Samuel Pisar

Will We 'Never Forget'?

Washingtonpost, Sunday, January 23, 2005; Page B07

Sixty years ago the Russians liberated Auschwitz, as the Americans approached Dachau. The Allied advance revealed to a stunned world the horrors of the greatest catastrophe ever to befall our civilization. To a survivor of both death factories, where Hitler's gruesome reality eclipsed Dante's imaginary inferno, being alive and well so many years later feels unreal.

We the survivors are now disappearing one by one. Soon history will speak of Auschwitz at best with the impersonal voice of researchers and novelists, at worst with the malevolence of demagogues and falsifiers. This week the last of us, with a multitude of heads of state and other dignitaries, are gathering at that cursed site to remind the world that past can be prologue, that the mountains of human ashes dispersed there are a warning to humanity of what may still lie ahead.

The genocides in Armenia, Cambodia, Bosnia, Kosovo and Rwanda and the recent massacres of innocents in the United States, Spain, Israel, Indonesia and so many other countries have demonstrated our inability to learn from the blood-soaked past. Auschwitz, the symbol of absolute evil, is not only about that past, it is about the present and the future of our newly enflamed world, where a coupling of murderous ideologues and means of mass destruction can trigger new catastrophes.

When the ghetto liquidation in Bialystok, Poland, began, only three members of our family were still alive: my mother, my little sister and I, age 13. Father had already been executed by the Gestapo. Mother told me to put on long pants, hoping I would look more like a man, capable of slave labor. "And you and Frieda?" I asked. She didn't answer. She knew that their fate was sealed. As they were chased, with the other women, the children, the old and the sick, toward the waiting cattle cars, I could not take my eyes off them. Little Frieda held my mother with one hand, and with the other, her favorite doll. They looked at me too, before disappearing from my life forever.

Their train went directly to Auschwitz-Birkenau, mine to the extermination camp of Majdanek. Months later, I also landed in Auschwitz, still hoping naively to find their trace. When the SS guards, with their dogs and whips, unsealed my cattle car, many of my comrades were already dead from hunger, thirst and lack of air. At the central ramp, surrounded by electrically charged barbed wire, we were ordered to strip naked and file past the infamous Dr. Josef Mengele. The "angel of death" performed on us his ritual "selection" -- those who were to die immediately to the right, those destined to live a little longer and undergo other atrocious medical experiments, to the left.

In the summer of 1944, the Third Reich was on the verge of collapse, yet Berlin's most urgent priority was to accelerate the "final solution." The death toll in the gas chambers on D-Day, as on any other day, far surpassed the enormous Allied losses suffered on the beaches of Normandy.

My labor commando was assigned to remove garbage from a ramp near the crematoria. From there I observed the peak of human extermination and heard the blood-curdling cries of innocents as they were herded into the gas chambers. Once the doors were locked, they had only three minutes to live, yet they found enough strength to dig their fingernails into the walls and scratch in the words "Never Forget."

Have we already forgotten?

I also witnessed an extraordinary act of heroism. The Sonderkommando -- inmates coerced to dispose of bodies -- attacked their SS guards, threw them into the furnaces, set fire to buildings and escaped. They were rapidly captured and executed, but their courage boosted our morale.

Corpses of prisoners of Auschwitz found in Block 11 after the liberation of the camp.

As the Russians advanced, those of us still able to work were evacuated deep into Germany. My misery continued at Dachau. During a final death march, while our column was being strafed by Allied planes that mistook us for Wehrmacht troops, I escaped with a few others. An armored battalion of GIs brought me life and freedom. I had just turned 16 -- a skeletal "subhuman" with shaved head and sunken eyes who had been trying so long to hold on to a flicker of hope. "God bless America!" I shouted uncontrollably .

In the autumn of their lives, the survivors of Auschwitz feel a visceral need to transmit what we have endured, to warn younger generations that today's intolerance, fanaticism and hatred can destroy their world as they once destroyed ours, that powerful alert systems must be built not only against the fury of nature -- a tsunami or storm or eruption -- but above all against the folly of man. Because we know from bitter experience that the human animal is capable of the worst, as well as the best -- of madness as of genius -- and that the unthinkable remains possible.

In the wake of so many recent tragedies, a wave of compassion and solidarity for the victims, a fragile yearning for peace, democracy and liberty, seem to be spreading around the planet. It is far too early to evaluate their potential. Mankind, divided and confused, still hesitates, vacillates like a sleepwalker on the edge of an abyss. But the irrevocable has not yet happened; our chances are still intact. Pray that we learn how to seize them.

The writer is an international lawyer and the author of "Of Blood and Hope."

_{שמואל פיזאר}

האפר טומן בחובו אזהרה

אושוויץ אינה חלה רק על העבר, אלא גם על ההווה ועל העתיד של עולמנו המתלקח מחדש

לפני שישים שנה שוחררה אושוויץ על ידי הרוסים בזמן שהאמריקאים התקרבו לדכאו. התקדמות בעלות הברית בשלהי מלחמת העולם השנייה חשפה לעיני עולם המום את זוועות האסון הגדול ביותר שידעה אי פעם הציוויליזציה שלנו. לניצול של שני בתי חרושת למוות אלה, שהמציאות המבעיתה שלהם העיבה על התופת של דנטה - להיות בחיים ולהרגיש טוב שנים כה רבות לאחר מכן, זו תחושה לא מציאותית.

אנו, הניצולים, נעלמים כעת אחד אחד. במהרה תדבר ההיסטוריה בקולם הלא אישי של חוקרים וסופרים, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע - בקולם המרושע של מכחישי השואה ומזייפיה. התהליך כבר החל. זו הסיבה לכך שנאספנו היום, האחרונים שבינינו, עם 30 ראשי מדינה ונכבדים רבים אחרים, באושוויץ-בירקנאו כדי להזכיר לעולם, שהעבר יכול להיות פרולוג, ושהאפר המפוזר באזור הכפר השלו של דרום פולין טומן בחובו אזהרה מפני מה שעוד עלול להתרחש.

הצונאמי שקיפד את חייהם של כ-300 אלף בני אדם ברחבי אסיה לימד אותנו, עד כמה הטבע יכול להתאכזר לאדם. השואה בלבה של אירופה, שתבעה את חייהם של שישה מיליוני יהודים, לימדה אותנו, שאפילו ברגעיו האכזריים ביותר הטבע רחמן יותר מאדם המאבד את המצפן המוסרי שלו. הרציחות מעשה ידי אדם שהיו בין שני אסונות אלה - החל ברצח עם בקמבודיה, בוסניה, קוסובו, רואנדה וסודאן, וכלה במעשי הטבח בארצות הברית, ספרד, ישראל ומדינות אחרות ברחבי העולם כולו - מוכיחות, כמה מעט למדנו מלקחי העבר הטבול בדם.

אושוויץ אינה חלה רק על העבר, אלא גם על ההווה ועל העתיד של עולמנו המתלקח מחדש. אין בכוחי, כמי שיצא מן התופת, להעביר למי שהתנסה רק בחיים נורמליים את מה שהיינו עדים לו במקום ובזמן המקוללים הללו. בעוד זיכרונות אימים פולשים למוחי ולנפשי, אני מגשש אחרי קולו האותנטי יותר של התת-אדם דמוי השלד, בראש מגולח ועיניים שקועות, שניסה להיאחז בשביב של חיים ותקווה.

כאשר החלו הגירושים מביאליסטוק, עיר הולדתי בפולין, רק שלושה מבני משפחתי היו עדיין בחיים: אמי, אחותי הקטנה פרידה ואני, בן 13. אבי כבר הוצא להורג בידי הגסטאפו. אמי אמרה לי ללבוש את מכנסי הארוכים, בתקווה שאיראה יותר כגבר המסוגל לעבודת פרך. "ואת, ופרידה?" שאלתי. היא לא ענתה. היא ידעה שגורלן נחרץ, אבל היא רצתה נואשות להעניק לי סיכוי לחיות, ולו אחד למיליון. כאשר גורשנו יחד עם הנשים, הילדים, הזקנים והחולים האחרים לקרונות הבקר לא יכולתי להסיר את עיני מהן. בידה האחת אחזה פרידה הקטנה ביד אמי, ובידה האחרת את הבובה האהובה עליה. גם הן הביטו בי קודם שנעלמו מחיי לצמיתות.

רכבת הבקר שלהן נסעה היישר לאושוויץ; שלי - לגיהנום מיידנק, שלא נפל ממנו בזוועתו. חודשים לאחר מכן הגעתי גם אני לאושוויץ, ועדיין קיוויתי למצוא את עקבותיהן. כאשר שומרי האס-אס על כלביהם ושוטיהם פתחו את הקרון שבו הייתי רבים בתוכו כבר מתו מרעב, מצמא ומחנק. ברציף המרכזי, מוקף גדרות תיל חשמליות, הצטווינו להתפשט עירומים ולעבור על פני ד"ר מנגלה הידוע לשמצה. "מלאך המוות", כפי שכונה, ביצע עלינו את "הסלקציה" הטקסית הרגילה שלו: אלה שגורלם נחרץ למוות מיידי נשלחו שמאלה; אלה שנועדו לחיות עוד זמן מה, שנועדו לסירוס או לניסויים רפואיים אחרים, פנו ימינה.

ברקע נשמעה מוסיקה. בכניסה הראשית למחנה בעל הסיסמה המבשרת רעות "העבודה משחררת", ישבו, בבגדי אסיר מפוספסים כשלי, נגני אחת התזמורות היוצאות דופן שאי פעם הורכבו. ניגנו בה אמנים מעולים מוורשה, פאריס, קייב, אמסטרדם, רומא ובודפשט. הכינורות יקרי הערך שהביאו במסעם האחרון היו סטרדיווריוס וגוארנרי. כליווי לסלקציות, לתליות וליריות, בעוד תאי הגז והמשרפות פלטו עשן ואש, הם אולצו לנגן את באך, שוברט ומוצרט, ובין לבין מארשים לתפארת הפיהרר.

בקיץ 1944 הרייך השלישי כבר היה על סף קריסה, אבל הקדימות הדוחקת ביותר של הפושעים בברלין היתה לזרז את "הפתרון הסופי". ביום הפלישה של בעלות הברית, קציר המוות בתאי הגז עלה על האבידות האדירות שספגו צבאות בעלות הברית המערביות בחופי נורמנדי; בעבורם זה היה היום הארוך ביותר, בעבורנו היה זה יום ככל הימים.

קומנדו העבודה שלי נשלח לסלק את האשפה מהשיירות שהגיעו - כעשר מדי יום. כך צפיתי בשיאה ההיסטורי של ההשמדה בשואה ושמעתי את הזעקות מקפיאות הדם של החפים מפשע שהובלו לתאי הגז. לאחר שהדלתות ננעלו נותרו להם שלוש דקות חיים בלבד, אך הם מצאו די כוח לנעוץ ציפורניים בקירות ולחרות את המלים "לעולם אל תשכחו".

האם כבר שכחנו?

 ראיתי גם כיצד הזונדרקומנדו, שחבריו היו יהודים שאולצו לשרוף את גופות הקורבנות במשרפות, תקפו את שומרי האס-אס, השליכו כמה קצינים למשרפות, הציתו את הבניינים ונמלטו. הם נתפסו במהרה והוצאו להורג, אבל אומץ לבם חיזק את רצון החיים שלי.

כשהרוסים והאמריקאים התקדמו, אלה מאתנו שעדיין היו מסוגלים לעבודה קשה פונו למעמקי גרמניה. השאר נהרגו. סבלי נמשך בדכאו. במצעד המוות האחרון שלי, כשהטור שלנו רוסס על ידי מטוסי קרב של בעלות הברית ששגו וחשבו שאנו חיילי וורמאכט, נמלטתי עם כמה אחרים. בשדה קרב בבוואריה גדוד שריון של חיילים אמריקאים הביא לי חיים וחירות. מלאו לי אז בדיוק 16.

בסתיו חייהם, ניצולי אושוויץ חשים צורך עז ועמוק להנחיל את מה שנשאו על בשרם ובנשמותיהם, להזהיר את ילדיהם שהאי-סובלנות, הפנאטיות, השנאה והאלימות של היום עלולות להרוס את עולמם כפי שהרסו בזמנו את זה שלנו. יש להקים מערכות התראה לא רק מפני זעמו של הטבע, אלא, מעל לכל, מפני טירופו וסכלותו של האדם.

בעקבות טרגדיות כה רבות שאירעו באחרונה נראה, שגל של חמלה וסולידריות לקורבנות שוטף את עולמנו ונושא עמו תקווה שבירה לשלום ולדמוקרטיה. מוקדם מדי להעריך את הפוטנציאל שלו. כרגע, האנושות מהססת, פוסחת על שתי הסעיפים כסהרורי על סף תהום. הבלתי הפיך לא התרחש עדיין, יש עדיין סיכוי. התפללו שנלמד לנצל אותו, למנוע אושוויץ גלובלית - כאוס ואלימות חסרי רחמים שאיש לא יינצל מהם.

הכותב הוא עורך דין בינלאומי בניו יורק, פאריס ולונדון, אסיר אושוויץ לשעבר, מחבר הספר "כעוף החול" המאמר פורסם ב"הארץ" 27.1.2005

Last Updated January 31^st 2005