הלינה בירנבאום

 

הקריאה לזיכרון

 

 

גורלות של אנשים, שלי – של ידידי, מכרים ואלה שלא מוכרים לי, כאלה ששרדווכאלה, שאת מותם ראינו במו עיניים והם נותרו בנשמה, לא נעלמים מהזכרון למרות השנים והאירועים השותפים.

 

אנשים, שהיו אבל נמחקו מעל לפני האדמה, רבים כל כך, ללא שום קבר, כאילו לעולם לא נולדו, לא היו אף פעם בעולם הזה. סבלותיהם דחקו אותם אל הזיקנה, אל המוות. האש בלעה אותם, הפכו לעשן שהתעטף בעננים, לעפר הנזרע ברוח...

 

בני אדם. דרכי ענוייהם, שמעולם לא ירדו לעומקם עד הסוף, לא ידועים אותם עד הסוף - שונים, רבים אין קץ. התחנות האחרונות: טרבלינקה, אושוויץ, מיידנק - רדיפות הגרמנים ביערות, המצורים בכפרים... רגעי הפרדת הגברים מהנשים לפני תא הגז, לפני הכניסה למקלחת, לתופת מחנות ההשמדה... מבטו השואל של ילד להורים: לאן?... לקיחת הבגדים והרגעים האחרונים בציפיה לגרוע מכל: לגז במקום מוצף זוועתית בהמונים, שאין כבר ממנו יציאה.. אין ספור מחשבות, רגשות בטרם המוות יחריש ויערפל לתמיד!

 

לא יכלתי להשלים עם המחשבה, שאנשים אחרים, דורות חדשים לא יודעים כלום על האנשים ההם, שאסרו עליהם לחיות, שמחקו אותם מהחיים. הסתכלתי על ילדים המשקים בעליזות במשחקים שונים ובפני עיני אני עצמי בקרב ילדים כאלה החולמים על חופש, על סוף המלחמה, סוף הגטאות, סוף האימה. לא יכלתי לשאת את המחשבה, שהילדים של היום לא יודעים כלום על חברי ההם למשחקים ולחלומות. כמה מעט חסר וגם אני הייתי מתעופפת עם העשן ואיש לא היה יודע על קיומי, על מאבקיי העל-אנושיים למען עוד רגע חיים, טיפת מים ואויר לנשימה – על השארות בחיים...

 

פעם, בבירקנאו ביום גשם שוטף, כשקרענו שעות על הברכיים בבוץ בזמן המפקד, נרטבות עד לשד עצמותינו, ומולנו מאחורי גדרי התיל ארובת הכבשן נושפת אש ועשן שחור סמיך מגופותיהם הנשרפות של המומתים בגז – הגיעו לאוזני כמו מבעד לערפל מלים של אישה כלשהי, שכרעה ברך לידי – " תיראי, יהיה עוד עולם פעם ויכתבו עלינו ספרים, ייווצרו סרטים"...

 

המלים שלה נשמעו כסיפור פלאים בלתי-רגיל, פנטסטי בביצה החשוכה של הרוע הכי גדול, של המוות. חלום שלא ניתן למימוש, נהדר, אבל בלתי אפשרי. – יכתבו עלינו, יספרו!.. -  הבזק של עידוד אפף אותי לשניה, הקלת-מה.

 

האם הייתי אז מעיזה לחלום שאקום מאותה ביצת המוות, אתרומם מעל גדרות תיל אלה, הכבשנים – ואראה את החופש? האם יכלתי לחלום, שאני אשאר בחיים, אתישר, אתחזק – אחזור לחיים נורמלים? ובכל זאת!...

 

 

אני מספרת, כותבת, מעבירה את הזכרונות האלה ללא לאות, בכוחות גוברים למרות השנים, מחדירה אותם בדורות הבאים. מספרת אודות אנשים רגילים בסיטואציות וגורלות בלתי רגילים. אודות אנשים, שהיו ואינם עוד ביננו, שהושמדו כליל.

 

כל אחד שניתן לו לזכות בסוף לענויים האלה נושא בתוכו כאב וגעגועים לקרובים שאבדו לו. אבל לא כל אחד מסוגל לכתוב או לספר. רבים התוודו בפני על הכאב הזה, על כובד הזכרונות האלה. הם בטחו בי, שאני אבין אותם, שאזכור. הרגשתי בווידוים שלהם בקשה ותקוה, שאני ארשום, אעביר, אנציח. הם מסרו לידי מכתבים, מזכרות מיקיריהם שנרצחו, גלויות מלפני המלחמה, תמונות, ספרים שתוכנם היה קרוב להם במיוחד. ובאמון שנתנו בי העמיסו עלי חובה לזכור ולמסור הלאה את שסיפרו.

 

מלאה במטען כבד של התנסויות קשות למיניהן משלי, חובותיי לבית והמשפחה, נדודיי על פני בתי הספר בארץ ובחוץ לארץ עם סיפוריי מאותן השנים בשואה, הצלחתי גם להקשיב ולרשום את זכרונות הידידים שלי.  נכנסתי לתוכם כל כולי וברוב המקרים כתבתי אפילו בגוף ראשון, כאילו הם היו שלי. וכך יכלו להכיר אותם ילדיהם, מכריהם.

 

פגשתי לפני שנים במקרה אישה אחת קשישה, גלמודה. היא ראתה את מספר הקעקוע בזרועי. החדירה בי את עיניה הכהות, העמוקות, במבט ארוך ורך, כאילו מצאה את ביתה היחידה, ששרפו אותה לפני שנים איפה ששרפו – את אימא שלי. וכמו בלעה אותי בעיניה הזקנות, המתגעגעות האלה... גם בזרועה היה מספר דומה לשלי, הקעקוע מאושוויץ.       

 

לא יכולתי להתנתק בשום אופן מהשפעת אותו מבט. עד היום. עיניה התלהבו ממני, פינקו ונשקו אותי, ובד ובד התחננו למשהו, שאני לא הייתי מסוגלת לתת לה – אהבתה האבודה, התקווה, שמחת האמהות – הילדה שלה!

 

אישה אחרת שבזמן ביקורה במוזיאון הזיכרון באושויץ שמעה את שמי ושם משפחתי שהיה זהה לשלה מבית... היא צילצלה אלי, ציינה שמות בני משפחתה שהושמדו, סיפרה על קורותיה וקורותיהם. סיפרה לי, שמצאה בפולין בובה של ביתה הקטנה והיא ושומרת אותה כאוצר הכי גדול – הוכחה, שכל זה היה פעם באמת!...

 

 בכל זאת התברר, שלא היינו קרובות משפחה, אבל האישה שלא הכרתי (אחרי ששמעתי את סיפורה כבר הפכה מכרה שלי) סיימה את השיחה במלים – "אז תהי כבר בת דודתי, אין לי איש ממשפחתי ונשיאת אותו השם הוא הקשר ביננו!"

 

אישה אחרת פנתה אלי אחרי פירסום כתבתי בעיתון. קבלתי מכתב ממנה, שאני שומרת עד היום. היא כתבה בין היתר: "יקרה שלי, בפניי המאמר שלך: "לא השתחררתי". אני חשה בצורך לשוחח איתך. גם אני עברתי את הגהנום ההוא. איבדתי את כולם, את בני היחידי שהיה בן עשר כמעט. כשחזרתי מנקודת הגירוש אחרי האקציה בגטו לודז', בה לקחו את הילדים, שכבתי על המיטה עם הבגדים ונפלתי לתוך שינה עמוקה, סיוטית. אמי העירה אותי בפחד, שלא אתעורר עוד. מרגע זה יש לי עיניים ללא דמעות ואני לא יודעת לבכות, אין לי דמעות. ובפני מי לבכות? לא היה בית, שממנו לא לקחו אז מישהו. לא סיפרתי לאיש על מהלך האקציה הזאת וכך נשאר עד היום. כל אחד עבר זאת בצורה אחרת. והיום אחרי שנים רבות כל כך, מסיימת אידה את המכתב שלה - מופיעים ספרים חדשים על הנושא הזה, שיהיו אקטואליים לתמיד"...

 

כשאני מספרת שוב ושוב על האירועים האלה בכל השפות הידועות לי פחות או יותר (אמרתי פעם, שאם יצא לי לספר זאת בסינית, אז בטח גם אצליח -  אירועים אלה טבועים בי כל כך חזק!) נדמה לי, שאני מחזירה לנרצחים שעת חיים כלשהי, שהם ימשיכו להתקיים בלבבות ובמוחות של השומעים והקוראים שלי. התחושה הזאת היא מקור הכוחות שלי. והתמונות משם החרוטות בי יחד עם סיפורי הידידים שלי. והחובה למסור אותם לזכרון דורות האנושות. אני מאמינה, שזה לא לשווא.

 

מכיוון שישנו עולם אחרי אושוויץ, חיים, ספרים, וסרטים, כפי שאמרה לי אז האישה ההיא במפקד מול כבשן הפולט אש מגופות הנרצחים בגז, כשכרענו על הברכיים ביום הגשם האינסופי ההוא.

 

_____________

תרגום המבוא שלי לספר "קריאה לזכרון" 1999

Wołanie o pamięć  הוצאת מוזיאון ממלכתי אושווינצים- בז'זינקה, אושווינצים 1999  

Wydawnictwo Państwowego Muzeum Oświęcim-Brzezinka, Oświęcim 1999

 

 

 

Halina Birenbaum

Wołanie o pamięć

 

Losy ludzkie, moje – moich przyjaciół, znajomych i nieznajomych. Tych, co przeżyli – i tych których śmierć oglądaliśmy na własne oczy pozostały w duszy, nie ulatają z pamięci mimo lat i bieżących zdarzeń.

 

Ludzie, którzy byli ale zostali wymazani z powierzchni ziemi, tak wielu, bez żadnych grobów. Jakby się nigdy nie urodzili, nie byli nigdy na tym świecie.Cierpienia zapędziły ich w starość. W śmierć. Pochłonął ich ogień, przetworzył w dym rozwiany w chmurach, w popioły rozsiane wiatrem...

 

Ludzie. Ich drogi męki niezgłębione nigdy do końca, niewiadome, różne, rozliczne. Ostatnie stacje: Treblinka, Oświęcim, pogoń nazistów niemieckich w lesie, obławy we wsi...

 

Chwila rozdzielenia mężczyzn od kobiet przed komorą gazową, przed wejściem do łaźni, do piekieł obozów zagłady... Spojrzenie dziecka pytające rodziców, dokąd?... Odebranie odzieży i ostatnie chwile oczekiwania na najgorsze: gaz w okropnie zatłoczonym pomieszczeniu, z którego nie ma już wyjścia. Ile myśli, ile uczuć zanim ogłuszy i zamroczy na zawsze śmierć?!

 

Nie mogłam pogodzić się ze świadomością, że inni ludzie, nowe pokolenia nie wiedzą nic o tamtych, którym zabroniono żyć, których skreślono z życia. Patrzałam na dzieci bawiące się wesoło w rozmaite gry i miałam przed oczyma siebie w gronie takich samych dzieciaków, marzących o wolności o końcu wojny, gett, grozy. Nie mogłam znieść myśli, że o tamtych moich współtowarzyszach zabaw i marzeń, te dzisiejsze nic nie wiedzą.

 

Tak niewiele brakowało, żebym i ja uszła z tym dymem i nikt nie wiedziałby o moim istnieniu, o moich nadludzkich zmaganiach o jeszcze jedną chwilę życia, o odrobinę wody i powietrza do oddychania – o przetrwanie...

 

 

Kiedyś w Birkenau w czasie ulewy, gdy klęczałyśmy godzinami na apelu w błocie, przemokłe do kości, a naprzeciw nas za drutami kolczastymi ział ogniem i czarnym, gęstym dymem z palonych ciał zagazowanych ludzi komin krematoryjny, dotarły do mnie słowa jakiejś klęczącej obok mnie kobiety – „zobaczysz, jeszcze będzie świat kiedyś i będą pisać o nas książki, powstaną filmy”... Niesamowita, cudowna bajka w tym obskurnym bagnisku największego zła, śmierci. Nieziszczalne marzenie, piękne, ale niemożliwe.

- Będą o nas pisać, opowiadać?!... Przebłysk otuchy, ulgi.

 

Czyż wtedy ośmieliłabym się marzyć, że wstanę z tych klęczek, że uniosę się nad te druty, kominy – i ujrzę wolność? że przeżyję, okrzepnę – wrócę do normalnego życia? A jednak! Opowiadam, piszę, przekazuję te wspomnienia niezmordowanie, ze wzrastającymi siłami mimo lat, wpajam je następnym pokoleniom. O zwykłych ludziach w niezwykłych sytuacjach i o ich losach. O ludziach, którzy byli i nie ma ich więcej wśród nas - bo zostali zgładzeni.

 

Każdy z tych, któremu dane było doczekać końca tej męki, nosi w sobie ból i tęsknotę za utraconymi bliskimi. Ale nie każdy jest w stanie pisać czy opowiadać. Wielu powierzało mnie ten ból, ciężar tych wspomnień. Ufali mi, że ich zrozumiem, że zapamiętam.

 

Czułam w ich zwierzeniach nadzieję i prośbę, żeby opisać, przekazać, utrwalić. Powierzali mi swe pamiątkowe listy od drogich zmarłych, przedwojenne pocztówki, zdjęcia, książki szczególnie im bliskie. Ufnością tą nakładali na mnie obowiązek pamiętania i przekazu.

 

Przepełniona ciężarem własnych przeżyć i wszelkiego rodzaju doznań, obowiązkami wobec domu i rodziny, wędrówkami po szkołach w kraju i za granicą ze swą opowieścią z owych czasów, udawało mi się jednak wysłuchiwać i spisywać wspomnienia przyjaciół. Wczuwałam się w nie całą sobą i nawet w większości przypadków pisałam w pierwszej osobie, jakby te dzieje były moje własne.

 

Spotkałam przed laty pewną starą, samotną kobietę. Zauważyła numer na moim przedramieniu. Wbiła we mnie swe ciemne, głębokie oczy w przeciągłym spojrzeniu, jakby nagle znalazła przed sobą  swoją spaloną przed lat, tam gdzie i moją matkę spalono – jedyną córkę. I jakby mnie połykała tymi swoimi starczymi, stęsknionymi oczyma... Miała taki sam tatuaż oświęcimski na przedramieniu.

 

Nie mogłam się wyrwać w żaden sposób spod działania tego spojrzenia. Do dziś. Jej oczy zachwycały się mną, pieściły i całowały mnie, a jednocześnie błagały o coś, czego ja nie byłam w stanie jej dać – jej utraconą miłość, nadzieję, radość macierzyństwa – jej dziecko!

 

Inna kobieta usłyszała w czasie zwiedzania Muzeum Pamięci Auschwitz moje nazwisko. Jej pańskie nazwisko brzmiało tak samo... Zatelefonowała do mnie, wymieniła zgładzonych członków rodziny, opowiedziała o swoich i ich losach. W Polsce podobno odnalazła lalkę swej córeczki i pilnuje jej jak największego skarbu – dowód, że to wszystko było naprawdę kiedyś!...

 

Jednak okazało się, że nie byli to moi krewni, ale nieznajoma (po wysłuchaniu jej przeżyć już znajoma) zakończyła rozmowę tymi słowami –

„to bądź moją kuzynką, nie mam nikogo z rodziny, a łączy nas to samo nazwisko.

 

Inna starsza kobieta odezwała się do mnie po publikacji mojej wypowiedzi w gazecie. Otrzymałam od niej list, który do dziś oczywiście przechowuję. Napisała do mnie między innymi”... Droga, mam przed sobą Twój artykuł „Nie wyzwoliłam się”. Czuję potrzebę pomówienia z Tobą.

 

... I ja przeszłam to piekło. Straciłam wszystkich, straciłam jedynego syna, niespełna dziesięcioletniego. Kiedy wróciłam z punktu dla wysiedlonych po akcji w getcie łódzkim, w której zabrali dzieci i niejedną matkę, położyłam się w ubraniu na łóżku i zapadłam w głęboki, upiorny sen. Moja matka obudziła mnie z lękiem, że się więcej nie przebudzę.

 

Od tej chwili miałam oczy bez łez i do dziś nie umiem płakać, nie mam łez. Bo przed kim mogłam płakać? Nie było domu, gdzieby kogoś nie zabrali. Nikomu nie opowiadałam jaki ta akcja miała przebieg i do dziś tak zostało.

Każdy przeżył tą przeszłość inaczej. I dziś po tylu latach ukazują się nowe ksiażki na ten temat - kończy swój list Ida - które zawsze zostaną aktualne”...

 

Kiedy wciąż opowiadam te dzieje, we wszystkich znanych mi, więcej lub mniej językach (powiedziałam kiedyś, że jeśli wypadnie mi to opowiedzieć po chińsku, też chyba podołam, tak bardzo jest to wszystko we mnie...) wydaje mi się, że zwracam umarłym jakąś godzinę życia, że będą przez to istnieć w sercach i umysłach słuchaczy i czytelników.

 

Ta świadomość jest źródłem moich sił. I te obrazy wyryte we mnie oraz opowieści moich przyjaciół. Obowiązek przekazania ich. Wierzę, że nie jest to daremne. Bo jest świat po Oświęcimiu, życie, książki i filmy o nas, jak przepowiadała owa kobieta na apelu, gdy klęczałyśmy w ten ulewny, bezkresny deszcz, naprzeciw ziejącego ogniem i dymem z palonych ciał ludzkich - komina  krematorium.

 

I to ciągłe wołanie o pamięć.

 

Z mojego zbioru 22 opowiadań „Wołanie o pamięć”, Wydawnictwo Państwowego Muzeum Oświęcim-Brzezinka, Oświęcim 1999 r.

Return to Halina Birenbaum Home Page

Last updated June 28th, 2005

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!