Halina Birenbaum: Auschwitz, 70th Anniversary Of the Liberation 27.1.2015

Auschwitz is a place that used to be unknown, that my father used to scare us with in the Warsaw ghetto, that we would all be sent there – because my brother used to copy articles for the underground newspaper. I was eleven years old at the time and two years later, for me and hundreds of thousands of other Jews and people of different nationalities, this place became the only reality, a bottomless pit of hell that it was impossible to get out of.

All around us, electric barbed wire, rows of grim barracks, stinking mud with some figures desperately miring through it, you cannot tell if they are women or men, if they are old or young. This disgusting mass of people in lousy wet rags with numbers, shaven heads, bulging eyes in grey bony faces, with legs like sticks, wearing huge muddy clogs. Nothing reminding you of anything remotely human, known and familiar. The abyss of fall and unimaginable torment. Hunger, wounds, ulcers, dysentery, diseases which here mean an immediate and merciless death sentence in the gas chamber. Verbal and physical abuse, sophisticated torture and death penalty everywhere, for anything and everything.

You are here in order not to be anywhere in this world soon, to die trampled in this mud, covered with excrements and blood from beating. All this with nature’s approval used by the oppressors, in rain, snow, gusty winds and freeze. Labor beyond one’s strength and German songs that the columns of the almost dead had to sing, marching rhythmically to labor, from which not everybody would come back alive. And also, like a mockery, the 2 accompaniment of a German band when leaving for labor and when coming back.

On our way, close contact with columns marching to gas chambers passing nearby. Sometimes they would ask us: “How far is it to a Jewish colony?” because I need to feed my children… Column of fire reaching the sky, thick black smoke from the Nazi “colony” for Jews and piles of clothes of the murdered, sent to the Reich after disinfection. During Christmas, on one side of the camp there was a tall, colorful Christmas tree and opposite, on the other side of the camp – there was fire, fire of gassed human bodies burnt, and trains on the ramp, trains and trains… with more victims, their luggage!...

I was there, so very much there! I was trapped there for two years, the alien to myself in the sudden transformation of hell, an illegal in Auschwitz – a Jewish child that is to go to gas immediately!

Countless times, I was dying, freezing with fear, pain, stress of selection, watching the torment and agony of my fellow female prisoners, my neighbors from overcrowded bunks, who shared the same fate in this indescribable, endless horror, where every minute was a century and an imploring question: will there be another one? Once during a long standing roll call, when the sun was shining and they were not beating us, a pathetic thought flashed across my mind, that they will finally burn me in this fire from the crematorium behind the wires and I will never experience the kiss of love like those that I had been reading about in books in the ghetto in Warsaw before the Auschwitz era… At the age of fourteen, one has those important, supposedly deathbed, ideas and worries.

I lived to see the demolishing of gas chambers and the effacing of traces of crime by the rulers of this hell. Every morning, before Kommandos left for work, we had to remove the logs from under the crematorium. Now, the Nazis were starting fires, not to burn people any more, but to burn documents before they would lead columns of male and female prisoners for the Death March. I remember that my arm was incapacitated at the time because I was shot by an SS guard from the tower on New Year’s Day 1945. The guard aimed at my heart but he missed and “only” my nerve was damaged, incapacitating my arm…

I was liberated by the Russians on May 3, 1945 in Neustadt-Glewe, in the last of two camps in Germany. I lived to see the defeat of those executioners. It was something my mother dreamed of out loud before I was taken away from her and she was burnt at Majdanek.

It is all fresh in my memory and when I am telling you this, I am living those facts again, all that inhuman and superhuman that you breathed in Auschwitz every single day and night for long months and years. The people who were tortured here, mostly Jews, but not only, not even their names remained. All that remained are ashes scattered by the wind as if they had never existed! For me, this is the greatest debt of passing on this memory about their torment, the desire to live, hopeless struggle to survive in their last-ditch effort, only to tell the world about this!

This overwhelming daily terror that I was stuck in and growing up to death, at the age of 10 and 15, it still transports me back to all those places and names together with the pain and longing for loved ones murdered there. I must admit that even if I could, I would rather not forget all that. In my memories only can I be with my loved ones and feel their absent presence next to me. Because even their photos were burnt. Through these images of the Holocaust, etched deep in my mind forever, I can deeply understand the current reality and I can tell right from wrong, unjust, dangerous. Be instinctively vigilant, immediately recognize the evil lurking nearby, warn.

These memories do not allow me to accept the thought that people in the world do not know, are not able to understand – as I still hear it with genuine pain from many of them – what Auschwitz was, what life is for the human being, his own life and the life of his loved ones, the life of his nation, threatened by violence and taken away by all possible means for the sake of cruel theories, hate for the different, lust for power over the others and seizing their belongings. The escape from these memories, reluctance towards them, the fear of reminding, blatant denial of the Holocaust, all that terrifies me, I feel outraged because I know what kind of hell all that can turn into and develop if nobody objects.

The evil of Auschwitz, unacknowledged, unfathomable, flickers peacefully and is reborn in the growing terror, antisemitism, racism, up to the public, unpunished beheading of people in front of the eyes of the whole world just because they are different. I answer myself – often stupefied because of what is now happening around us – that if Auschwitz could have come into being and functioned legally and unpunishedly for years, then the worst is possible. And one cannot be surprised with anything, but one must recognize early enough, explicitly oppose and hedge up the way to further tragedies, lawlessness and crimes.

The Auschwitz-Birkenau State Museum has a great contribution to this crucial issue of understanding and warning – its management, numerous dedicated employees, who during all these years of extremely difficult, strenuous work protect testimonies, documents, remains of documents, record the memories of the victims, eyewitnesses, pass on to millions of visitors from all around the world the knowledge about the people and the life in long-term extreme situations on the verge of death: about human strength of will, the power of friendship, hope and perseverance in the hardest living conditions.

I would like to thank from the bottom of my heart to the management of the Museum and to all of you who are gathered here today for this great privilege of participating in the commemoration of the 70th anniversary of the liberation of Auschwitz. This day is so important for me personally, as I am just an average inmate, former prisoner of the Auschwitz-Birkenau camp number 48693 with a death penalty for my Jewish origins and my young age.

I would like to thank for this sense of momentous significance and the greatest human heart-touching emotion in this place, which used to be so horrifying.

אושוויץ, מקום שפעם לא היה מוכר ואבא שלי הפחיד אותנו בגטו וארשה שבגלל העתקת ידיעות לעיתון המחתרתי על ידי אחי ישלחו את כולנו לשם. הייתי אז בת 11 ושנתיים מאוחר יותר המקום הזה הפך בשבילי כמו גם בשביל מאות אלפי יהודים ובני עמים אחרים מציאות יחידה, תהום של גהנום ללא תחתית ושום אפשרות להיחלץ ממנו.

מסביב גדרות תיל מחושמלים, שורות צריפים עגומים, בוץ מסריח בו טובעים בייאוש דמויות משונות שלא ניתן לזהות אם זה נשים או גברים, זקנים או ילדים? מסה של אנשים ללא צבע, המעוררים גועל לבושי סמרטוטים ממוספרים ומלאי כינים, ראשיהם מגולחים, עיניהם בולטות בפניהם האפורים, הרזים, רגליהן הדקות כמו מקלות דבוקות לתוך הנעלים הענקיות מרוחות בבוץ. כלום לא דומה למה שידוע ומוכר. תהום של נפילה וסבל ללא תיאור. רעב, פצעים מוגלתיים, מחלות, שלשולים אשר כאן הם מהווים גזר דין מוות מיידי ללא רחמים בתאי הגז.

קללות, גידופים גסים, מכות, עינויים אכזריים מתוחכמים על כל דבר ועל לא כלום.

נמצאים כאן כדי, שמהר ככל האפשר, לא להיות בכלל בעולם הזה, כדי למות דחוסים לתוך הבוץ, מרוחים בצואת השלשולים ובדם ממכות. וכל זאת מלווה בפלאי טבע המנוצלים על ידי התליינים: גשמים, שלגים, רוחות סוערות, כפור או שמש לוהטת. עבודה מפרכת מעל הכוחות ופקודות הווכמנים הנאצים לטורי אסירים המתים למחצה לשיר שירים גרמנים בצעדה קצבית לעבודה ממנה לא כולם חוזרים בחיים. ועוד כמו ללעג מנגנת תזמורת בשער המחנה ביציאה לעבודה ובחזרה! בדרך משתפשפים מקרוב בטורים המובלים לתאי הגז. לפעמים שאלו כמה רחוק עוד למושבה יהודית כי צריך להאכיל את הילד? עמוד אש עד לשמיים, עשן סמיך שחור מאותה "מושבה יהודית" של הנאצים והרים של בגדים אחרי הנרצחים שנשלחים אחרי מיון וחיטוי לרייך הגרמני. בחג המולד בקצה אחד של המחנה עץ אשוח מאיר צבעוני –

ובקצה השני ממול אש ועשן מאלפי גופות של הנרצחים והנשרפים - ועל הרמפה רכבות, רכבות מלאות בקורבנות הבאים בתור למוות וערימות המטענים שלהם.

הייתי שם, כל כך נורא הייתי שם! כלואה במשך שנתיים, זרה כבר לעצמי בתוך ההתהוות הפתאומית של התופת, בלתי לגאלית באושוויץ - ילדה יהודיה שחייבת ללכת לגז מיד. אין ספור פעמים מתתי שם מכאב, פחד,מתח הסלקציות, במראה העינויים וגסיסה של אסירות אחרות, שכנות לדרגשים המוצפים, שותפות לגורל בתוך האימה שלא לתיאור ולא סוף כאשר כל דקה היא נצח, תחינה - שאלה האם תהיה עוד הבאה אחריה? פעם, בזמן העמידה הארוכה במפקד ספירה שבדיוק האירה השמש ואיש לא הרביץ, עברה בראשי מחשבה מלאת צער שישרפו אותי בסוף באש הזאת ולא אדע אפילו נשיקה מאהוב שעל כזאת קראתי בספרים בגטו וארשה מלפני תקופת אושוויץ... גיל ה-14 כפי הנראה יש לו רעיונות חשובים כביכול ודאגות כאלה שלפני המוות...

זכיתי להגיע ליום בו הרסו את תאי הגז ומחיקת עקבות הרצח למיניהם על ידי שליטי הגרמנים של הגהנום הזה. נאלצנו בכל בוקר לפני היציאה לעבודה לפנות בולי עץ מהערימות ליד הכבשנים. הנאצים הדליקו בזמן הזה מדורות אש לא עוד כדי לשרוף אנשים אלא כדי לשרוף את המסמכים לפני הוצאתם את האסירות והאסירים לצעדת המוות. הייתה לי אז יד משותקת מירייה של ווכמן סס ממגדל פיקוח ביום ראשון לשנה החדשה 1945. בכל זאת הירייה המכוונת ללב החטיאה והכדור "רק" פגע לי בעצב ושיתק את ידי.

שוחררתי על ידי הרוסים ב-3 למאי 1945 במחנה השני בשטח גרמניה נוישטאד גלבה. זכיתי לראות את את תבוסת התליינים, דבר שכל כך חלמה עליו אמי לפני שקרעו אותה ממני ושרפו אותה במיידנק.

הכול תמיד טרי בזיכרוני וכאשר אני מספרת על כך אני פשוט חיה מחדש את האירועים והעובדות, את כל הבלתי אנושי והעל אנושי בהם נשמנו באושוויץ ימים ולילות במשך חודשים ארוכים ושנים. האנשים שעונו כאן למוות, היהודים ברובם, אבל גם בני עמים אחרים לא נותרו מהם אפילו שמותיהם רק עפר מפוזר ברוח כמו לא היו אף פעם בעולם! בשבילי החוב הגדול ביותר להעביר את זיכרון הסבל שלהם, את השקיקה לחיות, מאבקם עד שארית כוחותיהם חסרי התקווה להינצל, כדי לפחות לספר לעולם!

גודל האימה היומיומית בה הייתי כלואה וצמחתי לתוך המוות מגיל עשר עד חמש עשרה מעביר אותי כל הזמן לאותם שמות ומקומות ביחד עם הכאב והגעגועים לכל יקירי שהושמדו שם. אני מודה שכלל לא הייתי רוצה לשכוח גם אם זה היה אפשרי. בזיכרונות האלה בלבד אני יכולה איכשהו להיות עם היקרים לי ביותר, להרגיש את נוכחותם הלא קיימת לידי. כיון שגם את התמונות שלהם הנאצים שרפו. מבעד לתמונות משנות השואה החרוטות בי לתמיד אני מסוגלת להבין לעומקה את המציאות העכשווית הזורמת, להבחין מה טוב ומה רע, מה פוגע וגורם עוול. להיות דרוכה אינסטינקטיבית, לזהות מיד את הרוע האורב ולהזהיר בפניו. הזיכרונות האלה לא מרשים לי להשלים עם המחשבה שאנשים בעולם לא יודעים, לא מסוגלים לתאר לעצמם, כפי שאני שומעת תכופות בכאב אמיתי מרבים – את מה שהיה אושוויץ, מה בשביל האדם החיים שלו ושל יקיריו, של עמו תחת סכנת ההשמדה, חיים הנקרעים בכל מיני דרכים וצורות בשם תיאוריות רצחניות, שנאה לאחר, שקיקה לשלוט באחרים ולקחת את רכושם. בריחה מהזיכרונות האלה, אי רצון, פחד מלהזכיר, הכחשה מחוצפת של השואה מקוממים אותי ומפחידים, כי אני יודעת לאיזה התחלת הגהנום הם שוב יכולים להפוך ולהתפתח בגלל חוסר התנגדות.

הרוע של אושוויץ שלא מוכר בכל עומקו ממשיך לו לבעור וקם לתחייה בטרור המתגבר, באנטישמיות, גזענות עד לעריפת ראשים של בני אדם לעיני כל העולם רק בשל כך שהם אחרים.

אני עונה לעצמי מאובנת תכופות ממה שקורה סביבנו – שאם יכול היה לקום ולפעול באופן רשמי, ללא עונש במשך שנים מקום כמו אושוויץ אז כל דבר הגרוע ביותר הוא אפשרי ואין להתפלא משום דבר. חייבים רק לזהות את הרוע בזמן ולהתנגד לו חד משמעית, לסגור את הדרך להמשך הטרגדיות, הפקרות ורציחות.

Auschwitz, miejsce kiedyś nieznane, którym mój ojciec straszył w gettcie warszawskim, że nas wszystkich tam wyślą za przepisywanie przez mojego brata materiałów do gazetki konspiracyjnej. Miałam wówczas 11 lat, a dwa lata później stało się to Miejsce dla mnie, jak i dla setek tysięcy Żydów oraz ludzi innych narodowości, jedyną rzeczywistością, otchłanią piekła bez dna i bez żadnej możliwości wydostania się z niego. Wokoło naelektryzowane druty kolczaste, rzędy ponurych baraków, cuchnące błoto, w którym grzęzną rozpaczliwie jakieś postacie, nie wiadomo czy to kobiety, czy mężczyźni, starzy czy dzieci? Odrażająca, bezbarwna masa ludzka w przemokłych, zawszonych łachmanach z numerami, ogolonymi głowami, wypukłymi oczami w szarych, kościstych twarzach, o cienkich jak patyki nogach wlepionych w wielkie zabłocone drewniaki. Nikt i nic nie podobne do tego co minimalnie ludzkie, wiadome i znane. Przepaść upadku i niewyobrażalnej męki. Głód, rany, wrzody, dezynteria, choroby, które tutaj oznaczają niezwłoczny, bezlitosny wyrok śmierci w komorze gazowej. Przekleństwa, ordynarne wyzwiska, bicie,wymyślne tortury, kary śmiertelne na każdym kroku, za byle co i za nic. Jest się tutaj, aby czym prędzej nie być w ogóle na tym świecie, umrzeć wdeptanym w to błoto, wysmarowanym biegunką i krwią od pobicia. Wszystko przy aprobacie natury wykorzystywanej przez oprawców, deszczy, śniegu, porwistych wiatrów, mrozów. Praca nad siły i nakazany przez esemanów kolumnom półtrupów śpiew niemieckich piosenek w rytmicznym marszu do roboty, z której najczęściej nie wszyscy wracają żywi. I jeszcze, jak na urągowisko, orkiestra przy wyjściu do pracy i powrocie. Po drodze bliskie ścieranie się z kolumnami prowadzonych do komór gazowych. Nieraz pytali, jak daleko do kolonii żydowskiej, bo trzeba nakarmić dziecko... Słup ognia do nieba, czarny gęsty dym z tej nazistowskiej "kolonii" dla Żydów, i góry odzieży po pomordowanych, wysyłane po dezynfekcji do Rzeszy. W Boże Narodzenia z jednej strony obozu wysoka, kolorowa choinka, a na przeciw, z drugiej strony obozu ogień z zagazowanych i palonych ciał ludzkich, a na rampie pociągi, pociągi następnych ofiar, ich bagaże!...

Byłam tam, tak strasznie byłam! Uwięziona przez dwa lata, obca już samej sobie w tym nagłym przeobrażeniu piekła, nielegalna w Auschwitz - żydowskie dziecko, które ma natychmiast iść do gazu!

Niezliczoną ilość razy umierałam, zamierałam ze strachu, bólu, napięcia selekcji, w widoku mąk i konania innych więźniarek, moich sąsiadek z przetłoczonych nar, towarzyszek losu w tej grozie nie do opisania, bez końca, gdy każda chwila była wiekiem oraz błagalnym pytaniem czy jeszcze będzie następna? Raz nawet podczas długiej stójki na apelu, gdy akurat świeciło słońce i nikt nie bił, przemknęła mi przez głowę żałosna myśl, że spalą mnie w końcu w tym ogniu z krematorium zza drutów i nawet nigdy nie zaznam miłosnego pocałunku, o jakich czytałam w książkach w getcie w Warszawie sprzed epoki Auschwitz... Czternaście lat ma swoje ważne, rzekomo przedśmiertelne pomysły i troski.

Ocalałam. Doczekałam zburzenia komór gazowych i zacierania śladów zbrodni przez władców tego piekła. Musiałyśmy co rano przed wyjściem komand do pracy wynosić kłody drzewa spod krematorium. Hitlerowcy rozpalali teraz ogniska już nie by palić ludzi, a dokumenty przed wyprowadzeniem kolumn więźniarek i więźniów na Marsz śmierci. Miałam wtedy bezwładną rękę od postrzelenia przez esemana z wieżyczki wartowniczej pierwszego dnia Nowego Roku 1945. Jednak strzał skierowany w serce chybił, kula trafiła mnie w cztery inne miejsca i "tylko" uszkodziła nerw, obezwładniając rękę...

Zostałam wyzwolona przez Rosjan 3 maja 1945 roku w Neustadt Glewe, w ostatnim z dwóch obozów na terenie Niemiec. Dożyłam klęski tych katów, o czym tak bardzo marzyła na głos moja matka, zanim ją ode mnie oderwali i spalili na Majdanku.

Wciąż jest to wszystko świeże w mojej pamięci, a gdy opowiadam, po prostu przeżywam na nowo te zdarzenia, fakty, to wszystko nieludzkie i nadludzkie, czym się oddychało w Auschwitz dniami i nocami w ciągu długich miesięcy i lat. Zamęczeni tu ludzie, przeważnie Żydzi, ale nie tylko, po których nawet nie zostały ich imiona, a jedynie popioły rozsiane wiatrem, jakby ich nigdy nie było na świecie! Dla mnie to największy dług przekazywania pamięci o ich mękach, upragnieniu życia, beznadziejnych zmaganiach o życie do ostatka sił, by choć opowiedzieć światu!

Ogrom codziennej grozy, w której tkwiłam i wyrastałam w śmierć, mając lat 10 i 15, przenosi mnie wciąż do tych miejsc i nazw wraz z bólem i tęsknotą do moich najbliższych tam straconych. Przyznaję, że wcale nie chciałabym niczego zapomnieć, nawet gdyby to było możliwe. W tych wspomnieniach jedynie mogę być w jakiś sposób z moimi najdroższymi, czuć ich nieistniejącą obecność obok siebie. Bo nawet ich zdjęcia spalili. Poprzez te obrazy wyryte we mnie na zawsze z lat Holokaustu, potrafię rozumieć dogłębnie bieżącą rzeczywistość, rozpoznawać co dobre, co złe, co krzywdzące, niebezpieczne. Być instynktownie czujną, rozpoznawać natychmiast czające się zło, ostrzegać. Wspomnienia te nie pozwalają mi pogodzić się z myślą, że ludzie na świecie nie wiedzą, nie potrafią pojąć - jak słyszę ciągle z prawdziwym bólem od wielu - czym był Auschwitz, czym jest dla człowieka życie własne i jego najbliższych, jego narodu, zabronione przemocą i wydzierane wszelkimi sposobami w imię zbrodniczych teorii, nienawiści do innego, żądzy władzy nad innymi oraz zagarniania cudzego dobytku. Ucieczka od tych wspomnień, niechęć do nich, strach przed przypomnieniem, bezczelne zaprzeczenia Holokaustu oburzają mnie, przerażają, bo wiem, w początek jakiego piekła mogą się znów zamienić i - przy braku sprzeciwu - rozwijać.

Zło Auschwitz nieuświadomione, nie zgłębione, tli się spokojnie i odradza w narastającym terrorze, antysemityzmie, rasizmie, aż do publicznego, bezkarnego ścinania ludziom głów na oczach całego świata, z tego tylko powodu, że są inni. Sama sobie odpowiadam często osłupiała tym co się dzieje teraz wokół nas, że jeśli mógł zaistnieć i działać w ciągu lat legalnie, bezkarnie Auschwitz, to wszystko co najgorsze jest możliwe, i nie można się dziwić niczemu, ale trzeba rozpoznawać w czas, przeciwstawiać się jednoznacznie i zagradzać drogę dalszym tragediom, bezprawiu i zbrodniom.

Wielki wkład ma w tej ważnej sprawie zrozumienia i przestrogi Muzeum Auschwitz Birkenau - jego dyrekcja, liczni, oddani pracownicy, którzy w ciągu tych wszystkich lat nad wyraz trudnej, mozolnej pracy, przechowują świadectwa, dokumenty, szczątki dokumentów, uwieczniają wspomnienia ofiar, naocznych świadków, przekazują milionom zwiedzających z całego świata wiedzę o życiu i ludziach w długotrwałych krańcowych sytuacjach na krawędzi śmierci. O sile woli człowieka, potędze przyjaźni, nadziei i wytrwałości w najcięższych warunkach bytu.

Pragnę podziękować z całego serca dyrekcji Muzeum i Wam wszystkim zebranym dziś tutaj za zaszczyt uczestnictwa w tej wielkiej uroczystości 70 rocznicy wyzwolenia Auschwitz, tak ważnej dla mnie osobiście, byłej, szarej więźniarki Auschwitz-Birkenau numer 48693 z wyrokiem śmierci za swe żydowskie pochodzenie i za swój dziecinny wiek. Podziękować za poczucie podniosłości i największego ludzkiego wzruszenia w tym, wtedy tak straszliwym, miejscu.

Auschwitz, ein einstmals unbekannter Ort. Im Warschauer Ghetto erschreckte uns Vater damit, dass wir alle dort landen werden, für die Texte, die mein Bruder für die konspirative Zeitung abschrieb. Ich war damals elf Jahre alt und zwei Jahre später wurde dieser Ort für mich und für Hunderttausende Juden sowie Menschen anderer Nationalitäten zur einzigen Wirklichkeit, zum bodenlosen Schlund der Hölle, ohne jede Möglichkeit ihm zu entrinnen: Rundherum Stacheldraht unter Strom, Reihen düsterer Baracken, übel riechender Schlamm, in dem irgendwelche Gestalten verzweifelt stampfen. Sind es Frauen oder Männer, Greise oder Kinder? Abstoßende farblose Menschenmassen in durchnässten, verlausten Lumpen, mit Nummern, mit kahl rasierten Köpfen, abstehenden Augen in grauen knochigen Gesichtern, auf dürren Beinen wie zwei Stöcke in riesigen schlammigen Holzlatschen. Niemand und nichts ähnelt im Geringsten Menschlichem und Wohlvertrautem. Ein Abgrund des Verfalls und unvorstellbaren Elends. Hunger, Wunden, Geschwüre, Ruhr, Krankheiten, die hier ein rasches, mitleidloses Todesurteil in der Gaskammer bedeuten.

Flüche, beleidigende Beschimpfungen, Prügel, grausam ausgefeilte Folter, tödliche Strafen überall, egal wofür und grundlos, für nichts. Man ist hier, um so bald wie möglich nicht mehr auf der Welt zu sein, um im Schlamm zertreten, mit Durchfall verschmiert, blutig geschlagen zu sterben. Und die Folterer missbrauchen dabei die Natur, den Regen, den Schnee, die stürmischen Winde, den Frost.

Die Arbeit übersteigt die eigenen Kräfte und die SS-Leute befehlen den Kolonnen von Halbtoten, deutsche Lieder zu singen beim rhythmischen Marsch zur Arbeit, von der meist nicht alle lebendig zurückkehren. Und dazu noch zum Hohn spielt ein Orchester beim Gang zur Arbeit und zurück. Unterwegs gibt es dichte Berührung mit Kolonnen zur Gaskammer. Manchmal fragt jemand, wie weit es noch ist bis zur jüdischen Kolonie, weil das versteckteKind gefüttert werden muss.

Feuersäule steigt zum Himmel und schwarzer dichter Rauch kommt aus dieser „Nazi-Kolonie“ für Juden. Berge von Kleidung der Ermordeten werden desinfiziert und in das REICH geschickt. Zu Weihnachten steht an einem Rand des Lagers ein hoher bunter Weihnachtsbaum und gegenüber, auf der anderen Seite des Lagers, lodert ein Feuer aus vergasten, noch brennenden menschlichen Körpern. Auf der Rampe stehen Züge, Züge mit den nächsten Opfern und ihr unzähliges Gepäck! ...

Ich war dort, mit mir das Erschrecken! Zwei Jahre lang gefangen, sich selbst eine Fremde in dieser unvorstellbaren Inkarnation der Hölle, „illegal“ in Auschwitz – ein jüdisches Kind, das doch sofort ins Gas gehörte! Unzählige Male starb ich, erstarb aus Angst, Schmerz, Anspannung der Selektion wegen, beim Anblick der Qualen und des Sterbens anderer Gefangener. Meine Nachbarinnen auf überfüllten steinernen Pritschen, Schicksalsgenossen in diesem unbeschreiblichen Grauen ohne Ende, als jeder Moment ein Jahrhundert lang dauerte und von der bangen Frage begleitetet war, ob es den nächsten Moment noch geben würde.

Irgendwann, beim langen Stehen auf dem Appellplatz, als einmal die Sonne schien und niemand uns schlug, ging mir der traurige Gedanke durch den Kopf, dass ich im Feuer des Krematoriums hinter dem Drahtzaun verbrennen könnte, ohne je einen Liebeskuss erlebt zu haben, von welchem ich im Ghetto in Büchern gelesen habe, in Warschau vor der Auschwitz-Epoche… Mit vierzehn Jahren hat man ja noch ganz wichtige, vor dem Tod zu erfüllende Einfälle und Sorgen.

Ich habe überlebt, erlebte die Zerstörung der Gaskammern und das Verwischen der Spuren durch die Herrscher dieser Hölle. Jeden Morgen, bevor die Kommandos zur „Arbeit“ gingen, mussten wir unter dem Krematorium gestapelte Baumstämme heraustragen. Die Nazis entzündeten jetzt Feuer, nicht um Menschen, sondern um Dokumente zu verbrennen, bevor die Kolonnen weiblicher und männlicher Gefangener auf den Todesmarsch geschickt wurden. Ich hatte damals einen gelähmten Arm von dem Schuss, den ein SS-Bewacher am ersten Neujahrstag 1945 vom Wachturm abfeuerte. Der Schuss war auf das Herz gerichtet, verfehlte aber sein Ziel. Ich wurde an vier anderen Stellen getroffen. Die Kugel hat „nur“ einen Nerv beschädigt, wovon der Arm gelähmt wurde…

Nach dem endlos langen Todesmarsch wurde ich am 3. Mai 1945 in Neustadt Glewe, dem letzten von zwei Lagern auf dem Gebiet Deutschlands, von Russen befreit. Ich erlebte die Niederlage dieser deutschen Henker, die meine Mutter so sehr und laut ersehnt hatte, ehe sie von mir fortgerissen und in Majdanek verbrannt wurde.

In meiner Erinnerung ist das alles noch frisch und wenn ich es erzähle, erlebe ich gleichsam von Neuem jene furchterregenden Dinge, diese selbst gesehenen und selbst gehörten Tatsachen, all das Unmenschliche und Menschliche, das man in Auschwitz ein- und ausatmete, Tag und Nacht im Verlauf langer Monate und Jahre. Gefolterte Menschen, meistens Juden, aber nicht nur, von denen nicht mal die Vornamen geblieben sind, nur vom Wind verwehte Asche, als hätte es sie auf der Welt nie gegeben!

Für mich ist es die höchste Verpflichtung, die Erinnerung an ihr Leid weiterzugeben, das Gedenken an ihren Lebensdurst, an ihr hoffnungsloses Greifen nach Leben bis zu den letzten Kräften, es wenigstens danach der Welt zu erzählen! Die Unermesslichkeit täglichen Grauens, in dem ich steckte und todgeweiht aufwuchs, es im Alter von 10 bis 15 Jahren durchlitt, trägt mich immer wieder zu diesen Namen und Orten – Treblinka, Majdanek, Auschwitz – voller Schmerz und Sehnsucht nach meinen Liebsten, die dort ermordet wurden. Ich gestehe, dass ich nichts vergessen möchte, selbst wenn es möglich wäre. Nur in diesen Erinnerungen kann ich irgendwie mit meinen mir Teuersten sein, ihre nicht mehr lebendige Gegenwart neben mir spüren. Denn selbst ihre Fotos haben sie verbrannt.

Durch diese Bilder aus den Jahren des Holocaust, die in mir für immer eingraviert sind, kann ich die gegenwärtige Wirklichkeit tief begreifen. Das Gute und das Böse voneinander unterscheiden, das Verletzende, Gefährliche. Intuitiv wachsam sein, sofort das kriechende Böse erkennen, davor warnen. Diese Erinnerungen erlauben mir nicht, den Gedanken zuzulassen, dass es auf der Welt immer noch Menschen gibt, die nicht wissen und nicht begreifen können, was Auschwitz gewesen ist: Dass sie nicht verstehen können, was für einen Menschen das eigene Leben und das seiner Liebsten bedeutet und was es heißt, wenn das Recht auf Leben einem ganzen Volk mit Gewalt verboten, entsagt, mit allen Mitteln entrissen wird – im Namen verbrecherischer Theorien des Hasses auf andere, der Gier nach Macht über andere und des Raubs fremden Eigentums.

Ein Fliehen vor diesen Erinnerungen oder gar ein Unwille und eine Furcht sich zu erinnern, die unverschämte Leugnung des Holocaust empören und erschrecken mich zugleich, weil ich weiß, dass dieses Sträuben der Anfang der Hölle sein kann, die bei fehlendem Protest aufflammt. Wenn das Böse von Auschwitz nicht bewusst gemacht, das Wissen darüber nicht tief genug verankert wird, glimmt es ganz ruhig weiter und erwacht als zunehmender Terror, als Antisemitismus, Rassismus, bis hin zum öffentlichen Köpfen von Menschen vor den Augen der Welt, allein aus dem einen Grund, dass sie als anders und nicht zugehörig wahrgenommen werden.

Starr vor Entsetzen darüber, was heute um uns herum geschieht, sage ich oft zu mir selbst, dass wenn Auschwitz so viele lange Jahre legal und straflos existieren konnte, heute auch das Allerschlimmste möglich sein kannund man braucht man sich nicht darüber zu wundern. Aber der Einzelne muss es beizeiten erkennen, sich mutig widersetzen, um weiteren Tragödien, dem Unrecht und Verbrechen den Weg zu versperren.

Das Museum Auschwitz - Birkenau hat großen Anteil an der wichtigen Aufgabe, das Verstehen zu wecken und zu mahnen. Seine Leitung und die zahlreichen engagierten Mitarbeiter bewahren in all den Jahren mit viel Mühe und viel Aufwand Zeugnisse, Dokumente und Reste von Dokumenten, verewigen Erinnerungen von Opfern und Augenzeugen, vermitteln Millionen von Besuchern aus der ganzen Welt ihr Wissen über das Leben und die Menschen in lang andauernden Extremsituationen am Rande des Todes.

Sie berichten über die Willensstärke von Menschen, die Kraft der Freundschaft und den Hoffnungswillen, über die Ausdauer in allerschlimmsten Lebensumständen.

Ich danke vom ganzen Herzen der Leitung des Museums und Ihnen allen heute hier Versammelten für die Ehre der Teilnahme an dieser großen Feierlichkeit zum 70. Jahrestag der Befreiung von Auschwitz, die für mich persönlich so wichtig ist, für mich, die ehemalige graue Gefangene von Auschwitz-Birkenau Nummer 48693, verurteilt zum Tod wegen meiner jüdischen Herkunft und meines kindlichen Alters.

Ich danke für mein Gefühl der Erhabenheit und der tiefsten menschlichen Rührung, an diesem damals so schrecklichen Ort.

Home	My Israel	Father	Album	Gombin	Plock	Trip	SHOAH	Communities
Heritage	Searching	Roots	Forum	Hitachdut	Friends	Kehilot	Verbin	Meirtchak
Treblink	Bialystok	Halina	Chelmno	Mlawa	Testimonies	Personal	Links	Guest Book
WE REMEMBER! SHALOM!