נתיב הגורל

 

 של

 

 שמאי קיזלשטיין

 אושוויץ – בירקנאו

מספר 1968-B

 

 

  

לא עוד עינויים וסבל

שמאי קיזלשטיין

 

 

 

לניצולי השואה מגיעה הערכה רבה ותשומת לב על המאמץ שעשו במסירת העדויות, בכתב ובעל פה, לדורות הבאים. המטרה בעדויותיהם אלו היא להנציח את זכר הקורבנות אשר נספו בשואה הגדולה של העם היהודי. קורבנות אלו שאפו לחיות בשלום וללא רדיפות, אך לא זכו לכך.

 

רעייתו של שמאי קיזלשטיין – חנה לין-קיזלשטיין


 

תוכן עניינים

 

הקדמה

 

תחילת הכיבוש הגרמני בביאליסטוק

 

הגטו מוקם

 

חברי הפולני רומק וויצ'ול

 

ארתור שאדע - גרמני אציל

 

חיים לפצ'ינסקי – מגיבורי המרד

 

החיים בגטו נמשכים

 

ה"אקציה" בפברואר 1943

 

התקופה האחרונה בגיטו ביאליסטוק

 

חיסול ומרד  גיטו ביאליסטוק 16 באוגוסט 1943

 

במחנה העבודה בליז'ין

 

  מסע האימים למיידאנק
  מיון מקצועי והעברה לבליז'ין
  "מוות טבעי" מרעב ופרוסת-לחם מבחוץ
  מגיפת הטיפוס

 

אושוויץ - בירקנאו

 

בונה

 

ארבעה חודשים אחרונים לפני השחרור על אדמת גרמניה הנאצית

 

מחנה אורדרוף

 

ניסיון בריחה

 

אל עמוד התלייה

 

אל מחנה השמדה  זקסנהאוזן-אורנינבורג

 

במפעל המטוסים של היינקל, השיחרור

 

אחרית דבר

 

home

 

 

הקדמה

 

תלאות רבות עברו עלי ועל בני ביאליסטוק בתקופת מלחמת העולם השנייה. תחילה - הכיבוש הסובייטי ואחר-כך הפלישה הגרמנית והקמת הגיטו. שנתיים קשות עברו עלי בגיטו, עד המרד בגיטו וחיסולו. עוד שנה וחצי עברו עלי במחנות עבודה ובמחנות השמדה, מהם שרדתי אני משום-מה. גם על מחנות אלה אפשר לכתוב ולכתוב, כדי לתאר את הייסורים והשואה הנוראה שפקדה אותנו.

 

40 שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה החלטתי לתאר את אשר עבר עלי וכן על חברי בשנות השואה 1941-1945.

 

נולדתי בעיר ביאליסטוק ב-19.12.1924. אבי היה פועל טקסטיל (מומחה לנולים). אמי היתה עקרת-בית. אני הייתי צעיר הבנים. הבת הבכורה היתה אחותי מינה (נולדה ב-1916). אחי משה ז"ל נולד ב-1919.

 

ביתנו היה בית חילוני-חופשי, לפיכך למדו כל שלושת הילדים בבתי-ספר יהודיים חופשיים - בגימנסיה ביידיש ובבית-הספר המקצועי, שהיו קיימים בעיר ביאליסטוק.

אחותי המשיכה את לימודיה בסמינר המורים הממלכתי.

בזמן שנולדתי היה אבי חבר מועצת העיר כנציג מפלגת הפועלים היהודית-סוציאליסטית "בונד". עד שנת 1926 ובעיקר לאחר הפיכת השלטון של פיסודסקי פחתה השפעתו של ציבור העובדים על המתרחש בפולין.

 

את רחוב צ'יסטה (Czysta) לא הכרתי והוא כלל לא זכור לי, כי עזבנו אותו בימי ילדותי המוקדמים. זכור לי יותר רחוב מיצקביץ, בו היו לי חברים פולנים לא מעטים (היה זה אזור-מגורים מעורב). ביניהם היו יורק פיוובונסקי ורומק וויצ'ול, שעליהם עוד יסופר בהמשך. בינתיים אציין שרומק היה בנו של פועל רכבת. היו בינינו יחסי חברות טובים. הוא היה ידיד יהודים ממש. דעתו היתה שפולין מתקרבת - בעמדותיה ובנטיותיה לרדיפת יהודים - לגרמניה הנאצית.

 

בזיכרוני נחרת מעון המגורים ברחוב ורשבסקה ,32 משם אפשר היה לעבור לרחוב ברניצקה ,3 זאת כתובת של בית-הספר היהודי, בו למדנו - שלושת ילדי המשפחה, היה זה בית-הספר העממי "איגוד הנוער" (יוגנד-פאריין), לאחר שסיימתי את העממי המשכתי בלימודי בבית-הספר המקצועי בעיר. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה התחלתי לעבוד במפעל טקסטיל מס' 6 אשר שכן ברחוב מיצקביץ 15.

 

ב-2-3 השנים שלפני המלחמה חלו שינויים רבים במשפחתנו. אחותי מינה נישאה ליוסף לוסובסקי, צעיר שהצליח לסיים את הגימנסיה ע"ש זליגמן ובהשקפותיו נטה אל השמאל. כיהודי הוא לא גויס לצבא הפולני. בעזרת אבי הוא התחיל ללמוד את מקצוע הטוויה במפעל הטקסטיל.

אחי, משה, התחתן עם צביה קרוגליאק ובראשית 1940 עזב את הבית.

מכל שלושת הילדים נשארתי רק אני עם הורי.

 home

 

 

תחילת הכיבוש הגרמני בביאליסטוק

 

ביום 21.6.1941 שהיתי אצל אחותי מינה ובעלה יוסף. בשעות אחרי הצהריים רכבנו על אופנינו סביב לעיר. בטיול נהדר זה בילינו עד שעות הערב המאוחרות ונשארתי ללון בדירתם ברחוב יורוביצקה 11. ב-5 לפנות בוקר העירה אותנו הפצצה נוראה ממטוסים גרמניים. מהדירה המצויה בקומה השלישית אפשר היה לראות בבהירות את גיחות המפציצים משדה התעופה קריווליאן, בו חנו בימי שלום מטוסים רוסיים רבים.

 

בהרף-עין זה נפתח הפרק הנורא והקשה בחיי, אשר נמשך עד 5.5.1945. עם תחילת הפצצות האוויר הרגשתי צורך לחזור במהירות הביתה, שם ציפתה לי בדאגה רבה אמי המסורה. שאלתה הראשונה היתה "רצונך להישאר או לברוח?" - תשובתי היתה: "אני נשאר! לא אעזוב אתכם לבדכם". עם זאת הלכתי לארוז את חפצי בתרמיל - לכל מקרה ובהתחשב בנסיבות הקשות.

 

אבי חזר הביתה מבית-הכלא הרוסי, בו הוא נכלא בגלל פעילותו בתנועת הפועלים "העיר" בתקופה שלפני המלחמה.  לאחר 4 ימים נוספים נכנסו טורי הצבא הגרמני אל רחובות העיר ביאליסטוק ומיד פתחו במלאכת ההריגה. אזרחים שלווים נורו ברחובות, ללא כל סיבה.

 

ביום 27.6.1941 הציתו הגרמנים את הרובע היהודי בעיר והתחילו לרדוף אחרי היהודים בכיוון בית-הכנסת הגדול שעלה כבר בלהבות ומהן בקעו זעקותיהם של הנצורים והנשרפים. הגרמנים אילצו את הנרדפים להידחף אל תוך הבניין הבוער. כל מי שגילה התנגדות נורה במקום והגויות הושלכו לתוך האש. הלהבות התפשטו והקיפו את כל האזור היהודי בעיר.

 

ביום הזה נטש אלוהים את העיר ביאליסטוק ואת יהודיה. האם בנסיבות הללו הוא עדיין קיים?

 

באש המשתוללת בבית-הכנסת הגדול הושמדו כ-1500 יהודים. נוסף לכך נורו עוד מאות אחרים שגילו התנגדות בדרכם האחרונה. כעבור שלושה ימים עברתי סמוך לשרידי בית-הכנסת ולעיני נתגלו מראות מחרידים. מבין הקירות המפוחמים וספרי הקודש שהפכו לאפר הוציאו אנשי החברה-קדישא איברים שרופים; איבריהם של המוני אדם מעונים, יהודים חפים מכל פשע, אבות ואחים מבני עמנו. היה זה אחד החזיונות הבלתי-אנושיים שראיתי וחוויתי בארבע שנות ענותי בגיטו ובמחנות הריכוז. הזוועה של בית-הכנסת הגדול בביאליסטוק לא תישכח ממני לנצח! קשה לתפוס ולתאר את הטרגדיה שנחשפה לעיני באותו יום מר ונמהר.

 home

 

 

הגטו מוקם

 

בשבת, 12 ביולי 1941, ארגנו הגרמנים מבצע השמדה נגד יהודי העיר. כ-5000 יהודים חפים מפשע נתפשו באותה שבת-דמים בדירותיהם, הובלו לפרברים ונורו כולם על יד פיטרשה. הנספים באותו היום כונו בשם "קרבנות השבת".

חשוב לציין שקרבנות בית-הכנסת והמבצע הנ"ל בשבת היו גברים מגיל 16 עד 75. לפיכך החמיר מאוד מצבן של אלפי משפחות שנשארו ללא גברים. הנשים וילדיהן הרכים נשארו חסרי-אונים וכך הוגדשה סאת-הייסורים של המשפחות המיותמות.

באותה שבת שחורה נספו גם אחי, משה קיזלשטיין ואביה של אשתי, יחיאל לין.

 

מכאן ואילך נמשכו ברציפות הרדיפות ומעשי ההשמדה. רבים ניסו למצוא מקלט בתוך הגיטו ואולי בדרך זו להימלט מידם השלוחה של המרצחים. כל גרמני היה מסוגל לרצוח ללא שום סיבה והקרבנות נשארו חסרי-מגן וללא כושר התנגדות.

 

רבות כבר נכתב על גירוש היהודים לתוך חומות הגיטו וכל אשר אתאר ואספר על כך תהיה חזרה על סיפורי הזוועה שנרשמו ותועדו מכבר. לפיכך ברצוני להוסיף רק כמה פרטים נוספים הנוגעים לי ולמשפחתי. באנו בדברים עם איכר פולני בדבר הובלת דברי לבוש וכלי בית נחוצים וכן חלק מהריהוט לתוך הגיטו. את מרבית הרהיטים קיבל הפולני כדמי-הובלה. את האופניים שלי החלפנו בשק תפוחי-אדמה שהועמס על העגלה יחד עם כל ה"כבודה". נכנסנו לגור בדירת אחותי ברחוב יורוביצקה 11. ביום 1 באוגוסט 1941 נסגר הגיטו בביאליסטוק, בו רוכזו לא רק יהודי העיר, אלא גם אלה שגורשו מן העיירות הסמוכות. מספרם הכולל של תושבי הגיטו היה עתה כ-60,000.

 

בימים הראשונים היו עדיין אפשרויות קיום מינימאליות, הודות לכמויות המזון שנשארו. זאת בגלל העובדה שכל אחד דאג להצטיידות לפי יכולתו לפני כניסתו לגיטו. הרזרבה הזאת נוצרה באמצעות חליפין של כלי בית ורהיטים בכמויות של מצרכי מזון חיוניים. בזמן הראשון אפשר היה להסתובב בגיטו ללא פחד, מה שהקל במידה מסוימת את מצבם של היהודים בעיקר של חוגי הנוער ששאפו לפעילות ולחופש יחסי.

 

שבוע אחרי סגירת הגיטו, ביום 8 לאוגוסט, נעצר גיסי, יוסף לוסובסקי, ע"י הגסטפו. לצערי לא ראינו אותו יותר. כך פחת שוב מספר הגברים במשפחה. האבידה הקשה השפיעה קשה על אחותי מינה וכן על כל בני המשפחה. עשינו מאמצים לשמור על היחד והתגוררנו בדירתה.

 

בינתיים התחיל תהליך של מפקדים ורישום לעבודות שונות. אני נרשמתי כעוזר לבנאי, כיוון שזה היה אז מקצוע מבוקש. כעבור זמן מה נקראתי למשרד העבודה היהודי בגיטו וקיבלתי רישיון לתעסוקה מחוץ לגיטו, בעבודות בניה בשדה-התעופה קריווליאן, שהיווה נקודת שמירה של הגרמנים. זאת היתה עבודת הכפייה הראשונה שלי. הקבוצה שלי מנתה 30 עובדים. הצמידו אותי לבנאי מומחה וביחד התחלנו בהכנות להקמת המבנה. האחרים הועסקו במיון פצצות שננטשו ע"י הצבא הרוסי.

 

הקירבה לכפר פולני אפשרה לנו לרכוש מהאיכרים מצרכי מזון, בעיקר מלאי של תפוחי-אדמה לחורף הקרב ובא. כמה פעמים הצלחתי בדרכים שונות ובהסתר להוציא מהגיטו כובעים מסוגים שונים המבוקשים ע"י האיכרים. בתמורה קבלתי תפוחי-אדמה ומוצרי חלב.

 

הימים חלפו בעצלתיים, הידיעות מהחזיתות לא בישרו על אירועים משמחים, חדלנו להאמין שהמלחמה תסתיים עד סוף השנה. בגיטו,התחילו השלטונות לרשום את הבלתי מועסקים; הם הועברו בהדרגה לעיירה פרוז'ני, כך התחיל תהליך עקירת אוכלוסיה מהגיטו. בת-דודי גישה קפלן, בעלה יוסף ושני ילדיהם גורשו לפרוז'ני - מהלומה נוספת למשפחתנו המצטמקת.

 

לאחר שהייה במשך כשנה במקום, בנובמבר 1942 הוחזרו כל יהודי פרוז'ני לביאליסטוק; הם שוכנו במתחם של הגדוד ה-10, שם רוכזו כל היהודים מהעיירות הקטנות סביב העיר.  את בת-דודתי גישה ומשפחתה הצלחנו לשחרר בעזרת אחותה מרה, שהיו לה קשרים מתאימים. כך התרכזה המשפחה שוב בגיטו. היה זה המקרה המוצלח היחידי של חילוץ יהודים מהמתחם הנ"ל, מה שהאריך את חייהם לתקופה נוספת.

 

כל היהודים שרוכזו במתחם הגדוד ה-10 הוסעו לטרבלינקה ואיש מהם לא שרד.

 

שנת 1941 התקרבה לסיומה ולא נראו שום סימנים לסיום המלחמה. המצב בגיטו הלך והחמיר. צרכי המזון שהוכנסו עם הכניסה אל בין החומות הלכו ואזלו. הורגש מחסור במצרכים החיוניים ביותר. רבים ניצלו הזדמנויות שונות והסתדרו בעבודה במפעלים המקומיים: בתפירה, בנגרות, בסנדלרות וברצענות. התמורה היתה 200 גרם לחם ליום. העובדים השלימו עם "שכר"-הרעב מתוך תקווה שאולי אפשר יהיה לשרוד - זה חלומם וזו תקוותם היחידה של הנרדפים.

 

באביב 1942 התחלתי לעבוד כבנאי עם קבוצת פועלים שסללו כביש בין ורשה לביאליסטוק. משימתי היתה להקים מבנים קטנים לאורך הדרך, כדי לאכסן בהם את כלי העבודה ואת אביזרי הסלילה. בראשית אפריל 1942 התחלנו כולנו לעבוד בהתאם לתוכנית מדויקת בקטע הכביש בין נובוסיולקי וחורושץ'.

 home

 

 

חברי הפולני רומק וויצ'ול Romak Wichul

 

השומר הגרמני המופקד עלינו הלך לו לאחד הבתים הקרובים המאוכלסים פולנים, כדי להיטיב את ליבו ולשתות לשכרה, ובילה שם עד צהרי היום. ברגע מסוים ניגש אליי יהודי מבוהל ונפחד, הצביע על חורש-שיחים ליד הדרך ולחש בחפזה: "מוטל" שם אדם עירום כביום היוולדו, אולי נוכל לעזור לו?" בקשתי לא להקים רעש, כדי לא להסב את תשומת ליבם של הגרמנים והתקרבתי למקום המדובר. לעיניי נתגלה מראה מזעזע. שכב שם אדם במערומיו, מכוסה כולו עיסה של דם ובוץ.  ברגע הראשון הוכיתי בתדהמה ולאחר מכן בקשתי להביא קצת מים חמים מאש המדורות, שהעלינו בכל יום בצד הדרך. בזהירות מרבית נכנסתי אל בין השיחים ופניתי אל הניצול - איך הוא הגיע לכאן, מאין הוא בא, למה הוא עירום, מנין הדם?

 

לאחר שהאיש גמע מן המים והתאושש קמעא, התחיל לגולל את פרשת ייסוריו ואת נס הצלתו. ביחד עם קבוצת פולנים אחרים הוא הובל מבית-הכלא בביאליסטוק לשטח ההריגה. לאחר שבגדיהם הופשטו עוד לפני היציאה, הם נדחפו אל הבורות המוכנים כדי להיקצר ביריות. איכשהו הוא נפל בלי לספוג כדור וכוסה בתערובת של בוץ ודם, דמם של הירויים. הגרמנים, בהיותם בטוחים שכל קרבנותיהם מתים, כיסו אותם בשכבה דקה של אדמה. המשך הסיפור על נס הצלתו של האיש העירום המתבוסס בדם הקרבנות, גרם לנו זעזוע והלם. בשעות החשכה הוא הזדחל איכשהו מהבור והצליח להגיע לכאן מתוך תקווה להיתקל לא בחיות אלא באנשים שיושיטו לו עזרה ויצילוהו.

 

לאחר התאוששות קלה התחיל הניצול לשטוף את זוהמת הדמים שכיסתה את גופו. אנו היהודים אספנו בשבילו כמה פרטי לבוש והפרשנו לו ממנת האוכל העלובה שהבאנו מהגיטו. לאט לאט הוא קיבל פרצוף אנושי. ברגע מסוים שאלני האם נכון שהתגוררתי ברחוב מיצקביץ'. כאשר עניתי בחיוב הוא נזכר אפילו בשמי. אנוכי לא זיהיתיו כי מראהו השתנה ללא הכר. היה זה רומק וויצ'ול, שכננו ברחוב, בנו של פועל רכבת. למשפחה כולה היה יחס חיובי וחם ליהודים. אני עשיתי ככל יכולתי לעזור לרומק. כאשר הגרמני הזולל והסובא חזר למקום, רומק כבר היה לבוש. הוא ישב ואכל איתנו על יד המדורה. מיד פנה איכשהו בכיוון השיחים והסתתר ביניהם. מבטינו ליוו אותו עד שנעלם. זכרנו אותו היטב גם בשובנו בתום העבודה אל הגיטו.

באביב 1946 כאשר ביקרתי בפעם הראשונה אחרי המלחמה בביאליסטוק, הלכתי לבקר את משפחת וויצ'ול ברחוב מיצקביץ'. דפקתי בהתרגשות בדלת ומבפנים נשמע קול שהזמינני להיכנס. לאחר שהחלפנו ברכות בשפה הפולנית סקרו עיניי את הדירה הצנועה על כל אביזריה: אותו שולחן, אותם הסירים השחורים על הכיריים, אותו ארון קטן ובו כלי זכוכית.  באמצע המטבח עמדה נערה צעירה שעיניה הפקוחות לרווחה היפנו אליי מבטים תמהים. באותו רגע נזכרתי שלרומק היתה אחות צעירה - והנה היא עומדת לפניי וסוקרת אותי בפליאה מסוימת. שאלתיה מיד האם רומק בבית. ואז הופיע בפתח הדלת אימו של רומק, לבושה שחורים. בראותה אותי היא התעכבה רגע, סקרה אותי בעיניה הלא-צעירות ושאלתני האם גרתי ברחוב מיצקביץ' 9? לאחר שהנהנתי והצגתי את עצמי, היא ישבה על שרפרף ליד השולחן והתחילה לגולל את פרשת חייו ומותו של בנה רומק.

 

עם פלישת הגרמנים לביאליסטוק הוא שם לו למטרה לעזור לאנשים בדרכים שונות ומגוונות. הוא ניסה לחבור אל הפרטיזנים, השתתף במבצעים שונים נגד הפולשים. תמיד היה לו נשק ביד כדי להגן הן על עצמו והן על אנשים נרדפים וחסרי-אונים שתמיד חיפש את קירבתם. בראשית 1942 - המשיכה לספר - הוא נעצר על ידי הגרמנים וגורש לנובוסיולקי (מקום הוצאתם להורג של קרבנות רבים). הוא ניצל בנס, הכדורים לא פגעו בו והוא נפל לתוך עיסה של דם ובוץ בין גויות הנרצחים, מה שהציל אותו ממוות. רומק סיפר כיצד היהודים הושיטו לו עזרה והוא הצליח בשעות הערב לחזור לביתו - לאחר החוויה המזעזעת של מאבקו לחייו. כעבור זמן מה ביקרוהו חבריו והוא התלווה אליהם ויחד איתם נבלע ביערות. בשנת 1943 קיבלה משפחתו ידיעה על נפילתו בקרב באזור יערות אוגוסטוב. חבריו לקרבות הצליחו לכבד את זכרו והבריחו אל המשפחה את אות ההצטיינות שהוענק לבנם על מעשי גבורתו במאבקו נגד הפולש. את פרטי הסיפור כולו שמעתי מפי אימו בעמידה. לאחר מכן הם הפנו אליי את תשומת-ליבם והזמינוני לשבת. ביקורי הסתיים בשעות הערב לאחר ששמעתי את קורות חייהם של עוד חברים פולנים שלחמו נגד האויב בתקופת הכיבוש.

 home

 

 

ארתור שאדה - Artur Schade גרמני אציל-נפש

 

 בשנת 1942 עבד אבי ז"ל במקצועו כמפעיל נולים במפעל הטכסטיל הרביעי. הוא השתדל מאוד לסדר לי מקום עבודה בבית-החרושת ולהעסיקני בטוויה וכך לשחרר אותי מעבודתי בכביש לכיוון וארשה. בקיץ אמנם התחלתי לעבוד עם אבי. בזמן הראשון לא הצלחתי להבין את המשותף הרב שהיה לו עם מנהל המפעל, אשר כגרמני ענד על דש בגדו את צלב-הקרס. במשך הזמן תפשתי שבשיחות הממושכות ביניהם הדריך אבי את הגרמני בעבודתו והשלים את ידיעותיו הקלושות במקצוע. הגרמני היה אדם צעיר למדי, בן 38, ושמו היה ארתור שאדע. לפני עלותו של היטלר לשלטון הוא היה סוציאליסט ולמפלגה הנאצית הצטרף כדי להתחמק מהגיוס לחזית. כך הוא נשלח לביאליסטוק והוטל עליו לנהל את מפעל הטכסטיל.

 

אבי היה נפגש איתו אחרי שעות העבודה וביחד הם ביקרו אצל מפקד הפרטיזנים באזור. לפעילות זאת חברו עוד כמה גרמנים ששיתפו פעולה עם הפרטיזנים. אחד החשובים ביניהם היה המנהל של מפעל הטכסטיל הראשון. שמו היה בנישק. הוא עבר לגור יחד עם שאדע לאחר שנודע לו סוד עמדתו הלוחמת. דירתו של שאדע היוותה קן של פעילות אנטי-נאצית. הוא קלט לעבודה במפעל פועלים שהיה להם קשר לפרטיזנים. הוא הצליח לרכז בידיו כלי-נשק שונים ולהבריחם לפרטיזנים. כמו-כן הוא העביר אליהם ידיעות חשובות על יחידות הצבא הגרמני ומבצעיהן.  הוא כיהן כמנהל המפעל עד אביב 1944. סמוך לכניסת הצבא האדום לביאליסטוק הוא העמיס על מכוניתו כלי-נשק ומפות חשובות ובראש המשלוח שם את פניו אל הפרטיזנים, ששמו ופעילותו היו ידועים להם היטב.

 

לאחר המלחמה היה שאדע אחד המרצים באוניברסיטת לייפציג. הנושא שלו היה בתחום הכלכלה המדינית. הוא היה אחד מאזרחי הכבוד המעטים של מזרח גרמניה. ב-1982 הוא נפטר לאחר מחלה קשה.

 home

 

 

חיים לפצ'ינסקי Chaim Lipczinski – מגיבורי המרד

 

ברצוני לספר עתה על אחד הגיבורים הבולטים של המרד בביאליסטוק. הוא היה חבר טוב של אחותי והיו בינינו יחסי היכרות אישית. שמו של אותו גיבור היה חיים לפצ'ינסקי. הוא נולד בעיירה לאפי. דודו, נפח במקצועו, חי בעיירה זאת וגם חיים ידע יפה את המלאכה. בבית-הספר הוא הצטיין בכישרונותיו הבולטים. לפיכך הוא התקבל לסמינר המורים הממלכתי בביאליסטוק כתלמיד יהודי יחידי באותה כיתה. בשנה שלאחר מכן התקבלה לסמינר גם אחותי מינה וכך התחילה להתרקם הידידות בין חיים לבין משפחתנו.

 

אבי דאג להבטיח לחיים מקור פרנסה והשיג לו משרה בשכר כמזכיר אגודת אומני הטקסטיל בעיר. לדאבון-לב הוא לא האריך ימים בתפקיד זה, כיוון שלאחר שנה הוא נאסר באשמה של נטיות שמאליות. בשנת 1935 הוא שוחרר מכלאו, עזב את ביאליסטוק והעתיק את מושבו לוארשה, שם היו לו אפשרויות תעסוקה רבות יותר. בוארשה הוא התחתן והקים משפחה. עד מועד הכליאה בגיטו הוא ערך אצלנו כמה ביקורים.

 

בראשית 1943 חזר חיים אלינו והתגורר אפילו ביחד איתנו בחדר קטן, בתנאי הצפיפות הקשים של הגיטו. בעזרת אבי ואחותי הוא יצר קשר עם תנועת המחתרת. באביב 1943, בלילה אפל וקר הוא הצליח, ביחד עם אשתו, גיסו וכמה יהודים נוספים, להגיע אל הפרטיזנים. משם הוא ביקר בגיטו כמה וכמה פעמים. באחד מביקוריו התעניין חיים בהרכבת מכשיר רדיו. יצרתי קשר בינו לבין משפחת פרנסקי, כיוון שהיה ידוע לי שיצחק פרנסקי עסק בהרכבת מכשירים והשתמש גם באוזניות לשם האזנה. לדאבון-לב הוא כבר לא היה כשיר לעבודה מפאת מחלתו הקשה. את ידיעת המקצוע ירש ממנו בנו המוכשר, ישראל פרנסקי. הוא הצליח ללקט חלקים ולהרכיב מקלט רדיו שהועבר על ידי חיים אל הפרטיזנים.

 

כאן המקום לציין שאותו שרוליק פרנסקי הצטרף גם הוא, בסוף 1943, אל הפרטיזנים. לאחר מאבקים קשים הצליח לשרוד והוא חי כיום בישראל.

 

באוגוסט 1943 חזר חיים לפצ'ינסקי לגיטו, וכך הוא נגרף על ידי מבצע החיסול הסופי ומאבקי הגבורה שקדמו לו. הוא התייצב בראש קבוצת לוחמים שפעלה ליד הגדר ברחוב נובוגרודסקה. חיים, מזוין באקדח, תקף את הגרמנים שכיתרו את הגיטו. כאשר התחמושת אזלה הוא התנפל על איש ס"ס עם גרזן בידו. חברו של המותקף קטל אותו במטח יריות.

 

כך נותק פתיל חייו של הגיבור הלוחם. שמו של חיים הונצח בספרים רבים, המתארים את מרד גיטו ביאליסטוק. נזכור אותו ונכבד את זכרו כלוחם ללא-חת בימי השואה והגבורה.

עד כאן ציינתי שלושה אנשים, מבין רבים שפגשתי בשנים 1941-43. הם מסמלים את ההתנגדות לכובש ומצטרפים ללוחמים בני כל העמים, שנאבקו בגרמניה הנאצית.

 home

 

 

החיים בגטו נמשכים

 

הזמן זחל בעצלתיים באותם ימי גיטו קשים. הגרמנים המשיכו בהתקדמות והעמיקו לתוך רוסיה. מהחזיתות הגיעו אלינו בשורות איוב בלבד. מצב היהודים הכלואים הלך והחמיר. כמה מחברי שניסו להסתנן אל מחוץ לגיטו ללא רישיונות, נורו במקום. גם מצב התזונה הדרדר קשות.

 

ב-13 בדצמבר 1942 נאסרו שלושה יהודים שעבדו במפעל לייצור שמן. מצאו אצלם כמה גרגרי מספוא ובערב חורפי הם הוצאו להורג בתליה, מול בניין הועד היהודי. אחד מהם היה אלי, בעל מחסן המספוא, דמות ידועה בין יהודי ביאליסטוק. בנו היה אחד מחברי בגיטו והוא סיפר לי את פרטי המקרה; הפולני שהיה ממונה על המחסן מכר כמויות של חומר גלם כדי לספק לעצמו את הטיפה המרה. בסיום השנה הגיעה חוליית ביקורת מקניגסברג וגילתה מחסור של כמה טון גרגרים. המחסנאי הנבל והשיכור הטיל את האשמה על היהודים. כל הפועלים היהודים נבדקו ואצל שלושה מהם נמצא קומץ גרגרים. זאת היתה עילה מספקת להעלאתם אל עמוד התליה.

 home

 

ה"אקציה" בפברואר 1943

ב-5 בפברואר 1943 בשעות הלילה חדרו הגרמנים לגיטו (בדרך כלל הם נמנעו מלעשות זאת בלילות מתוך פחד מפני חוליות ההתנגדות היהודים) והתחילו לפנות את היהודים מדירותיהם הצפופות והמאולתרות. המפונים חסרי האונים גורשו לתחנת הרכבת פולסיה ובקרונות משא שהוכנו מראש הם הובלו לטרבלינקה ולמיידאנק. זאת היתה תחנתם האחרונה של אחינו המעונים. איש מהם לא חזר לגיטו ולא נשאר בחיים.

 

זאת היתה התחלת המבצע הראשון שנמשך עד ה-12 בפברואר 1943. ב"מיבצע" זה גורשו כ-10,000 יהודים וכ-2,000 נורו במקום בגלל סירובם לעזוב את הגיטו. היתה זאת ההתנגדות הפסיבית של בני עמנו האומללים וחסרי האונים.

 

חברתי משנות הלימודים, רבקה רפיטקס, שלמדה בבית ספר "גרוסר" בעיר, נתפשה על ידי הגרמנים. את רצונה העז לחיות היא ביטאה בניסיון הימלטות, במהלכו נגדעו חייה הצעירים באש הגרמנים בנתיב הבריחה. גויותה היתה מוטלת עד סוף המבצע מחוסר אפשרות להביאה לקבורה. על כך נודע לי ביום הדמים הטרגי ב-12 בפברואר 1943.

 

אני עצמי, ביחד עם אבי ואמי ז"ל שהינו בעליית הגג, שהגרמנים, כפי הנראה, לא גילו אותה. היה זה ביום המבצע הראשון. בלילה עברנו לבית החרושת בגיטו, בו בוצעו עבודות אריגה שונות בשביל הגרמנים. שם שהיתי ביחד עם הורי עד סוף המבצע הראשון.

 

לאחר ימי הדמים האיומים נודע לנו שאשתו של אחי, צביה קרוגליאק, גילתה את התנגדותה לאויב על-ידי קפיצה מהרכבת הדוהרת לטרבלינקה. המקלעים הגרמניים קיפדו את פתיל חייה הצעירים. בימי המבצע הראשון נחנקו פה ושם ילדים לא מעטים מתוך פחד שמא בכיים וצעקותיהם יגלו לגרמנים את מחבואם של הנאבקים על חייהם. לא יתואר מצבם הטרגי של ההורים, שמאימת המוות נדחפו למעשים אלה. לאחר ימי המבצע הם כמעט איבדו את עשתונותיהם מצער וכאב נוקב. גופות הילדים הללו הוטמנו בשורה מסוימת בבית העלמין ושם ניתן לה: "שורת הילדים החנוקים". לאחר המבצע הראשון זכינו בגיטו להפוגה מסוימת. שוב התחילו מאמינים שהשורדים ימשיכו בעבודתם במפעלי הגיטו ולא יגורשו ממנו. בהלך רוח זה היתה טמונה כעין נחמה פורתא, ועם זאת היתה זו אשליה שליוותה אותנו מספר חודשים.

home

 

התקופה האחרונה בגיטו ביאליסטוק

 

באותו זמן חדרו לגיטו השמועות על מפלת הגרמנים בסטלינגרד ועל נפילת אלפים מהם בשבי הרוסים. הידיעות הללו עודדו וחיזקו את תושבי הגיטו והפיחו תקוות לקיצור המלחמה ושחרור קרוב מהעול הנאצי ומסכנת ההשמדה של הנותרים הנאבקים על חייהם.

 

אנוכי, ביחד עם אבי ז"ל, עברנו לעבוד במפעל הטכסטיל הראשון, אשר שעריו היו קרובים למקום מגורינו ברחוב יורוביצקה.  מצב התזונה במשפחתנו החמיר מאד, כי במפעל זה עבדו יהודים בלבד. לא היה כבר עם מי לבצע "עסקי חליפין" - קצת מזון תמורת חפצים שנותרו עדיין. פת לחם וקצת תפוחי אדמה - זה היה התפריט הדל שלנו.

 

זה לא היה הגרוע ביותר, כיוון שבמקביל פשטו שמועות על חיסול יהודי הגטאות בכל העיירות הסמוכות. לביאליסטוק הועברו כמה מאות יהודים מגרודנו, לאחר חיסול הגיטו בעיר זו. התברר שהגיטו בביאליסטוק הוא האחרון בכל האזור.  הימים חלפו וזחלו ועל הגיטו נפלה כעין תרדמה. אפילו המשתתפים הפעילים בתנועות המחתרת לא העלו על דעתם את הטרגדיה שתתרחש בעוד זמן קצר.

 

קצת לפני החיסול הסופי של הגיטו נשמעה בין חומותיו התפוצצות רבתי. הפיצוץ התרחש ברחוב צ'יסטה מס' 8, שם התגוררו מרבית בני משפחתנו. כדי לתאר את האירוע על פרטיו, עלי להסביר את הנתונים שאפשרו את ההתרחשות ולספר על יוזמיה שנספו תוך כדי ביצוע. בבנין בצ'יסטה מס' 8 שכנה מאפיה, שהיתה שייכת לדודתי פויגל נקדימון. בקומה השנייה גרה בת דודתי עם שני בניה. הבן הבכור - שמו היה בורקה בקר - היה תלמיד בגימנסיה העברית. הוא ביחד עם אביו הבריחו לתוך הגיטו כמויות קמח; זאת הודות לקשרים טובים עם פולנים, שאיתם בוצעו עסקים מסוימים. בין היתר הוברחו לגיטו גם כלי נשק ותחמושת. בחדר מגוריו החל בורקה לייצר גם בקבוקי תבערה ופיצוץ. אי-דיוק מסוים ב"תהליך הייצור" גרם כנראה להתפוצצות הגדולה. בורקה ושלושה מחבריו נהרגו בפיצוץ והבניין כולו התנפץ ונהרס. בשביל הגרמנים היה זה אות לכך שבגיטו מצויים חומרי-נפץ ואפשר יהיה לנצלם לשם התנגדות בימי חיסול. עד היום לא ברור לי האם במרד הגיטו ב-16 באוגוסט 1943 השתמשו הלוחמים בכלי נשק שיוצרו בסדנה זו.

 home

 

 

חיסול ומרד  גיטו ביאליסטוק 16 באוגוסט 1943

 

הכיתור הפתאומי של מפעלי הגיטו בשעות הלילה וגירוש היהודים ממקומות עבודתם בישרו את החיסול המלא והסופי.

הידיעה פשטה במהירות ובגיטו השתררו מתח ואי-שקט. האנשים חיפשו איש את רעהו, התייעצו ושקלו בקדחתנות כיצד לנהוג ומה עוד ניתן לעשות.

 

אלינו הגיעה באותו ערב חברתי שינדל שושקס עם אימה ואחיותיה. הם חיפשו קירבה אנושית ואולי גם מחסה יותר בטוח. אחותי מינה, עם קבלת הידיעה הראשונה על החיסול, עזבה מיד את ביתה, כי היה בידה מידע על יציאה כלשהי מהגיטו. אמי ניצבה שעה ארוכה על הגזוזטרה והקשיבה בדריכות האם נשמעים הדי יריות. אחותי הצליחה לחמוק מהגיטו ולהגיע לפרטיזנים. ביחד עם בת דודתי מרה קפלן היא עברה את תקופת האימים והצליחה לשרוד. שתיהן נמצאות עד היום בישראל.

 

בשעות הבוקר של היום הטרגי - 16 באוגוסט 1943 - הודבקו המודעות המזעזעות על העברת כל יהודי גיטו ביאליסטוק לטרבלינקה ומיידנק. שני המחנות הללו היו כבר מזמן ידועים בגיטו כמחנות-מוות.

 

ועתה לנושא השתתפותי במרד. כפי שכבר ציינתי מקום מגורי היה ברחוב יורוביצקה מס' 11, מול רחוב צ'פלה. משמאל נמשך רחוב נובוגרודסקה שהגיע עד לגדרות הגיטו. כאן היה המקום המתאים לניסיונות פריצה. לפיכך פניתי לאותו כיוון, כדי להצטרף לקבוצות הלוחמות. כאשר התקרבתי לרחוב נובוגרודסקה נעו לקראתי שני טנקים קלים שמיהרו לקרבת הגדרות. אני נסוגותי מיד לרחוב יורוביצקה וכאן נפגשתי עם חברי כאח לי, יצחק יודקס, שיתפוס מקום נכבד בסיום זיכרונותיי.

כך הצלחתי לשרוד ולהמשיך במאבק על חיי. לאחר שובי הייתי צמוד להוריי ולחברתי בגיטו, שינדל שושקס. ביחד היווינו קבוצה מלוכדת. אני רואה כחובתי לתאר בכמה מלים את רחוב יורוביצקה, המקום שנקבע על ידי הגרמנים כמקום ריכוז לכל יהודי הגיטו. למען האמת תיאור כזה הוא משימה בלתי-אפשרית...

 

המון של רבבות אנשים חסרי תקווה נקלעו למצב טרגי ולייאוש תהומי. הרהוריהם וחלומותיהם פנו אל העולם החופשי בו יש קיום ויש תקווה, אך האומללים הללו נשכחו ונעזבו לנפשם כקרבנות חפים מפשע. בין המוני היהודים הדחוסים והחיים עדיין היו מוטלות גוויות של הלוחמים שגילו לפני שעה קלה התנגדות נמרצת לאויב, וכן של ילדים בני 4-6; הם נותקו מהוריהם שנדחפו וצעדו אל השערים המסומנים כמקומות ריכוז.

 

מהשער ברחוב יורוביצקה הייתה יציאה אל שדה פיטראשה ולאחר המעבר לביאליסטוצ'ק שכנה תחנת-הרכבת פולסיה, שם הוכנו כבר מראש הקרונות והרכבות. ביום הראשון עדיין אפשר היה לשאת את הייסורים, למרות הפרובוקציות של האוקראינים, אשר ללא שום סיבה ירו ביהודים חסרי-אונים. ביום השני התחיל המרדף בכיוון הרכבת. המון היהודים נרדף ממקום למקום כדי להתיש עוד יותר את האנשים הסחוטים והממורמרים.

 

בצהריים הפסיקו את המרדף ובכוח הפרידו בין ההורים לבין ילדיהם בגילים 3 ו-4. הילדים רוכזו ונשלחו חזרה לגיטו. לאחר מכן הם נשלחו לטרזינשטדט. המטרה היתה להחליפם בגרמנים שהיו בשבי האנגלים. התכנית לא יצאה לפועל. הם שהו במחנה עד ספטמבר 1944 ובערב יום-כיפור הם גורשו לאושוויץ-בירקנאו ונספו שם - נשרפו במשרפה מספר 2.

לאחר המלחמה נודע לי שהחילופים לא בוצעו לאחר שהמופתי הירושלמי ערער על כך בפני היטלר, בנימוק שהילדים, בהתבגרם, יתגייסו למאבק נגד הערבים.

 

היום השלישי התחיל במחסור חמור במים שגרם למקרים רבים של התעלפויות. היו גם כאלה שחתכו את ורידיהם וכך שמו קץ לחייהם המיוסרים.

בצהריים התחיל שוב המרדף. אז החלטנו לצעוד בכיוון הרכבת, כיוון שהעינויים היו כבדים מנשוא. חשוב לציין את אחת הסיבות העיקריות שאילצה אותנו לפנות בכיוון הרכבת. היה זה הצימאון וחוסר האונים שלא ניתן יותר להיאבק נגדם. כך נאלצנו לצעוד בדרכנו האחרונה.

צעדנו זוגות זוגות. אני ואבי ז"ל ומאחורינו אמי ושיינדל ז"ל.

 

בלי לדעת למה ומדוע נדחפתי הצידה, למקום בו ישבו כבר כמה מאות יהודים צעירים. הגרמני שכיוון אותי אילצני לשבת על הקרקע. הוא ניתק אותי מהוריי ומחברתי, אשר המשיכו עם כל המון האומללים לצעוד לרכבת. עוד הצלחתי להעיף מבט אל אבי. אימי נשענה על שיינדל וצעדה בקושי. שתיהן הזילו דמעות. היו אלה הרגעים האחרונים בהם ראיתי את יקירי.

 

ישבתי ביחד עם כ-700 יהודים על הקרקע ונאסר עלינו לקום או להוציא הגה מהפה. ברגע מסוים ניתנה פקודה לקום ולעלות אל משאיות. משם עוד הצלחתי לראות בשדה את שרידי ההמון, אנשים שמרוב רדיפה, חנק ועינויים במשך ארבעה ימים איבדו צלם-אנוש. כולנו היינו רצוצים וחסרי תקווה.

 

המשאית הביאה אותנו לבית הכלא של ביאליסטוק ונזרקנו לשם ללא שום סיבה וללא משפט. פשענו היחידי היה היותנו יהודים. במקום זה שהיתי 12 יום. במשך הזמן נפגשתי עם ברל לב, בנו של שמואל לב, שהיה חברו של אבי והמורה שלי למוסיקה. ניסינו להיצמד זה לזה, אך לא הצלחנו בכך, כיוון שאני הופרדתי ביחד עם אחרים באמצעות סלקציה שבוצעה בתוך הכלא. לפני שהסיעו אותנו לתחנת הרכבת פולסיה הובאו לבית הסוהר היהודים שגויסו לעבודת-כפייה באזור מקוב. ביניהם היתה נעמי קמנצקי-זייף; לאחר שהייה בכלא היא הועברה למחנה שטוטהוף ומשם לאושוויץ. למרות כל המוראות היא הצליחה לשרוד וכיום היא חיה בישראל.

 

רוב היהודים הכלואים הוסעו אל תחנת הרכבת פולסיה. נשארו בכלא שתי קבוצות יהודים בלבד. בין 20 האנשים הראשונים היו גם ברל לב וכן גיסי בעתיד, ישראל דורן. כל ה-20 הללו נשארו בחיים וחלקם הגיע לישראל.  הקבוצה השנייה מנתה 38 איש ותפקידה היה לשרוף ולקבור את הגוויות של היהודים והאחרים שנרצחו על ידי הגרמנים. מקבוצה זאת שרד יהודה עמיאל שהצליח לברוח כאשר הגרמנים פתחו באש. לאחר המלחמה הוא היגר למכסיקו.  ברל לב גבר גם הוא על קשיי התקופה הנוראה, חי שנים רבות בברית-המועצות ובתחילת 1992 הגיע ארצה עם גלי העלייה הגדולים.

כך נסתיימו שתי שנות ענותי בגיטו ביאליסטוק.

על המשך דרך ייסורי בשנות המלחמה - בפרקים הבאים.

 home

 

 


אבא ברל-חיים קיזלשטיין הי"ד
Father Berel-Chaim Kizelstein Hy"d
1890-1943


אמא רייזל-לאה קיזלשטיין מבית דוידובסקי הי"ד
Mother Rejzel-Lea Kizelstein née Dawidowski  Hy"d
1896-1943


The Kizelstein Family, Bialystok 1936
משפחת קיזלשטיין, אב ברל, אם רייזל, ילדים: משה, מינה ושמאי, ביאליסטוק 1936

 

 

 

במחנה העבודה בליז'ין Blyzin

 

מסע האימים למיידאנק

 

מקץ שנתיים של סבל ועינויים בגיטו ביאליסטוק הובאתי בסוף קיץ 1943 אל רכבת-משא שעמדה בתחנת פולסיה וכאן מתחיל הפרק הבא בפרשה, שהחלה בכליאתי בבית הסוהר של ביאליסטוק. הרכבת, שקרונותיה היו גדושים עד אפס מקום בבני-אדם יהודים, עשתה את דרכה למיידאנק - לובלין, לאחר שניתקה מעל עצמה קרונות רבים במלקיניה, שדרכם הוליכה אותם לטרבלינקה. ה"חלוקה" בוצעה עוד לפני שהרכבת זזה בכיוון מיידאנק. היתה זו הרכבת שהסיעה את אחרוני התושבים של "הגיטו הקטן" בביאליסטוק. עד סוף אוגוסט עדיין היו בגיטו: הכבאים, מפני הגוויות, שצווו לטשטש את העקבות שהשאיר המרד ואנשי ה"לאדן-קומאנדו" שהועסקו בפירוק בתי החרושת של הגיטו, כמו למשל: מכונות המתפרה לסוגיהן; מכונות-התפרות ומיתקנים רבים אחרים של הסנדלריה; מיתקנים של מפעל העורות והרצעניה וכן סדנאות של הנגרייה ובסך הכל - כל המתקנים של התעשייה הגטאות, שהעבידה בפרך את שארית כוח-העבודה של יהודי ביאליסטוק.

כאשר הובאתי לתחנת הרכבת כבר עמדו שם מאות יהודים שידעו בוודאות את יעד הסעתם. כאשר גילו התנגדות אחרונה לצפוי להם, בסירוב לעלות מרצונם לקרונות, הסתערו עליהם האוקראינים המאולפים, שבמקלותיהם ובכלביהם אילצו את האומללים לטפס לקרונות-המשא. חיש מהר ננעלו הקרונות מבחוץ על מסגר ובריח.

 

הצפיפות היתה איומה. היום איני מסוגל לאמוד בדיוק את מספר הדחוסים לתוך כל קרון שללא- ספק הגיע ל-100 עד 150 נפש. לכל הדעות, מובלות בהמות בתנאים טובים יותר. לראשונה בחיי חוויתי דברים שמעבר לדמיון האנושי. האנשים לא שלטו על גופותיהם ועשו את צרכיהם במקומות עומדם. בדעת מי מהשליטים עלה הצורך בתנאים סניטאריים מינימאליים?! הרכבת זזה וכמעט מפי כל העומדים בקרון פרצו זעקות-שבר, שהרי כולנו ידענו לאן נוסעת הרכבת. לא היה גבול לאכזריותם של שומרינו הגרמנים והאוקראינים. האוקראינים, שבפי העם נתכנו "העורבים השחורים", היו יורים ללא שום סיבה מבחוץ לתוך הקרון ומפילים אימה על האנשים המעונים. שתי יממות ערך המסע ובשעת בוקר היינו בלובלין-מיידאנק.

 

ראשונות שהוצאו מהקרונות היו הגוויות. מספרן היה גדול. בין המתים היו נשים שחתכו לעצמן בעת המסע את ורידי ידיהן, כדי להימנע ממוות בתאי הגזים. לאחר שגורשנו מהקרונות היה לי חלום אחד ויחיד: לשתות! החום הנורא בצפיפות הבלתי-אפשרית ייבש אותנו עד היסוד. כולנו היינו מעולפים למחצה. ואז שמתי לב לכתמי דם על מעילי. היה זה דמו של חברי שעמד לידי בקרון וכדור האוקראינים הראשון מבחוץ פגע בו... אותם כתמי דם תמיד היו לפני עיניי, מלווים אותי עד היום. היתה זו פגישתי הראשונה, עין בעין, עם המוות.

 

היה זה הליך קצר להפוך לאיש מחנה. גזזו את שערנו מכל הגוף, הריצו אותנו למרחץ צונן, גזלו כל שהיה לנו על גופותינו. קיבלנו בגדים אחרים, בלויים וקרועים וכבר הורצנו לעבודה. במה עבדנו? היה עלינו לשאת עשרה זוגות נעליים, פרושים על שמיכה, מקצהו האחד של המחנה לקצהו האחר ושם לשים נעליים אחרות ולרוץ בחזרה. קיצורו של דבר: עבודה ללא תועלת במתכוון.

 

הגיע חודש ספטמבר שהביא קור ורטיבות. סבל החיים במחנה הריכוז החל להיות מורגש יותר. מורעבים ולבושי בלואים נמצאנו כל היום בחוץ, בתנאים וביחס הגרועים מחיי כלב. בריאותם של האנשים שהגיעו אתי יחד למיידאנק החלה להידרדר ואלה שלא יכלו עוד להתייצב למסדר היו מועברים אל "בלוק החולים" שממנו לא חזר איש.

 

מיון מקצועי והעברה לבליז'ין

 

באחד מימי ספטמבר הגשומים - איני זוכר את התאריך המדויק - האריכו את עמידתנו במגרש המסדרים. עמדנו רטובים עד לשד עצמותינו תחת גשם סוחף, קפואים מקור, מעונים על-ידי האיסור להניע איבר. לאחר עמידה ללא קץ הופיעו למולנו איש ס"ס וגרמני לבוש אזרחית אלגנטי. נשאלנו מי מאיתנו חייט וקבוצה גדולה למדי של אנשים הסתערה לעבר המקום שהצביעו. מייד סגרו עליהם ולא הניחו לאף אחד להתקרב אליהם.

 

הקריאה השנייה היתה לסנדלרים והתמונה של ריצת יהודים מהשורה אל המקום המסומן חזרה על עצמה. מספרם הפעם היה קטן יותר. לידי עמד מכר שאיתו יחד עבדתי במפעל לייצור אריגים בימים האפלים של הגיטו. הוא הציע לי שאם ייקראו למסגרים נלך יחד. לא הרחק ממני עמד גם שכני מרחוב יורווצקה 11 שבגיטו. היה זה מיודובניק שעבד בשעתו במפעל העורות שבגיטו. עתה כשהכריזו על רצענים הוא משך בידי באומרו: "בוא, שמאי, תהיה העוזר שלי אם אינך יודע את המקצוע." שמעתי בקולו ובלי לחכות לתורם של מסגרים הלכתי אחריו. מסתבר שהיתה זו אחת ההכרעות הנכונות בחיי. למסגרים הם לא נזקקו באותו מעמד. הוליכו אותנו לקרונות רכבת שחיכו לנו, הקרונות היו עמוסים במכונות ובכלי עבודה של בתי החרושת המפורקים של גיטו ביאליסטוק. כל יתר היהודים המיואשים, 18,1000 נפש שהיו עמנו, נרצחו במיידאנק ב-3 בנובמבר 1943. הם נורו ונטמנו בבורות שבמחנה. על כך נודע לי באביב 1944 כשהיינו במחנה בליז'ין שלשם הובאו צריפים מפורקים. על אחד הקירות היתה כתובת מזעזעת. לי היתה זו "פרישת שלום" אחרונה מיהודי ביאליסטוק שהוכחדו.

 

"מוות טבעי" מרעב ופרוסת-לחם מבחוץ

 

עלינו לקרונות ועשינו דרך איומה במשך שתי יממות, ללא כל סידורים אנושיים. הגענו בלילה לעיירה קטנה בשם בליז'ין, בין סקארז'יסקו לקונסקה. לעינינו נתגלו מחסנים בנויי לבנים שאליהם היו צמודים צריפי עץ וכל השטח היה מוקף גדר גבוהה של תיל דוקרני.  הבה ואתאר את מחנה בליז'ין שבעבר שימש כחצר אחוזתו של פריץ פולני. ליד הכניסה לדרך הראשית התנוססה טירה קטנה, מקום מגוריו של בעל המקום. בהמשך עמדו בתי פאר מוקפי גנים שהגרמנים איוו אותם למושב לעצמם ולעוזריהם. במחסנים הבנויים מוקמו בתי החרושת. מעבר לשער עמדו צריפים, כלומר צריפי המגורים, שהורשה לנו להחליף בהם כוח לאחר העבודה.

 

במחנה בליז'ין כבר מצאנו יהודים מראדום, קיילץ, ביילסקו ומסביבותיהן. הם הגיעו למקום זמן רב לפנינו והובאו לשם ישר מהגטאות ועימהם חלק מרכושם. וכאן בלט ההבדל בין הביאליסטוקאים שאך זה הובאו וכותנתם לעורם לבין ה"ותיקים" שמשהו עוד נשאר מה"רכוש" שהביאו איתם. ההבדל בלט גם בעובדת "התבססותם" במקומות העבודה הטובים יותר. מחנה בליז'ין נחשב באותם הימים כמחנה עבודה והתנאים בו היו די-נסבלים. במחנה זה מחקו את שמי ושם משפחתי. לא עוד בן-אדם, אלא מספר - 3096 - בפעם הראשונה.

 

סודרנו לעבודה לפי המקצועות ואני מצאתי את עצמי ברצעניה. לצעיר בן 18 כמוני העבודה לא היתה קשה, מה גם שתמיד ידעתי כי עלול היה להיות גרוע יותר.  לא אספר על הרעב לפת-לחם כי המלים דלות מלתאר גוויעה איטית מרעב. אין גם יכולת לבטא את הסבל הנפשי של נרדפים ומעונים בעת העבודה, מושפלים על כל צעד ושעל. פגשתי את חברי בורקה זבאר מביאליסטוק. הובלנו למיידאנק באותו טרנספורט ועכשיו אני פוגש אותו ברצעניה. כמה נשתנה! בקושי הכרתי אותו! וכשהיינו מחליפים מספר מלים בינינו היה אומר: "גם לי צפוי שאלך לחורשה..." מראהו אכן העיד עליו כי ימיו ספורים. "החורשה"- כך כונה בפי אנשי המחנה "בית- העלמין" שליד המחנה שבבורותיו היו מסתיימים חייהם של הגוססים: ובורקה זבאר היה הקרבן הראשון מתוכנו שמת "מוות טבעי" מרעב.

 

מלבד הרעב והעינויים ה"רגילים" נהגו הגרמנים להיטפל לאנשים בתואנות שונות. זמן קצר לאחר בואנו לבליז'ין מצאו אצל צעיר יהודי ביאליסטוקאי פרוסת לחם "לא מקומית" והיתה זו סיבה מספקת לגזור עליו דין מוות. הריצו אותו על פני כל המחנה כדי שהכל ייווכחו מה צפוי למי שהשיג פרוסת לחם מבחוץ, לאחר מכן ירו בו וקברוהו בעודו חי. המסדר שנערך "לכבוד" המאורע הוקדש כולו להפלת אימה על המעונים ברעב, ברטיבות ובקור.

 

הסמרטוטים שהולבשו עלינו במיידאנק התפוררו בינתיים על גופותינו ואפשר היה לראות אנשים מצוננים וחולים קשה, משרכים דרכם יחפים בימי גשם ובימי קור כשחלקים מגופם גלויים. רק מדבר אחד פחדו - להיות מובלים ל"צריף החולים" שממנו היתה דרך אחת: "לחורשה"...

  

מגיפת הטיפוס

 

בא החורף של 1943 ובמחנה פרצה מגיפת טיפוס, שמקורה במדים של חיילים גרמניים והיה עלינו לנקותם ולתקנם. היו אלה מדים מכונמים, מזוהמים וספוגי דם. גופותינו המותשים מרעב ומעבודה מפרכת לא יכלו לעמוד מול הכמות העצומה של גורמי המחלה שזחלה אלינו מהמדים המטונפים. המגיפה השתוללה בלי שיסופקו אמצעי ריפוי כלשהם ובלי סיכוי של הצלה.

 

צירפו אותי ואת חברי אברהם ורד (כיום בקיבוץ רמות-מנשה) בניגוד לרצוננו אל החולים קשה ולא היתה לנו ברירה אלא לשמור זה על זה שלא יילקח אחד מאיתנו יחד עם המתים והמתים-למחצה "אל החורשה". אכן במצבנו לא היינו רחוקים מגורל זה.

 

ה"קפה" השחור והמר היה מזוננו היחיד. בכוחות אחרונים היינו מגישים זה לזה את המשקה כדי להלחם בחום הגבוה ששרף אותנו ללא-רחם. ומי יודע? אולי המסירות ההדדית הזאת הצילה את שנינו ממוות בטוח.

 

יום-יום היו מוצאות גוויות לעשרות מ"צריף החולים" והאוכלוסייה במחנה נדלדלה מאוד. בשלב מסוים החליטו הגרמנים להדביר את המגיפה, שאכן הגיעה לקיצה, לאחר חיטויים יסודיים וחריפים אצל החיים עדיין. מכאן ואילך שונה שם המחנה: לא עוד מחנה העבודה של בליז'ין כי אם מחנה- ריכוז. ככל שהיה לנו רע לפני כן נעשה גרוע יותר במצב החדש. קודם כל ה"מסדרים". אלו נעשו ארוכים ומתישים יותר, בלי להתחשב בכך שלאחריהם היו מריצים אותנו לעבודה כבעבר. הפיקוד על המחנה עבר לידיהם של אנשי ס"ס שהעונש המינימאלי אצלם על עבירה כלשהי היה ירוי למוות.

 

באביב 1944 הועברתי מהרצעניה למחצבה והחל פרק של עבודה גופנית מפרכת ומתישה. מה נשאר לי, במצב בריאותי המעורער, חוץ מהתקווה לשרוד, שלא הרפתה ממני? הטענת אבנים בקרונות - זאת היתה עבודתנו במחצבה ושוב - רבים-רבים לא עמדו במאמץ הנורא וקרסו אל מותם. באותה תקופה קשה היו חבריי אברהם ורד ושיעה אורקין. בלי אחים לגורל, הסועדים זה את זה ללא הפוגות, לא היה שום סיכוי להישאר בחיים במחנה בליז'ין. היינו מחלקים בינינו כל מה שהצלחנו "לארגן", בין דברי אוכל ובין ביגוד, כאשר כפור החורף חדר עמוק לעצמותינו. היינו עור-ועצמות, חלושים עד אין להכיר. אפילו את עצמי לא הכרתי כאשר ראיתי את השתקפות דמותי.

 

הקיץ המתקרב של שנת 1944 הביא איתו שמועות על תבוסות הגרמנים בחזיתות והפיח תקוות חדשות בקרב המעטים שנותרו בחיים. לצערנו, סוף המלחמה בושש לבוא ורבים מתוכנו לא החזיקו מעמד, במשך השנה שעדיין היתה לפנינו עד הגאולה.

 

באחד מימי קיץ 1944 הוחזקנו זמן רב במגרש המסדרים, משום שהלבישו אותנו במדים אחידים, ה"פאסיאקים", כלומר לבוש הפסים, כיאה לאנשי מחנות ותיקים. מייד לאחר זה העלו אותנו לקרונות משא באותו מקום שאליו הגענו שנה לפני-כן והרכבת זזה בכיוון דרום, למקום שבין קראקוב וקאטוביץ - אל מחנה-ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

home

 

אושויץ – בירקנאו

 

לאחר שנתיים בגיטו ביאליסטוק ושנה במחנה בליז'ין, הועברתי בקיץ ,1944 ביחד עם כל היהודים הכלואים במחנה הריכוז בליז'ין לאושוויץ-בירקנאו (בז'ז'ינקה). זה היה המקום בו נמצאו המשרפות (קרמטוריות) של מחנה הריכוז אושויץ. באנו לכאן לבושים ב"כותנות-הפסים" - עדות לכך שאנו קצטניקים ותיקים.

 

היציאה מהקרונות לוותה בצעקות אנשי ה-ס"ס ובנביחות כלביהם. תפקידם היה לפנות חיש מהר את הקרונות. כאן עברנו את הסלקציה הראשונה שבוצעה על ידי ד"ר מנגלה הידוע לשמצה. המראה שלנו כקצטניקים ותיקים כנראה השביע את רצונו. הוא פקד להכניס את כולנו למחנה. עברנו סמוך למחנה הנשים, ומכאן עברה הדרך בין המשרפות מס' 2 ומס' 3, ובהמשך השתרעו מגרשי הספורט על סוגיהם השונים. בקרבת מקום ניצב מבנה גדול ואנו הוכנסנו לתוכו. זה היה בית מרחץ אמיתי. אלה שהתרחצו והתלבשו יצאו החוצה וחיכו. מכאן אפשר היה לראות את שתי המשרפות שעמדו במרחק 400-500 מטר. כאשר התחיל להחשיך נתגלו לעינינו לשונות אש שפרצו מהארובות.

 

צעקתו של איש ה-ס"ס שפקד עלינו להסתדר בחמישיות, הקפיצה אותנו מתחושת האימה בה היינו שרויים בגלל קרבת המשרפות. הפקודה היתה "קדימה!" והטור של אנשי בליז'ין התקדם בכיוון המשרפות. אני צעדתי באחת השורות הראשונות. הרהרתי על מצבנו וחשבתי לעצמי שאם יכניסו אותנו לחצר של אחת המשרפות, הרינו אבודים. אך אנו עברנו ליד השערים של הללו והוליכו אותנו לשער אחר עליו התנוססה הכתובת:

 

"הענודה משחררת"- "Arbeit Macht Frei"

 

בצעקות נהדפנו על ידי ה-ס"ס, עברנו את השער ועצרנו על יד צריף מס' 3. ברגע זה התברר לנו שהסכנה המיידית חלפה ושוב אנו קצטניקים חיים. בגלל השעה המאוחרת הספיקו רק להכניס ולשכן אותנו בצריף. חוסר מקום גרם לכך שחלק מאיתנו, ואני ביניהם, נשארנו מחוץ למבנה.

 

לא הצלחנו לישון. עינינו היו מופנות אל המשרפות, שמשום מה הצטיינו הלילה בלשונות-אש חזקות מארובותיהן. הרהורים כבדים חלפו בראשינו. ניסינו לנחש מה יקרה למחרת עם שחר. מה יתרחש ביומנו השני כאן? האם גורלנו נחרץ? האם אפשר לנקוט בצעד כלשהו כדי למנוע את רוע הגזרה ולא לשקוע באימת הייאוש? לבסוף נשכבנו על הקרקע ואיכשהו נרדמנו.

 

הצעקות "לקום!" קרעו אותנו משנתנו. 4 אנשי ס"ס החזיקו פרגולים בידיהם והצליפו בהם ימינה ושמאלה. הם פקדו עלינו להתייצב בשורות ואז נקבל את "ארוחת-הבוקר" שכל כולה היתה קפה שחור ומר. לאחר ששתינו התחילו שומרינו לקעקע מספרים על זרועותינו. ברגע זה חדלתי להיות בן-אדם, בפעם השנייה, והפכתי למספר 1968-B.

לאחר שכל עצירי בליז'ין קיבלו את מספריהם נערך מפקד בו היה עלינו להתייצב לפי המספרים. אנשי ס"ס ביצעו ביקורת קפדנית ודאגו לכך שהטורים יהיו ישרים ומסודרים. בתהליך מהיר זה היינו לעצירי אושויץ.

 

אחד העצירים התנודד מרוב חולשה. התגובה היתה סטירה אדירה שהפילה את הקרבן. אז הושם על צווארו של הבחור מקל עבה, איש ה-ס"ס עלה על קצות המקל בשתי רגליו והפעיל כעין נדנדה שנמשכה עד שחדלו סימני חייו של האומלל.

השומר פקד להטיל את הגווייה על יד השער, שם נערמו כל הגוויות האחרות שהועברו לאחר מכן אל המשרפה.

 

מקרה זה דיכא אותנו קשות. דברנו על כך לא מעט והחלפנו "רשמים". לדאבון-לב לא היה זה מקרה ראשון וגם לא אחרון. כעבור כמה ימים אותו איש ס"ס חנק בחור יהודי כיוון שהוא לא השמיע את הברכה המתאימה מהמרחק הנכון.

עד כאו תיארתי כיצד נרצחו כמה מחברי העצירים.

 

ועתה כמה מלים על הרעב הנורא במחנה שגרם לכך שהעצירים, לו יכלו, היו אוכלים את אדמת-החמר הכבדה. לא ניתן כלל לתאר מהו רעב אמיתי לעצירים ולמיוסרים, רעב שנמשך חודשים ואפילו שנים. הרעב הנורא שאי-אפשר היה להרגיעו בפת החרבה ומעט מרק הלפת שקבלנו, גרם לכך שאחדים מאיתנו זרקו את עצמם על התיל המחושמל של הגדרות וכך מצאו את מותם, ששחרר אותם מהמשך ייסוריהם.

 

הסלקציות במחנה בוצעו במפקד הערב. המיועדים למות נלקחו מיד אל תאי הגז הסמוכים למשרפות, מספר חודשים לאחר בואנו אל אושויץ-בירקנאו בוצעה סלקציה במפקד הבוקר. הממיינים היו שני אנשי ס"ס: אחד מהם אותו ד"ר מנגלה, וכן שני גרמנים לא במדים. הם רשמו לעצמם את המספרים של עצירים מסוימים וביניהם גם את מספרי שלי - B1968. את הרשומים הפרידו מכל היתר, היינו 40 איש שהובלו לכיוון שער המחנה, כאן עמדו מוכנות שתי משאיות ואנו נצטווינו לעלות.

שמתי לב לכתובת על המשאית השנייה: I.G. Farben-industrie.

לאחר נסיעה קצרה הגענו אל בונה.

 home

 

בונה

 

אחרי שנתיים בגיטו ביאליסטוק ושנה במחנה הריכוז בליז'ין ואושויץ-בירקנאו, הגעתי בסוף קיץ 1944 לבונה. זה היה מחנה הצמוד למפעל תעשייתי; מטרתו העיקרית היתה לספק כוח-עבודה זול ביותר לתהליך הייצור במפעל, בלי להתחשב כלל בחיי העובדים-העצירים. ירדנו מהמשאיות ונשארנו עומדים ברחבת-המפקדים. כאן חילקו אותנו מיד למספר קבוצות והוליכונו לצריפי המגורים ושם קבעו לכל קבוצה את מקומה בצריף מסוים.  המחנה כולו ומראה העצורים בו העידו באופן ברור על המשטר החמור השורר כאן ועל עבודת-הכפייה המבוצעת "ביעילות". המציאות הוכיחה שתחזית זאת היתה נכונה.

 

לאחר זמן מה ניגש אליי אדם צעיר ושאלני האם אני במקרה מביאליסטוק. לאחר שעניתי בחיוב הוא הציג את עצמו. שמו היה יעקב. לי היה קשה מאוד לזהותו, למרות היותו מוכר לי מלפני המלחמה. הוא היה תלמיד הגימנסיה היהודית ברחוב פבריצ'נה. מפיו נודעו לי כמה פרטים על המחנה, על העבודה במפעל ועל יחסם של הגרמנים לעובדי-הכפייה. שיחתנו היתה קצרה, כי העצירים החדשים הוזעקו למפקד על יד הצריף לשם הצבתו של כל אחד לעבודה מסוימת. אני הוצבתי לעבודה בלילה בפריקת פחם מהקרונות. העבודה בשעות הלילה נחשבה לטובה.

 

בשעות הערב המוקדמות התקיים המפקד הראשון במחנה. הלכתי למפקד ביחד עם יעקב. תמונת זוועה מזעזעת נתגלתה לנגד עיניי. לעמודים לא גבוהים היו קשורים בצוואריהם מספר עצירים. רגליהם ניצבו על הקרקע, אך עם זאת הם היו מתים. יעקב הסביר לי שאלה הם עצירים שניתלו בגלל היעדרות מהעבודה. גזר-הדין בוצע באכזריות חייתית. על צוואריהם של הנידונים הושחלו לולאות-חבל והם הוצבו כך שרק בהונות רגליהם נגעו בקרקע. חיש מהר הם נחלשו מאוד וגם משקל גופם גרם לכך שהם צנחו ועמדו על כפות רגליהם, ואז הם נחנקו באיטיות תוך ייסורים מחרידים שנמשכו שתים עד שלוש שעות.המפקד היה קצר, כי צריך היה לצאת לעבודה,

 

ברצוני להדגיש שמפעל I.G. Farbenindustrie ייצר כבר ב-1944 בנזין סינטטי ומוצרי גומי. חומר הגלם היה אבנים המכילות שמנים, בתהליך הייצור נפלטו ריחות וגזים שהרעילו בהדרגה את עובדי- הכפייה. עבודתי - פריקת פחם מן הקרונות - היתה מפרכת, אבל היו לה גם יתרונות חשובים, בלילה שמרו עלינו אנשי ס"ס מעטים בלבד. לפיכך קצב העבודה היה פחות רצחני.

 

הלילות היו קרים, אבל הפחמים פלטו חום ואפשר היה להיצמד אליהם ולזכות למנוחה קצרה. בלילה הצלחנו לשמוע את הדי ההפגזה מתותחים כבדים - סימן מובהק לכך שהחזית מתקרבת. ביום ראשון בשעות אחרי הצהריים כל המחנה שבת ממלאכתו. באותן שעות נערך גם המפקד השבועי הגדול שאליו הובאו אלה שהיו להם במשך השבוע היעדרויות מהעבודה. בנוכחות כל המתפקדים הם נקשרו לעמודים, בהונות רגליהם נוגעות בקרקע ותליתם בוצעה בשיטה שתיארתי אותה להלן. זאת היתה אחת משיטות ההמתה האכזריות ביותר שראיתי בעיניי.

 

ביום ראשון מסוים נחפר ברחבת המפקדים בור עמוק וארוך ומילאו אותו סיד בלתי-כבוי. שעה קלה לפני המפקד, כאשר כולם כבר עמדו בשורות צפופות, הותזו מים על הסיד ומעל לבור הונח לוח-עט ארוך וצר.

שוב הובאו העצירים שחולשתם הקיצונית גרמה להם להיעדר מן העבודה.

מפקד המחנה קרא את הוראת היום, בה צווו שלושה עצירים לצעוד לאורך הלוח המונח מעל לסיד הרותח. כבליו של הראשון הותרו, והוא התנודד קלות והתחיל לפסוע בזהירות על גבי הלוח. הוא לא הרחיק לכת. חולשתו גרמה לו למעוד וכל גופו שקע לתוך בור הסיד. מיד בא תורו של השני. גם הוא, למרות כל זהירותו, איבד את שיווי המשקל, נאבק כמה שניות ונפל לבור. גם השלישי אולץ לבצע את אותו תרגיל. הוא ראה את אשר קרה לשני חבריו, צעד באיטיות שעל אחרי שעל ובמאמץ אדיר עלה בידו לעבור לצד השני. אך גם הוא לא הצליח להימלט מהמוות. בעמדו על הקרקע בקצה הבור הוא נורה על ידי מפקד המחנה ושקע לתוך הסיד.

עם תום ה"מבצע" קבלנו פקודה לצעוד קדימה ולהפנות את מבטינו שמאלה. הם אילצו אותנו לראות במו עינינו מה קרה לשלושת חברינו הנידונים. המראה היה מחריד! בתוך עיסת הסיד הלבן היו מוטלות שלוש גופות - רוטטות עדיין - ומסביבן כתמי דם ופיסות עור חרוכות.

 

בסוף נובמבר 1944 החזירו אותנו לאושויץ, שם עברתי בשלישית סלקציה בניצוחו של מנגלה. קבוצתנו הועמסה על קרונות. הרכבת זזה והתחילה לדהור לכיוון דרום-מערב גרמניה.

 home

 

 

ארבעה חודשים אחרונים לפני השחרור על אדמת גרמניה הנאצית

 

מחנה אורדרוף

 

בשלהי שנת 1944 הועברו שרידים מגיטו ביאליסטוק לאורדרוף. היה זה מחנה עבודה שהוקם ליד הכפר אורדרוף, בדרום גרמניה, לרגלי הרי האלפים. רק אחרי המלחמה התברר כי הגרמנים הקימו במקום מפעל לייצור רקטות, אלה הטילים הראשונים ששולחו לעבר האיים הבריטים, ונודעו בשם פצצות V-2.

 

כאשר הגענו למקום היה זה מחנה-עבודה, שאף לא הוקף בגדרות-תיל כבמחנות האחרים. רק בינואר 1945 הוקמו גדרות-תיל והמחנה החל לקבל אופי של מחנה-הרג. צריפי המגורים אליהם הוכנסנו היו טובים ומשוכללים מאלה שבמחנות האחרים בהם שהינו במשך השנה ומחצית השנה שלפני כן. היו בהם חלונות שמנעו פריצת הקור לצריפים, ואפילו מתקני הסקה. אבל העבודה היתה מפרכת וקשה מאוד. עלינו הוטל לחצוב מנהרת-ענק בהר הסמוך כדי להגן על ייצור הפצצות מפני התקפות של מפציצי בנות הברית. אני עסקתי בהעברת אבנים וסלעים, מבוקר עד לילה. המזון היה דל באיכותו, כמו בכל מחנות העבודה הגרמניים, והדבר הורגש עד מהרה בתחלואה ובתמותה מוגברים של עובדי הכפייה, יהודים כלא-יהודים. גם הקור העז באזור האלפים ההררי היה בעוכרינו. רבים מאתנו הגיעו עד-מהרה לאפיסת כוחות מוחלטת. מי שנפל ולא קם - נורה.

 

במחנה נמצאה אוכלוסיה מגוונת, שהיהודים היוו בה מיעוט. היו כאן שבויי-מלחמה ואזרחים עובדי-כפייה: פולנים, הונגרים, רוסים, צרפתים, הולנדים, יוונים ואף גרמנים מתנגדי המשטר. בין הגרמנים היו אסירים פליליים שנידונו לשש ואף לשמונה שנות מאסר. יהודי פולין היו מעטים במספרם לעומת היהודים מהונגריה, אך מחושלים מהם בתלאות ובייסורים. ההונגרים נשברו מהר מחוסר מזון, אימי הקור ועבודת הפרך.

 

אותי הכניסו לצריף מספר 12, שנמצא בסמוך לצריף מספר 10, בו רוכזו הכושלים והמתים. באלה טיפלו אסירים שתפקידם היה להוציא מה שאפשר מתוך הגוויות. רופא השיניים ועוזרו היו בודקים כל גווייה ומוציאים ממנה את שיני הזהב. את הגוויות חסרות הערך היו מרכזים ומטילים לעגלה ענקית (פלטפורמה) שנגררה על-ידי טרקטור.  את כמות המתים ניתן להעריך, כאשר לא פעם נתקלו עיני בתופעה שעגלת-המתים היתה נתקעת בבוץ הסמוך, אף שנגררה על-ידי הטרקטור.  בלילות, כאשר היינו יוצאים את הצריף לעשות את צרכינו, היינו נאלצים לעבור ליד עגלת הגוויות, שממנה השתרבבו ידיים ורגליים שהתנועעו ברוח העזה. לא נבהלנו לנוכח המראה המזעזע, כיוון שכבר עברו עלינו מראות נוראים מאלה, ואף ידוע ידענו כי כל אחד מאיתנו עלול להימצא באחד הימים הקרובים במצב דומה.

 home

 

 

ניסיון בריחה

 

מחנה אורדרוף שכן בהרי האלפים, לא רחוק ביותר מן הגבול השוויצרי. העובדה הזאת היתה ידועה לנו, כמו לרבים אחרים. וידיעה זו עוררה לא מעטים לחשוב על אפשרות בריחה מן המחנה ולמצוא מקלט מעבר לגבול, בשווייץ.

 

ואכן בינואר 1945 פנו אלי שני שבויי מלחמה רוסים, אתם התיידדתי, שהיו שכני בצריף ואף עבדו יחד עמי באבנים ובסלעים ולא מעט סייענו והסתייענו אלה באלה בשעות קשות. הם סיפרו לי את סודם, כי כלה ונחרצה עמם להימלט לחופש. בתחילת פברואר 1945 כאשר התברר לנו שהגרמנים אינם מקפידים על השמירה, העזנו לעשות את הצעד המכריע והתחלנו להתרחק במהירות לעבר אזור מיוער בו נוכל למצוא מסתור. עמדנו קופאים במקומנו, בוחנים בעינינו את המחנה, לראות אם שמו לב להיעדרותנו ואם נודע שם דבר בריחתנו.

 

משנוכחנו לדעת שהכל שקט ואין כל תכונה במחנה, התחלנו ללכת בכיוון הגבול השוויצרי. למחרת בשעות הצהריים הגענו למקום ישוב. היה זה כפר גרמני שקט ושליו. בלי שיבחינו בנו נכנסנו לאורווה שרצפתה היתה מכוסה בקש. כך שכבנו במקום, כשאני מנסה להרהר על מצבנו. כאן המקום להזכיר כי שני שבויי-המלחמה הרוסים שהיו אתי ניסו כבר לברוח מן המחנה, נתפסו והוחזרו, אף נענשו. כעת, חשבנו, איך לא לחזור על אותן השגיאות שגרמו בעבר ללכידתם.

אלא שהסתבר כי הרוסים שהיו איתי חזרו על אותן השגיאות עצמן.

 

התעוררתי כשאני לבדי באורווה. נביחות של כלבים וצעקות של גרמנים העירו אותי מתרדמתי. מיהרתי לצאת מן האורווה וראיתי מסביב עשרות גרמנים. בחוץ ראיתי את שני הרוסים עומדים על-יד משאית, מוכים וחבולים. כמוהם גם אני ספגתי מכות מידי הגרמנים. ציוו עלינו לעלות על הרכב. המפקד הגרמני פקד על הנהג להביא אותנו חזרה למחנה.

 home

 

 

אל עמוד התלייה

 

תוך זמן קצר עמדנו בפני מפקד המחנה, רועדים מפחד. הלה היה ידוע באכזריותו. "לקשור אותם אל העמוד ברחבת המפקדים!" צעק. מאחורי גבי שמעתי רעש ושאון. ברור היה לי שמקימים עמודי תלייה. קשה לי להעריך כמה זמן עמדנו במצב זה. כלואי המחנה רוכזו בכיכר המפקדים. קצין ס"ס נמוך-דרגה קרא את פקודת היום; אחר כך ניגש אחד הגרמנים אלינו, פנה אל אחד מאיתנו ושיחרר אותו מהעמוד אליו היה קשור. תוך הפעלת כוח רב משך וגרר אותו בכיוון עמודי התלייה.

 

שמעתי צעקה חרישית: או-ו-ו-ו... שפרצה מפי הנוכחים ברחבת המפקדים.  לא עברו אלא דקות אחדות ואיש הס"ס ניגש שוב אלינו, התיר את החבלים שקשרו את הרוסי השני, ובעזרת שניים מחבריו גררו גם אותו אל עמוד התלייה. מחשבותיי היו נתונות אז למשפחתי - הורי, אבא ואמא; אחי משה, שנלקח על-ידי הגרמנים בשבת הנוראה שעברה על יהודי ביאליסטוק; אחותי מינה, שיצאה מגיטו ביאליסטוק אל הפרטיזנים. נזכרתי גם בחברי וידידי בעשרים שנות חיי הקצרות. אינני זוכר אם אמנם חשבתי אז, בצל עמוד התלייה, על כך שאני עומד להיפרד מן העולם. אך עובדה היא שמחשבותיי חזרו אל משפחתי ולעירי.

 

עוד אני עומד בצל הגרדום והנה ניגש אלי אחד הגרמנים, פתח את הקשרים ושיחרר אותי מן החבלים. כנראה שלא החזקתי מעמד, רגלי כשלו וכמעט שהתמוטטתי. יד קשה של החייל הגרמני גררה אותי לעבר עמודי התלייה. באותו רגע הבחנתי במראה הזוועה: שני חברי הרוסים אשר ברחו יחד איתי התנודדו תלויים בתוך עניבות החנק. במבט-עין מהיר שמתי לב לכך שמלבד שני עמודי התלייה אין עמוד-תלייה נוסף בעבורי... בין כה וכה וכבר משכו אותי ידיים חזקות אל עמודי התלייה, היכן יתלו אותי? - חלף בי הרהור. תוך כדי-כך הבחנתי בספסל-ההלקאה ניצב קרוב-קרוב לעמודי התלייה שמקורותיהם העליונות נשתלשלו חבלים המהודקים סביב צווארי חברי התלויים. מסתבר שגורלי נחרץ על ספסל-העינויים.

 

השכיבו אותי אפרקדן על הספסל וקשרו אותי אליו. שמעתי את פקודתו של הקצין:

"חמישים מלקות!"

לרגע נשתררה דממה, ואחר כך הקול המצווה: "לספור!"

 

איני יודע כמה זמן הלקו אותי וכמה זמן שכבתי שם; נראה שהכרתי אבדה כבר במלקות הראשונות. לאחר ההלקאה התירו את החבלים ונפלתי אל השלג. נשארתי שוכב שם זמן רב, ספק יודע את המתרחש איתי וספק חש רק את השלג המצנן את גופי המוכה. אט-אט התעוררתי. חשתי כאב חזק בכתפי הימנית ונוזל דביק על-יד העין השמאלית. נדמה היה לי ששמעתי צעדים מהוססים על השלג, הולכים וקרבים אלי. הרהור חלף בראשי: אלה ודאי אותם הברנשים מבלוק 10, שאוספים את המתים...

 

"אני חי!" צעקתי בתוך לבי. אבל כיצד אבהיר לאנשים אלה כי אינני מת? התחלתי להניע את ידי האחת, זו שכאבה לי מאוד, כיוון שאת היד השנייה לא חשתי כלל. השתדלתי להוציא הגה כלשהו מפי. שמעתי את עצמי מוציא צלילים משונים, שאינם דומים בשום צורה לקולו של אדם. והנה הבחנתי שהצעדים המתקרבים נעצרו. איכשהו קלטתי את קולו של מישהו שניגש אליי. ולפתע הגיע אליי קול לוחש ושואל:

"שמאי, אתה עוד חי?"

בכוחותיי האחרונים התאמצתי להניע את ידי ולהוציא מגרוני קול ברור יותר. את כל כוחי השקעתי במאמץ כדי להשיב בחיוב על השאלה. אלא שלאכזבתי הנוראה התרחקו הצעדים במהירות. שוב נשארתי שקוע בתוך השלג ליד שני עמודי התלייה.

 

אינני יודע כמה זמן עבר עליי כך בייאוש הנורא, אך לפתע הרגשתי שידיים מרימות אותי מתוך השלג ותומכות בי. בזהירות רבה החזיקו בי, הובילו אותי לעבר הבלוק שלנו והניחו אותי על אחד הדרגשים. מתוך כל מה שעבר עליי אז אזכור רק זאת שנאנחתי מאוד. ולא בכדי, שהרי הגוף שלי היה חתוך וקרוע. חסרו לי שיניים, הראש מרוסק, בידי השמאלית אצבעות שבורות, גבת העין השמאלית היתה שסועה והעיניים נפוחות, כאילו יצאו מחוריהם.

 

אכן, האיש שניגש לברר אם עודני חי השתכנע בכך. משנוכח שלא איבדתי את חושיי, הלך אל זקן-הבלוק וסיפר לו על מה שראה וכי נשארתי בחיים. זקן-הבלוק הורה להביא אותי אל הצריף והוא עצמו הלך אל מפקד המחנה, להודיע כי נשארתי בחיים ושהוא החזיר אותי אל צריף המגורים. הלה, בשמעו כי עודני חי, הגיב בניחותא: "שיישאר בבלוק, עד שיעבירו את הלא-נחוצים לזקסנהאוזן". זקן-הבלוק היה הולנדי נוצרי מהאג. על בגדיו היה משולש אדום, סימן של אסיר שנכלא על רקע פוליטי. הוא ביקש ממפקד המחנה שיאפשר לו לשחרר אותי מהתייצבות במפקדים ומיציאה לעבודה עד להחלמתי. בקשתו נענתה בחיוב. חברי שהכניסני לבלוק תמך בי בכל אשר יכול: השקה אותי במעט קפה מר אך חם, האכילני תפוח-אדמה בקליפתו וכן קיבלתי מנה נוספת של מרק ירקות דליל.

 

home

 

 

אל מחנה ההשמדה באורנינבורג

 

באמצע החורף, פברואר 1945, חזרתי להתייצב במפקדים; ברור היה לי שאם לא אצא לעבודה - לא ירחמו עליי הגרמנים ועד מהרה יחסלו אותי.  וזה אכן כמעט אשר קרה. ב-18 בפברואר נקראנו כולנו לרחבת המפקדים. אותו יום נערך מיון של כלואי המחנה, ואני הייתי בין הראשונים ברשימת השילוח. בלילה כלאו אותנו בצריף נפרד, ובבוקר עתידים היינו להילקח לרכבת הנוסעת לזקסנהאוזן-אורנינבורג שעל יד ברלין. לא היו לנו אשליות לגבי גורלנו. מחנה ההשמדה באורנינבורג היה מן המחנות האחרונים שבהם עדיין פעלו כבשני המתה בשנת 1945.

 

בבוקר קיבלנו את מנת הלחם היומית וקצת קפה מר. סידרו אותנו במערך של חמישה-חמישה, כדי לוודא שמספרנו תואם את הרשימות. הכל היה ברור ומתאים. זכור לי כי ברגע האחרון, כאשר העלו אותנו על המשאית, בא אליי בריצה אחד מחבריי הטובים, זה שטיפל בי לאחר ההלקאה, ומסר לידי את מנת הלחם שלו לאותו יום.

"מה אתה תאכל?" שאלתיו, דואג ודואב.

תשובתו היתה נחרצת: "אני נשאר פה. ואתה נוסע."

 

הורדנו מן המשאית והוכנסנו לרכבת. נעלו מאחורינו את הקרון ויחד עם אסירים אחרים הוסענו לכיוון מחנה ההשמדה אורנינבורג.

 

בשל סיבות לא-מובנות עצרנו בתחנה אחת והתעכבנו בה במשך שלושה ימים. המצב בתוך הקרונות היה נורא, מדי פעם בפעם פתחו את הדלתות והוציאו את גוויות המתים. כאשר יצאה סוף-סוף הרכבת לדרכה היינו מותשים ומיואשים.

 

לאחר זמן קצר שוב נעצרה הרכבת ושוב עמדה במקום במשך ימים אחדים. מצב זה חזר על עצמו עוד ועוד. למיטב זיכרוני ארכה שהייתנו בדרך יותר מ-10 ימים, ואולי עברו כבר 12 יום מן הרגע שהטעינו אותנו על הרכבת באורדרוף.

 

הרכבת עצרה שוב במקום כלשהו, בין שדות. שום דבר לא נראה מסביב, רק רעש נורא של מטוסים החריש את דממת האוויר שמסביב. והנה נשמעו התפוצצויות אדירות ומחרידות. השומרים אנשי הס"ס שנראו מבוהלים מאוד קפצו מן הרכבת ופתחו את דלתות הקרונות. נשמעו צעקות נרגשות: "לצאת! לצאת מן הקרונות!". הייתי בין הראשונים שיצאו. בעצם לא יצאתי אלא קפצתי. מנת-הלחם שקיבלתי מחברי ביציאתנו מאורדרוף היתה בעזרי. כך יכולתי להחזיק מעמד בעת מצוקה זו. לא התרחקתי אלא 30-20 מטר מן הרכבת ומצאתי לי מחסה בקפל קרקע.

 

ההפצצה היתה איומה. קרונות רבים נפגעו מן הפצצות, הקטר גם הוא נפגע ונזרק מעל פסי הרכבת. אחרי ההפצצה ראינו כי המפציצים המשיכו לכיוון ברלין. המראה מסביב היה כאילו עברה עלינו סופת הוריקן. במשך כל אותן שעות שישבנו בשדה ראינו את הגרמנים במרחק-מה מאיתנו. אלה הביטו בנו בלי לדעת מה לעשות.

 

"להישאר במקום! כל מי שיעז לזוז מן המקום יירה מיד!" צעק אחד הגרמנים שקרב אלינו. באותו מקום ובאותו מצב נשארנו עד למחרת בבוקר. אחרי קור הלילה שמחנו לזריחת החמה שתחמם את גופותינו הקפואות. הרעב הציק לנו. מבטינו נשלחו לכל הכיוונים, לראות מהיכן אפשר להשיג אוכל. מרחוק נראתה מכונית ואחריה משאית שהתקרבו אלינו. מתוכן ירדו מספר גרמנים לבושי אזרחית ושוחחו עם מפקד משמר הרכבת. "לקום ולהסתדר בשורות!" נשמעה הצעקה. נעמדתי בשורה הראשונה. שיערתי שעוד מעט ייערך כאן מיון (סלקציה), קרוב לוודאי שייקחו אחדים מאתנו לעבודה.

אחד הגרמנים לבושי האזרחית צעק אלינו: "מי מכם הוא מסגר?"

הייתי בין הראשונים שהרימו את ידיהם. "מה אתה יודע לעשות?" נשאלתי.

"איך בין איין אלקטרו-שוויסר" ("אני רתך חשמלי"), עניתי מיד. ואכן, בבית הספר המקצועי של "אורט" בביאליסטוק למדתי מסגרות, הייתי בין התלמידים המצטיינים.

"לך שמאלה!" שמעתי את הפקודה. כבר עמדו שם עשרות אסירים.

"די!" צעק לפתע הגרמני. לקבוצתנו, זו שעמדה מצד שמאל, ציוו לעלות על המשאית. בלב נוגה הפניתי מבטי לעבר אלה שהושארו בשדה.

 home

 

 

במפעל המטוסים של היינקל, השחרור

  

אחרי נסיעה לא-ארוכה בכביש פנוי הגיעה המשאית אל מפעל תעשייתי גדול. מעל השער התנוסס שלט גדול: HEINKEL WERKE. היה זה בית חרושת לחלקי מטוסים שמרבית עובדיו גויסו ממחנות עבודה וכן עובדי כפייה מהארצות הכבושות.

 

בין אולמות העבודה הגדולים, שהיו מרוחקים זה מזה מטעמי ביטחון, עמדו 20 צריפי עץ בהם גרו העובדים. רוב הפועלים היו צרפתים, פולנים וגרמנים מתנגדי המשטר ומעט יהודים. כמו בכל מחנות העבודה בגרמניה היה מצבם של עובדי הכפייה בשנת 1945 קשה מאוד. האנשים נחלשו והלכו, תוצאה של שנות רעב רבות. העבודה במפעלי המטוסים של היינקל היתה קשה ומפרכת. מנהלי המפעל היו מודעים לעובדה זו, ובשל חשיבות המפעל למאמץ המלחמתי הגרמני קיבלו העובדים תוספת מזון. עבדנו יום-יום, עשר שעות ביממה. במפעל עצמו התנהלה העבודה בלי נוכחותם של אנשי הס"ס שנוהגים היו להכות ולרדות באכזריות באלה שנתונים תחת פיקוחם. תוספת המזון אפשרה לגופי הצעיר לחזור אט-אט לאיתנו. גם הפצעים שבאו לי מן המכות שספגתי על ספסל המלקות באורדרוף הלכו ונרפאו.

 

אלא שגם מצב זה לא נמשך זמן רב. החל מראשית אפריל 1945 עברנו לעבוד רק 8 שעות ביום, אבל לעומת זאת קוצצה לנו מנת המזון שהלך ונעשה גרוע יותר.

במפקד כללי של העובדים שנערך ב-20 באפריל 1945 נצטווינו להסתדר בשורות צפופות. מסתבר שהגרמנים החליטו לסגור את המפעל ולחסל את מחנה העבודה. הובילו אותנו לכיוון המבורג ברגל. בדרך פגשתי ביאליסטוקאי צעיר, יחיאל שדלר, שיחדיו צעדנו ימים אחדים. אלא שדרכינו נפרדו בדרכים שמלאו המוני גרמנים נמלטים. מה שמחתי להיווכח לאחר זמן שאותו יחיאל שדלר שרד גם הוא מן התופת ההיא. הוא הגיע ארצה והקים משפחה מאושרת בישראל.

 

בחמישה במאי נכנעו הגרמנים וחיילי הוורמאכט הניחו את נשקם. אנשי הס"ס נעלמו כלא היו. ואני הייתי בין מיליוני עובדי הכפייה שהשתחררו. היינו חופשיים.

 home

 

 אחרית דבר

 

בשנת 1956, לאחר שנים לא קלות בהם גם הקימותי משפחה, עליתי ארצה עם משפחתי והשתקעתי בקרית ביאליסטוק שביהוד. ביום הכיפורים הראשון בארץ הלכתי לבית הכנסת של הביאליסטוקאים, לומר את תפילת "יזכור" לזכר משפחתי שנהרגה ולזכר הקרובים והחברים שלא זכו לעבור את אימי מלחמת-העולם השנייה ונספו בכל מיני מיתות משונות.

 

במהלך התפילה עלו הכוהנים אל הדוכן שליד ארון הקודש כדי לברך את קהל המתפללים בברכה המשולשת. שלושה כוהנים עלו לדוכן. אחד מהם היה פייבל קגן, שכולם מכירים אותו, הקופאי של הוועד. כהן אחר היה החנווני לינדנפלד ז"ל, שהכל הכירו אותו, כי היתה לו חנות מכולת בקרית ביאליסטוק. הכהן השלישי היה צעיר כבן שלושים, תמיר וזקוף גו. לא ראיתי את פניו כאשר עלה אל הדוכן, כיוון שהיה עטוף בטלית גדולה.

 

משסיימו לברך את הקהל ירדו הכהנים מעל הדוכן וחזרו למקומם. נסתיימה תפילת השחרית והגבאי הודיע על הפסקה של מחצית השעה. ראיתי את הכהן הצעיר מקפל בנחת את טליתו הגדולה ופניו בראו לי מוכרים. לפתע הפנה הכהן את עיניו אליי וזרק בי מבט פתאומי.

"שמאי, אתה חי!"  צעק אליי. היו אלה המלים ששמעתי אז באורדרוף, על השלג, לאחר המלקות הנוראות. התחבקנו. לא הרבינו במלים. רק המבט, המבטים ההדדיים.

 

היה זה חברי איצל, שברגעים האחרונים של מרד גיטו ביאליסטוק יצא יחד איתי מרחוב נובוגרודסקה, כאשר הטנקים הגרמנים נכנסו לגיטו. כן זה היה איצל, שהרים אותי מהשלג בלילה האיום לרגלי עמודי התלייה. איצל שחילק איתי את לחמא-עניא שלו, כדי שיהיה לי כוח לסבול להתגבר על הפצעים הנוראים. איצל שנתן לי את כל מנת-לחמו לפני השילוח למחנה ההשמדה. עכשיו הוא יצחק יודקס, הכהן שברך את שארית-הפליטה מביאליסטוק.

כעת, אחרי 40 שנה, אנחנו נפגשים עם משפחותינו ועל כוס יין נזכרים במה שעבר עלינו בימים האיומים, ימי הזוועה במלחמת העולם השנייה, וידידות שהתחלתה עוד בעיר מולדתנו ביאליסטוק נמשכת עד עצם היום הזה!

 

שמאי קיזלשטיין

קריית ביאליסטוק, יהוד

ישראל

דצמבר 1985

טל.: 03-5360195

 

 home

 

 

 

 Back to Bialystok Web Page

 

Last updated August 10th, 2005

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!