We Remember Auschwitz!
הלינה בירנבאום
האם אנחנו יכולים באמת להרגיש חופשים?
בירקנאו יולי 1943 – יולי 1996
(מנסיעתי הראשונה לפולין עם נוער ישראלי)
רכבת, קרון של בהמות, חום לוהט, דוחק בלתי אפשרי, צמאון המעביר על הדעת... שעות אינסופיות של ישיבה דחוסה על פיסת ריצפה עם רגליים פשוקות, שאישה אחת בין רגלי השניה. שורות, שורות כאלה, מסודרות, שותקות, מכוסות זיעה. עצבים מתוחים עד טירוף. אסור לשנות את התנוחה הזאת תחת איום להיירות למוות. הגוף רדום כמו מלא קוצים, מרחב אין קץ בלתי ידוע עטוף חידות וניחושים מחרידים. שאלה המלחיצה כמו אבן – לאן?!
ירייה מידו של אחד משני הזקיפים הגרמנים היושבים בפתח הקרון ברקתה של אישה שהעזה להתרומם מעט והיא צונחת תוך שניות ללא רוח חיים על זרועות של בתה בת החמש עשרה. אות לבאות – תשובה... פחד אימים, שיתוק כל החושים. נהימה מפלצתית של היורה, חייל צבא הוורמאכט WERHMACHT הגרמני: "לזרוק את הגווייה!" הגופה הטרייה נזרקת מהקרון כמו שק זבל. איימה שאי אפשר להמנע ממנה. מודעות שאנו לא צפויים לשום טוב כל עוד הם נמצאים בעולם. מה זה עולם? מתי - איפה?!
פיסת רצפה, גוף דחוס בפקודה חמורה בתוך פישוק רגליה של אישה היושבת מאחור, דבוקה לגופי שלי עם רגליים מופנות קדימה. לאחר שתי יממות – תחנה! הרכבת עוצרת. גדרי תיל, נורות חשמל קטנות על החוטים, כבלים, פרוז'קטורים. אזהרה קצרה, חד משמעית בגרמנית: "מתח גבוה! לא להתקרב!" מגדלי פיקוח רבים במרחק לא גדול זה מזה, מכונות יריה המשקיפות מהם, הזקיפים הצופים מהם על כל השטח בקפידה. מבנים ארוכים, קודרים מלבנים – ושער. שער שאין יציאה בעדו, לא קיימת חזרה! כתובת ענקית בגרמנית, שם המחנה ומשפט גאה שהעבודה משחררת... המילה המחרידה אושוויץ המוכרת כבר מקודם מהגטו בווארשה, רחוקה עד כה, עכשיו היא המציאות היחידה!
נמוג שביב האחרון של תקווה למחנה טוב יותר אחרי מיידנק על צריפיו העץ כאילו ארעיים, על תא הגז והמשרפה שלו. אחרי לילה באותו תא. העולם – פירושו עכשיו צפיפות, מרחב עלוב, מגעיל מעבר לחוטי התיל, מאחורי אותו שער האטום והסוגר לנצח. השתנות עצמית פתאומית, איבוד הזהות והולדה – לתוך המוות.
צעדה ארוכה. קללות, גידופים גסים, מכות בקתות הרובים, בשוט. השם הבא הלא מוכר שליד אושוויץ, צלילו רך יותר כביכול: בירקנאו, ברז'זינקה BRZEZINKA. צריפים נמוכים בנויים, עננים ובוץ, פה ושם חריצים של אדמה רמוסה, מפוצצת, עירומה לחלוטין. איזה דמויות לא דומות לאף אחד, לשום דבר. מאות, אלפים! ראשים מגולחים, פנים חסרי צבע, עיניים ענקיות, פראיות, נפולות פנימה. על גופם סחבות דלות, מעוכות שלא מזכירות בגדי אנוש – גדולות מדי, קטנות מדי, דקות, נרקבות, נודפות ריח של שתן וצואה, בוץ - שלשולים. רגלים בכפכפי עץ ענקיות ללא צורה, מגוחכות. פצעים מגעילים בזרועות, בקֱבּוֹרת השוק - בכל חלקי הגוף. איזה מספרי קעקוע בתת הזרועות ועל פיסות בד תפורים בחזית של כל בגד. צלב גדול מצויר בצבע שמן אדום על גב כל בגד לכל אורכו. בוץ דביק, מגעיל, בוגדני. שלדי אדם הטובעים בו, מגולחי ראש, ידיים מושטות לשווא וקריאה מיואשת בשפות משונות לעזרה – וקריאות זדוניות לעגניות מעבר: "מוזלמן"! Schmuck Stück“!"-"חתיכת תכשיט!"
דחיפות אכזריות של הנופלות לתחתית הביצה מידי סדרניות למיניהן מבין האסירות המפוטמות, הלבושות היטב, ששערותיהן צמחו בחזרה, בדרגות שונות עם סרטים בזרועות: לאגר-קאפו, קאפו, בלוק-אלטסטה, (אחראית על הבלוק), שטובן-דינסט (אחראית על פרוזדור בצריף), שרייברין (מזכירות), פלייגרין (מעין אחות, חובשת)...
מקלחת במבנה גדול, מפחיד וקר, דוחק של המון נשים עירומות. רעב, צמאון, פחד בלתי פוסק על כל צעד, פחד מהידוע הזוועתי וממה שחשים באויר ולא ניתן לדמיין. מכות, שמות גנאי,קללות בגרמנית, בפולנית, סלובקית, צ'כית - כלומר הפיכה לדמות "נורמאלית" של אסיר בסחבות או בגדי פסים מבד גס, קשיח. כפכפי עץ הנופלים מהרגליים, הפוצעים אותן עד זוב דם ולא מאפשרים הליכה, נתקעים בבוץ הדביק, הסמיך.
שמים כענן ללא סוף תלויים בכבדות מעל הכל. עשן מארובות ענקיות של מבנים ארוכים, נמוכים שליד גדר תיל. ביום בהיר העשן הזה מכסה אפילו את השמש והאש משם מאירה את לילות הסיוט. ריח איום החודר לנחיריים, צורב בעיניים, בגרון – מבחיל. ריח של בשר נשרף. בשום מקום קורטוב של דשא, פרח, ציוץ ציפור. צחנה, צפיפות מטרפת – והאש הזאת מהארובות! עמוד אש ענק ועשן סמיך שחור נמלטים לשמים המעוננים כל הזמן. אש ועשן מאנשים. העולם? ואולי סוף העולם בהתגלמותו שרואים אותו במו עיניים מקרוב?
אבקת כלור מסריחה על האדמה לפני הבלוקים (הצריפים), בפנים שורות של דרגשים תלת-קומתיים אפלים משני צדדים ארבעת הפרוזדורים החשוכים, ראשים מגולחים הבולטים מהם בצפיפות זוועתית. מבט עיניים עוין, מעונה, מקנאה על מעט מרחב, נשימת אויר, לגימת מים, קליפת תפוח אדמה, נגיסת לחם. עיניים נפולות או בולטות החוצה בצורה איומה עם הבעה בלתי נתנת להגדרה או ללא הבעה כלשהי. כבויות, מתות בעודן בחיים.
חדרון של הבלוקאלטסטה – אחראית על הבלוק מול חדרון המזכירה, מאחורי דלתו של האחרון לרגע האוצר הכי גדול של המחנה – הלחם במנות רעב זעירות מחולק לאסירים במפקד ערב בעזרת שוט, אלות, אגרופים ושטפון של מלים גסות בכל מיני שפות.
אחרי שעות של עמידה במפקד שלרבות מהאסירות מסתיימת מוות, ריצה מטורפת של המון נשים למחראות ולברזיות מים אדומים מחלודה. מריבות מטרפות, התקוטטויות פראיות על פיסת מקום, על הכל! שנאה, כעס חסר אונים, מתח מתמיד, דחיפות, פחד נצחי – ושאגת המוות מחרישה, שאורב בכל מקום, בכל צעד. גשם, רוח, קור או חום לוהט. כל הזמן בחוץ, באותן סחבות כל הזמן מלאות הכנים, קרועות, רטובות עד לחוט האחרון, עד לשד העצמות. טיפוס, דיזנטריה (שלשולים עם דם), גרדת, פצעים מוגלתיים בכל הגוף, דימום מחניכיים, שחפת. רזון מוחלט. עונשים בלתי פוסקים על אשמות מדומות, על לא כלום. שריקות ל"צייל אפל" – למפקד (שעון החיים), לסלקציות , למוות בגז, לשריפה - "לתנור" בשפת המחנה. כריעה בבוץ, עשרים וחמש מכות על ישבן עירום, תליה או סתם דחיפה רגילה לתוך הבוץ.
מבחוץ הרמפה, מסילות ברזל ורכבות. אדונים במדים ירוקים גרמניים, במגפיים עם נשק וגברים בבגדי הפסים, כפכפי עץ המכבידות, מגולחי ראש, מקבלים את הטרנספורטים – אנשים לגז. מפולין ומכל אירופה. מטעניהם, הרים של מטענים עוברים למיון ע"י קומנדו "קנדה" ושילוחם בקרונות משא נקיים – אל הרייך.
עולם – פקעת אדירה, תהומית של עינויים שאין להם גבול ותחתית. עולם בין אותו שער מפלצתי בלתי חדיר כלפי חוץ וגדר מחשמלת של חוטי תיל, שורות מגדלי פיקוח עם זקיפים עם רובים המצפים ללא הרף למטרתם. עולם המוות גם בחיים. שקעתי בו מיולי 1943 עד ינואר 1945, ללא זכות לחיות אפילו בתופת הזו מפני שהייתי ילדה יהודיה ועל אלו היה למות מיד. בכל זאת הצלחתי להטעות את אדוני הסדר החדש. פסק הדין פסח עלי. אמרתי שאני לא בת שלוש עשרה אלא בת שבע עשרה. הרופא-התליין שערך את הסלקציה צרח בגרמנית כששמע את תשובתי לשאלה בת כמה אני: "פרצוף של בת ארבעים!"... מה שהיה באותה מידה מסוכן, כיוון שגיל שלוש עשרה שנים היה מעט מדי בשביל זכות לחיות, וארבעים יותר מדי... אבל הוא הניח לי, לא שלח אותי לגז.
****
ביולי 1996 הגעתי לבירקנאו עם קבוצת נוער ישראלי מקיבוץ.
היה עלי למסור אותו עבר בעברית לאנשים שנולדו בארץ רחוקה מעבר הים, שטופת שמש כמעט בכל ימות השנה. היה עלי לדבר על כפור, שלג התרוקנות האדמה והאנשים. לספר על המוות לנערים קונדסיים צעירים, שמחים, שבעים בטיול תיירותי תל-אביב, פראג, צישין, CIESZYN , קראקוב... בירקנאו. חשבתי רק איך להיות חזקה, לא לבכות, לא לעורר רחמנות משפילה.
ושוב...
שער, כתובת על העבודה המשחררת, מגדל שמירה, מגדלי פיקוח ריקים, רוחות בלתי נראות של הזקיפים במדים ירוקים, הצטלבות מסילות ברזל המובילות למחנה. שקט. מעונן אבל ללא אימה. שום רובים, שריקות, צעקות, קללות, קריאות גנאי. מרחב בקישוט קיצי צבעוני בין גדרי תיל מחלידים מפעם. מעבירי זרם חשמלי מחרסינה מפוצצים, סדוקים, אדישים.
בלוקים של צריפים ריקים, נקיים - שורות חומות, עגומות, שותקות, ישנות, מצחינות ברטיבות ובעוד איזה ריח אחר, מוזר, המזכיר באופן מושלה את ההוא המשונה מפעם – של שריפה. דשא טרי עסיסי, פרחי בר, צפצוף ציפורים קולני, קולות נורמלים של אנשים. צעדים, שירה, תפילות. חריקות פתיחת וסגירת שער, דלתות הצריפים. מלים שנאמרות בקול רם או בלחש בכל מיני שפות. הגעת אוטובוסים מתמדת עם מבקרים, שורות של לוחות ולוחיות בכמה שפות של בטויי כבוד, זכרון, הזהרה-הסברה, קריאות לזכרון נצח. פרחים של המבקרים, פה ושם צחוק בקושי נשלט של נוער, שהרי זה היה כל כך מזמן!... הרי החיים חזרו והם נולדו אחר כך... יש להם שמחות משלהם, עצב של עצמם. הם שקועים בהם גם באותו מוזיאון המוות הלא יאומן, בתוך אגדה של פארק מכושף וצריפים עלובים התקועים בו עם דרגשים תלת קומתיים ריקים, שהם מבקרים בטיול בית הספר.
העבר, הסיפורים הנוראים עליו הם רחוקים ולא ניתנים להבנה. ועוד פחות ניתן לדמיינו דווקא בין הריסות הכבשנים עטופי ירק ושקט, בהם אז שרפו אנשים על היותם יהודים, צוענים – בגלל שהיו רק אנשים. לא מקוננים כאן רוחות הנרצחים, מתחת לפני האדמה דמם ועפרם לא צועקים. את הכל כיסה הטבע בפלאיו. עוטף בירוק רענן, בשלג הרך, מחמם בקרני שמש חמה, מרטיב ומרענן בגשמים. אלפי, אלפי הרגלים כלואות בכפכפי עץ לא רומסות את האדמה וכל החי עליה. העשן לא צורב, לא מסתיר את השמים והשמש, לא מזהם, לא הורג את הירק, לא מלכלך את לובן השלג. אבל גם לא דוהרות פה מכוניות, לא מאירים אורות נאון של פרסומות, חלונות ראווה של חנויות... היום זה מקום-זכרון, אזהרה - עומק הלב האנושי ודמעות טובות. הבנה של עצמך, טעם הקיום, טיהור מדהים.
קשה לתפוס ולקשור את כל אלה בשקט ורגיעה הנוכחים, המקושטים ביופיין של עונות השנה. מתרבות השאלות, החיפושים, השערות או רצון לברוח מאותן זכרונות. לברוח מהמחקרים למיניהם, הסטורים, פילוסופים, מהויכוחים, המריבות – מנסיונות חוצפנים להכחשה.
- חשבנו שנמצא כאן איזה בית קברות ענק יוצא דופן, מקום שונה מכל הקיים בעולם, קבר מדהים של מיליונים הזועק לשמים, וכאן פארק ירוק, פורח, ומוזיאון – אומרים לי כמה ממשתתפי המסע שלנו אל העבר המאוכזבים... אושוויץ-בירקנאו לא התאבנו לנצחים בצורתם מאז של שנאה, רצח - בית חרושת למוות. רוחו של הסבל ההוא מתמזג באופן מופלא עם חיי הטבע הנולדים מדי פעם מחדש ודורות אנשים.
אני גם לא עומדת לפניהם כ"מוזלמן" מורעב עם ראש מגולח ב"מדרגות", בסחבות רקובות וכפכפי עץ, נרטבת מגשם - מפוחדת, קפואה מקור, מעמידה בחוץ עירומה בכפור עז בזמן הסלקציה. המספר בתת-זרועי התחבא בשרוול האפודה המודרנית וכך גם כל היתר התחפר איפה שהוא באמצע בין האירועים והחובות השוטפים. העקבות של בירקנאו לא ניכרות מבחוץ. אני מוכרחה לתת להם לחוש, כדי שידעו על איזה אדמה הם דורכים, במה הם נושמים כאן מבעד לירוק והשלווה – את מה מסתירים הירק והשלווה הנוכחים. בי נותרו התמונה, טעם הלוואי, צלילים. לא מפריעים לי הירוק, השנים החולפות כדי להוציאם ממני, להחיותם ולמסור שוב ושוב. מספיק לי להביט על השער הזה, על פסי הרכבת, גדרי התיל, מגדלי הפיקוח, או לסגור את העיניים ולחשוב עליהם - והכל שלא קשור בהם מתגמד, הופך לא חשוב, נעלם. צומחת בי איזו עוצמה בלתי רגילה מתוך הזיכרונות האלה. העבר וההווה מתמזגים באחת ואני הקטנה-הגדולה תחת הכובד הענק הזה עם המתים - והחיים.
התחלתי לספר במגדל הפיקוח. אני האסירה היהודיה האפורה-נדונה למוות מבירקנאו, במקומו של הזקיף, אז אדון כל יכול לחיים ומוות ... ריצפת עץ, מראה רחב על המחנה, צריפים – ואותה תמונה בלתי נמחקת לפני עיניי, שלצעירים האלה העומדים מסביבי, אין מושג עליה. מבעד לדמעות האמיתיות ביותר שלא נתנות לעצירה התגלגלו לפניהם עכשיו פתאום התמונות האלו בשטף מלים הנקרעות מתוכי. הקשיבו, נשמו במה שסיפרתי להם, כאילו זה קרה עכשיו. הם קראו בתוכי, היו אתי, היו אני. לפתע ישבו על הרצפה כמו הפיל אותם כובד מלותי, התוכן שלהן. חבקו את ראשיהם בידיהם, בברכיהם. בעל כורחם חיו את המציאות ההיא, הפכנו קרובים כל כך, כל כך אנושיים ומבינים!
בסיכום רשמי המסע בווארשה אחדים אמרו שהיה להם קשה. ואיך צריך היה להיות? האם אני חייבת להרגיש אשמה על כך שהם בכו "בטיול" באושוויץ? אשמה על הדמעות שלי והדמעות שאני מעוררת? אשמה על סיפורי האינסופיים על האנשים שנמחקו מעל פני האדמה – נמחקו מהחיים?! על אותם ימים ולילות תופת, צעדים אחרונים, נשימות אחרונות?
אני חלק חי של כל אלה, כל זה נמצא בתוכי, גם כשאני צוחקת. האחרים, אלה שלא התנסו בכך, מוכרחים להכיר אותם ארועים. אני יודעת שרבים נרתעים מכך, שלא יכולים במובן מסוים, פוחדים. בנוסף מפריעים להם כאן הדשא הנוכחי, העצים, הפרחים שמכסים הזוועות עליהן שמעו או קראו. לי הם עוזרים. מחזירים לי את הדמעות הלבביות, האנושיות שאז התאבנו כאן.
אחר כך הייתה ארוחת צהריים ומפגש בלתי רגיל עם נוער פולני קתולי באודיטוריום של המרכז לדיאלוג באושווינצים OSWIECIM בהזמנתו והשתתפותו של מנהל המרכז. שיחה משותפת על משמעות אושוויץ היום, שירה וצחוק טוב של הפגת מתיחות, שהכניעו את הזרות. ופגישתי, כבר לא הראשונה מאז שנת 1986 עם עובדי המוזאון והמדריכים הפולנים אתם התידדתי במשך השנים - ופגישה מקרית, מדהימה עם קבוצת נוער גרמני שהקשיב בהתרגשות, כמו מוכה הלם לזכרונותי מהמחנה השמדה הזה והאחרים. התרגשותי לא הייתה פחותה משלהם. מעל הכל חשתי הוקרת תודה על כך שאני יכולה עוד להזכר בכל אלה ולספר לאנשים חופשיים כאדם חופשי שווה בין השווים באושוויץ, מיידנק וטרבלינקה 1996!
אבל האם באמת אנחנו יכולים להרגיש חופשיים במקומות האלה עם מטען אירועים ותוכן שכאלה?!
נכתב בפולנית ופורסם בכתב-העת "פרו ממוריה" מס. 6 שנת 1997 Pro-Memoria של מוזיאון הזכרון אושוויץ.
Prisoners of Auschwitz during the Liberation
Halina Birenbaum
Czy możemy się czuć naprawdę wolni?
(Z mojej pierwszej podróży z młodzieżą do Polski)
Brzezinka, lipiec 1943 – lipiec 1996
Wagon bydlęcy, upał, niemożliwa ciasnota, doprowadzające do szału pragnienie. Niekończące się godziny jazdy w pozycji siedzącej, jedynie dozwolonej pod groźbą rozstrzelania. Nieznana, bezkresna przestrzeń, pełna śmiertelnych zagadek. Tłoczące jak kamień pytanie: dokąd? Strzał w skroń kobiety za odważenie się uniesienia nieco ciała. Zapowiedź – odpowiedź. Paraliż wszelkich zmysłów. Złowrogie warknięcie po niemiecku wachmana, żołnierza Wehrmachtu: „wyrzucić trupa”! Nieodwołalna groza. Przeświadczenie, że nic już lepszego nie może czekać nigdzie, póki oni są na świecie.
Co to świat, kiedy – gdzie?!
Skrawek podłogi wagonu, ciało wtłoczone bezwzględnym rozkazem w rozkrok nóg siedzącej z tyłu kobiety, wlepione w moje własne ciało z nogami do przodu. Rzędy takie, rzędy. Uporządkowane, spocone, milczące. Napięcie wszystkich nerwów do nieprzytomności. Uporczywie dręcząca zagadka: dokąd?
Po dwóch dobach – stacja! Pociąg staje. Druty kolczaste, lampki elektryczne na drutach, kable i reflektory. „Wysokie napięcie, nie zbliżać się” – krótkie, jednoznaczne ostrzeżenie po niemiecku. Liczne wieże wartownicze, w niewielkich odległościach jedna od drugiej, wyzierające z nich karabiny maszynowe, bacznie obserwujący wachmani. Ponure bloki z cegieł. I brama. Nie ma odwrotu – nie istnieje wyjście! Wielki napis po niemiecku, nazwa obozu oraz dumne zdanie, że praca wyzwala. Przerażające słowo Auschwitz poznane już przedtem, dalekie dotąd, teraz jedyna rzeczywistość!
Znika ostatni strzęp nadziei na lepszy po Majdanku obóz, po jego drewnianych, jakby tymczasowych barakach, komorze gazowej i krematorium. Po nocy w tej komorze. Świat – znaczy ciasnota, obskurna przestrzeń za drutami kolczastymi, za tą szczelnie, na zawsze zamykającą się bramą. Raptowne przeistoczenie, utrata własnej postaci – narodziny w śmierci. Długi marsz. Przekleństwa, ordynarne wyzwiska, bicie kolbami karabinów, pejczem. Następna, nieznana nazwa przyoświęcimska, niby łagodnie brzmiąca: Birkenau, Brzezinka. Niskie, murowane baraki, chmury i błoto, miejscami rozdeptane bruzdy spękanej, zupełnie gołej ziemi.
Jakieś postacie niepodobne do nikogo, do niczego. Setki, tysiące! Zgolone głowy, zszarzałe, bezbarwne twarze, oczy ogromne, dzikie, zapadłe. Ciała okryte zmiętoszonymi łachmanami nie przypominającymi ludzkiej odzieży – za duże, za małe, cienkie, gnijące, cuchnące moczem, kałem – biegunką. Nogi w śmiesznie bezkształnych, ogromnych drewniakach, ohydne rany na ramionach, łydkach – wszędzie.
Jakieś numery wytatuowane na przedramionach i płócienne, przyszyte do odzieży na piersiach. Długi, wymalowany czerwoną farbą krzyż na plecach. Błoto grząskie, wstrętne, zdradliwe. Tonące w nim kościotrupy, gołogłowe, wyciągające ręce w rozpaczliwym, daremnym wołaniu w przeróżnych językach o pomoc. I drwiące okrzyki zmieszane z przekleństwem: „Du Muselmann, Schmuckstück! (Ty, Muzułman“, „Klejnot!”).
Brutalne pchnięcie padających na dno bagna z rąk jakichś porządnie odzianych, z odrośniętymi włosami, nie wychudzonych, rozmaitej rangi porządkowych w opaskach na ramieniu: Lagerkapo, Kapo, Aufseherin, Blockältester, Scheiberin, Stubendienst, Fleigerin...
Łaźnia w dużym, zimnym pomieszczeniu, tłok nagich ciał. Głód, pragnienie, nieprzemijający strach przed wszystkim, wiadomym i odgadywanym, niewyobrażalnym. Bicie, przezwiska, wyzywania po niemiecku,czesku, słowacku, polsku – czyli normalne przystrajanie w zauważone po drodze szmaty lub przedziwne pasiaki sztywne, twarde, chropowate. Drewniaki spadające z nóg, raniące nogi do krwi, uniemożliwiające chodzenie.
Niebo – chmura bezdenna, zawieszone ciężko nad tym wszystkim. Dym z wielkich, niewiarygodnych kominów z długich, niskich zabudowań przy drutach kolczastych. W jasny dzień dym przesłania nawet słońce, a ogień stamtąd oświetla koszmarnie noc. Okropny zapach wżera się nieustannie w nozdrza, gryzie oczy, gardło – mdli. Zapach palącego się mięsa. Nigdzie ździbła trawy, kwiatka, ani pisku ptaka. Gęsta szarość, zaduch, ciasnota – i ten ogień. Ogromny słup ognia i dym ulatujący w ciągle zachmurzone niebo. Z ludzi. Świat? Czy właśnie jego koniec, w tym miejscu, widziany na własne oczy, z bliska?
Przed blokami, rozsypany na ziemi, śmierdzący chlor, wewnątrz rzędy trzypiętrowych, mrocznych prycz po obu stronach ciemnych korytarzy i sterczące z nich w niesamowitym stłoczeniu zgolone głowy. Wrogie, umęczone i zawistne o odrobinę przestrzeni, łyk wody i powietrza, o łupinę kartofla, kęs chleba – oczy. Zapadłe lub nieludzko wybałuszone, o niedającym się określić wyrazie czy bez żadnego wyrazu. Zgaszone, martwe za życia.
Pokoik blokowej, naprzeciw pokoik sekretarki. Za drzwiami tego ostatniego, co dzień, na moment, największy skarb obozu – chleb w nikłych, głodowych porcjach, dzielony na wieczornym „Zähl Apel” przy pomocy pejczy, kijów, pięści i potoku ordynarnych słów w różnych językach.
Po wielogodzinnych, często kończących się stójkach apelowych, pęd tysięcznych tłumów do latryn i Waschraumów, do kranów z czerwoną od rdzy wodą. Wściekłe kłótnie i bijatyki o miejsce, o wszystko. Nienawiść, bezsilna złość, ciągłe napięcie, popychanie, wieczny strach – i ryk śmierci zagłuszający, czyhający zewsząd, na każdym kroku.
Deszcz, wiatr, ziąb lub prażący upał. Wciąż na dworze, wciąż w tych samych łachmanach zawszonych, porwanych, przemokłych do ostatniej nitki, do szpiku kości. Tyfus, dyzenteria, świerzb, wrzody ropne, szkorbut, gruźlica. Kompletne wychudzenie. Bezustanne kary za wymyślone winy, za nic. Gwizdki na apel (zegar życia), na selekcje, na śmierć do gazu, na spalenie; klęczenie w błocie, dwadzieścia pięć razów na gołe pośladki, powieszenie czy zwykłe wdeptanie w błoto.
Na zewnątrz rampa, szyny, pociągi. Panowie w zielonych mundurach, w wysokich butach z cholewami i z bronią oraz mężczyźni w pasiakach, drewniakach, o zgolonych głowach, odbierający transporty – ludzi do gazu. Z Polski i z całej Europy, a ich bagaże, góry bagaży do sortowania w „Kanadzie” i wysyłanie w towarowych, czystych wagonach – do Rzeszy.
Świat, przeogromny w swym przepastnym skłębieniu, w bezdennej męczarni. Świat – między tą bramą piekiekną, nieprzenikalną na zewnątrz, a naelektryzowanym ogrodzeniem kolczastych drutów, rzędami wieżyczek wachmanów z karabinami, wypatrujących wciąż swej ofiary. Świat śmierci, również za życia.Tkwiłam w nim od lipca 1943 roku do stycznia 1945. Bez prawa do życia nawet w tym piekle, bo byłam żydowskim dzieckiem, a te musiały umrzeć natychmiast. Jednak udało mi się zmylić panów Nowego Ładu. Ominął mnie wyrok. Powiedziałam, że mam nie 13, a 17 lat. Lekarz – kat, przeprowadzający selekcję, słysząc moją odpowiedź, ryknął po niemiecku: „pysk na czterdzieści!”, co było równie niebezpieczne. Bo trzynaście lat było za mało na prawo do życia, a czterdzieści za dużo... Ale przepuścił mnie, nie posłał do gazu.
****
W lipcu 1996 roku przyjechałam do Brzezinki z grupą młodzieży kibucowej z Izraela. Miałam przekazać tę przeszłość po hebrajsku urodzonym w dalekim, zamorskim kraju, słonecznym niemal przez cały rok. Miałam mówić o mrozach, śniegu, ogłoceniu ziemi i ludzi. Opowiadać o śmierci – młodym figlarzom, wesołym, sytym, na turystycznej wycieczce Tel-Aviv – Praga, Cieszyn, Kraków… Auschwitz-Brzezinka. Myślałam tylko jak być mocną, nie płakać, nie wzbudzać upokarzającej litości.
I znów…
Brama, napis o wyzwalającej pracy, wartownia, puste wieżyczki wartownicze, niewidzialne duchy wartowników w zielonych mundurach, skrzyżowanie szyn prowadzących do obozu. Cisza. Pochmurno, ale nie groźnie. Żadnych karabinów, gwizdków, krzyków, przekleństw, wyzwisk. W barwnym, letnim wystroju przestrzeń między rdzewiejącymi drutami kolczastymi z kiedyś. Porcelanowe przewodniki prądu elektrycznego popękane, obłamane, obojętne.
Puste, czyste bloki baraków – ponure, brunatne rzędy, milczące, stare, cuchnące wilgocią i jeszcze jakimś innym, dziwnym zapachem, łudząco przypominającym ten dawny, niesamowity – spalenizny. Świeża, soczysta trawa, kwiatki polne, głośny świergot ptactwa, normalne ludzkie głosy. Kroki, śpiew, modlitwy. Skrzyp otwierającej się i zamykającej się bramy, drzwi baraków. Słowa wypowiadane na głos lub szeptem w rozmaitych językach. Wciąż nadjeżdżające autokary zwiedzających, szeregi tablic i tabliczek kilkujęzycznych z wyrazami hołdu, pamięci, przestrogi-wyjaśnienia i upominania o wieczną pamięć.
Kwiaty zwiedzających, gdzieniegdzie hamowany z trudem śmiech młodzieży, bo to przecież było tak dawno temu!... Bo przecież wróciło życie, a oni urodzili się potem... Mają własne radości, własne smutki. Są nimi zaabsorbowani także w tym nieprawdopodobnym muzeum śmierci, w legendzie zaczarowanego parku i tkwiących w nim barakach z pustymi trzypiętrowymi pryczami, które zwiedzają na szkolnej wycieczce.
Przeszłość, straszne opowieści o niej są dalekie, niepojęte. Jeszcze bardziej niewyobrażalne właśnie tutaj pośród ruin krematoriów otulonych zielenią i ciszą, w których kiedyś palono ludzi za to, że byli Żydami, Cyganami, że byli tylko ludźmi. Nie zawodzą tu duchy zabitych, nie krzyczy spod ziemi ich krew, ich popioły. Wszystko okrywa swymi cudami natura. Otula jędrną zielenią, puszystym śniegiem, ogrzewa promieniami ciepłego słońca, zrasza i orzeźwia deszczami.
Tysiące nóg w drewniakach nie brnie i nie rozdeptuje tej ziemi oraz wszelkiego życia na niej. Dym nie zżera, nie przesłania nieba i słońca, nie zakaża, nie zabija zieleni, nie brudzi bieli śniegu. Ale też nie pędzą tu auta, nie świecą neony reklam, wystaw sklepowych... Jest to dziś miejsce-wspomnienie, upomnienie – głębi ludzkich serc i dobrych łez. Zrozumienia samego siebie, sensu bycia, przedziwnego oczyszczenia.
Trudno to wszystko pojąć i powiązać w tej przyozdobionej pięknem pór roku, ciszy i spokoju. Mnożą się pytania, poszukiwania, wyobrażenia lub chęć ucieczki od tych wspomnień. Studia wszelkiego rodzaju, historyczne, filozoficzne, dyskusje, kłótnie – bezczelne próby zaprzeczania.
- Myśleliśmy, że tu zastaniemy jakieś niebywałe cmentarzysko, miejsce inne niż wszystko na świecie, fantastyczny grób milionów krzyczący do nieba, a tu jest park zielony, kwitnący, i muzeum – mówią mi w rozczarowaniu niektórzy uczestnicy naszej wyprawy w przeszłość...
Auschwitz-Birkenau nie skamieniał jednak na wieki w ówczesnych kształtach nienawiści, mordu – fabryki śmierci. Duch tej męki zlewa się w cudowny sposób z odradzonym i wciąż na nowo odradzającym się życiem natury, pokoleń. Je też nie stoją przed nimi jako zagłodzony muzułman ze zgoloną w „schodki” głową, w zgniłych łachmanach, w drewnianych trepach, wymokła na deszczu – przerażona, zmarznięta, zsiniała od stania nago na dworze w siarczysty mróz podczas selekcji.
Mój numer na przedramieniu schował się pod rękawem modnej kurtki, no i ta cała reszta zaryła się gdzieś w środku wśród bieżących zdarzeń i obowiązków. Nie poznać na zewnątrz śladów Brzezinki-Auschwitz. Muszę dać im je odczuć, żeby wiedzieli po jakiej ziemi tutaj depczą, czym tu oddychają poprzez tę zieleń i ciszę, co one skrywają. We mnie pozostał ich obraz, posmak i dźwięki.
Nie przeszkadza mi ani ta zieleń, ani mijające lata, żeby je wciąż na nowo wydobywać z siebie, ożywić i przekazać. Wystarczy spojrzeć na tę bramę, szyny, druty kolczaste, wieżyczki, czy tylko zamknąć oczy i pomyśleć o nich – a wszystko, co nie jest z tym ściśle związane, maleje, staje się nieważne, zanika. Narasta we mnie od tych wspomnień jakaś potęga. Przeszłość i teraźniejszość zlana w jedno i ja mała-wielka pod tym ogromnym ciężarem. Z martwymi – i żywymi.
****
Zaczęłam opowiadać na wieży wartowniczej. Ja, szara, żydowska więźniarka-skazaniec Birkenau w miejscu postena, wszechmogącego wówczas pana naszego życia i śmierci. Drewniana podłoga, rozległy widok na obóz, na baraki – i ten niezatarty obraz przed moimi oczami, o którym ci młodzi, stojący wokół mnie nie mają pojęcia. Poprzez najprawdziwsze, niehamowane łzy roztoczyły się teraz niespodziewanie te obrazy przed nimi w potoku wyrywających się z moich wnętrzy słów.
Słuchali. Oddychali tym, co im opowiadałam, jakby się to działo teraz. Czytali we mnie, byli ze mną, byli mną. Przysiedli raptem na podłodze, jak powaleni ciężarem moich słów, ich treścią. Wtulili głowy w ręce, między kolana. Wchłaniali mimo woli ową rzeczywistość. Staliśmy się sobie tacy bliscy, tacy ludzcy i rozumiejący!
Przy podsumowaniu wrażeń, w Warszawie niektórzy powiedzieli, że było im ciężko. A jak powinno być? Czy mam się czuć winna, że płakali na „wycieczce” w Auschwitz? Winna łez własnych i tych, które wzbudzam? Winna moich nieskończonych opowieści o ludziach zgładzonych z powierzchni ziemi, wykreślonych z życia? O owych piekielnych dniach i nocach, ostatnich krokach, oddechach?
Jestem tego żywą cząstką, to wszystko jest we mnie, nawet gdy się śmieję. Inni, ci, którzy tego nie zaznali, muszą poznać te dzieje. Wiem, że wzbraniają się, że w pewnym sensie nie mogą, boją się. Na dodatek przeszkadza im obecna trawa, drzewa i kwiaty, które przesłaniają usłyszane lub przeczytane okropności. Mnie pomagają. Zwracają mi serdeczne, ludzkie łzy, które tutaj wtedy skamienialy. Świadomość zwycięztwa życia nad śmiercią!
Potem był gościnny obiad i niezwykłe spotkanie z polską, głęboko religijną młodzieżą katolicką w audytorium Centrum Dialogu w Oświęcimiu na zaproszenie i przy udziale dyrektora. Wspólna rozmowa o sensie i znaczeniu tego miejsca, śpiew i kojący, dobry śmiech odprężenia, a zarazem pokonania obcości. Moje, już nie pierwsze spotkanie z zaprzyjaźnionymi od szeregu lat pracownikami Muzeum oraz niesamowite, przypadkowe spotkanie z grupą młodzieży niemieckiej, która w wielkim zaszokowaniu i przejęciu wysłuchała moich wspomnień z tego i z innych miejsc zagłady. Moje własne wzruszenie było nie mniejsze. Ale także wdzięczność, że mogę jeszcze po tylu latach to wspominać i opowiadać wolnym ludziom jako równy równym, wolny człowiek w Auschwitz, na Majdanku, w Treblince!
Ale czy naprawdę możemy czuć się wolni, w tych miejscach z tym ładunkiem niesamowitych zdarzeń i treści?!
Pro Memoria Nr 6 Biuletyn Informacyjny Państwowego Muzeum 1997
Last updated on January 26th, 2006