We Remember Jewish Warta!

ד'ווארט


The Jewish Cemetery of Warta, Jreneusz Ślipek, 7 May 2000, the Main Gate

Eliezer Esterin: Sefer D'Vart, The Book of Warta, The D'Vart Organization in Israel, Tel Aviv 1974

Benjamin Yaari & Ada Holtzman: To Document, To Cherish, To Remember...

List of Tombstones Recorded at the Cemetery of Warta, Poland, 2000.

Transcribed by Benjamin Yaari, Stebastian Angres and Ada Holtzman, Assisted by Mr. Jreneusz Slipek

 

Cemetery Is Maintained Since 1987, with Endless Devotion and Love, By Mr.  Jreneusz Slipek, a Local Pole.

 

The List of Matzevot (Tombstones) Deciphered in Warta (Excel File)

 

The List of Matzevot (Tombstones) Deciphered in Warta (Acrobat File)


Mr I. Slipek in the Jewish Cemetery of Warta

 

We shall soon publish a book with all the inscriptions transcribed and information about the Jewish cemetery of Warta.

We invite anyone who has an article to include in this book to contact me as soon as possible.

 Ada Holtzman April 2004

 

"זכרון טוב חרות על האבן לדורותיו"

 

S-5095

 

ציון לזכר עולם

מצבת קבורת אשה צנועה

הדס

בת ה"ר יוסף משה נפ לדאבון

בני' ב' דר"ח א' אייר שנת תרס"ט לפק

 

הורידו כנחל דמע מיודעי' ומכירי'

דוה לב כל מכיר צדקות אורחותי'

סמר מפחד בשר כל על נפשו עוללי'

בתוך לב בני'דב זכרוני' על רכות שנותי'

יוסף ד' לנחם אבלנו בכפלים

מלאך של המות יסיר ויבנה ירושלים

ת נ צ ב ה

 

 

       

 

5178-S

 

מצבת קבורת בחור נחמד וישר

שמחה

ב"מ אברהם יעקב ז"ל נו"נ ביום ו'

עש"ק יט אדר שנת תרס"ו

 

אהה

 

שמחה נהפך ליגון ראו מבקרי קבר

מקום הבחור בן כב שנים התבונני השבר

הכל צעק' ישר בדעת בתורה ותושי'

הורד לעמקי שאול מקום חושך ושאח'

זכרו לבן יקר אמו מורתו נשי לא תעברנו

ת נ צ ב ה

 

 

       

5148-S

 

עוברי בעמק הבכא

עין ישיתו פה נטמן איש זקן מ'

יוסף

ב"מ ר' יעקב זאב נפטר בש"ק ח ניסן

תרע"ד לפק

 

ירא ד' כבד מהונו פזר לאביונים

ובסוחרי ארץ כבודו ביושר רב ורב אונים

ספון פה בחלקת שדה בין הקברים

פיו פטר מועד ושבת בפוקדי ד' ישרים

ברב בינה נתן נהנו ממנו עצה ותושיה

יעץ בתבונתו בלא שקר ורמיה

קברו פה לגויתו ונשמתו לשם שמים

זאת קץ כל גבר למחצבתו כאור החיים

במרום שמים תחת כנפי השכינה

[?] לנו יעמוד יתד יערכו תחנה

 

Warta

51°42' / 18°38'

 173.1  kilometers WSW of Warsaw

A Map

D'vart - Warta
(the Yiddish Name)

(District of Sieradz)

Pinkas Hakhilot, Encyclopedia of Jewish
Communities in Poland, Volume I, Yad Vashem

Jerusalem 1976
 

Translated to English By Madeleine Okladek

 Translation in JewishGen

 

Jewish Population  Total Population

Year

362

(?)

1764/65
389 951 1793/94
523 1,923 1808
716 2,507 1817
928 2,731 1827
1,745 3,224 1857
1,772 3,418 1897
2,025 4,108 1921
2,000-15,00

(?)

1.9.1939

וארטה WARTA - דווארט

מתוך: פנקס הקהילות, כרך I "לודז והגליל", יד ושם, ירושלים, 1976

כתבו: דנוטה דאברובסקה ואברהם ויין.

פורסם ברשות יד ושם, מרץ 2003

 

 וארטה נוסדה ב1255-, וזכתה במעמד עיר ב1507-. במאות ה15- וה16- התפתחה כלכלת העיר (מסחר ומלאכה), והשפעה רבה השפיעו על כך הכינוסים הארציים של האצולה והכמורה שהתכנסו בה. דליקות רבות נפלו בעיר (בשנים 1507, 1757, 1799, והעזה שבהן - 1882) ובלמו את התפתחותה. העיר נהרסה כמעט עד היסוד בה בפלישת השוודים ב1656-. במאות ה19- וה20- נבלמה התפתחות התעשייה בעיר בגלל העדר חיבור למערכת הרכבות.

 

הישוב היהודי בוארטה נוסד במחצית הראשונה למאה ה16-, והיה אחד הראשונים באזור זה. אוכלוסיו היו מהגרים ממוראביה ויהודים מערים אחרות בפולין. ב1564- היו ליהודים בוארטה 6 בתים, וב1616- - 17 בתים. התפתחות הישוב נבלמה בתקופת מלחמת השוודים, שבה נשרפו רוב בתיהם של היהודים, חלק מהם נספו במגיפה והשאר נטשו את העיר. חידוש הישוב בשנות ה60- למאה ה17- נתקל בקשיים: מיעוט האמצעים, הניסיונות של העירונים הנוצרים בוארטה להגביל את המסחר והמלאכה של היהודים, ההגבלות בקניית פרוות ועיבודן, בשחיטת הבשר, והגדלת התשלומים והארנונות של היהודים לאוצר המלכות, לעירייה ולמנזר הברנארדינים שבמקום. לאחר שתדלנות נמרצת של הקהילה, העניק לה המלך ה1671- פריבילגיה, שאישרה את הפריבילגיות הקודמות שניתנו ליהודי וארטה וכללה גם כמה סעיפים חדשים: בין השאר בוטלו ההגבלות על קצבים יהודים במסחר הבשר, הותר לפרוונים יהודים לייצר ולמכור פרוות וכובעים, ניתנו הקלות ליהודים המשקמים את בתיהם, ואפילו נדחו לזמן-מה תשלומי המשכנתאות על מגרשים. דחיית פירעון-החובות היתה חשובה מאוד נוכח חובה העצום, בממדי הימים ההם, של הקהילה - 35 אלף זלוטי בשנים 1790-1681 - וקשייה לשלם ריבית וריבית דריבית. הקהילה כרעה תחת נטל החובות, מה גם שבמאה ה-18 הטילו אוצר המדינה והעירייה מיסים חדשים על היהודים.במחצית השנייה למאה ה18- השתדלו העירונים, בתמיכת השלטון המרכזי, לסלק את היהודים בוארה מחכירת הייצור והשיווק של הבירה והיי"ש. לא ייפלא אפוא, כי הקהילה ראתה עוגן הצלה בפריבילגיה הנ"ל, והשתדלה לאישורה על ידי שאר מלכי פולין, עד האחרון בהם ובכלל. לא תמיד עמד כוחה של פריבילגית המלך להגן ביעילות על יהודי וארטה. פעמים הרבה עלה בידי העירונים להגביל את מקורות הפרנסה של היהודים ולהטיל עליהם תשלומים וארנונות חדשים. על אף הקשיים גדל היישוב היהודי בוארטה, וב1791- כבר היו בידי היהודים 35 בתים (כ21% של כלל הבתים), ומספר הנפשות עלה ל389- (1794). בתקופת השלטון הפרוסים (החל ב1793-) בוארטה הכביד ידו על הישוב היהודי (כפי שהכביד בערים אחרות בתחום הכבוש הפרוסי) משטר המינהל והמס של שלטונות הכיבוש, וכמה סוחרים ובעלי מלאכה יהודים נאלצו לנטוש את העיר. בתקופת פולין הקונגרסאית פעלו העירונים בוארטה להגבלת זכות המגורים של היהודים בעיר ולייסוד רובע יהודי, את השיגו רק את תקנת הממשל המרכזי, המגבילה את זכות היהודים לרכוש נכסי-דלא-ניידי ברחובות העיר המרכזיים (בעיקר - בכיכר השוק), ותקנה זו עמדה עד 1862 (עד ביטול הגבלת מגורים של היהודים בפולין הקונגרסאית כולה).

פרנסתם של יהודי וארטה במחצית השנייה למאה ה18- היתה בעיקר על המסחר והמלאכה. ב1793- היו בין 49 בתי אב שנסקרו 22 סוחרים וחנוונים, 22 בעלי מלאכה (רובם פרוונים), 2 פונדקאים, 2 גלבים. בתקופה הראשית של פולין הקונגרסאית נעשו ניסיונות לתעש את העיר. היהודי יואכים וולשטיין ייסד בית-חרושת לאריגה, ותושב פולני ייסד בית-חרושת לסבון. מפעלים אלה לא האריכו ימים. בשנות ה90- למאה ה19- מנתה כל התעשייה במקום: 2 בתי חרושת לשמן, 2 בורסקאיות, 2 בתי חרושת לסבון, בית חרושת לסוכר (מופעלים קטנים אלה היו בידי היהודים), 10 טחנות-רוח (בידי נוצרים). בשלהי המאה ה19- או בראשית ה20- ייסד בר מונטר מצבעה לאריגים, ושרת את איכרי הסביבה שארגו בביתם. מקור הפרנסה העיקרי של היהודים המשיך להיות המסחר (בעיקר הזעיר) והמלאכה. כמה מבעלי הבוסתנים וגני-הירק בעיבורה של העיר, כמניין וחצי מספרם, היו מן האמידים.

 

בראשית מלחמת העולם ה-I ירדו לחיי הישוב היהודי וארטה יחידות קוזאקים, שחנו בעיר לאחר שהדפו את יחידות הגרמנים. הקוזאקים שדדו, אנסו, וגם הרגו כמה יהודים. לאחר מתקפה חדשה כבשו הגרמנים מחדש את העיר, ואז פקדה את היהודים תקופה קשה מבחינה כלכלית: החרמת סחורה, קיפאון במסחר ובמלאכה, מחסור במזון.

 

תעודות מהמחצית הראשונה למאה ה16- מעידות על קיום קהילה עצמאית בוארטה. ב1534- נבנה בית הכנסת הראשון, והשני - הגדול יותר - ב1641-. לא נודעו שמות הרבנים בוארטה בשלהי המאה ה17- ובמחצית הראשונה  של ה18-. אולם תעודות מתקופה זו מעידות, כי הקהילה העסיקה רב, ותקן הרבנות נכלל בתקציב. במחצית השנייה למאה ה18- היה אחד הרבנים בוארטה ר' שמעון בר' וולף. בראשית המאה ה19- גברה בקהילה השפעת החסידים, ועל כסא הרבנות עלה ב1824- או ב1826- ר' משה נחמיה הכהן, אחד מטובי תלמידיו של החוזה מלובלין ושל ר' שמחה בונים מפשיסחא. הוא נולד ב1790- בוארטה לר' בנימין ביינוש, תלמידו של ר' עקיבא אייגר, וניהל חצר בוארטה בכל תקופת כהונתו. בנוהגו הלך אחרי יסודות החסידות העממית נוסח פשיסחא, והוסיף עליהם רעיון משלו, כי העיקר בעבודת הבורא הוא השמחה ושמחת העבודה. זה גם מקור כינויו "רבי של שמחה". כאדמו"ר של "פשוטי העם" נתקל בוארטה בהתנגדותם של חסידים מחצרות אחרות ושל מתנגדים, שנלחמו בו בלי לברור באמצעים וטרחו לערער את זכותו לכהן ברבנות. כדי לקנטרו הרבו לשאול שאלות מסוכנות וטרדניות, שעליהן לא רצה ר' משה נחמיה להשיב, או לא ידע להשיב. הגיעו דברים לידי כך, שנתמנה בית דין של שלושה רבנים, שפסק כי על ר' משה נחמיה לבקש מחדש סמיכות לרבנות. ר' משה נחמיה הגיב בהתפטרות מכהונת הרב בוארטה, לאחר 13 שנות כהונה. זמן מה שימש אחריו ברבנות בוארטה ר' יהודה לייבוש רוטביין, לימים רבן של גרוויץ ושל גורה (נפטר ב-1862). החל ב1851- ועד מותו (1891) היה רבה של וארטה ר' יוסף גרשון, בן ר' משה מדז'יאלושין, (בעל "תיקוני שבת"). ר' יוסף גרשון, תלמידו של ר' מנדל מקוצק, ניהל חצר ונודע ברבים כאדמו"ר מד'ווארט. אחריו עלה על כס-הרבנות בוארטה (1892) אחד הדגולים ברבניה של פולין בתקופה ההיא, ר' מאיר דן פלוצקי (נולד ב1866- אן 1867) בן ר' חיים יצחק בר פלוצקר מקוטנו. רבנים מכל קצוות פולין ואף מחוצה לה ביקשו מפיו פסקי הלכה. הניח אחריו חיבורים רבים, ביניהם: "חמדת ישראל" על ספרי המצוות לרמב"ם; "כלי חמדה",  על חמישה חומשי תורה; "שאלו שלום ירושלים", ביקורת על סדר קדשים שנתפרסם בהונגריה, שהוגדר כביכול כסדר של תלמוד ירושלמי; "חמדת שלמה" על אורח חיים; "תוכחת מוסר" - אוסף דרשות משלו;  שו"ת על ארבעה ספרי שולחן ערוך; "חידושי תורה". ב1918- יצא ר' מאיר דן את וארטה והלך לכהן ברבנות באוסטרוב מאזובייצקה. בשנות חייו האחרונות (נפטר ב-1928) עמד בראש ישיבת "מתיבתא" בווארשה. היה עסקן פעיל באגודת ישראל וזמן מה שימש יו"ר אגודת הרבנים בפולין. במחצית השנייה למאה ה19- פעלה בו' ישיבה, שייסד ר' שאול משה זילברמן, רבה של ויירשוב, ששהה בוארטה, סמוך על שולחן חותנו. אחריו עמד בראש הישיבה ר' יעקב יהודה קוזיול.

 

חלוצי החיים הפוליטיים המודרניים בישוב היהודי בו' היו קבוצות הציונים, שהתארגנו בשנים 1905-1906. שניים מהם, אייזיק דובז'ינסקי וולף גראבינר הוגלו לסיביר ב1908-. בתקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם ה-I גברה פעולת הקבוצות הציוניות, ומהן נוסדו הציונים הכלליים ופועלי ציון, שלידם נוסדה ספרייה. בתקופה זו נוסד גם האיגוד לספורט ולהתעמלות "טורנפאריין". על היוזמה החברתית המוגברת העיד ייסוד המטבח העממי, שעסק בתקופת סיום המלחמה ולאחר סיומה בחלוקת מצרכי המזון - תרומת הג'וינט - בעיקר לילדים ולנפגעי מגיפת טיפוס-הבהרות. ב1918- נוסד בוארטה גן ילדים יהודי.

 

בין שתי מלחמות העולם

 

במבנה המקצועי של היהודים בוארטה לא חלה תמורה בתקופה שבין המלחמות. מקורות הפרנסה העיקריים הוסיפו להיות המסחר, בעיקר - הזעיר: רוכלי הכפרים ובעלי הדוכנים. הענף השני - המלאכה: חייטים, כובענים, סנדלרים, פחחים. כשני מנינים משפחות התפרנסו מחכירת גני-פרי בכפרים ובמשקים הסמוכים, וכן בקנייה סיטונית של הפרי והספקתו ללודז'. היו גם בין היהודים כמה מגדלי-פירות ומגדלי-ירקות.

 

ראשונים במספרם והשפעתם בין הגופים הפוליטיים בוארטה היו הציונים. ערב הבחירות לקונגרסים הציונים נמכרו בוארטה קרוב ל300- שקלים. בבחירות לקונגרס ב1937- הצביעו: 108 - הציונים הכלליים (עת לבנות), 70 - המזרחי, 128 - הליגה למען ישראל העובדת. בין תנועות-הנוער בלטו גורדוניה (נוסדה ב1931-), החלוץ (נוסד בשנות ה20-, ולו קיבוץ-הכשרה בוארטה החל ב1932-), צעירי-מזרחי (נוסד ב1922-). בחסות הציונים פעל בוארטה חוג לדראמה. ההכנסה מהופעותיו התכופות הוקדשה למטרות ציבוריות. אגודת-ישראל פיתחה פעילות (כדרכה בערים אחרות) בעיקר ערב הבחירות להנהלת-הקהילה ולעירייה, ייסדה בשנים הראשונות לאחר המלחמה איגוד-בנות בנות-יעקב וכן בית ספר בית-יעקב. הבונד, שמספר חבריו מועט, עסק בעיקר בענייני תרבות: ספריה ותזמורת.

 

בבחירות להנהלת-הקהילה ב1931- זכו הציונים ברוב: הציונים הכלליים - 2 מנדאטים, המזרחי - 1, בלתי מפלגתיים (למעשה בהשפעת הציונים) מנדאט 1; אגודת ישראל - 3 מנדאטים. בראש הקהילה עמד אז לייב לייזר לנצ'יצקי, מחסידי סוכאצ'ב, שנתמך על ידי הציונים. בין שתי המלחמות (החל ב1920-) היה רבה של וארטה ר' אליהו לאסקובסקי (יליד 1886), לשעבר רבה של גלובנו. הוא למד בחצרו של האדמו"ר מסוכאצ'ב, הצטרף לשושלת זו ושמר על ידידותו עם אחרון האדמו"רים שלה, ר' דוד בורנשטיין. לפי שהיטיב לשלוט בשפה הפולנית, שימש שנים רבות חבר בועדת החינוך של עיריית וארטה.

 

מלבד מוסדות העזרה המסורתיים כגון ביקור חולים, גמילות חסדים וכיוצא באלה, פעלו גם בתקופה שבין המלחמות שני בנקים, שהלוו בריבית נמוכה לסוחרים ולבעלי-מלאכה יהודים. עובדה מעוררת פליאה היא, שבבית חולי הנפש שבמקום - אחד המוסדות היהודיים הגדולים בארץ - טיפלה דווקא חברה-קדישא של וארטה.

 

השואה

 

משפרצה מלחמת העולם ה-II התחילו תושבי העיירה להימלט אל ערי הסביבה וכפריה, שכן וארטה מרוחקת רק 60 ק"מ מגבול גרמניה. בקרבות נפגעה העיר בהפגזות, ובעיקר - הרובע היהודי. בין השאר נהרס גם בית הכנסת. לאחר כיבוש העיר בידי הגרמנים לאט לאט שבו הפליטים. היהודים מצאו את בתיהם שדודים. אחת עבודות הכפייה הראשונות שהטילו הגרמנים על היהודים היתה קבורת חללי המלחמה בוארטה עצמה ובסביבה. בימים הראשונים לכיבוש כינסו הגרמנים את היהודים בפארק העירוני (אן בכיכר השוק), הכו אותם וגזזו קרחות בשערם. בשבועות הבאים חטפו יהודים ברחובות וגזזו (או תלשו) את זקניהם. גורל זה פקד גם את הרב, אליהו לאסקובסקי. החטופים נשלחו גם לעבודות-כפייה שונות. היודנראט, שנתמנה בפקודת הגרמנים, היה חייב לספק יום-יום צוותי עבודה, ולשלם מס-עונשין גבוה. בנובמבר או דצמבר 1939 ציוו השלטונות על כל היהודים לצאת את העיר, מפני שצורפה לרייך, ועל כן אסורים בה מגורי יהודים. היהודים הורשו לקחת עמם 100 ק"ג מטען לנפש. ההודעה אמרה, כי היהודים ישולחו לאזור לובלין ושם יזכו לדירות ולתנאי קיום הוגנים, כמוהם כפולנים. על אף צו השלטונות להתחיל את הגירוש ממחרת היום, חלפו ימים אחדים עד שעלה בידי היודנראט להכין את הטרנספורט הראשון. הגרמנים כיוונו את המשולחים את תחנת הרכבת, שם עיכבו אותם כל הלילה, ואחר כך ציוו עליהם לשוב העירה. בכך נסתיימה הפעולה. לא ידוע, מדוע לא בוצע הגירוש, ייתכן, כי בשל חוסר רכבות. בשובם מצאו היהודים את בתיהם שדודים.

 

בפרואר 1940 הוקם הגטו ברובע שכמעט כולו מאוכלס יהודים - בסביבת בית המדרש. הגטו לא גודר. בתחומו נשארו כמה משפחות פולנים, והם הורשו להוסיף ולהתגורר שם. רשמית נאסרה על היהודים היציאה מן הגטו. אולם, על גבולותיו שמרו שוטרים יהודים בלבד, ועל כן לא היתה החמיקה קשה, וקלה אף יותר היתה כניסתם של פולנים לגיטו. הגרמנים התירו לבעלי המלאכה היהודים לעשות את מלאכתם, בתנאי שייענו בראש וראשונה לצורכי השלטון הגרמני ולפקודותיו. היודנראט ביקש למצוא עיסוק לבעלי המלאכה הרבים בגיטו, בעיקר לחייטים, לסנדלרים ולפרוונים, והציע לראש העיר לייסד סדנות. לחלק מההכנסה יוקדש לשיקום העיר ההרוסה. ואכן, בפקודת ראש-בעיר ביצעו קבוצה של 250 חייטים ופרוונים יהודים הזמנות של הצבא הגרמני. לא נודע, האם היו הסדנות הללו בתחום הגטו, או שהיהודים יצאו לעבוד אל מחוץ לתחומו. ראש-העיר העסיק גם כן בעבודה חקלאית (במשקים שהיו בשעתם בידי היהודים) מספר רב של יהודים צעירים, ונהג בהם יפה. אבל מקור הפרנסה העיקרי של יהודי הגטו היה בהזמנות הפרטיות של אוכלוסי הסביבה. הפולנים היו באים לגיטו,קונים את מוצריהם של בעלי המלאכה ומביאים עמם מצרכי מזון.

 

ירד לחייהם של היהודים השילוח למחנות העבודה באזור פוזנאן: המחנות לנצינגן-יוניקובו, Lenzingen(?) Junikowo לשנו Leszno ובמקומות אחרים. בשלהי 1940 התחילו השלטונות לגייס צעירים יהודים לעבודה במחנות. תחילה התייצבו מתנדבים רבים, מפני שהגרמנים הבטיחו תנאים נוחים במחנות, שפע של מזון והיתר לשלוח את שכר העבודה הביתה. בינואר 1941 יצאו אנשי המשלוח הראשון, 80-100 צעירים. אולם עד מהרה התחילו להגיע מכתבים לוארטה, ובהם ידיעות על התנאים האיומים במחנות, ותחנונים למזון וללבוש. מעתה הפסיקו הבחורים להתנדב, והגרמנים התחילו בשילוח כפיה, תחילה - שילוח צעירים בלבד, אחר כך גם - צעירות, ובמרוצת הזמן - גם גברים מבוגרים יותר. בעלי-מלאכה ופועלים המועסקים על ידי הגרמנים היו פטורים מהשילוח. לאחר החטיפות למחנות ירד מספר האוכלוסים היהודים בוארטה ב-1941 ל-1300 נפש בקירוב, ובקיץ 1942 – לכ- 1000 נפש. היודנראט ומשפחות המשולחים לעבודה ביקשו לשלוח חבילות מזון ובגדים לבני משפחותיהם, אך השלטונות קבעו הגבלות מחמירות: חצי ק"ג לחם לאיש, אחת ל2-3- שבועות. מכיוון שהורשו לשלוח מלבושים לעתים תכופות יותר, היו היהודים מסתירים בחבילות אלו פרוסות לחם. כשגילו הגרמנים את התחבולה, אסרו מספר יהודים. בידי היודנראט עלה לפדות את האסורים במחיר 35 אלף מארק, שנאספו באוכלוסיה.

 

בל"ג בעומר תש"ב ערכו הגרמנים בוארטה תלייה פומבית של 10 (או 12) יהודים. הנדונים היו: יו"ר היודנראט לונדון, הרב אליהו לאסקובסקי ובנו, שמואל ירוזולימסקי (מנהיג הציונים הכלליים), מוטל רוטשטיין (יו"ר אגודת ישראל), פייביש מאירוביץ' (לשעבר בעל משק ליד וארטה), עזרא רוזנוואלד, משה שמעון קלינובסקי, לאנדסברג, ולפי ההשערה - עוד 2-3 יהודים. חלק הנדונים היו חברי היודנראט. לפי אחת הגרסאות, נאסרו הרב לאסקובסקי ובנו ונתלו על שהרב פנה לראש הנפה משנודע לו על עשרת היהודים שנדונו לתלייה, וביקש רחמים עליהם. היהודים נצטוו לבנות את עמוד התלייה על המגרש שעליו עמד בשעתו בית-הכנסת. ביום ההוצאה להורג ציוו הגרמנים לשוטרים היהודים להביא אל הגרדום את כל האוכלוסים היהודים ולאסור עליהם, באיום בעונש מוות, כל בכי וביטויי ייאוש וצער. גם הפולנים באו בהמוניהם להסתכל בחזיון המחריד. השוטרים היהודים נצטוו להביא את הנדונים ולבצע את גזר הדין. אחיו של אחד השוטרים היה בין הנדונים, ואך מקרה הוא שלא נאלץ לשלשל את עניבת החנק על צוואר אחיו. לפני ביצוע גזר הדין הודיעו הגרמנים לקהל, כי עונש המוות נגזר על אנשים אלה על שליחה בלתי חוקית של לחם למחנות העבודה, ואכן היה בין הנידונים עזרא רוזנוואלד, מארגן שליחת הלחם. העדים מציינים את עמידת הגבורה של הרב לאסקובסקי, שאמר לפני התלייה דברי עידוד אל כל הנידונים, קרא להם לקבל את הדין בגאווה, כיאה לבניו של עם הנצח, דיבר על יום הגאולה של ישראל, אמר וידוי בקול רם וציווה ליהודים לנקום את נקמת הרוגי המלכות. אחר כך ביקש כי יקברוהו במלבושיו, כדין. גם שאר הנידונים עמדו בגבורה בניסיונם האחרון. לאחר התלייה פוזרו היהודים. רק למחרת הורשו להוריד את הגוויות מעמוד התלייה, אך קבורתן כדין לא הותרה.

 

הגטו חוסל כעבור חודשיים שלושה: בימים 24-25.8.1942 שולחו יהודי וארטה רובם, כאלף מספרם, אל מחנה ההשמדה בחלמנו. מספר מסוים של גברתנים צעירים שנבחרו בסלקציה, שולחו לגיטו לודז'. ביניהם היו מקצתם של עובדי המשקים שבסביבה, שהוזכרו לעיל. קבוצת חולים - בעיקר המאושפזים בבית החולים - נורו במקום על ידי השוטרים הגרמנים.

 

מספר היהודים תושבי וארטה בפרוץ המלחמה, שבילו אותה, נאמד ב- 50 נפש, ויש אומרים 200. רובם היו אסורים במחנות הנאצים. מבין יהודי וארטה שהצליחו להימלט בשעת חיסול הגטו ולהתחבא, זכה אך אחד ליום השחרור. לאחר המלחמה ישבו בו' זמן קצר כ - 25 איש משארית הפליטה, שבאו להיאחז בעיר המכורה. אך גם הם נטשו את העיר מפחד רציחות היהודים, שהלכו ורבו בסביבה בשנים הראשונות לאחר המלחמה.

 

מ ק ו ר ו ת

ארכיון יד ושם 03/3155,   03/2280 

ארכיון ציוני מרכזי בירושלים S.5-1801

AGAD: KWK 164,213

AP LODZ: KGK 442,1590, 7526

ספר דווארט, תל אביב 1974

י.נ. פלאצקי, ספר המילואים לכלי חמדה, פיוטרקוב 1938, ע' 5-6

"היינט" 27.5.1931, 26.7.1939

"לאדזער פאלקסבלאט" 11.4.1918

"דעס נייע לעבן" 10.6.1945

 

"Detroit Free Press" 4/7/98!

Lonely Work Restores an Old Jewish Cemetery

BY LORI MONTGOMERY Free Press Foreign Correspondent

WARTA, Poland -- For 40 years, the old Jewish cemetery lay forgotten. Cows grazed among the cracked and fallen headstones. The residents of Warta dumped their trash on the graves near the road.

Then the passion took hold of Polish bachelor Ireneusz Ślipek. Every day, he goes to the graveyard, clearing trash, cutting weeds, righting and reassembling the heavy stones. Neighbors stop to watch -- and to criticize.

"They watch me working and they all ask the same question," Ślipek, 63, said recently: " 'Why? Why do you do that for the Jews?' "

More than 11 years after Ślipek began his lonely task, someone will finally say thank you. On Sunday, Israel plans to honor 23 people for preserving Jewish history in Poland, a nation whose vast Jewish community perished in the Holocaust.

The ceremony, to be held during the annual Jewish festival in Krakow, was the brainchild of Michael Traison, a Detroit lawyer who travels frequently to Poland.

Traison, who is Jewish, said this week he was dismayed to find that so many Americans and Israelis know Poland only as a place of hatred and death.

"The primary reason for the ceremony is to say to people like Ślipek, 'Thank you very much,' " said Traison, a partner at Miller, Canfield, Paddock and Stone in downtown Detroit. "But I also wanted to show the Jewish world that Poland is full of very good, decent people who know and care for our Jewish heritage."

None of the 23 honorees is Jewish. Some are professionals who work in Jewish history museums. Others work with young people visiting from Israel. And some, like Ślipek, act out of a sense of duty toward their martyred neighbors -- an estimated 3.5 million Polish Jews who until World War II comprised one of the world's largest Jewish communities.

"Innocent people died here. Hardworking people. Kids. Women. Old people," Ślipek said as he strolled this week through the restored cemetery, grown high with wildflowers, clover and Queen Anne's lace.

"The Jews built Warta, and they died sotragically," he said. "I had this need in myself to care for this place." Ślipek has spent long hours alone, sorting through the stones and matching them to the ancient, mossy graves.

Many stones had been stolen. Ślipek found them laid as flooring in warehouses, lining drainage ditches and broken up to sharpen knives. One stone, its Hebrew inscription still visible, was used as the foundation for an outhouse. Ślipek hauled them all back to the cemetery.

Some stones had been reduced to fragments. Ślipek painstakingly pieced them together, using cement and glue to form odd mosaics. Other stones were still whole, but they had been broken off and moved away from their pedestals. When Ślipek matches one of these, he said, "I feel like I've been born again."

Few in Warta share his passion. For more than a year after he began his work, someone came at night and dropped dead rats by the cemetery gate. Even today, children throw rocks at the gravestones.

Ślipek keeps the gate locked. So far, no one has tried to destroy Ślipek's work. But few help him. Even Ślipek's friends demanded money for mowing the grass after he suffered a heart attack last year. A retired office worker, Ślipek paid them from his pension check of about $150 a month.

Ślipek greets it all with a tight smile and a little shake of his head. People accuse him of working for the Jews, but, no, he says, this was all his idea. In fact, when the passion came upon him, Ślipek didn't know any Jews.

That's not unusual in a place such as Warta, a town of a few thousand on the rolling plains of central Poland. In the 1800s, Jews comprised more than half the town's residents. Today, there are none.

The last one, a woman who survived the Holocaust and then converted to Catholicism, died in 1983.

The demise of Warta's Jews is a familiar story. After the Nazis marched into town in 1940, nearly 2,000 Jews were herded into a ghetto. German soldiers burned down the synagogue, built in 1550, and forced Jewish women and children to build roads with the stones.

The ghetto was liquidated in August 1942 when the Nazis moved 1,800 people north to Chelmno, the first of many Nazi death camps in Poland. The feeble, the sick and the disabled -- and a few Jews who tried to escape -- were shot on the spot and buried in the cemetery in Warta.

Ślipek was barely school age when the Chelmno crematoria began to emit their awful stench. But he remembers hearing talk of "places where people are burned in ovens."

Millions of Poles did die at the Nazis' hands, but Ślipek survived, only vaguely aware that 400 years of Jewish history in Warta had come to an end. He entered the Catholic seminary in Krakow, where he studied a bit of Hebrew. Poor health forced him to abandon his dreams of the priesthood, and he became an office worker. He never married, but busied himself with hobbies -- singing in a choir, transcribing music, collecting military artifacts and other bits of history.

Then in the late 1970s, Ślipek took up photography. For the first time, he was drawn to the old cemetery where, among the mounds of stinking trash, he found headstones carved with candles, angels and other icons of ethereal beauty.

"I was enchanted. They are works of art, these stones. Masterpieces," Ślipek said. "And when I see the names of the people buried there -- Abraham, Moshe, Miriam, Deborah -- I ffeel like I'm reading the Old Testament."

In 1986, Warta city officials announced plans to bulldoze the cemetery and build an athletic field. Tractors appeared and began to knock over the stones. Ślipek was horrified.

"When I saw the people demolishing it, at that point, the cemetery became my passion," Ślipek said. "So I began the struggle to save it."

With help from a Jewish organization in Warsaw, Ślipek brought a halt to the destruction. The city admitted the cemetery's historical significance and agreed to build a fence, prohibit further dumping and clean up the trash. But the job of restoring the cemetery fell to Ślipek, Now, his work is nearly finished. By the end of the year, he says, every stone will be back in place.

So far, only two survivors of the Warta ghetto have returned to see what Ślipek has done. One was a woman from Israel who came while Ślipek was away. The other was Ruben Gelbart, 72, of Lucerne, Switzerland. Gelbart was 15 when the Nazis shot his oldest brother and buried him in the Warta cemetery. Gelbart's youngest brother died in Chelmno; his parents died in Auschwitz. Gelbart survived Auschwitz and Buchenwald, and has become Ślipek's closest friend.

"I was so surprised and emotional to learn that there was somebody who wants to take care of the cemetery," Gelbart said in a telephone interview. "What he's doing means everything to me."

The book "The Jewish Cemetery of Warta" will be published in May 2006!

 

 

Last updated May 4th, 2006

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!