לא עודNEVER AGAIN!  !

Nigdy więcej!


 The words of Ewa Kracowski at the Memorial Ceremony commemorating 60 years from the destruction and the revolt of the Bialystok Ghetto

August 6, 2005

 I have come to Bialystok from Israel to participate in the ceremony commemorating 60 years from the destruction of the Bialystok Ghetto and from the tragic struggle of a group of Jewish fighters against the huge military strength of the SS. I was born in Bialystok and am a descendant of generations of Bialystokers. In spite of my living in Israel most of my life, I feel a strong bond with the city of my birth. Therefore I am very pleased to see that Bialystok has developed into a large impressive city. I walk through the city streets and am amazed at what I see: new houses, lots of greenery,  smiling children playing happily. But as I approach the streets that were once the ghetto, the images change. I see before my eyes a completely different picture, taken as if from a horror film. Suddenly it all comes back to me, although 60 long years have passed.


None of the passersby walking through the former ghetto streets is capable of  comprehending the inhumane living conditions of the ghetto. It is not possible to perceive the magnitude of the catastrophes, the suffering, the feeling of inferiority that were all components of those marked by a yellow star. I see in these same streets, pale faces of Jewish children, who did not know what playing games were, but knew very well the meaning of starvation, shortages, and constant fear. In that same ghetto area, it was difficult for me to find that spot on Smolna Street near the fence, where on the morning of August 16, 1943, a group of 100 young fighters, members of the ghetto underground arose and rebelled with a very small amount of real ammunition. Most of the weapons were hand-made grenades, and bottles of Molotov cocktails.


These young people dared to stand up against the SS squadrons that entered the ghetto. It was not a struggle for life, as there was no hope of surviving. They set for themselves one goal only: to die defiantly and not to be sent to the gas chambers.


At this spot on Smolna Street, I found myself actually almost coincidentally among the veteran underground members. This underground existed almost from the establishment of the ghetto. I was accepted as a member only 2 months before the final destruction of the ghetto, so I felt I was only a small screw in the operation.


One can write an entire book about the battle that took place that day against the strong German Nazi forces. The blood-soaked battle where almost all the Jewish fighters got killed, as well as some Germans who got killed or were wounded – there are testimonies from the German archives that are now in "Yad Vashem". Those relative few who managed to live, and the others from other points of struggle in the ghetto, were gathered together by the Germans and shot in front of the ghetto residents who were being led out of the ghetto. From the line of those being sentenced to death, a boy who was with me, miraculously saved me. We escaped through the fenceless yards and hid in an attic in a house at 9 Fabryczna Street..


At this stage, as if in an imaginary tale, we met a group of partisan fighters in the Suprasl and Knyszyn forests. The underground active in the Bialystok Ghetto had sent them to the forest many months before the destruction of the ghetto. The partisans had a network of communication and assistance from a group of Jewish girls with Aryan papers who were active in the city of Bialystok.  These loyal signallers supplied them with weapons, medicines, and important information. They managed to find and bring to us in the forest, many Jewish young men who had escaped from the ghetto and who had been wandering in the city without assistance. Among the signallers were: Bronia Klibanski from Jerusalem, Hasia Borenstein from Kibbutz "Lahavot Habashan", Marysia – Dr. Liza Czapnik and Anna Rud both from Beer-Sheba, the late Hajka Grosman who for many years had been a member of the Israeli Knesset, Marylka Rozycka a very brave fighter, and several others. About my personal experiences as a fighter with the partisans, I can write an epic book.


 I am the sole survivor of my large family. Here I stand at the monument for the cemetery of the Ulica Zabia Ghetto,( that ceased to exist after the liberation of Bialystok from the Nazis). The 70 bodies of the commanders and the last fighters in the ghetto revolt were transferred to a mass grave. In 1970, under the Communists, the monument was removed and the cemetery became a public park. After the fall of the Communists in 1993, the monument was returned to its rightful place, and an emotional ceremony was held.


After the war, Bialystok Jews did not return to their city of birth. Let us not forget that before the war, there were about 60,000 Jews living in Bialystok. There is a long 500-year history of cooperation between the 2 peoples: The Poles and the Jews, which did not always benefit from complete harmony. The Jews of Bialystok contributed a great deal to the development of industry, commerce, medicine, science, literature and the arts. Among the Bialystok Jews, there were many different professionals, talented artisans, as well as simple workers that worked very hard to earn bread for their families.


Today, very few Holocaust survivors, scattered in Israel and around the world, are still alive. Those that are alive, are already old and sick. Fortunately, a dignified group of second generation Holocaust survivors has come here to pay respect to the martyrs. We can be proud: we educated a new free generation in our land. We succeeded in instilling in our children and grandchildren, the deep awareness of our roots, as well as warm feelings for our city of birth, Bialystok. In our name, and in the name of our young people, we express our gratitude to all in Bialystok who helped organize this very important ceremony.


Let us all remember: Never Again! This is our testament for the future generations




לא עודNEVER AGAIN!  !

Nigdy więcej!


דברי אווה קרצובסקי Ewa Kracowski בטכס זיכרון ל-60 שנה לחיסול ומרד גטו ביאליסטוק



הגעתי לביאליסטוק מישראל כדי להשתתף בטקס 60 שנה לחיסול גטו ביאליסטוק ולמאבק הטרגי של קבוצת לוחמים יהודים כנגד כוחות האדירים של הס"ס SS. אני ילידת ביאליסטוק מדורי דורות. למרות שרוב שנות עברו בארץ, עדיין קושרים אותי רגשות חזקים עם עיר מולדתי. לכן לא סתם אני שמחה לראות, כי ביאליסטוק התפתחה לעיר גדולה ומרשימה. אני מטיילת ברחובות העיר ואני מתפעלת מהכל שסביבי: בתים חדשים, הרבה ירק, ילדים שמחים חייכנים, משחקים בנחת. בהתקרבי לרחובות שפעם היו בגטו, הכל משתנה. לפני עיני צצות תמונות שונות לחלוטין, כאילו הוציאו אותן מסרט-אימה. פתאום הכל חוזר לזיכרוני, כאילו לא עברו 60 שנים ארוכות.


אף אחד מעוברי אורח ברחובות הגטו של העבר לא יכול להבין את תנאי החיים הלא-אנושיים בגטו. אי-אפשר לתפוס את גודל האסונות, הסבל ורגשי הנחיתות, שהיו חלקם של בני אדם המסומנים בטלאי צהוב. אני רואה באותם הרחובות פנים חיוורות של ילדים יהודים, אשר לא ידעו מה זה משחקים, אבל ידעו היטב את הרעב, את המחסור ופחד תמידי. באותו שטח של הגטו קשה היה לי למצוא אותו מקום ברחוב סמולנה Smolna ליד הגדר של הגטו, המקום שבבוקר ב-16 לאוגוסט 1943, קבוצה של לפחות 100 צעירים-לוחמים, חברי ארגון מחתרתי של הגטו, קמה והתקוממה עם כמות מזערית של נשק אמיתי. רוב אמצעי הלחימה האחרים היו פרימיטיביים, כגון: רימונים מאולתרים, בקבוקי-מולוטוב ועוד, תוצרת עצמית.


צעירים אלו העיזו לעמוד כנגד פלוגות ס"ס SS אשר נכנסו לשטח הגטו. לא היה זה מאבק לחיים; תקווה לשרוד לא הייתה פה. הם הציבו לעצמם מטרה  אחת בלבד: למות בכבוד ולא להישלח לתאי הגזים!


באותה נקודת הלחימה ברחי סמולנה, מצאתי את עצמי, למעשה כמעט באופן מיקרי בין חברי מחתרת ותיקים. ארגון מחתרתי זה היה קיים בגטו כמעט מימי ראשית קיום הגטו. אותי קיבלו כחברת הארגון רק כחודשים לפני החיסול הסופי של הגטו, לכן הייתי שם בורג קטן.


על המאבק באותו יום נגד כוחות החזקים של הנאצים הגרמנים אפשר לכתוב ספר שלם. המאבק שטוף דם  שבו נפלו כמעט כל הלוחמים היהודים, אבל גם בין הגרמנים היו הרוגים ופצועים - על זה מעידים ארכיונים גרמניים שהגיעו ל"יד ושם". אלו מהצעירים הבודדים שנשארו בחיים  וגם אחרים מנקודות לחימה אחרות בגטו, נאספו ע"י הגרמנים ונורו במקום לעיני תושבי הגטו שהיו מובלים לשער היציאה. מאותה השורה של הנידונים למוות, בנס הוציא אותי בחור שהיה אתי. ברחנו דרך החצרות ללא גדרות והתחבאנו בעליית הגג בבית ברחי פבריצ'נה  Fabryczna9.


בשלב הבא, כמו בסיפור דמיוני, הגענו לקבוצת לוחמים-פרטיזנים ביערות סופרסל Supraśl וקנישין .Knyszyn קבוצות פרטיזנים אלו אורגנו ונשלחו ליערות חודשים רבים לפני חיסול הגטו ע"י אותו ארגון מחתרת שפעל בגטו- ביאליסטוק. לפרטיזנים היה קשר ועזרה לא מבוטלת מקבוצת בחורות יהודיות עם ניירות אריים שפעלו בעיר ביאליסטוק. הקשריות הנאמנות שלנו סיפקו לנו לא פעם נשק, תרופות ומידע חשוב. הן הצליחו למצוא ולהעביר אלינו ליערות מספר לא מבוטל של בחורים יהודים שנמלטו מהגטו והסתובבו ללא שום עזרה בעיר. בין הבנות הקשריות היו: ברוניה קליבנסקי Bronia Klibanski מירושלים; הלינה - חסיה בורנשטיין Hasia Borenstein החיה בקיבוץ "להבות הבשן"; מריסיה – ד"ר ליזה צ'פניק Marysia – Dr. Liza Czapnik ואניה רוד Anna Rud. המתגוררות עכשיו בבאר שבע; חייקה גרוסמן ז"ל  Hajka Grosmanשהייתה שנים רבות חברת כנסת; מרילה רוז'יצקה ז"ל Marylka Rożycka, פייטרית לא רגילה; ועוד מספר בחורות. על תקופת היותי בפרטיזנים אפשר לכתוב אפוס.


שרדתי אחת ויחידה מכל המשפחה הגדולה שהייתה לי. עכשיו, אני עומדת ליד המצבה בבית הקברות של הגטו Ulica Żabia (שלצערנו לא קיים כבר), אחרי שחרור ביאליסטוק  מהנאצים. העבירו לקבר אחים את 70 הגופות של המפקדים והלוחמים האחרונים, שהשתתפו במרד הגטו.  בשנת 1970, בתקופת השלטון הקומוניסטי בפולין, הורידו את המצבה והפכו את בית הקברות לגן ציבורי. אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי בפולין, בשנת 1993 החזירו את המצבה וערכו טקס אזכרה מאד מרגש.


אחרי המלחמה לא חזרו יהודי ביאליסטוק לעיר מולדתם. לא נשכח, כי בתקופה שלפני המלחמה, התגוררו בביאליסטוק כ-60 אלף יהודים. זו היסטוריה ארוכה בת 500 שנים של חיים משותפים בין שני עמים: פולנים ויהודים והחיים המשותפים האלו לא תמיד זרמו בהרמוניה מושלמת. יהודי ביאליסטוק תרמו לא מעט לפיתוח התעשייה, המסחר, הרפואה, המדע, הספרות והאמנות. בין יהודי ביאליסטוק היו רבים בעלי מקצוע שונים, בעלי מלאכה מעולים וגם פועלים פשוטים, שעמלו קשות כדי להביא לחם לשולחן המשפחה.


היום, מעט מאד מניצולי השואה, המפוזרים בארץ ובכל העולם, עדיין בחיים. אלו שבחיים, הם אנשים מבוגרים וחולים. לשמחתנו, הגיעה לכאן קבוצה נכבדה של צעירים דור שני ושלישי לניצולי השואה. הם באו כדי לכבד את זכרם של הקדושים שלנו. אנחנו יכולים להיות גאים: חינכנו דור חדש, חופשי בארצנו. הצלחנו להקנות לילדים ולנכדים את התודעה העמוקה לשורשים שלנו וגם רגשות חמים לעיר מולדתנו - ביאליסטוק. בשמנו ובשמם של הצעירים שלנו, אנו מביעים תודה רבה לכל אלו  בביאליסטוק, שתרמו לארגון של הטקס הכל כך חשוב.


נזכור כולנו: "לא עוד!" "NEVER AGAIN!" זאת צוואתנו לדורות הבאים.



לא עודNEVER AGAIN!  !

Nigdy więcej!

 Wystąpienie Ewy Kracowskiej (Izrael) 18.8.2003

Przybyłam z Izraela aby uczcić 60-ą rocznicę likwidacji getta Białostockiego i tragicznego oporu grupy młodych Żydów przeciwki potężnej siły S.S.-owców. Jestem Białostoczanką od wielu, wielu pokoleń I pomimo ze większą częsć życia przeżyłam w Izraelu, nadal łaczą mnie uczuciowe głębokie więzy z rodzinnym miastem. Dlatego cieszy mnie bardzo, ze B-stok tak pięknie się rozwinął. Spaceruję ulicami I podziwiam wszystko dookoła: nowe domy, dużo zieleni, uśmiechnięte, bawiące się dzieci. Ale na terenie byłego getta przesuwają sie mi się przed oczyma zupelnie inne obrazy, jak wyjęte z filmu grozy. Nagle wszystko wraca w pamięci, jakgdyby nie przeszło tych ponad 60 lat. Nikt z przechodniów mijających mnie, nie może pojąć nie ludzkich warunków życia w getcie; nie może pojąc ogromu nieszczęść, cierpień i upokorzeń, które były udziałem ludzi z żółtymi gwiazdami. Nagle widzę na ulicy zupelnie inne obrazy: wychudzone dziecięce twarzyczki, dzieci które nie wiedzialy co to zabawy, ale znały głod, nędzę I wieczny strach i poniżenie. Na tym byłym terenie getta trudno było mi znależć to miejsce przy ulicy Smolnej, przy byłym parkanie getta, gdzie rano 16-go sierpnia 43-go roku, grupa licząca nie mniej niż 100 młodych ludzi-bojowców-uczestników ruchu oporu w getcie z niewielką iloscią prawdziwej broni, a większość prymitywnej, samodzielnie wyrabianej potajemnie w getcie. Młodzi stawili tragiczny opór uzbrojonym oddziałom S.S., ktorzy weszli do getta. To nie byla walka o życie, ale o godną śmierć, tylko aby nie zginąć w komorach gazowych. Na tej placówce przy Smolnej, ja byłam chyba przypadkowo wśród weteranów organizacji bojowej getta. Żydowska organizacja podziemna istniała I działała prawie od początku stworzenia getta. Natomiast ja zostałam przyjęta tylko 3-4 miesiące przed ostatnią akcją, więc byłam tam małym pionkiem. O samboobronie na tej placówce I dalszym ciągu tak nierównej walki można napisać sensacyjną powieść. W rezultacie krótkiej I krwawej, walki-polegli prawie wszyscy bojownicy, ale byli zabici I ranni wsrod Niemców. Fakt ten potwierdzają niemieckie dokumenty archiwalne. Resztę pozostałych po boju oraz bojowników z innych placówek ustawili Niemcy w szeregu na rozstrzał. Z tego szeregu wyciągnał mnie cudem jeden z bojowców. Uciekliśmy poprzez podwórza bez płotów i schowaliśmy się na strychu kamienicy przy ul. Fabrycznej 9. W następnym etapie, cudem, jak w fantastycznej powieści, dotarliśmy do partyzantki bojowej, działajacej w lasach Supraślskich i Knyszyńskich. Te oddziały partyzanckie byly utworzone rownież przez konspiracyjną organizację getta Białostockiego przed ostatnią, akcją, W okresie partyzantki wielką pomoc okazała nam grupa żydowskich dziewcząt na aryjskich dokumentach, w B-stoku – nasze wierne łączniczki, dośtarczały nam broń, lekarstwa i cenną infomrnację. Nie jednego błąkajacego się Żyda po akcji ocaliły, przeprawiając go do lasu. A oto imiona kilku z nich: Bronia Klebańska – zam. w Jerozolimie; Halina -  Chasia Bielicka- obecnie w kibucu w Izraelu; Marysia – dr. Liza Czapnik i Ania Rud – obecnie w Izraelu; bl. p Chajka Grosman – byla Posłem sejmu w Izraelu,  Maryla Różycka i inne. O okresie partyzanki można napisać epopeę. I tak przeżyłam jedyna z naszej licznej rodziny Obecnie stoję przed obeliskiem na Żabiej, na byłym cmentarzu getta. Po wyzwoleniu B-stoku, na tym cmentarzu, we wspólnym grobie pochowano exhumowane zwłoki 70-u poległych dowódców i ostatnich bojowników powstania w getcie. Wzniesiony zostal obelisk, ktory został usunięty w 70- roku przez władze ludowe. Jak wiadomo, po upadku władzy ludowej, odrestaurowany pomnik ponownie stanąl tu i uroczyste odkrycie odbyło sie w- 1993 roku. Po wojnie, niestety, prawie nikt z niewielu ocalałych Żydów – Białostoczan, nie zdecydował się na powrót do rodzinnego miasta. A przecież w okresie międzywojennym mieszkało w B-stoku około 50 – 60 tysięcy  Żydow. To była w ciagu 500 lat wspólna historia współżycia narodu Polskiego I Żydowskiego i to wspólżycie nie zawsze było sielanką. Nie mały był wkład twórczosci  Żydow w rozwoju przemysłu, handlu; w dziedzinie nauki, literatury i sztuki. Wsród Żydow białostockich było wiele rzemieślników i robotników: Taki zwykły lud, sterany cieżką pracą w walce o chleb powszedni. To wielkie skupisko narodu przestało istnieć. Zagłada narodu Żydowskiego była jedynie dlatego, ze byli Żydami… Zagłada byla dziełem szatanskich sił ludzkich, a nie katastrofą przyrody. Nie wielu z ocalałych niedobitków Żydowstwa Bialostockiego zostało przy życiu. Ci co jeszcze żyją, są b. starzy i przeważnie chorzy ludzie. Ale przyjehała tu pokażna grupa młodych ludzi z Izraela i innych krajów – to drugie i trzecie pokolenie b. Białostoczan. Przybyli, aby uczcić pamięć niewinnie wymordowanych. Tak zdołalismy wychować nasze dzieci i wnuków – wolnych i dumnych obywateli Izraela i innych krajów wolnego swiata, w swiadomosci o niedalekiej, strasznej przeszłosci rodziców i dziadków i wpoić sentyment do rodzinnego miasta – Białegostoku.

Serdecznie dziękujemy tym wszystkim w Polsce, a szczególnie w Białymstoku, którzy zorganizowali tą tak ważną uroczystość.  Żegnajcie prochy naszego wymordowanego narodu. Oby nigdy te potworności sie nie powtórzyły: Nigdy więcej! (Never again!) –  To jest nasza zapowiedż dla przyszłych pokoleń.

Ewa Kracowski speaks in the Remembrance Assembly held in Bialystok to mark the 60th anniversary to the liquidation of  Ghetto Bialystok

A Bialystoker Survivor and a Fighter Speaks...

That Boy from the Bialystok Ghetto...

Back to Bialystok Memorial Web Page

Last updated July 8th, 2005



My Israel

























Guest Book