה של אבא, זה המראה האחרון שלו שבפני עיני. הוא נחרט בי לכל החיים.

חילק התחיל לצעוק ולהתחנן לאימא: "בואי לרכבת, מה שיהיה עם כל היהודים שיהיה גם איתנו! הגרמנים מכירים כאן את כל המחבואים, יהרגו אותכם ויצוו עלי לפנות את הגוויות שלכם, אני לא רוצה להגיע לרגע כזה"! גם לי היה כבר די מלהסתתר, מהמתח. הרגשתי איזה כוח ותמיכה במסה האנושית הזאת. אבל אימא לא הקשיבה: "ילדים טיפשים", אמרה ברוגע, "הרכבת הזאת זה מוות, שם תמיד נספיק"... סוף סוף השתתק הכל. נשארנו שלושתנו בפינה כלשהי של המגרש. מטלטלים על האדמה, חפצים מפוזרים, נעליים שאבדו תוך ריצה לרכבת - ריקנות מחרידה של בית קברות. חילק החביא אותי ואת אימא בבור ביוב קטן שכמעט נחנקנו בתוכו. לא פעם הוא סחב מכאן גוויות. הסתבר, למזלנו, שלא היה מקום בקרונות לכל הנחטפים וקומץ יהודים נשאר במבנה המשטרה. יכלנו לחכות יחד איתם עד הבוקר ובואה של רכבת הבאה. אימא הצליחה לשחד שוטר יהודי שהסכים להוציא אותנו מהאומשלאגפלץ תמורת טבעת נשואים, שני קילו אורז וחליפה של אבא שהיה לנו במחבוא בעליית הגג. המחיר הרגיל בעד הוצאה מהאומשלאגפלץ היה 10000 זלוטי לראש.

שוב שבועות של חטיפות, מחבואים ועינוים, אחר כך סלקציה גדולה למשך מספר ימים בספטמבר בראש השנה, הקרויה "דוד" ("Kociol Kettle") ברחוב מילה (Mila) . הגרמנים הוציאו אז עשרות אלפי יהודים מהגיטו - וכולם כבר ידעו שגירוש למזרח, קרונות, אומשלאגפלץ, זה אומר פשוט מוות בטרבלינקה! מחצי מיליון יהודים בגיטו ורשה נשארו רק כמה עשרות אלפים ואנחנו ביניהם עדיין. בלי אבא. יתמות, הרס, ריקנות. מסביב שרידי משפחות, שרידי חיים. אימא עבדה בשופ, היא תפרה מדים בשביל הצבא הגרמני, אני מוסתרת תחת המכונה תפרתי כפתורים כדי שיהיה לי זכות לחיות. הגיטו צומצם בזמן הזה למספר רחובות בלבד מנותקים שהפכו למחנה עבודה. חילק ומארק עבדו בפלאצובקה Placowka (מקום עבודה) בצד הארי והביאו מזון תמורת חפצים מדירות ריקות של אנשים שנשלחו לטרבלינקה. אסור היה ליהודים להמצא ברחוב להוציא שעה אחת בבוקר ביציאה לעבודה תחת משמר ושעה אחת בחזרה בערב. חיילי ס"ס השתוללו בגיטו כל הזמן, ירו, ערכו מארבים בעליות גג דרכם אנשים עברו בחשאי לרחובות אחרים. חילק התחתן עם הלה הרשברג Hela Herszberg Grynsztejn. הורים של הלה (מוצאם היה מעיר בידגושץ' (Bydgoszcz) הוצאו בסלקציה ברחוב מילה. אנחנו התחבאנו אז בעליית גג בגלל שאימא איבדה את האישור - למזלנו! התברר אחר כך שכאשר הגיע תור השופ שלה הגרמנים הפסיקו לברור ושלחו את כולם לקרונות. אחרי הסלקציה האישור נמצא בין החפצים המפוזרים בדירה...

פשטו שמועות שבאביב הגרמנים יחסלו את הגיטו סופית. ורשה חייבת להיות יודנריין - Judenrein נקיה מיהודים! התחילה בנייה לוהטת של בונקרים מתחת לפני האדמה בתקווה שאחרי תבוסת הגרמנים בסטאלינגרד המלחמה כבר לא תמשך הרבה זמן ואפשר יהיה לשרוד בהם. הבונקרים צוידו בדרגשים, מזון, מים, מאווררים, מוטות ברזל כדי לברוח מהקרון; פה ושם בנשק - ברעל, ובלבד לא לטרבלינקה! התארגן המרד היהודי. לבודדים שנשארו ממשפחות שלמות לא היה כבר מה להפסיד, הם כבר לא יסכנו אף אחד בהתנגדות לגרמנים. לפני פסח עברנו למה שקראו "הגיטו הקטן", לרחוב מילה. אימא מצאה שם מקום בבונקר בשבילנו ונאלצה לשלם על כך. שומרי הפלצובקה בערב בו תכננו לעבור לרחוב מילה, שם היה הבונקר שלנו, היו אכזרים במיוחד ומארק החליט שלא נקח איתנו את המזון שהוכן. הוא יביא זאת מחר... אימא לקחה רק את הסל הקטן שלה עם הקמח, גבישי סוכר ובקבוק השמן שלא משכו תשומת לב. ברחוב מילה נתקלנו בלא צפוי בארנה ובאימא שלה: רוחות רפאים חיים מהעבר הלא רחוק, כמונו. הן שכנעו אותי להשאר אצלן ללילה, הרי כל כך הרבה יש לנו לספר! אבל מארק התנגד: "אסור לנו להתרחק אחד מהשני, לא יודעים מה תביא השעה הקרובה"... הוא חזר לדירה הקודמת להביא את המזון שנשאר שם.

פסח, 19 לאפריל 1943, ליל הסדר. אימא העירה אותנו בבהילות: "לקום, הגרמנים הקיפו את הגיטו, יורדים לבונקר, מהר"! מתח, חיפזון, פחד משתק ותקוה להצלה באפלת מעמקי האדמה, מנותקים מהעולם החיצון. אור חלוש, עמום, מחנק, חום. עצבנות ומריבות על הדרגשים הדחוסים ובמעברים הצרים. מהתחלה התאספו כאן יותר אנשים מאשר היה מקום. על הדרגשים אפשר היה לזוז רק במצב של שכיבה. הגרמנים לא הלכו כמו קודם מבית לבית לעקור דלתות ולהוציא את היהודים, הם פשוט הציתו רחוב אחרי רחוב, בית אחרי בית. אנשים נשרפו חיים, נחנקו בעשן - את הבורחים הרגו ביריות במקום או הובילו לאומשלאגפלץ. בונקרים שהאש לא השיגה אותם - הטביעו במים. את הבונקר של ארנה ברחוב נאלבקי (Nalewki) הטביעו, הסתתרו שם כמה עשרות בני אדם. מארק לא הרשה לי להשאר אתמול (או אולי לפני מאה שנה?) אצל ידידתי... הוא היה עכשיו מנותק מאתנו.

במחבוא הפכו יום ללילה כדי שהחוטפים ועוזריהם-הבוגדים לא ישמעו אותנו ולא יתפסו. בלילות לא ערכו חיפושים. התעלפנו מרעב. אימא חילקה מדי כמה שעות גביש סוכר, כפית ריבה וקצת מים. היא לא יכלה להדחף לתנור לבשל בצקניות מהקמח - לשם הגיעו תמיד החזקים ביותר. אנשים שכבו על הדרגשים או הסתובבו לצידם בעצבנות, ערומים כמעט. הבונקר התמלא מעל גבול קיבולתו, כיון שהבורחים מהבתים הבוערים הגיעו אלינו. עשן חדר פנימה ואי אפשר היה כבר אפילו להדליק גפרור מחוסר חמצן. אנשים התמוטטו תוך נשימה קשה. מעלינו אש, יריות, טנקים, תותחים ושריוניות נגד קומץ מורדים יהודים ונגדנו, המסתתרים במעמקי האדמה... החזקים יותר טבלו מגבות וסדינים במים, נופפו בהם כדי לצור אשליה של אויר, קרירות מרעננת... אנשים התחילו להתחלק אפילו בטיפת תרופה אחרונה - כפי הנראה בפתחו של המוות כבר לא צריכים הרבה, רק לניצוץ החיים נחוץ כל כך הרבה עד שיכבה.

שכבתי על הדרגש חצי מעולפת כשאימא טילטלה אותי חזק בזרוע: תתלבשי מהר, גילו אותנו, כבר מתדפקים על הכניסה! במה מודדים תבוסה של תקוה, כמה זמן דרוש כדי לעמוד על משמעותה ולהכנס במרוץ חדש עם המוות?! רימון שנזרק פנימה, סולם המוכנס, דמויות במדים ירוקים ומגפיים מעבירים אותנו במהירות בזק לספירה אחרת: Alle Heraus - כולם החוצה! לצאת! כלום לא מאיים עליכם, אתם נוסעים לעבודה, רק לציית לפקודות! מהר! ואולי באמת?...

אחרי שלושה שבועות אור היום! הם עוזרים לנו אפילו לתפוס בסולם כדי להחלץ החוצה. מפחדים, אולי יש נשק למישהו וירו בהם, כפי שקרה כבר בזמן הזה. צירפו אותנו לטור האנשים בכביש - בפעם אחרונה. תחילת חודש מאי. עקבות לוחמה ברחובות, טנקים, שיריוניות, אין אף בית שלם בגיטו, הגרמנים פיצצו אפילו שלדי בנינים השרופים שאף אחד לא יוכל להסתתר בהם. מצד השני של החומה מישהו נגן בפסנתר.

הלינה עם חברי קבוץ "שחרור" בעצרת זיכרון ליד הבונקר של מרדכי אנילביץ, אפריל 1946
Halina with members of Kibbutz "Shichrur" ("Freedom") in a remembrance
assembly near the bunker of Mordechai Anilewicz, April 1946

אומשלאגפלץ. בפעם השניה. אימא, חילק, הלה, הלינה. שוב למבנה בית הספר-משטרה. דחסו אותנו על הרצפה של אחת הכיתות. המתנה לרכבת במשך לילה שלם במלוא המודעות, מה פירוש "לעבודה במזרח". עובדה זאת לא מקטינה את חוסר האונים, אבל גם העתיד הקרוב והבלתי נמנע כאן הוא רחוק עדיין נוכח הסיוט בטרם העלייה לרכבת. אסור לנו לזוז באיום הוצאה להורג ביריה. פעם אחר פעם מופיע גרמני ובמי שיבחר חייב לתת לו כסף, זהב, תכשיטים! אחד נכנס עם בקבוקים ריקים בידיים. שמתי ראשי על הברכיים של אימא, סתמתי באצבעות את אוזני. אימא התכופפה מעלי כדי לגונן. הזמן נמשך כנצח או שאני התאבנתי - לא שמעתי ולא ראיתי כלום. פתאם הרגשתי שגוף אימי רועד מעלי בבכי עוויתי עצור. אימא לא נשברה ולא בכתה אף פעם. שחררתי את אוזני. דממת מוות שהופסקה לסרוגין בצליפות שוט. הרמתי את הראש. אחי! פניו של חילק, מוכות, שותתות דם, עיניו מלאות כאב מבעד למשקפים השבורות. הוא לא נאנח אפילו כשהגרמני הצליף בו בשוט. התישב בשקט על יד הלה ואימא. רצה מים, אבל לאימא היה בקבוק שמן בסל...

כמו חיות טרף צמאי דם חדרו לפנות בוקר לבנין, במכות וביריות האיצו לקרונות. נדחפתי על המדרגות בין האנשים הרומסים זה את זה. החזקתי בעוית ביד אימא שלא ללכת לאיבוד. המעבר הקצר מהיציאה מהבנין עד לקרונות, על גוויות הנרצחים ארך חיים שלמים וכבר לא אגדיר מאיזה ממעגל התקופות המתחלפות לסרוגין. נדחפנו לקרון. שום נס לא היה בכוחו למנוע זאת. הגרמנים לא הפכו פחות חזקים ואכזרים אחרי התבוסה במזרח, שמים וארץ לא נפתחו מתוך יגון או חסד נוכח רצח עם המוני. אבל מי חשב על כך עכשיו? לא היה מקום לתקוע רגל, להתגונן בפני ההמון הלוחץ ולהמנע מרמיסה. חיילי ס"ס הלמו בקתות הרובים במצטופפים ליד הדלת עד אשר נפלו על האחרים, נדבקו אחד לתוך השני ובאופן כזה פינו מקום לבאים בתור... טרקו וחתמו הדלתות כשכבר אפילו סיכה אי אפשר היה להכניס.

הרכבת זזה, החזקים ביותר סתמו בגופם את החלונות הצרים ולא איפשרו זרימת אויר פנימה. אנשים התקוטטו, רמסו וחנקו זה את זה בכובד גופם. בקבוקי מים שזרקו הפולנים פה ושם בדרך נחטפו מהידיים, מהפה - השיגו אותם רק החזקים. חיילי ס"ס ירו במנסים לברוח מבעד לחלונות הקטנים, ובקרונות פנימה. עמדתי על ערימת אנשים צמודה ליציאה. הסתכלתי ביגון בבקבוק השמן האומלל בסל שלה - נוזל, אבל לא לשתיה!!! כבר ידעתי על טרבלינקה, בכל זאת אימא הבטיחה שנוסעים לעבודה. הייתי אסירת תודה על כל שקר ובלבד לא לשמוע את השם של התחנה הנוראה הזאת. בסוף כבר גם זה לא היה לי חשוב, כבר לא יכלתי כאן להחזיק מעמד. נפלתי. אחרים נפלו עלי. אופף אותי חושך, לא הרגשתי יותר כלום. לפתע נפל מישהו על הפנים שלי, על האף. לא יכלתי לנשום! התחלתי להאבק בכח על אנושי עד שקרעתי את עצמי מתוך הערימה החונקת ומנעלי הגבוהות הקשורות בשרוכים. רגלי נרמסו מכך ונפצעו. זרקתי מעצמי כמעט את כל הבגדים ועל ההר הזה של אנשים גוססים, מתים, והבגדים שלי - הגעתי לחלון. הוצאתי את ראשי - לוע הרובה של חייל ס"ס שעמד על מדרגת הקרון נגע לי בגרגרת. נשמתי אויר, ספגתי אותו כל כולי.

הרכבת עצרה. היה לילה, ירד גשם. צרחות, מכות: Rauss!!! - החוצה! הולכים בטור גדול של אנשים, נתקעים בבוץ. רציתי ללקק את הבוץ בלשון מרב צמא. היה עלי רק מעיל של גבר שמצאתי בקרון בחושך. אבל הייתי עם אימי, אחי, גיסתי ובת דודתי, ולא הלכנו לאיבוד בהמון הדוחק. התברר שאנחנו בלובלין, התנשקנו משמחה שזה לא טרבלינקה... הלכתי יחפה בבוץ נשענת על חילק. הגרמנים ירו באלה שלא היו מסוגלים ללכת. אימא הורידה מאישה הרוגה זוג נעליים על עקבים גבוהים. היה עלי הרי להראות בת 17!... חילק עקר עקב אחד כיון שלא יכלתי ללכת - את השני כבר לא הספיקלעקור. הגענו בדיוק למקום בו הפרידו גברים מנשים תוך מכות ויריות. אמרו שיקחו את הילדים והזקנים. הפצרתי באימא שלא תלך אחרי אם זה יקרה. אימא הביטה בעיני ושאלה אם אני באמת מאמינה שהיא תעזוב אותי?! חילק חיבק אותנו לפני שס"סמן הצליף בו בשוט וקרע אותו מאתנו. אחי הזהיר אותי ברגע אחרון שאני לא אשען על אימא כיון שזה יפיל אותה.

רוח קרה נשפה. אימא כיסתה אותי במעילה כשעמדו בהמון נשים במגרש. אמרה שעוד מעט נלך למקלחת, נקבל בגדים אחרים ואחר כך נתחמם ונאכל בצריף המחנה. הקשבתי לה בחוסר סבלנות. המסמר מהנעל שנעקר ממנה העקב נתקע לי ברגל והכאיב לי נורא, בנוסף הציק העקב הגבוה בנעל השניה. לא ידעתי עדיין שהנעלים האלה יצילו את חיי במיידנק -(Majdanek). ס"סמנית משכה נשים חולות, עם רגלים פצועות על משאית שהובילו אותן לתא הגז תוך כדי שהריצה אותן לצאת למפקד. היא עצרה אותי, אבל ראתה שיש לי נעל אחת בלי עקב וחשבה שבגלל זה אני צולעת. נתנה לי לעבור!...

כל הזמן הוציאו קבוצות נשים במגרש והובילו אותן לאנשהו. הגיע תורנו. נשענתי על בת דודתי כפי שהפציר בי חילק, אימא עם הלה הלכו אחרי. הכאב ברגלים הקהה אותי לגבי כל דבר, חשבתי רק איך אצעד הצעד הבא. פתאם מצאתי את עצמי בצריף גדול גדוש בגדים, וגם לנו הורו לזרוק כאן את בגדינו חוץ מהנעלים. סוף סוף מקלחת! עשרות נשים עירומות תחת מזלפים, גם הלינה בת דודתי והלה. אימא צדקה, לא יהרגו אותנו, אנחנו נחיה, נעבוד! רציתי לחבק אותה... חיפשתי אותה בעיני בין הנשים העירומות יותר ויותר מעוצבנת. לא הסרתי מבט מהדלת. היא בטח תכנס בעוד רגע, מוכרחה לבוא!!! הרגשתי עדיין חום גופה תחת המעיל בו כיסתה אותי לפני דקה על המגרש. היא לא נכנסה! פחדתי לשאול את הגיסה, לא רציתי לשמוע תשובה. נתליתי בריק תהומי ללא מוצא, ללא טעם. "אימא איננה", אמר קול לא מובן של הלה, "אני עכשיו אימא שלך"... לא תפסתי את משמעות המלים שלה. התהלכתי סביב סביב וחזרתי בטמטום מוחלט: "אימא איננה, אימא איננה"!!! וראשי לא קלט.

בגידופים גסים ובמכות על הגוף העירום הרטוב הריצו אותנו לאיזה מבנה קר. זרקו לנו בגדים: גדולים מדי, קטנים מדי, כמו בקרקס. אני קיבלתי שמלת נשף אלגנטית שחורה עם תחרה... הלה משכה עלי את השמלה, קשרה אותה במותניים כדי לקצרה ולאפשר לי ללכת. ובכך התחננה: "הלינה, אל תסתכלי עלי, אני מפחדת מהעינים שלך"!... איזה עיניים היו לי אז שהפחידו כל כך? מי הייתי?


הלה גרינשטיין לבית הרשברג מביגדושץ
Hela Grinsztejn nee' Herszberg from Bydgoszcz

הלה נאבקה בשבילי ובשביל עצמה על מקום בצריף המוצף בנשים, על קערה למרק שהיה בכמות פחותה בהרבה מכמות הנשים המטורפות מרעב ומצמא; נדחפה לדוד מרק הסירפד המימי, למנת לחם. לא נפרדנו לרגע. אבל הלה רזתה, נחלשה מיום ליום, דעכה לעיני ואז אני קמתי להאבק, כדי לא לאבד אותה. לפעמים נתתי לה את המרק שלי, כשהצלחתי להשיג רק מנה אחת, ונשבעתי שאני לא מסוגלת לבלוע אותו, ובלבד שהיא תסכים לקחת. כיסיתי אותה בגופי מפני הקור, מהקאפו שרדפו אחרינו והריצו אותנו לעבודות קשות, לסחיבת אבנים. נצמדנו אחת לשניה בשעות הקצרות של מנוחה על ריצפת הצריף, שאבנו עידוד זו מזו. התחלקנו בכל פירור של לחם, בלגימה של מרק - בכל הערה ומחשבה העוברות במבט, כשחסר כבר הכח להוציא מלה מהפה. חלפו כך כמה חדשים של רעב, מחלות, מכות ועבודת פרך. סלקציות ללא הרף, חוסר אפשרות להתרחץ, להחליף בגדים. המקלחת, שלפעמים הובילו אליה ישר מהמפקד תחת משמר, יכלה להתברר כתא הגז ואף פעם לא היתה וודאות: לאן באמת מובילים?

ביולי 1943 התחילו לבחור בחורות הכי בריאות וחזקות למשלוח למחנה עבודה - כאן היה מחנה ריכוז והשמדה. למשלוח ראשון לא היינו מתאימות, לשני בחרו אותי, אבל ברחתי, בגלל שהלה לא עברה, היא הייתה כבר רזה מדי. למשלוח שלישי נבחרנו שתינו. רשמו את כל הנתונים שלנו, חילקו לנו מרק וסגרו אותנו על מנעול בצריף. מחובקות יחד על הריצפה כרגיל, חלמנו על אותו מחנה היותר טוב. באמצע הלילה הגרמנים פרצו לצריף ובמכות בקתות הרובים, בצרחות ובכלבים ששיסו בנו, הוציאו אותנו החוצה. העמידו אותנו בשורות, ספרו פעם אחר פעם עד שהראש הסתחרר מהספירות האלה והובילו... לתא הגז.

כאילו מקלחת, מזלפים. חכינו עירומות שעות ללא סוף. החזקתי את היד של הלה, הסתכלתי במזלפים, משם יבוא הגז - איך יהיה למות? מה זה מוות??? אולי יעלמו פתאם הגרמנים, המלחמה פתאם תגמר? בבוקר הסתבר שבדיוק היה חסר גז בלילה!... חיינו את מותנו! חיילי ס"ס שוב ספרו אותנו, הקאפו חילקו מנות לחם שבלענו מיד. הובילו אותנו לרכבת. שוב קרונות של בהמות, הפעם בדלתות פתוחות, שני חיילי הוורמכט (Wehrmacht)התיישבו בנוח בפתחם. ציוו עלינו לשבת בשורות על הריצפה אחת בין רגליה המופשקות של השניה, כדי לנצל כל פיסת מקום ותחת איום הוצאת להורג ביריה על שינוי כלשהו במצב גוף זה. סוף סוף יכלנו לשבת, אבל מי ידע שזה יארך שתי יממות?!

חום של יולי, צמא, רעב וסיכות בכל הגוף המאובן מחוסר כל אפשרות תנועה. עינוי חדש שהיה עלינו להכיר: ישיבה אינסופית. אישה בשורה הסמוכה המחבקת בין רגליה את ביתה כבת 15ת התרוממה מעט והתחילה להתחנן שיתנו ליישר את הגוף לרגע. החייל קם, הוריד את הרובה וכיוון. התאבנו. חשבתי שהוא רק מאיים כשהכדור כבר פגע ברקתה. היא החווירה משניה לשניה ונפלה מתה על זרועות הבת. החייל תלה את הרובה בחזרה על זרועו, התישב במקומו ונבח: "לזרוק את הגוויה, הקטנה שתשתוק (היא בכתה חרישית), גם היא תתפגר עוד מעט, הרי היא יהודיה"!

הרכבת נכנסה לתחנה: אושויץ (Auschwitz). בשער כתובת גדולה: "Arbeit Macht Frei" - העבודה משחררת.


הלינה, אסירת אושויץ מס' 48693
Halina, Auschitz prisonner number 48693

שורות צריפים בנוים, גדרי תייל טעוני מתח גבוה, מגדלי פיקוח עם לועי מכונות יריה מכוונים, כמו במיידנק. בחלונות הצריפים ומסביבם דמויות לא דומות לא גברים - לא לנשים, לא לזקנים - לא לילדים... ראשים מגולחים, בגדים מוזרים בלוים, על הרגלים כפכפי עץ גדולים מרוחים בבוץ, פנים חסרי צבע. רוע אינסופי. מכאן לא אצא לעולם, חשבתי תוך שברון גובר. אבל לא היה זמן להרהורים - חייבים לפעול מהר בהתאם לחוקים ולתנאים של הגהנום החדש; ראשית לא לאבד את הלה בהמון הנשים הפראי, המטורף; לזהות איזה ס"סמנית פחות אכזרית, מה המקצוע הנחוץ במחנה שנותן סיכוי לחיים - איפה אפשר להשיג לגימת מים?! הערב מצא אותנו כבר דומות ליתר האסירות המעונות כאן. היו לנו כבר ראשים מגולחים, מספר קעקוע בזרוע השמאלית, בגדים מוזרים באותה מידה עם צלב בצבע שמן אדום לאורך כל בגד; כפכפי עץ כבדים שאי אפשר לקרוע אותן מהבוץ. עמדנו גם שעות ארוכות במפקד ערב יומיומי בביצה מסריחה לפני הצריף מוקפים קללות ומהלומות.

מרק מימי מלפת או קולרבי עצי ומנת לחם מיזערית פעם ביום, מכות בלתי פוסקות, גידופים, לכלוך, כנים, מחלות למיניהן שבגללם לוקחים לתאי הגז. חוסר אפשרות להתרחץ, להחליף בגדים שנרקבו מגשם, מצואה ושתן שדבקו בהם. עוינות על הדרגשים, במחראות, ליד דודי המרק, עבודה מעבר לכוחות אנושיים. ומעל כל אלה ריח בשר אנושי שרוף. נשמתי אותו ימים ולילות במשך שנתיים כמעט. בדרך לעבודה "בקנדה", העשירה בדברי אוכל ובבגדים של הנרצחים, היינו נתקלים ביהודים המובלים לתאי הגז. על הרמפה כל הזמן המוני אנשים מובאים מארצות אירופה. תאי הגז פעלו יומם ולילה ללא הפסקה. אי אפשר היה לעבור ברמפה: מסות של בני אדם המובלים לכיון הכבשנים - ואנחנו לכיון ההפוך, ל"קנדה", למיין את חפצים שלהם כדי לשלוח לגרמניה.

יום אחד הקומנדו שלנו (קבוצת עבודה) עצר ליד זוג עם תינוק על הידיים. הם שאלו, כמה רחוק עוד למושבה היהודית, כיון שצריך להאכיל את הילד. שתקנו. היה להם עוד מספר מטרים למושבה האחרונה בחיים - לשמים, בתור עשן מהארובה. עמדתי ב"קנדה" על הרי בגדים מעורבבים בתמונות, מכתבים, חבילות מזון - ולא יכלתי כבר לדבר. המלים איבדו כל משמעות. דומה היה שהביאו לכאן והפשיטו עירומים את האנושות כולה - ואין יותר עולם. וגם אותנו יזרקו לאש אחרי שנגמור לסדר את המטענים אחריהם. השם "קנדה", פירשו במחנה "אף אחד איננו עוד" (Keine da).

אמרתי תמיד שאני בת 17, כפי שאימא לימדה אותי להגיד בגיטו. במחנה פתחו בלוק מיוחד לילדים. חילקו שם לחם לבן, חלב, חמאה, ולא שלחו לעבודה. לבלוק הילדים התייצבו גם נשים שבגלל ראשיהן המגולחות ובגדיהן המוזרים דמו לילדים. התנאים הטובים של גן עדן לילדים פיתו אותן. הן לעגו לי שאני לא רוצה ללכת לשם ולהפרד מהלה. יכלת גם לה לעזור, הפצירו בי... אחרי כמה שבועות העמיסו את כולם על משאיות והובילו לתאי הגז.

הלה הפכה לשלד עצמות. לחייה נפולות, עינייה בולטות, מורעבות, ידיה ורגליה דקיקות. התחמקתי ממבטה בהתחננה אלי שאבקש משטובובה (Stubendienst Sztubowa) (אחראית על הסדר בבלוק) מנת מרק נוספת. לא הייתי מסוגלת לפשוט יד ולהסתכן במכות ועלבונות. היה לי קל יותר לתת את המרק שלי. אמרתי לה ולעצמי שאם נצליח להחלץ מכאן יהיה לנו מספיק אוכל, ואם לא, המרק הנוסף לא ישביע את הרעב הנצחי. אבל להלה כבר לא היה כח להקשיב להתחכמויות שלי. וגם כל זה נעשה בין רגע ללא חשוב למשמע השריקה והמלים המשתקות: כל היהודיות למפקד או, היהודיות לא להתפזר אחרי המפקד הכללי! אז נשכחו הרעב, הקור, כריעה על הברכיים בבוץ בגשם שוטף, בקור מקפיא - ללא נעליים שנגנבו או צוו להוריד דווקא כעונש על עבירות מדומות. ברגעים כאלה רק לציפיה לגזר הדין הייתה משמעות - נפנוף יד של שליטים גרמנים: שמאלה למוות - ימינה, לחיים והמשך עינוים במחנה.

הלכתי אחרי הלה במגרש לפני המקלחת. היה יום סתיו בהיר. העמידו אותנו בשורה עירומות. החולות, החלשות או כאלה שלא מצאו חן בעיניהם העבירו שמאלה. אני נראתי טוב עדיין. רעדתי על גיסתי, לה לא היה לה סיכוי. נצמדתי אליה יותר ויותר ככל שהתקרבנו לס"סמנים הממיינים, רציתי לכסות אותה בגופי. בקושי נשמתי מרב מתח. מנגלה הרים את היד וסימן את הלה שמאלה! תפסתי אותה בכל כוחי ולחצתי חזק אלי. הם רק אנשים ולא איזה כח עליון, קדח לי בראש, יכולים להגיד ,"כן", והלה תשאר! זה הרי בידי אדם! הקאפו התנפלו עלי ונאבקו לקרוע מזרועותי את הלה. מי היא בשבילך? - רעמה השאלה הקרה של האונטרשרפירר טאובה ( Unterscharfuhrer Taube) זאת אימא שלי, אחות, גיסה, אני לא יכולה לחיות בלעדיה", דיברתי בלהט, כמו לבן אדם. השליט של החיים והמוות גזר בדינו שאלך עם הגיסה. בלוקובה (אחראית על הבלוק) רשמה בצייתנות המספרים שלי ושל הלה ברשימה לתא הגז. אבל בשום אופן לא נתתי שידחפו אותי ממקום בו נצמדתי חזק ולא עזבתי את הלה מחיבוקי. לא אמות עכשיו ביום בהיר הזה, אמרתי לעצמי, ולא אחזור בלעדיה! הרגשתי את כל הכח של חיי. סגן מפקד המחנה Hoessler שעמד ממול בקבוצת קצינים גבוהים התבוננים בסלקציה, כמו בתאטרון, קרא לי אליו בנפנוף אצבע. "לשתוק"! - הפסיק את רצף תנחוני, "ואם לא, תלכי שם - הצביע על האש מארובת הקרמטוריום. ואם תשתקי, אשחרר אותך עם השייגרין (Scheigerien ) הגיסה שלך". הקצינים הצטחקו צחוק שטני מחקים את ה"כן???" שלי חסר האמון. הסלר פקד על הבלוקובה למחוק את המספרים שלנו מרשימת המסומנות למוות.

סטירת לחי עזה הפילה אותי ארצה כשזרקתי עצמי על צווארו של הסלר בפרץ הוקרת תודה. נולדנו מחדש - אבל הלה רק לזמן קצר. היא אמרה לי אחרי הסלקציה בהצביעה על הידיים והרגליים שלה - עצמות עירומות, שממילא היא כבר לא חיה ורק נושמת עוד את הנשימה שלי... השתדלתי לשכנע אותה שהמלחמה תסתיים עוד מעט והיא תבריא ותהיה שוב כמו שהייתה קודם. הלה ידעה טוב ממני שלא ניתן להחזיר את האבוד. בשארית כוחותיה נסחבה אחרי למפקד ולעבודה במתפרה. השתדלתי להאבק ככול יכלתי במחלות הרבות שתקפו אותה, להקל עליה. הברחתי למחראות ספלים בהם נאלצה לעשות את צרכיה בלא יכולת להגיע לדלת ולהדחף בין המון הנשים. ממאות נשים בבלוק הוציאו 10 - 15 תחת משמר לבתי שמוש רחוקים, מוצפים! על עשיית הצרכים בכלי אוכל היה עונש מוות. בכל זאת, לא תפסו אותי. התעלמתי מאימת העונשים, חשבתי רק שאני מוכרחה להוריק מהר את הספל שהיה נחוץ להלה שוב ושוב. טרף אותה חום גבוה, דם בחניכיים ושלשול בלתי פוסק עם דם. השכנות בדרגש הפצירו בי שעזוב אותה, יש לה שחפת ואני אדבק. לא הבינו, מה היתה בשבילי הגיסה שלי, בריאה או חולה!


המחראה באושויץ
The latrine in Auschwitz

הלה כבר לא יכלה לרדת מהדרגש, לא הגיע יותר לתודעתה משמעות שריקה למפקד - קודש המחנה. הסדרניות הוציאו אותה על אלונקה ושמו לידי בבוץ. פעם הראשונה עמדתי לבד במפקד. הלה התבוננה בי, כמו לפרידה, כמו התחננה לזכרון או התנצלה שהיא מוכרחה לעזוב אותי. המבט הזה נשאר בי לכל החיים. הובילו את הלה בקבוצת אסירות חולות לרביר - Rewir בית החולים. האחראית על הבלוק (בלוקובה) הבטיחה לי שתקח אותי אליה בעוד כמה ימים כשתוביל חולות נוספות לבית החולים. אחרי הסלקציה ההיא התייחסה אלינו קצת יותר טוב. לא אכלתי את הלחם שלי מאז, כדי להביא אותו להלה בתקוה שהיא תתחזק ותחזור אלי.

היא שכבה על דרגש עליון, כמו רוח רפאים. פניה התבהרו כשראתה אותי נכנסת, היא לא הורידה את המבט ממני, כמו רצתה לספוג לתוכה את דמותי: הלינקה, באת אלי, באת! על הלחם לא הסתכלה אפילו. הוא כבר לא היה לה נחוץ. מיד גם סילקו אותי משם במכות. אחרי כמה ימים העזתי לשאול את הבלוקובה, מה עם הלה. איננה! - סיננה מבעד השניים. הייתי מוכרחה לדעת עוד אם לקחו את הלה לתא הגז - או היא מתה שם על הדרגש? זה היה לי חשוב מאוד. האחראית הפסיקה לרגע לקלל ולהרביץ. בקול אנושי ענתה, שהלה מתה על הדרגש. כלומר במוות טבעי... בת עשרים!

לא הייתי נחוצה יותר לאף אחד. שריון האדישות סגר עלי. בדידות, זרות ועוינות מסביב, כיון שאפילו אויר לנשימה לא היה מספיק והתקוטטו על כל דבר. על הרמפה מול הבלוק שלי רכבות עם אנשים כל הזמן מובלים למוות, אש מארובות הכבשנים, ריח בשר של אנשים הנשרפים; בוץ, מחלות, פצעים מוגלתיים בכל גופי, גרדת, כינים, טיפוס - סלקציות. עברתי אותם. לא הפכתי לשלד עצמות. אין ספור פעמים השתפשפתי במוות והוא פסח עלי. הבראתי ממחלות קשות בלי תרופות; לא הצטננתי עירומה ויחפה בגשם, בכפור, נגד כל חוקי הטבע... הצלחתי להסתיר את המחלות, את גילי האסור שהיה עבורם עונש מוות. לא ידעתי כבר מי אני, למי אני שייכת? אלה שהובילו אותי אתם במשלוח ורשאי וממידנק מזמן התעופפו בעשן הכבשנים. התחלפו בזה אחר זה השותפות לדרגש, משלוחים אחרים מארצות אחרות הגיעו וגם נשים אלו נפלו כמו זבובים.


אושויץ, בלוק 27, הדרגש העליון, מקום "לינה" ל16 אסירות
Auschwitz, Block 27, Upper bunk, 16 prisonners

פעמיים התנסיתי בחג המולד בבריקנאו (Christmas) כשבקצה האחד של המחנה דלקו נורות צבעוניות על עץ האשוח, תזמורת ניגנה בצעדה אל המחנה וממנו לעבודה, כבכל יום - ובקצה השני עמוד אש מארובות הקרמטוריום מגופות אנשים נשרפים. ודיסת סולת בחלב במקום המרק מלפת וקולרבי עצי - חגיגית, כראוי לשליטים הבקיאים במסורת ומקפידים בחריצות על הסדר הישן - בתוך הסדר ההיטלראי החדש.

בתקופת "סלקציות הטיפוס" נקבעו החיים על פי צבע הלשון. לשוני לא בגדה בי - היא נהיתה לבנה בערב אחרי הסלקציה. לא הפיל אותי חום גבוה במשך שבועיים בעבודה ללא אוכל, ולא בעיטות בראשי הקודח ברגלי שומרת הלילה האוקראינית. ובסלקציה הבאה ללשון שלי היה כבר צבע מותר... מגיפת הטיפוס גם בלי סלקציות דלדלה את המחנה. הנשים נפלו מחוסרות הכרה במפקדים, ברביר, בעבודה; הצריפים התרוקנו במהמוניהם. בסלקציה האחרונה סימנו רק משהו ברשימה, לא לקחו אף אחד לתא הגז והכל נשכח בין סיוטים אחרים במחנה. אחרי שבועיים הכניסו אותנו בסוף מפקד בוקר בחזרה לבלוק. שמחנו שלא מוכרחים ללכת לעבודה ונתחמם על הדרגש... נשארנו שם רק שלוש אחרי מגיפת הטיפוס.

התכסיתי עם פרומה בשמיכה והיא התחילה לספר על אימא שלה, על הבית, על המטעמים של אימא. פתאם קמה מהומה בבלוק. התחילו להקריא מספרים, לצעוק. לא שמנו לב לכך שקועות בזכרונות הטובים. המספר שחזרו עליו פעם אחר פעם הלם, כמו רעם משמים: פרומה!!! ניתקה את המשפט באמצע וקפצה מהדרגש. תחת השמיכה חום גופה, באוזני צליל קולה. הנשים אותן סימנו למוות אז בסלקציה נאלצו להתפשט עירומות ליד דלת הצריף ועטופות בשמיכות כהות מחוספסות הריצו אותן לתא הגז. פרומה בת השש עשרה שרדה מטיפוס בעבודה קשה בחוץ, "אוסנקומנדו" , (Aussenkomando) אבל צבע לשונה לא מצא חן בעיני המומחים הגרמנים.

סבינה, שאת אימא שלה הרגו ביריה בקרון בדרך לאושויץ לקחו עוד לפני זה לתא הגז. היא נסחבה, כמו חולות רבות למיפקדים ולעבודה בעיניים בוערות מחום, עם בויטלים (שקיות) מלאי מנות לחם שלא נאכל, שפתיים מפוצצות - מתחננת בלי הפסקה ללגימת מים! לגימת מים! הייתי קמה בבוקר רטובה מחום חברותי החולות - בהתחלה שכבנו שש עשרה על דרגש! אבל הוא התדלדל מהר מאוד במגיפות וסלקציות. שטובובה (סדרנית) פולניה נתנה לי לברוח מסלקציה אחרת בחוץ בכפור עז שם עברנו עירומות ויחפות על פני בית הדין של ס"סמנים. שטשיה ((Stasia הוסיפה לי לפעמים לבד קצת מרק שחילקה עוד כשהלה הייתה בחיים. ביום הכיפורים הטילה שטשיה את כל התורנויות בבלוק על אסירות לא יהודיות ובערב כשחזרנו מהעבודה הדליקה נר על הדרגש למעלה מול הדלת, אמרה שלא נתפזר ושנתפלל בשקט כל אחת על פי דרכה לשחרור.

בזכות פולושיה (Polusia) הקטנה נצלתי מעונשים כבדים בקומנדו ובריי (Weberei). היא עזרה לי לבצע כמות חבל שקלענו מפיסות סמרטוטים אותם זרקו לנו בכמות לא מספקת. בתקופה מאוחרת יותר הודות לפולושיה ולשטובובה המיודדת אתה, הגעתי לעבודה ב"קנדה" שם לא רעבתי לאוכל במשך כמה שבועות. הסתכלתי שם מקרוב על תהליך של רצח המוני ושוד.

קאפו אלוירה (Alwira) מקרטופלקומנדו Kartoffelkomando העבירה אותי לעבודה קלה יותר במבנה בו החמיצו כרוב. הייתה כאן הסקה מרכזית ודי כרוב ולפת לאכול... לא הייתי מחזיקה מעמד בסחיבת ארגזי תפוחי אדמה לתעלות באדמה חרושה, בוצית. אלוירה הצילה אותי ב"מסע המוות" ברגע אחרון לפני שנפלתי והגרמנים ירו בי. היא סחבה אותי עליה בקושי נושמת בעצמה. אבא של אלוירה היה גרמני, אימא יהודיה.

פרייסובה ( Prajsowa ) מרים מסטאשוב Staszow ובתה רוזקה, הגדולה ממני בשנה, אימצו אותי אליהן אחרי מות הלה. פרייסובה ורוז'קה (Rףżka ) היו משרתות את האחראית על הבלוק, יהודיה מסלובקיה והודות לכך היה להן יותר מרק, יותר מקום על הדרגש, יכולת להגיע לנעליים שהקציבו לבלוקים בכמויות קטנות - ולא נאלצו לעמוד שעות ארוכות במפקדים, לצאת לסלקציות. הכרתי אותן כשבאתי לבלוק שלהן עם מנת הלחם שלי להחליפה אצל האוקראניות למשחת עיטרן המרפאה גרדת. האוקראיניות הביאו את המשחה מעבודתן. התכוונתי גם לפגוש אז את בת דודתי שגם שהתה בבלוק הזה. אבל התברר שלקחו אותה בסלקציה, למרות שנראתה טוב עדיין. האחראית הצביעה על הלינה: וזאת, אדוני האונטרשרפירר? (Unterscharfuhrer ) - הוא לא סירב .


מרים פרייסובה מסטאשוב
Miriam Prajsowa from Staszow

בסתיו 1944 הופסקו המשלוחים לתאי הגז. לא היו כמעט יהודים עוד באירופה. נשארו אחריהם האפר והחפצים שמוינו בקפדנות ונשלחו לגרמניה. גם אני עבדתי במיון ובהעמסת הדברים לקרונות לשילוחם. הצבא הרוסי התקרב, הגרמנים פוצצו את תאי הגז והכבשנים באקצית טישטוש עיקבות הרצח; הוציאו טרנספורטים אסירים למחנות אחרים, על פי רוב לעומק גרמניה. התקרב הסוף הנכסף של מלכות אושויץ, ואם לא יהרגו אותנו לפני עזיבתם כהרגלם, נהיה חופשים בקרוב! הייתי אז כברבת חמש עשרה. תמורתתפוחיאדמה וכרוב שהברחתי, השיגה לי פרייסובה בגדים חמים, נעלי עור - ומנת לחם נוספת כל יום.

1 לינואר 1945, שמש ושלג בחוץ... יום השנה החדשה ולא הוציאו אותנו לעבודה. החלטתי לגשת לגדר התייל, כדי להתחלק עם צלינה, (Celina) חברת בית הספר של אחי, מארק, בשיפור מצבי. רוז'קה הלכה אתי למרות האזהרות של פריסובה שלא לקחנו אותן לתשומת הלב, כיון שנשים רבות התקשרו ביניהן כאן כל הזמן ולא אסרו על כך. צלינה גם כן זכתה לחסד אצל אותה אחראית כאחות בבלוק ועזרה לי קצת. שלושתן, עם פרייסובה ורוז'קה חילקו דרגש אחד. לאחרונה העבירו את צלינה לקטע אחר של המחנה הגובל במחנה שלנו.

התחלתי לקרוא: "צלינה"! לפתע - יריה ובד בבד חום וכאב נורא בכף ידי. הזקיף מהמגדל ירה בי. רצתי בעיניים עצומות אחרי רוז'קה לרביר. הכאב בכף היד העביר אותי על דעתי, עד שרציתי לקרוע אותו ממני. היה לי חושך בעיניים, נפלתי וקמתי, בראשי הדהד רק: עכשיו הוא הרג אותי?! על סף השחרור, אחרי יותר מחמש שנות סבל?! לא אתן לחיי לברוח ממני! לא אמות! לחצתי את שיניי, קמצתי אגרופי. נסחבתי אחרי רוז'קה. התברר שהכדור פילח את הזרוע, עבר ליד הלב, נתקע ליד עמוד השדרה ושיתק את היד השמאלית שלי.

לא היו כבר תאי גז, אבל היה רופא ס"ס שהכריע סופית את החולים במחלות קשות על הדרגשים. התבוננתי בחרדה בדלת הצריף... הוא יבוא ויגמור אותי. הסתבר שהמקרה שלי סיקרן אותו. הוא הורה להוציא אותי לאמצע הצריף, למקום מואר, הסתכל על הפצעים שלי וציווה להוביל אותי מיד לבית החולים במחנה הגברים, כדי להוציא את הכדור ולחבר את העצב... לא הספקתי לעקוב במחשבותי אחרי מהלך המאורעות, לא האמנתי למה שקורה אתי.

בצריף הקטן של בית החולים שכבו על דרגשים תלת קומתיים כמה נשים אחרי ניתוח. הן לא היו יהודיות, אסירות יהודיות לא ריפאו, עשו בהן ניסויים "מדעיים". קיבל אותי כאן חובש צעיר. הוא גילה התענינות ואהדה, שעודדו אותי, כיון שפחדתי פחד מוות. שאל פרטים על מקרה שלי, על המוצא שלי ,מאיפה וכמה זמן אני במחנה. היו אלה שאלות אופייניות, אנשים כל הזמן חיפשו ידיעות על קרובים שנקרעו מהם, אולי הם חיים באיזה מקום, אולי מישהו ראה אותם?... לא ידעתי מה יעשו אתי כאן, פחדתי מהכל ומכולם. הנוכחות האדיבה של החובש, יהודי פולני, הרגיע אותי. ציפו לי שני נתוחים: הוצאת הכדור וחיבור העצב רדיליס - ((Radialis באושויץ?! רעדתי לעצם המחשבה.

איבדתי הרבה דם, היה לי חום כל הזמן. שני רופאים אסירים דקרו לי את היד עד לזרוע - לא הרגשתי כלום. לא יכלתי לכופף את כף ידי, להזיז את האצבעות. נכה מגל חמש עשרה! מוטב והיה הורג אותי כבר, אמרתי לא פעם. אברהם התנגד לדברי, הוא לימד אותי את הכתובת שלו בעיירה קרושניביצה, (Krosniewice ) הבטיח שהמלחמה תגמר בקרוב ואנחנו נשאר ביחד.

הוציאו לי את הכדור מהגב ללא הרדמה, את העצב אי אפשר היה לנתח כיון שהיד התכסתה כולה בשלפוחיות עם מוגלה. התברר, שגם זה היה מזל - בימים ראשונים אחרי השחרור, כשהיה לי כבר מה לאכול חזרה לי השליטה ביד! בכל זאת נאלצתי עוד במשך חדשים עד לשחרור להחביא את נכותי מפני הס"סמנים ברבנסבריק - ,Ravensbruck מפני מנהלי עבודה גרמנים ופרחחים מהיטלריוגנד Hitlerjugend בבית חרושת לאוירונים בנוישטאדט-גלבה (Neustadt Glewe). הברגתי ברגים לחלקי אוירונים בידי הבריאה, וביד הפצועה תמכתי בהם מלמטה. הסתרתי את היד המשותקת בשרוול מעיל שאברהם נתן לי לפני הפנוי מאושויץ.

ב 18 לינואר בערב הוציאו אותנו בטור גדול ממחנה נשים (B2B) . דלקו מדורות על השלג: הגרמנים שרפו עכשיו מסמכים, כבר לא אנשים! אישה אחת שאלה על הלינה עם יד פצוע מיריה - הייתה לה חבילה קטנה בשבילי שהועברה מבד לגדר תייל. מאברהם. דרישת שלום אחרונה! אברהם חלה ומת אחרי השחרור, לא היה מסוגל לעכל אוכל אחרי שנים של רעב.

את צלינה פגשתי באותה צעדה חסרת תקוה בה הובילו אותנו בדרכים קפואות מקרח משך ימים ולילות עד לרכבת בלוסלאו (Loslau ). העמיסו אותנו בצפיפות שאי אפשר לתאר בקרונות משא ללא גג. הכפור והרוח תוך כדי נסיעת הרכבת הכאיבו כמו דקירות סכין. חצי מתות הגענו לרבנסבריק. אחרי שעות עמידה בחוץ בקור סגרו אותנו בבלוק העונשים עם פושעות גרמניות... צפיפות על הריצפה במבנה קטן, קצת מרק או מנת לחם קטנה אך לא בכל יום. הגרמניות התעללו בנו. לפעמים הצלחתי להתגנב החוצה ולהתרחץ תחת המרזב בשלג הנמס. אחרי שבועיים ספרו אותנו ושוב הובילו תחת משמר לרכבת. רכבת נוסעים הפעם, מחוממת אפילו!... אבל הכינים התעוררו מהחום והציקו יותר חזק.

ישבתי ליד החלון והתבוננתי בנוף הערים והכפרים הגרמנים שחלפנו על פניהם. מכאן הם באו והרגו לנו את כולם, שרפו הכל?! בבתים היפים האלה גרות הנשים שלהם, הילדים?! האם הם יודעים על כך?! אם אני אשאר בחיים, חשבתי, הייתי רוצה לבוא אליהם ולספר... בשנת 1989 היתי אמורה להגיע לברלין כאדם חופשי עם ספרי "החיים כתקוה" "Hope is the Last to Die" והסרט "בגלל המלחמה ההיא" ""Because of that War" אבל בינתיים התחיל פברואר 1945 וציפו לנו חודשים באים על הריצפה בצריף של נוישטאדט-גלבה. במשך עשרת הימים הראשונים לא נתנו לנו כאן שום אוכל ואחר כך נתנו מצקת מרק וכיכר לחם לעשר נשים מטורפות מרעב. מדדו את המנות בחבל. לפעמים הלחם היה ירוק מעובש באמצע!... בצעדת המוות אכלתי ושתיתי רק שלג. ברגע שכבר כמעט נפלתי מתשישות בהתכופפי להרים קצת שלג מצאתי את עצמי בזרועות של אלוירה. הגרמנים הרגו את המפגרים אחרי הטור. כל הדרך היתה זרועה בגוויות.

3 במאי 1945 - הגרמנים לבושים בבגדים אזרחים עלו על משאיות, ירו צרור לתוך המון המסתער על מחסן מזון - ונסעו. שער המחנה עמד פתוח! לא הייתי מסוגלת לשמוח בחופש על אדמת גרמניה בנפש כלואה באתמול הנצחי - לא נולדתי לשמחה עדיין, הייתי יותר קשישה שרופה.

כעבור כמה שבועות של נדודים הגעתי עם צלינה לורשה. בדרך לועד היהודי פגשתי ברחוב את אחי! התברר שמארק קפץ מחלון הרכבת הנוסעת. הוא נורה מידי הס"סמנים מגג הקרון. נסחב לבית כפרי שם חבשו לו את הפצע בגב ונתנו לו לשון לילה אחד. המהנדס סטרויבונס (Strojwons ) עזר למארק להסתתר בורשה. בינואר 1945 מארק היה כבר חופשי בורשה המשוחררת, אני חזרתי מהמחנות בסוף מאי...


האח דר. מארק בלין אחרי השיחרור
Bother, Dr. Marek Balin, after liberation

אחרי שנה יצאתי בקבוצת נוער נצולי השואה מיותמים כמוני בדרך בלתי לגאלית לארץ ישראל. גנבנו גבולות של ארצות שונות, שנה וחצי נשארנו בגרמניה במחנות עקורים של UNRRA, אחר כך כמה שבועות בדרום צרפת. שם הספינה שיצאנו בה מבנדול Bandolדרום צרפת היה "הפורצים". בנובמבר הפלגנו מצרפת על ספינת דייגים רעועה במפרשים, בגלל שמנוע הספינה התקלקל כמעט מיד עם ההפלגה. הסתתרנו תחת הסיפון מפני האנגלים ששלטו אז בארץ, שלא יתפסו אותנו וישלחו לקפריסין. אחרי ארבעה עשר יום של סכנות ומחסור למיניהם הצלחנו לחמוק מעיני האנגלים וב- 3 לדצמבר 1947 הגענו לתל אביב כספינה ראשונה במדינת ישראל המוכרת על ידי האומות המאוחדות.

.1"דוד" ברחוב מילה:

בראש השנה, בספטמבר 1942 אחרי שרוב יהודי וארשה נשלחו לטרבלינקה הגרמנים הכריזו שבזה האקציות נפסקות; על כל היהודים שנשארו בגיטו להתיצב ברחוב מילה Mila ומספר רחובות הסמוכים: אושטרובסקה Ostrowska, ניזקה, Nizkaוקרוכמלנה Krochmalna ושם תערך להם סלקציה. יהודים שיהיו להם אישורי עבודה ישארו בגיטו ובכך יסתיים הגירוש. רבים פוטרו אז מעבודתם... המוני יהודים הציפו את הרחובות העלובים האלה, הגרמנים הקיפו אותם במשמרות כבדים ואכזרים כבאין דוד ללא מוצא. ערכו שם סלקציה וצייד על המתחבאים, ירו על ימין ועל שמאל. זקנים או צעירים עם ילדים קטנים נשלחו ישר לאומשלגפלץ ולטרבלינקה. אין מלים לתאר את האסון והטרגדיות של ימי ה"דוד" במילה!

אחרי שבועיים, כשנשלחו כבר לטרבלינקה כמאה אלף יהודים ונותרו רק כחמישים אלף, הגרמנים הורידו את המשמרות, צמצמו את הגיטו לכמה רחובות בלבד שהפכו למחנה עבודה בשופים ובפלאצובקות עד לחיסול הגיטו כליל במאי 1943.

הרצליה 31.1.2003

 

משפחת בירנבאום נספתה בטרבלינקה, אמא רוז'ה מבית אוקונייב, אבא בנימין מהעיר לוביץ והאח דב (בולק) בצד שמאל. חיים, ניצול יחיד בצד ימין.

The Birenbaum family, perished in Treblinka, mother Rozia nee' Okuniew, father Biniamin Birenbaum from Lowicz and Dow (Bolek) standing to the left side. Chaim, the only survivor, stands to the right side.

 

הלינה עם בעלה חיים בירנבאום, נצול שואה, לוחם הפלמ"ח הפצוע מקרבות מלחמת השחרור צועדים ברחוב בתל אביב בעת אחת ההפוגות במלחמת השיחרור 1948.

Halina and her husband Chaim Birenbaum, Holocaust survivor, fighter in the PALM"CH, wounded, in one of the cease fire of the Independence war, walking in the street of Tel Aviv.

Halina Birenbaum Home Page

Contact

Last updated June 24th, 2003

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Zadik

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!