Tadeusz Borowski: Pożegnanie z Maria - Proszę Państwa do Gazu, wyd. Książka i Wiedza – Państwowe Muzeum w Oświęcimiu, Pozycja dotowana przez Fundację Pamięci Ofiar Obozu Zagłady Auschwitz-Birkenau w Oświęcimu.

 

תדאוש בורובסקי

 

גבירותיי ורבותי, בבקשה לתאי הגזים

Messieurs, Mesdames, This Way to the Gas  Please

 

עברית: הלינה בירנבאום 1991. 11. 13

Hebrew translation by Halina Birenbaum

 

 כל המחנה התהלך עירום, בעצם עברנו חיטוי וקיבלנו את בגדינו חזרה  מבריכות מלאות בציקלון מופשר במים שהרעיל מצוין את הכינים בבגדים והאנשים בתאי הגז ורק בבלוקים המופרדים מאיתנו ב"חמורים ספרדים"[1] לא התקבלו עדיין הבגדים, ובכך גם אלה וגם אלה התהלכו עירומים: החום היה נורא. המחנה נאטם. שום אסיר, שום כינה לא יעזו לחדור בשער. עבודות הקומנדו הופסקו. במשך כל היום אלפי אנשים זרמו בדרכים ובמגרשי המפקדים: שכבו מתחת לקירות ועל הגגות. ישנו על הקרשים כיוון שהמזרונים והשמיכות היו בחיטוי. מהבלוקים האחרונים ניראה פ.ק.ל.[2] - שם גם נ㲒רך חיטוי נגד כינים. עשרים ושמונה אלף נשים הופשטו וגורשו מהצריפים - הנה הן מתגודדות ב"ויזות"[3] בדרכים ובמגרשים.

 

מהבוקר מחכים לארוחת הצהרים ובינתיים אוכלים את החבילות, מבקרים ידידים.  השעות זורמות באיטיות, כרגיל בחום. אפילו הבידור הרגיל איננו: הדרכים הרחבות לקרמטוריום עומדות ריקן. חלק מ"קנדה"[4] חוסל והאנשים צורפו לקומנדו. נפלו על אחד  הקשים ביותר, להרמנזה Harmenze, בשום שהיו מפוטמים ולא תשושים. כיון שבמחנה שורר צדק קנאי: החזק ייפול, ידידיו ידאגו שידרדר למקום הנמוך ביותר. קנדה, הקנדה שלנו אמנם לא מריחה כמו שרף הפיידלרובסקה Fidlerowski אלא בבושם צרפתי, אבל בטח לא צומחים שם כל כך הרבה אורנים גבוהים כפי שקנדה שופעת יהלומים מוסתרים ומטבעות שנאספו מכל אירופה.

 

בדיוק יושבים כאן כמה מאתנו על הדרגש ומנענעים את הרגלים בחוסר דאגה. פורסים את הלחם הלבן שנאפה בקפידה, פריך, מתפורר ומעט מרגיז יטעמו, אבל לכן אינו עולה עובש. לחם שנשלח מורשה. עוד לפני שבוע היה בידיים של אמי, אלוהי הטוב, אלוהי הטוב...

 

 מוצאים את ה"בוצ'ק" (בשר חזיר מעושן), הבצל, פותחים קופסת חלב ממותק. הנרי, ענק ונודף זיעה חולם בקול רם על יין צרפתי המובא במשלוחים מסטרסבורג, מסביבות פריס, מרסיי...

 

 "שמע mon ami (בצרפתית: ידידי) כשנלך שוב לרמפה, אביא לך בקבוק אורגינאלי של שמפניה. וודאי מעולם לא שתית, נכון?"

"לא. אבל לא תוכל להעביר בשער, אל תבלבל. תארגן יותר טוב נעליים, כאלה מנוקבות עם סוליה כפולה, ועל חולצה אני לא מדבר כבר. הבטחת  מזמן."

"סבלנות, סבלנות כשיגיעו המשלוחים, אני אביא הכל. שוב נלך לרמפה."

"ואולי כבר לא יהיו  משלוחים לקרמטוריום?" - זרקתי בזדון. - תראה איך הוקל במחנה, כמות בלתי מוגבלת של חבילות, אסור להרביץ. כתבתי הרי מכתבים הביתה... אומרים כל מיני דברים בעניין הוראות, בעצמך סיפרת. ובעצם, לעזאזל, יחסרו אנשים לגזים."

"תפסיק לדבר שטויות"  - הפה של איש מרסיי בעל גוף ופנים עם הבעה רוחנית כמו ממיניאטורות של Cosway (הוא ידידי אבל איני יודע שמו) סתום בסנדביצ'ים עם סרדינים – " תפסיק לדבר שטויות" - הוא חז㬈 על עצמו כשהוא בולע במאמץ ("ירד, לעזאזל!"), "תפסיק לדבר שטויות", לא יכול להיות שיחסרו אנשים, מפני שהיינו מתפגרים במחנה, כולנו חיים ממה שהם מביאים".

"כולם לא כולם. יש לנו חבילות..."

"לך יש חבילות ולחבר שלך, ולעשרה חברים שלך. יש לכם לפולנים, וגם לא לכולם. ולנו היהודים, ולרוסים? ומה, אם לנו לא היה מה לאכול, אם לא יכלנו לארגן מהמשלוחים, אתם הייתם אוכלים בשלווה כזאת את החבילות שלכם? לא היינו נותנים לכם."

"הייתם נותנים או שהייתם מתפגרים מרעב כמו היוונים. למי שיש אוכל במחנה, יש לו כוח."

"לכם יש ולנו יש, על מה לריב?"

"בטח אין על מה לריב, לכם יש ולנו יש, אוכלים יחד וישנים יחד על אותו דרגש."

 

הנרי חותך לחם ועושה סלט קטן מעגבניות. טעמו מצוין עם חרדל מהקנטינה. בבלוק מעלינו מתגודדים אנשים, עירומים, נודפי זיעה, זוחלים בין הדרגשים במעבר. לאורך התנור הענק הבנוי בתבונה, בין השיפוצים שהפכו אורוות סוסים לבית "נעים" [5]gemutlich)) לחמש מאות איש (על הדלת עדיין תלויה תווית: "סוסים שנבדקו" "סוסים שנדבקו במחלות חייבים להעביר"). על הדרגשים התחתונים על  מתגודדים שמונה, תשעה, שוכבים עירומים, עצמות בולטות. מסריחים מזיעה והפרשות. למטה, ממש מתחתי – רב;כסה ראשו בחתיכת סמרטוט שקרע משמיכה והוא קורא מספר תפילות עברי (מספרות זו יש כאן!...), מילל בחדגוניות.

 

"אולי אפשר איכשהו להשתיקו?' הוא צורח כאילו תפס את האלוהים ברגלים."

"לא מתחשק לי לרדת מהדרגש. שיצרח, ילך מהר יתר לקרמטוריום."

"דת זה אופיום לעם, אני אוהב מאוד לעשן אופיום" מוסיף מצד שמאל איש מרסיי, קומוניסט וגמלאי. "אילו הם לא האמינו באלוהים ובחיים שלאחר המוות, כבר מזמן היו מפוצצים את הכבשנים."

 

"ולמה אתם לא עושים  זאת?"

לשאלה תוכן מטפורי, אבל איש מרסיי עונה: "אידיוט" וסותם את הפה בעגבנייה, עושה תנועה כאילו רצה להגיד משהו, אבל גומר לאכול ושותק. בדיוק גמרו הסעודה כשבדלת התחילה מהומה רצינית. מספר מוזלמנים[6] קפצו הצידה ופתחו בבריחה בין הדרגשים. לביתן של האחראי על הבלוק נכנס בריצה שליח. כעבור רגע יצא האחראי כולו חשיבות: קנדה!  להסתדר בשורות! אבל מהר! מגיע טרנספורט!"

 

"אלוהים  אדירים!" - צעק הנרי בקופצו מהדרגש.

איש מרסיי נחנק בעגבנייה. תפס את הז'קט. קרא "ראוס" raus (החוצה!) וכבר היו בדלת. הסתחררו גם הדרגשים האחרים. קנדה יצאה לרמפה

"הנרי , נעליים!" צעקתי לפרידה.

"!Keine Angst"  החזיר לי בצעקה כבר מבחוץ.

 

ארזתי את האוכל, קשרתי בחבלים  את המזוודה שהיו בה הבצל והעגבניות מהגינה של אבא בוארשה, מונחים ליד הסרדינים הפורטוגזים וקותלי החזיר מ"באצוטילו" מלובלין (זה מאחי) התערבב מעדנים המשובחים ביותר מסלוניקי. קשרתי זאת, משכתי את המכנסיים וירדתי מהדרגש.

 

Platz!"!" (מקום!) צרחתי, כשאני נדחף בין היוונים. הם זזו הצידה. ליד הדלת נתקלתי בהנרי "Allez, allez, vite" )בצרפתית: בוא, בוא, קדימה מהר!).

"Was ist los? (מה קורה?)

"רוצה ללכת לרמפה?"

"אני יכול ללכת, למה לא."

"אז קדימה. קח את הז'קט! חסרים כמה אנשים. דיברתי עם הקאפו" ודחף אותי מהבלוק. עמדנו בשורה. מישהו רשם את המספרים שלנו. מישהו מקדימה צרח: "לצעוד לצעוד!" ורצנו אל השער מלווים בצעקות של המון המדבר שפות רבות שכבר הורץ לבלוקים בפרגולים.

 

לא כל אחד יכול ללכת לרמפה... כבד נאמרו דברי פרידה לאנשים שמאחור. כבר אנחנו ליד השער "Links, zwei, drei, vier!", "Mutzen ab!"  (שמאלה, שתיים, שלוש, ארבע! כובעים הורד!)- זקופים, ידיים צמודות בנוקשות למותניים עוברים מבעד לשער בצעד נמרץ, קפיצי כמעט בהדרת פנים. איש ס"ס מנומנם עם לוח גדול ביד סופר ברפיון כשהוא מפריד באצבעו באוויר כל חמישייה. Hundert!"" (מאה) צעק, כשעברה החמישייה האחרונה. Stimmt!""  (נכון) השיבו בצעקה.

 

צועדים מהר, בריצה כמעט,  זקיפים רבים, צעירים עם נשק אוטומטי. חולפים על קטעים של מחנה B,11 את C הבלתי מאויש, את המחנה  הצ'כי, קרנטינה, נבלעים בין עצי אגסים ותפוחים של בית-חולים שדה, בין הירק הבלתי מוכר כמו ירק מהירח הצומח באופן מוזר על ידי השמש שהאירה למספר ימים. פוסחים בקשת על צריפים כלשהם, עוברים קו מגדלי השמירה, יורדים בריצה לכביש והנה הגענו למקום. עוד כמה עשרות מטרים ולפנינו הרציף - בין העצים.

 

 הייתה זאת רמפה אידילית, כרגיל בתחנות נדחות פרובינציאליות. מגרשון מוקף עצים ירוקים גבוהים, חצץ שפוך עליו, ומהצד ליד הדרך השתופף צריפון עץ קטן ועלוב, מכוער יותר ובאיכות יותר גרועה מביתן התחנה המכוער והגרוע ביותר. הלאה ערימות גדולות של מסילות, תשתיות לרכבות, מצבור קרשים, חלקי צריפים, לבנים, אבנים, חוליות של בארות, מכאן מעמיסים סחורה לבירקנאו: חומר לפיתוח המחנה ואנשים לתאי הגזים. יום עבודה רגיל: מגיעות משאיות, מטעינים קרשים, מלט, ואנשים...

 

משמרות זקיפים ניצבות לאורך המסילות, על הקורות, תחת צילם הירוק של ערמוני שלזיה, מקיפות במעגל אטום את הרמפה, מנגבים זיעה מהמצח, שותים מים ממימיות. חום לוהט, השמש עומדת ללא נוע באמצע השמיים. "להתפזר!" התיישבתי תחת קרעי הצל מתחת למסילות הרכבת. היוונים הרעבים (השתרבבו כאן כמה מהם, השד יודע איך) מחטטים בין המסילות. מישהו מוצא קופסת שימורים, לחמניות מעופשות, סרדינים שלא גמרו לאכלם. אוכלים.

 

Schweinedreck" " (חרא חזירים) יורק עליהם זקיף צעיר גבוה, בעל שער שופע, דהוי ומבט כחול חולם – "עוד מעט יהיה לכם הרי כל כך הרבה מה לזלול שלא תוכלו לגמור. יעבור לכם החשק לזמן רב."  הוא תיקן את הרובה האוטומטי, ניגב את פניו במטפחת.

"אלה בהמות" - אנחנו  מאשרים בהסכמה. "היי אתה שם, שמן," נעלו של הזקיף נוגעת קלות בעורפו של הנרי.

"Pass mal auf" ( שים לב) "אתה רוצה לשתות?"

"אני רוצה אבל אין לי מארקים" - השיב במקצוענות הצרפתי.

"Schade" (חבל).

"אבל אדון זקיף, האם מלת הכבוד שלי כבר אינה שווה?' האדון לא סחר אתי?  ?"Wievel (כמה)

" מאה. "Gemacht?" (סגרנו עניין)

Gemacht"."  

 

אנחנו שותים מים מבחילים, ללא טעם. על חשבון כסף ואנשים שאינם עדיין. "שים לב!" אומר הצרפתי ומעיף בקבוק ריק שמתנפץ אי-שם על המסילות. "אל תיקח כסף מפני שיכולה להיות ביקורת, ובעצם בשביל מה לך לעזאזל ממון, גם ככה יש לך מה לאכול, גם בגדים אל תיקח כיון שזה מחשיד שכוונתך לברוח. חולצה קח, אבל רק ממשי ועם צווארון וגופית התעמלות מתחתיה. ואם תמצא משהו לשתות אל תקרא לי, אני אסתדר, ותזהר שלא תחטוף."

"הם מכים?"

"מובן שמכים. צריך עיניים בגב "Arschaugen (עיניים בתחת).

 

סביבנו יושבים היוונים, מנענעים בחמדנות בלסתות כחרקים ענקים בלתי אנושיים, זוללים בתאווה גושי לחם מעופש. הם מוטרדים, לא יודעים מה יצטרכו לעשות. הם מודאגים מהמסילות והקורות. לא אוהבים לסחוב.

"במה אנחנו נעבוד?"  - שואלים.

Niks, Transport kommen alles Krematorium." "Compris?"" )בכלום, טרנספורט מגיע, כולם לקרמטוריום, מובן?( (גרמנית משובשת וצרפתית).

"Alles versthen" (הכל מובן) משיבים באספרנטו של שפת  הקרמטוריום ונרגעים, לא יעמיסו מסילות על משאיות ולא יסחבו קורות.

 

בינתיים ברמפה גוברים הרעש והצפיפות. אנשי הקאפו חילקו ביניהם קבוצות עבודה כשהם מייעדים אחדות לפתוח ולהוריק  את הקרונות לכשיגיעו, ואחרות להיות מתחת מדרגות העץ. היו אלה מדרגות שניתנות להעברה, נוחות, רחבות כמו כניסה לדוכן נואמים.קציני ס"ס הגיעו ברעש אופנועים, עטורים כסף, גברים שמנים, מפוטמים, במגפיים מצוחצחות מבריקות, בעלי פנים גסות. כמה מהם באו עם תיקים, לאחרים היו מקלות גמישים מקנה. כל אלה העניקו להם מראה רשמי ונמרץ. נכנסו לקנטינה, הצריף העלוב ההוא היה הקנטינה שלהם, שם שתו בקיץ מים "Sudeten-quelle"(מחבל הסודטים), ובחורף התחממו ביין חם, בירכו זה את זה בסגנון ממלכתי על ידי זרוע מושטת בצורה רומית, אחר כך לחצו ידיים בלבביות, חייכו בלבביות אחד לשני, שוחחו על מכתבים, על ידיעות מהבית, על ילדים, הראו תמונות איש לרעהו. אחדים טיילו בהדרת-כבוד על פני המגרש.

 

המגפיים חרקו על החצץ, עניבות הכסף הבריקו על הצווארונים ומקלות הבמבוק שרקו בחוסר סבלנות.

 

המון בשלל פסים שכב מתחת למסילות, נשם בכבדות ובצורה לא אחידה, פטפט בשפתו, הסתכל בעצלות ואדישות על האנשים המהודרים במדים הירוקים, הביט בירק העצים, במגדל הכנסייה המרוחק שצלצלו ממנו בדיוק לתפילת "מלאך האלוהים" המתאחרת.

 

"הטרנספורט מגיע" - אמר מישהו וכולם התרוממו בציפייה. מבעד הסיבוב יצאו קרונות משא; הרכבת נדחפה מאחור, עובד הרכבת העומד על פינת הפגושים התכופף, נפנף בידו, השמיע שריקה, הקטר ענה לו בשריקה מחרידה, התנשף, הרכבת התגלגלה באטיות לאורך התחנה. בחלונות הקטנים המסורגים ניראו פני אנשים, חיוורים,  מקומטים, כמו חסרי שינה פרועי שיער, נשים מבוהלות, גברים, דבר אקזוטי בעי שיער. הם חלפו לאט התבוננו בתחנה בשתיקה. אז משהו התחיל בתוך הקרונות לסעור, לרעום בקירות העץ.

 

"מים!, אויר!" פרצו צעקות עמומות, נואשות.

 

 
Transport in the death train
ברכבת המוות

אנשים הוציאו את הפנים מהאשנבים, הפיות חיפשו נואשות אויר. מששאבו כמה לגימות אויר נעלמו האנשים מהחלונות, במקומם הסתערו אחרים על האשנבים וגם הם נעלמו. צעקות וחרחורים הפכו קולניים יותר ויותר.

 

איש במדים ירוקים, שופע עטורי כסף יותר מהאחרים, עיקם פיו בסלידה. שאף לתוכו עשן סיגריה, זרק אותה בתנועה פתאומית, העביר את התיק מימין לשמאל ואותת לזקיף. ההוא משך באטיות את האוטומט מכתפו, התכופף וירה צרור יריות לאורך הקרונות. השתתק שם. בינתיים הגיעו משאיות. העמידו על ידם מדרגות ואנשי קומנדו קנדה התפרסו במקצועיות לאורך הקרונות. הענק עם התיק סימן בידו "מי שייקח זהב או דבר מה שלא לאכילה, ירו בו כבגונב רכוש הרייך,  Verstanden?מובן?"

"Jawohl!" (כן לפקודתך!) - עונים לו בצריחה לא אחידה, אינדיבידואלית, אבל עם רצון טוב. "Also loos", (אז קדימה להמשיך) "לעבודה!"

 

הבריחים שקשקו, הקרונות נפתחו. גל אויר טרי חדר פנימה והלם באנשים כמו עשן. לחוצים ודחוקים בצורה נוראה, מחוצים תחת כמות מפלצתית של מזוודות גדולות וקטנות, תרמילים. צרורות מכל המינים (לקחו עמם כל שהווה חייהם פעם ויהווה התחלה לעתידם). התגודדו בצפיפות איומה. התעלפו נחנקו וחנקו את האחרים. עכשיו התרכזו ליד הדלתות הפתוחות, מתנשפים כמו דגים שנזרקו על החול.

 

 

"הקשיבו! נא לצאת עם החפצים. לקחת את הכל. כל החפצים לשים בערימה ליד הקרון. את המעילים למסור. קיץ עכשיו. לצעוד שמאלה. מובן?"

אדוני, אדוני, מה יהיה איתנו?  כבר קופצים על החצץ מודאגים, נרעדים.

"מאיפה אתם?"

"מסוסנוביץ. מבנדין. אדוני, מה יהיה?" חוזרים בעקשנות על שאלותיהם, ועיניים קודחות נלטשות אל עינינו העייפות

"אני לא יודע, לא מבין פולנית."

 

חוק המחנה אומר שאת האנשים ההולכים לגז מרמים עד לרגע אחרון. זו צורת רחמים היחידה האפשרית. חום עצום. השמש ההגיעה לשיאה, השמים הלוהטים רועדים, האוויר רוטט, הרוח  שנושבת אינה אלא אויר מלובן, נוזלי. השפתיים כבר מתפוצצות, בפה טעם דם מלוח. מהשכיבה הארוכה בשמש הגוף חלש וסרבן. לשתות, הוי, לשתות.

מהקרון נשפך נחשול אדם רבגוני, עמוס, דומה לנהר שוטה, עיוור, המחפש אפיק חדש. אבל לפני שיחזרו להכרה ממכת האוויר הטרי וריח הצמחייה הירוקה, כבר חוטפים להם את  החבילות מהידיים, מושכים מהם את המעילים, לנשים חוטפים את הארנקים, נלקחות השמשיות.

 

"אדוני, אדוני, אבל זה נגד השמש, אני לא יכולה..."

"Verboten, (אסור) נובחים עליהם בין השיניים. מאחורי הגב עומד איש ס"ס, שליו, שולט בעצמו, מקצוען.

Meine Herrschaften",  גבירותיי ורבותי, אל תפזרו ככה את החפצים. חייבים להראות קצת רצון טוב." הוא מדבר בטוב לב, ושוט הבמבוק הדק מתכופף לו בעצבנות בידיים.

"כמובן, כמובן," הם עונים לו פה אחד בעוברם לידו וביתר מרץ הולכים לאורך הקרונות. איזו אישה מתכופפת מהר ומרימה ארנק. השוט שרק, האישה הצטעקה, מעדה ונפלה תחת רגלי ההמון.  ילדה רצה אחריה, צועקת: "מאמעלע", כזו ילדה קטנה ופרועת שער...

 

גדלה ערימת החפצים: מזוודות, צרורות, תרמילים, שמיכות, בגדים, ארנקים שבנפלם נפתחים ושופכים המחאות צבעוניות, זהב ושעונים המתפזרים סביב; לפני דלתות הקרונות עולות ערימות של לחם, מתאספות צנצנות ריבה שונות, תופחים מצבורי נקניק וקותלי חזי, נשפך סוכר על החצץ, משאיות דחוסות באנשים יוצאות לדרך בטרטור של תופת בין יללות וצרחות הנשים המבכות את הילדים ושתיקה המומה של הגברים המבודדים לפתע.  אלה הלכו ימינה  - הצעירים והבריאים - הם ילכו למחנה. הגז לא יפסח גם עליהם, אבל קודם יעבדו.

 

Confiscated personal belongings of the victims sorted out in Auschwitz
חפצי הנרצחים ממוינים באושוויץ

 

 

יום ללא הפסקה. המשאיות נכנסות וחוזרות ללא מנוח, כבסרט נע איום.  אוטו "הצלב האדום" נוסע ללא הפסקה. צלב דמים ענק הצבוע על מסיכת המנוע נמס בשמש. בו דווקא מובילים את הגז, הגז בו מרעילים את האנשים.

 

לאלה מקנדה הנמצאים ליד המדרגות אין רגע מנוח. הם מפרידים את המיועדים לגז מההולכים למחנה, דוחפים את הראשונים על המדרגות דוחסים אותם על המשאית, שישים פלוס מינוס על כל אחת.

 

בצד עומד איש ס"ס צעיר, מגולח למשעי,עם פנקס ביד. על כל משאית מותח קו. כשיצאו 16 משאיות יהיה אלף, ככה פלוס-מינוס. האדון הוא מאוזן ודייקן. לא תצא שום משאית ללא ידיעתו כשקו יסומן בפנקסו:  Ordung muss סדר חייב להיות. הקווים הופכים לאלפים, האלפים לטרנספורטים שלמים עליהם אומרים בקצרה:"מסלוניקי" , "מסטרסבורג", "מרוטרדם". על הנוכחי כבר יגידו היום "בנדז'ין" Będzin ושמו הקבוע יהיה  "בנדז'ין – סוסנוביץSosnowiec ". אלה שילכו מהטרנספרט הזה למחנה יקבלו מספרים: ,131,132 כמובן שאלפים, אבל בקיצור יגידו בדיוק ככה: 131,132.

 

הטרנספורטים נמשכים שבועות, חודשים, שנים. כשהמלחמה תגמר יספרו את הנשרפים, ימנו ארבע וחצי מליון. קרב דמים של המלחמה הכי גדולה, הנצחון הכי גדול של גרמניה הסולידרית והמאוחדת. Ein Reich, ein Volk, ein hrer, (רייך אחד, עם אחד פיהרר אחד), וארבעה כבשנים. אבל יהיו באושוויץ 16 כבשנים המסוגלים לשרוף חמישים אלף ביום. המחנה יתפתח עד אשר גדר התיל המחושמלת יגיע עד נהר הוויסלה. יאכלסו אותו שלוש מאות אלף אנשים בבגדי-פסים. יקראו לו ,Verbrecher-Stadt - עיר הפ㪑שעים. לא, לא יהיה מחסור באנשים. ישרפו היהודים, ישרפו הפולנים, ישרפו הרוסים. יגיעו אנשים מהמערב, מהדרום, מהיבשות ומהאיים. יבואו אנשים בבגדי פסים ויבנו מחדש את הערים הגרמניות ההרוסות, יחרשו את האדמה העקרה וכשיחלשו בעבודה חסרת הרחמים, ב- Bewegung Bewegung (תזוזה, תזוזה) הנצחית, יפתחו תאי הגז את דלתותיהם.  הכבשנים יהיו משופרים, חסכוניים, מוסווים ביתר חוכמה. הם יהיו כמו בדרזדן עליהם כבר נפוצות אגדות.

 

כבר התרוקנו הקרונות. איש ס"ס רזה, פניו מחוטטות מציץ בשלוה פנימה, מנענע ראשו בסלידה, אופף אותנו במבטו ומצביע פנימה, Rein"" "לנקות!"

 

אנחנו קופצים פנימה. בפינות בין גללי צואה אנושית מפוזרים שעונים אבודים שוכבים תינוקות שנרמסו, מפלצות עירומים, קטנים עם ראשים ענקיים ובטן תפוחה. מוציאים אותם כמו פרגיות, מחזיקים כמה בכל יד.

 

"אל תסחב אותם לאוטו, מסור לנשים," - אומר איש הס"ס כשהוא מדליק סיגריה., המצית נתקע לו והוא מאוד מוטרד מכך.

 

"קחו את התינוקות. האלה, אלוהים אדירים" - אני מתפרץ,  כיון שהנשים בורחות ממני בפחד, חובקות ראשיהן בין הכתפיים.

 

באפן מוזר ולא נחוץ נופל כאן שם האלוהים כיון שהנשים הולכות עם הילדים לאוטו, כולן ללא יוצא מן הכלל. אנחנו כולנו יודעים מה זה אומר ומביטים אחד על השני בשנאה וחרדה.

 

"מה אינכן רוצות לקחת?" שואל, בכעין התפעלות ותוכחה, איש הס"ס המנומס והחל להושיט יד אל האקדח. "אין צורך לירות, אני אקח אותם"  גברת גבוהה עם שער שיבה לקחה ממני את התינוקות ולמשך רגע הסתכלה לי ישר בעיניים, "ילד, ילד," לחשה מחייכת. הסתלקה מועדת על החצץ. נשענתי על קיר הקרון. הייתי מותש לגמרי. מישהו משך אותי ביד.

 

"בוא אתן לך משהו לשתות. אתה נראה כאילו הלכת להקיא. En avant, קדימה, תחת המסילות, בוא כבר!" אני מסתכל. הפנים מרצדים לי לפני העיניים, מתערפלים, מתערבבים, הופכים שקופים, נספגים עם העצים השחורים חסרי תנועה, נבלעים בתוך ההמון המוצף: אני ממצמץ חזק בעפעפיים:  זהו הנרי.

"שמע הנרי, האם אנחנו  אנשים טובים?"

"למה אתה שואל שאלות טיפשיות"?

"תראה ידידי, גובר בי כעס בלתי מובן לחלוטין על אנשים אלה שבגללם אני מוכרח להיות כאן. אני לא משתתף בכלל בצערם על שהם הולכים לגז. הלוואי והאדמה תפתח מתחתם. הייתי זורק את עצמי עליהם באגרופים. זה בטח פתולוגי, אני לא יכול להבין זאת."

 

"להפך הגמור. זה נורמאלי. חזוי ונלקח בחשבון., הרמפה מעייפת אותך, אתה מתמרד ואת הכעס הכי קל להוציא על החלש. זה אפילו רצוי שתוציא אותו. זה על פי בשכל הישר, Compris?" )מבין?( - אומר ק㬆ת בלעג הצרפתי כשהוא נשכב בנוח תחת המסילות.

מביט ביוונים, "אלה יודעים לנצל! זוללים כל שבא ליד, על ידי גמר אחד צנצנת ריבה."

"בהמות, מחר מחציתם תתפגר משלשול."

"בהמות? אתה גם היית רעב,  בהמות," אני  חוזר בעיקשות.  אני סוגר עיניים, שומע צעקות, אני חש באדמה רועדת ואויר הביל על העפעפיים. הגרון יבש לגמרי.

 

 אנשים זורמים וזורמים, המשאיות מטרטרות כמו כלבים משוגעים. ממול עיני חולפות גוויות המוצאות מהקרונות. ילדים שנרמסו. נכים שהונחו יחד עם המתים, וההמון, ההמון, ההמון... הקרונות מתגלגלים קדימה. גדלות ערימות הסחבות, המזוודות, התרמילים. אנשים יוצאים ומתבוננים בשמש, נושמים, פושטים יד למים, עולים על המשאיות, נוסעים. שוב מגיעים קרונות. שוב אנשים... אני מרגיש שהתמונות מתערבבות בי. לא יודע אם הכל קורה באמת, או אם אני חולם. אני רואה פתאום איזה ירקות של העצים שמתנדנדים יחד עם הרחוב כולו ועם ההמון הססגוני, אבל אלה הרי שדרות! רעש בראש, אני מרגיש שעוד מעט אקיא.

 

הנרי מושך את זרועי "אל תישן, אנחנו  הולכים להעמיס את החפצים."

כבר אין אנשים, משאיות אחרונות מתקדמות רחוק בכביש, מרימות ענני ענק של אבק. הרכבת נסעה. על הרמפה המרוקנת צועדים אנשי ס"ס הנכבדים.   נוצץ הכסף על הצווארונים, מבריקות הנעליים, מבריקות הפנים שפוכות באודם., ביניהם אישה, עכשיו אני ממחיש לי שהיא היתה פה כל הזמן מיובשת, ללא שדיים, גרמית. את שערה הדליל, ללא צבע, מסורק חלק לאחור היא אספה בקשר נורדי, את ידיה הכניסה למכנסי חצאית רחבה, מהלכת מפינה לפינה ברמפה עם חיוך עכברושי עקשני מודבק לשפתיה. ראיתי אותה ככה כבר לא פעם וזכרתי אותה טוב: זאת מפקדת ה-פ.ק.ל. (מחנה נשים), הגיעה לראות את הרכש שלה, מפני שחלק מהנשים העבירו מהמשאיות ואלה תלכנה ברגל למחנה. הבחורים שלנו, הספרים מהסאונה (מקלחת המחנה) יגלחו מהן לחלוטין את השערות ותהיה להם הנאה רבה מתחושות הבושה שלהן מימי החופש.

אנחנו מעמיסים את המטענים. סוחבים את המזוודות הכבדות הניתנות לאריזה נוחה, עמידות, זורקים אותן במאמץ על האוטו, שם מסדרים אותן בערימות. דוחסים, לוחצים, חותכים בסכין מה שניתן - לשם התענוג ובחיפוש אחרי וודקה ובשמים אותם שופכים ישר על עצמם. אחת המזוודות נפתחת. נופלים ממנה חליפות, חולצות, ספרים... אני תופס איזשהו צרור קטן: כבד, אני פותח: זהב,  שני חופנים טובים: מעטפות, צמידים, טבעות, סיכות, יהלומים... Gib hier תן כאן" אומר בשלוה איש הס"ס, בהצמידו את התיק מלא זהב ומטבע זר צבעוני, סוגר אותו, מגיש לקצין, לוקח אחר, ריק ואורב ליד אוטו אחר. הזהב הזה ילך לרייך.

 

חום, חום עצום. האויר עומד כעמוד מלובן בלא ניע. הגרונות יבשים, כל מלה הנאמרת גורמת כאב. הו, לשתות. בקדחתנות, העיקר מהר יותר, העיקר לצל, העיקר לנוח. אנחנו גומרים להעמיס, המשאיות האחרונות יוצאות. אוספים בקפידה מהרציף כל ניר, מלקטים מבין החצץ הזעיר את הלכלוך של הטראנספורט שאיננו מקומי, "שלא יישאר זכר מהגועל הזה" וברגע שהמשאית האחרונה נעלמת מאחורי העצים ואנחנו הולכים סוף סוף! - לכוון המסילות לנוח ולשתות (אולי הצרפתי שוב יקנה מהזקיף?), מהסיבוב נשמעת שריקת עובד הרכבת. לאט, באיטיות בלתי רגילה מתגלגלים הקרונות, בשריקה מחרידה עונה הקטר. מהחלונות מביטות פנים מקומטים, חיוורים, שטוחים כמו גזורים מניר, עיניים ענקיות קודחות מחום. המשאיות כבר כאן. כבר ישנו האדון השליו עם הפנקס. כבר יצאו מהקנטינה אנשי ס"ס עם התיקים לזהב ולכסף. אנחנו פותחים את הקרונות.

 

לא, כבר אי אפשר לשלוט בעצמנו.  חוטפים לאנשים את המזוודות, בדחיפה מושכים מהם את המעילים. לכו, לכו, לכו כבר, תחלפו מהעולם. והם הולכים, חולפים מן העולם. גברים, נשים, ילדים. אחדים מהם יודעים.

 

הנה הולכת אישה בהירות, היא ממהרת בלי למשוך תשומת לב, אבל בקדחתנות. ילד קטן בן כמה שנים עם פני מלאך עגלגלות שהעלו סומק רץ אחריה, לא יכול להשיגה, מושיט ידיים בבכי: - "אמא! א㪚א!"

"אישה, קחי כבר את הילד על הידיים!"

"אדוני, אדוני זה לא ילד שלי, לא שלי!" היא צועקת בהיסטריה ובורחת כשהיא מכסה את הפנים בידיה, היא רוצה להסתתר, להספיק בין אלה שלא יוסעו במשאית, שילכו ברגל, שיחיו, היא צעירה, בריאה, יפה רוצה לחיות. אבל הילד רץ אחריה ומתלונן בקול רם: "אמא, אמא, אל תברחי!"

"הוא לא שלי, לא שלי, לא..."

 

עד שהשיג אותה אנדרי, ימאי מסבסטופול Sevastopol. עיניו מעורפלות מוודקה ומחום. השיג אותה, הפיל אותה מרגליה במכת זרועו נמרצת אחת, תפס אותה  נופלת בשערותיה וסחב אותה בחזרה למעלה למאית. פניו היו מעוקמות מטירוף "בת זונה, זונה יהודיה, את בורחת מילדך אני אראה לך, זונה!", תפס אותה, חנק את גרונה שרצה לצעוק בכף ידו ובתנופה זרק אותה על המשאית כמו שק תבואה כבד. "קבלי,  קחי לך גם את זה! כלבה!" - וזרק את הילד תחת לרגליה.

"Gut gemacht, (טוב עשית), ככה צריך להעניש אמהות מושחתות" - אמר איש הס"ס העומד על יד משאית.

) "Gut, gut Russki"טוב, טוב רוסי).

"Molcy!" (שתוק ברוסית) סינן אנדרי והלך לכוון הקרונות. מערימת סמרטוטים משך מימיה מוסתרת. סובב את המכסה, הצמיד לפיו ואחר כך לפי. הספירט צרב בגרון. רשרוש בראש, הרגלים מתכופפות, בהלה אוחזת.

 

לפתע בין כל אותו גל אנושי הלוהט באפן עיוור קדימה לכיוון המשאיות כמו נהר הנדחף בכוח בלתי ניראה הופיעה בחורה. היא קפצה בקלילות מהקרון על החצץ והתבוננה מסביב בעין בוחנת, כמו אדם שמשתומם מאוד ממשהו.

 

שער בהיר, שופע, גולש בגל רך על הכתפיים היא ניערה אותו בחוסר סבלנות, החליקה ידיה בעל כורחה על  החולצה, תיקנה את חצאית באפן בלתי ניכר. עמדה כך רגע, בסוף ניתקה מבטה מההמון והעבירה אותו על פנינו כאילו חיפשה מישהו. בלא מודע חיפשתי את מבטה והעיניים שלנו נפגשו.

 

"שמע, תגיד, לאן הם יובילו אותנו?" הסתכלתי עליה, הנה עומדת בפני בחורה עם שער נפלא, שדיים יפהפיות בחולצת בטיסט קיצית, מבטה חכם, בשל, עומדת, מסתכלת לי ישר בפנים ומחכה. והנה תא הגזים: מוות משותף, נתעב וגועלי. והנה המחנה: שער מגולח, מכנסיים סובייטיים מרופדים בצמר- גפן בחום, ריח מגעיל, מבהיל של גוף אישה מלובן, רעב חייתי, עבודת פרך לא אנושית ואותו תא גזים עצמו, אבל המוות נתעב עוד יותר, עוד יותר מגעיל, עוד יותר נורא. מי שנכנס לכאן פעם אחת, לא יוציא מכאן כלום. אפילו את אפרו לא יוציא לפוסטנקטה (מגדל הפיקוח). לא יחזור לחיים ההם.

 

"למה היא הביאה זאת הנה, הרי ממילא ייקחו לה,"  חשבתי בעל כורחי ברואי על מפרקה שעון יפהפה עם צמיד זהב עדין, כזה בדיוק היה לטושיה, רק עם סרט שחור.

"שמע, תענה לי."

 שתקתי. היא קמצה את השפתיים.

"אני כבר יודעת," אמרה בגוון של בוז והתנשאות בקולה. הלכה בעוז לכוון המשאיות. מישהו עוד רצה לעצור בה, הזיזה אותו בכוח הצידה וקפצה בריצה מהמדרגות על משאית המלאה כמעט. ראיתי רק מרחוק את שערה השופע, הבהיר, המבדר ברוח כשהמשאית דהרה משם.

 

נכנסתי לקרונות, הוצאתי תינוקות, השלכתי מטענים. נגעתי בגוויות, אבל לא יכולתי להשתלט על הפחד הפראי הגובר בתוכי. ברחתי מהם, אבל הם שכבו בכל מקום" מוטלים זה ליד זה על החצץ, בקצה המלט של הרציף, בקרונות. תינוקות, נשים מגעילות, עירומות, גברים מתפתלים בעווית. אני בורח רחוק ככל האפשר, מישהו מצליף על גבי בשוט. בזווית העין אני מזהה את איש הס"ס מקלל. אני חומק מידיו ומתערבב בקבוצת קנדה בבגדי הפסים. סוף סוף אני שוב זוחל מתחת למסילות. השמש שקעה נמוך מעל האופק ובשקיעת דמים שטפה את הרמפה כולה. צל העצים התארך כרוח רפאים; בשקט שנופל בטבע לקראת הערב הולמות צעקות אנושיות בשמים ביתר שאת.

 

רק מכאן, מתחת למסילות נראות כל התופת של הרמפה הגועשת. הנה שוב אנשים נפלו על הארץ מקופלים בחיבוק נואש. הוא נעץ אצבעותיו המעוותות בגופה, תפס בשיניו בבגדיה. היא צורחת בהיסטריה, מקללת, מחרפת, עד אשר נחנקת תחת נעל, מחרחרת ומשתתקת. מפצלים אותם כמו עץ ומשליכים על האוטו כמו בהמות. הנה ארבעה מקנדה סוחבים גווית זקנה נפוחה. מקללים, מזיעים במאמץ, מגרשים בבעיטות ילדים אבודים המסתובבים בכל פינות הרמפה, מייללים בצורה מחרידה כמו כלבים. תופסים אותם בעורף, בידיים בקודקוד וזורקים על הערימה, על משאיות. הארבעה ההם לא מסוגלים להרים את גווית הזקנה על האוטו, קוראים לאחרים ובמאמץ משותף דוחפים את הר הבשר על הפלטפורמה. מכל הרמפה מביאים גוויות, גדולות, תפוחים, נפוחים. זורקים לתוכם את הנכים, המשותקים, החנוקים, חסרי ההכרה. הר הגוויות גועש, מילל, מייבב. הנהג מפעיל  את המנוע, נוסע.

 

Halt! Halt!"" עצור! עצור! צורח מרחוק איש ס"ס. "עמוד לכל הרוחות!"

סוחבים זקן בפראק (בגד ערב) עם סרט בזרועו. ראש הזקן נחבט בחצץ ובאבנים, נאנח ללא הפסקה מקונן בחדגוניות: Ich will mit dem Herrn Kommandanten sprechen" "אני רוצה לדבר עם אדון המפקד", חוזר על כך בעיקשות של זקנים במשך כל הדרך, זרוק על המשאית. גם לאחר שנרמס ברגלו של מישהו, חנוק, עדיין מחרחר "Ich will mit dem…".

 

"בן אדם תרגיע את עצמך," קורא לעברו איש ס"ס צעיר וצוחק בקול רם, "בעוד חצי שעה תדבר עם המפקד הגדול ביותר ! רק אל תשכח לומר לו: Heil Hitler."

 

האחרים נושאים ילדה קיטעת, מחזיקים אותה בידיה וברגלה האחת שנותרה לה. דמעות זולגות על פניה והיא לוחשת בעצב: "אדונים, זה כואב, כואב..." זורקים אותה על המשאית בין המתים, היא תישרף חיים ביניהם.

 

יורד ערב קריר זרוע כוכבים. אנחנו שוכבים על המסילות. שורר שקט בלתי רגיל. על העמודים דולקות נורות חיוורות. אחרי מעגל האור משתרעת אפילה סבוכה. צעד אל תוכה והאדם נעלם ללא שוב. עיני הזקיפים מסתכלות בתשומת לב, האוטומטים מוכנים לירייה.

 

"החלפת את הנעלים?" שואל אותי הנרי. "לא". "למה לא?" בן אדם, די לי, די לי לחלוטין!" "כבר אחרי  הטרנספורט הראשון?! חשוב, אני - מחג המולד. עברו מתחת לידי בטח מיליון אנשים. הכי גרועים הם הטרנספורטים מסביבת פריס. תמיד פוגשים מכרים."

"ומה אתה אומר להם?" שהם הולכים  להתרחץ ואחר כך נפגש במחנה.  ומה אתה היית אומר במקומי?"

 

אני שותק. אנחנו שותים קפה מעורבב בספירט, מישהו פותח קופסת קקאו מערבב בסוכר. שואבים זאת בכף יד, הקקאו דביק בפה. שוב קפה, שוב ספירט.

 

"הנרי למה אנחנו מחכים?"

"יהיה עוד טרנספורט, אבל עדיין לא יודעים."

"אם יבוא אני לא אלך לפרוק, לא אוכל יותר."

"זה פירק אותך, מה?' טובה קנדה שלנו, מה?!" הנרי מחיך בטוב לב ונעלם בחשיכה. אחרי רגע חוזר.

"טוב, רק תזהר שאיש הס"ס לא יתפוס אותך. תשב כאן כל הזמן ואני אארגן לך נעלים."

 

אני רוצה לישון. כבר מאוחר בלילה.

שוב ) antretenלהתכנס)  שוב טרנספורט. מהחשיכה מופיעים הקרונות, עוברים מעבר לפס האור ושוב נעלמים בדמדומים.  הרמפה קטנה, אבל מעגל האור עוד יותר קטן. נפרוק לפי התור. אי-שם מחרחרות משאיות המתקרבות למדרגות, שחורות כרוחות רפאים, מאירות בזרקורים את העצים. ""Wasser! Luft! (מים! אוויר!). שוב אותו דבר, המשך של אותו סרט באיחור:  יורים צרור מהאוטומט, הקרונות נרגעים. רק ילדה אחת התכופפה במחצית גופה מהחלון, איבדה את שווי משקל ונפלה על החצץ. שכבה רגע המומה, בסוף קמה והתחילה ללכת במעגל. מדי פעם יותר מהר. יותר מהר. מנפנפת בידיה כמו בהתעמלות, מחרחרת בקול רם ומיללת בחדגוניות, מצייצת, נתקפה טירוף מהמחנק. ואז מגיע אליה בריצה איש ס"ס ובמגפו הממוסמר בעט בגבה. היא נפלה. רמס אותה ברגלו, הוציא את הרובה, ירה אחת, עוד אחת: היא נשארה כך, בועטת באדמה עד אשר התאבנה. החלו לפתוח את הקרונות.

 

הייתי שוב ליד הקרונות. ריח מתקתק, חם פרץ. הר אנושי מילא את הקרון במחצית גובהו, ללא נוע, מעורבבים זה בזה בצורה מפלצתית, אבל עדיין נושמים.

 

איש ס"ס מגיח מהחשיכה. על חזהו היה תלוי פנס.

"Ausladen לפרוק!" - נשמע קולו "מה אתם עומדים כמו טיפשים, לפרק!" - והצליף בשוט על הגב. תפסתי גוויה בידי,  ידה נסגרה בעוויתות סביב ידי. משכתי את ידי וברחתי בצעקה. ליבי הלם, גרוני נחנק. בחילה מוטטה אותי בבת אחת. הקאתי מקופל תחת הקרון. התגנבתי מתנדנד תחת למסילות, שכבתי על הברזל הטוב, הקר וחלמתי על חזרה למחנה, על הדרגש שאין בו מזרון. על טיפת שינה ליד החברים שבלילה לא ילכו לתאי הגזים. לפתע המחנה נראה כמפרץ השלווה. כל הזמן מתים האחרים, ואילו אתה עדיין חי, יש לך מה לאכול, יש לך כוח לעבוד, יש לך מולדת, בית, ידידה...

 

האורות מנצנצים כסיוט, גל האנשים זורם ללא סוף, עכור, קודח, המום. נדמה לאנשים אלה שהם מתחילים בחיים חדשים ומתכוננים נפשית למאבק קשה על הקיום. הם לא יודעים שימותו עוד מעט והזהב, הכסף, היהלומים שהם מחביאים בתחכום בקיפולים ובתפרים של הבגדים, בעקבי נעליהם, בפינות נסתרות בגופם - כבר לא יהיו נחוצים להם. אנשי מקצוע מנוסים יחטטו בתוכם, יוציאו את הזהב מתחת ללשון, את היהלומים מהרחם ומהמעי הגס. יעקרו להם את שיני הזהב ובארגזים אטומים ישלחו לברלין.

 

דמויות שחורות של אנשי ס"ס מהלכות בשלווה, במקצוענות., האדון עם הפנקס מציין את הקווים האחרונים, משלים את המניין: חמישה עשר אלף. הרבה, הרבה משאיות נסעו לקרמטוריום.

 

כבר מסיימים. משאית אחרונה אוספת את גוויות המוטלות על הרמפה, החפצים כבר הועמסו, קנדה עמוסה לחמים, ריבות, סוכר, בשמים ריחנים ולבנים נקיים מסתדרת ליציאה. הקאפו מסיים לטעון ה זהב, דברי משי וקפה שחור בדוד לתה. מסתדרים ליציאה, אלה לשער בשביל הוואכמנים Wachmann (שומרים): יעבירו את הקומנדו ללא ביקורת. המחנה יחיה מספר ימים מהטרנספורט הזה: יאכל את השינקה והנקניקים שלו, קונפיטורות ופירות, ישתה את הוודקה והליקרים, ילך בלבנים שלו, יסחור בזהב ובמיטלטלין. העובדים האזרחיים יוציאו הרבה מחוץ למחנה, לשלזיה, קרקוב וכך הלאה. הם יביאו סיגריות ביצים וודקה ומכתבים מהבית.

 

 


Corpses of the victims found in Block 11 after the liberation of the camp
גוויות הקרבנות נמצאו בבלוק 11 עם השיחרור.

 

 

מספר ימים ידבר המחנה על טרנספורט "סוסנוביץ בנדז'ין". היה זה טרנספורט טוב, עשיר.

הכוכבים מתחילים להחוויר כשאנחנו חוזרים למחנה. השמים הופכים יותר שקופים, מתרוממים מעלינו, הלילה מתבהר, מסתמן יום נאה, חם.

 

עמודי עשן עצומים זורמים ומתחברים למעלה בנהר ענק שחור שבאטיות רבה חוצץ את שמי בירקנאו ונעלם אחרי יערות עיירת טשביניה Trzebinia. טרנספורט סוסנוביץ כבר עולה בלהבות.

 

אנחנו חולפים על פני מחלקת אנשי ס"ס ההולכים עם נשק אוטומטי להחלפת משמרות. הם הולכים ישר, איש ליד איש, מסה אחת, רצון אחד.

…Und morgen die ganze Welt" (ומחר את העולם כולו...) - שרים במלוא גרונם.

 "Rechts ran!"ימינה זוז! - נוחתת הפקודה מלפנינו.  אנחנו מפנים להם את הדרך.

 


 

[1])  "חמורים ספרדים" – מעין רגלי עץ או ברזל.

FKL – Frauen Konzentration Lager ([2]  – מחנה ריכוז לנשים.

[3] ) " ויזה" - בגרמנית מרעה. הגרמנים היו שולחים את האסירים שעדיין לא עבדו למגרש ריק וקראו לזה: "אן די ויזה" - למרעה.

[4]) "קנדה" - קבוצת אסירים שהועסקה בעבודות כפיה באזור הרמפה, במיון, איסוף ושילוח לגרמניה של חפצי הנרצחים.

[5])  רוב המילים בטכסט  אשר מופיעות בגרמנית ומתורגמות לעברית בסוגריים.

[6])  מוזלמן -  Muselmann – כינוי נפוץ בקרב אסירי מחנות הריכוז לציון מצבו של אסיר שעל סף המוות מחמת רעב, תשישות, מחלות, עינויים, השפלה והשלמה עם גורלו.

 

______________

טדאוש בורובסקי, פולני, נולד במזרח פולין ב ז'יטומיר  (   Zhytomyr (Żytomierz1.11.1922  היה אסיר אושוויץ ומחנות בגרמניה משנת  1943.

היה משורר, סופר ועיתונאי, ספריו תורגמו למספר שפות ביניהן אנגלית וגרמנית, בורובסקי התאבד ב-1951 בוארשה. הסיפור "גבירותי ורבותי בבקשה לתאי הגזים" לקוח מקובץ "הפרידה ממריה".

 

הלינה בירנבאום

 

_____________

הספר של טדאוש בוובסקי: "פרידה ממריה" תורגם לעברית גם על ידי עדה פגיס והוצא לאור על ידי "עם עובד", ת"א 1996. בפירסום באיטרנט יש ונעזרתי  בתרגום זה. עדה הולצמן.


 

Last updated April 22nd, 2005

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!