Herman Rozenblat:

An Apple through the Fence

 

August 1942. Piotrkow , Poland . The sky was gloomy that  morning as we waited anxiously. All the men, women and children of Piotrkow's  Jewish ghetto had been herded into a square. Word had gotten around that we  were being moved. My father had only recently died from typhus, which had run  rampant through the crowded ghetto. My greatest fear was that our family would  be separated.

'Whatever you do,' Isidore, my eldest brother,  whispered to me, 'don't tell them your age.. Say you're sixteen.' I was tall  for a boy of 11, so I could pull it off. That way I might be deemed valuable  as a worker. An SS man approached me, boots clicking against the cobblestones.  He looked me up and down, then asked my age. 'Sixteen,' I said. He directed me  to the left, where my three brothers and other healthy young men already  stood.

 

My mother was motioned to the right with the other  women, children, sick and elderly people. I whispered to Isidore, 'Why?' He  didn't answer. I ran to Mama's side and said I wanted to stay with her. 'No,'  she said sternly. 'Get away. Don't be a nuisance. Go with your brothers.' She  had never spoken so harshly before. But I understood: She was protecting me.  She loved me so much that, just this once, she pretended not to. It was the  last I ever saw of her.

 

My brothers and I were transported in a cattle car to  Germany . We arrived at the Buchenwald concentration camp one night weeks later  and were led into a crowded barrack. The next day, we were issued uniforms and  identification numbers.

 

'Don't call me Herman anymore.' I said to my brothers.  'Call me 94983.'

I was put to work in the camp's crematorium, loading  the dead into a hand-cranked elevator. I, too, felt dead. Hardened, I had become a number. Soon, my brothers and I were sent to Schlieben, one of Buchenwald's sub-camps near Berlin .

 

One morning I thought I heard my mother's voice, 'Son,' she said softly but clearly, 'I am going to send you an angel.' Then I woke up. Just a dream. A beautiful dream. But in this place there could be noangels. There was only work. And hunger. And fear..

 

A couple of days later, I was walking around the camp,around the barracks, near the barbed-wire fence where the guards could noteasily see. I was alone. On the other side of the fence, I spotted someone: a  litle girl with light, almost luminous curls. She was half-hidden behind a  birch tree. I glanced around to make sure no one saw me. I called to her  softly in German.

 

'Do you have something to eat?' She didn't understand.  I inched closer to the fence and repeated question in Polish.. She stepped  forward. I was thin and gaunt, with rags wrapped around my feet, but the girl  looked unafraid.. In her eyes, I saw life. She pulled an apple from her woolen  jacket and threw it over the fence. I grabbed the fruit and, as I started to  run away, I heard her say faintly, 'I'll see you tomorrow.'  

 

I returned to the same spot by the fence at the same  time every day. She was always there with something for me to eat - a hunk of  bread or, better yet, an apple. We didn't dare speak or linger. To be caught  would mean death for us both. I didn't know anything about her, just a kind  farm girl, except that she understood Polish. What was her name? Why was she  risking her life for me? Hope was in such short supply, and this girl on the  other side of the fence gave me some, as nourishing in its way as the bread  and apples.

 

Nearly seven months later, my brothers and I were  crammed into a coal car and shipped to Theresienstadt camp in Czechoslovakia .  'Don't return,' I told the girl that day. 'We're leaving.' I turned toward the  barracks and didn't look back, didn't even say good-bye to the little girl  whose name I'd never learned, the girl with the apples.  

 

We were in Theresienstadt for three months. The war  was winding down and Allied forces were closing in, yet my fate seemed sealed.  On May 10, 1945, I was scheduled to die in the gas chamber at 10:00  AM.  In the quiet of dawn, I tried to prepare myself. So many times death  seemed ready to claim me, but somehow I'd survived.. Now, it was over. I  thought of my parents. At least, I thought, we will be reunited.  

 

But at 8 A.M. There was a commotion. I heard shouts,  and saw people running every which way through camp. I caught up with my  brothers. Russian troops had liberated the camp! The gates swung open.  Everyone was running, so I did too.

 

Amazingly, all of my brothers had survived; I'm not  sure how But I knew that the girl with the apples had been the key to my  survival. In a place where evil seemed triumphant, one person's goodness had  saved my life, had given me hope in a place where there was none. My mother  had promised to send me an angel, and the angel had come.  

 

Eventually I made my way to England where I was  sponsored by a Jewish charity, put up in a hostel with other boys who had  survived the Holocaust and trained in electronics. Then I came to America ,  where my brother Sam had already moved. I served in the U. S. Army during the  Korean War, and returned to New York City after two years. By August 1957 I'd  opened my own electronics repair shop. I was starting to settle in.  

 

One day, my friend Sid who I knew from England called  me.. 'I've got a date. She's got a Polish friend. Let's double date.'  

 

A blind date? Nah, that wasn't for me. But Sid kept  pestering me, and a few days later we headed up to the Bronx to pick up his  date and her friend Roma. I had to admit, for a blind date this wasn't so bad.  Roma was a nurse at a Bronx hospital. She was kind and smart. Beautiful, too,  with swirling brown curls and green, almond-shaped eyes that sparkled with  life.

 

The four of us drove out to Coney Island . Roma was  easy to talk to, easy to be with. Turned out she was wary of blind dates too!  We were both just doing our friends a favor. We took a stroll on the  boardwalk, enjoying the salty Atlantic breeze, and then had dinner by the  shore I couldn't remember having a better time.

 

We piled back into Sid's car, Roma and I sharing the  backseat. As European Jews who had survived the war, we were aware that much  had been left unsaid between us. She broached the subject, 'Where were you,'  she asked softly, 'during the war?'

 

'The camps,' I said, the terrible memories still  vivid, the irreparable loss. I had tried to forget. But you can never forget.  

 

She nodded. 'My family was hiding on a farm in  Germany , not far from Berlin ,' she told me. 'My father knew a priest, and he  got us Aryan papers.' I imagined how she must have suffered too, fear, a  constant companion. And yet here we were, both survivors, in a new world.  

 

'There was a camp next to the farm.' Roma continued.  'I saw a boy there and I would throw him apples every day.'  

 

What an amazing coincidence that she had helped some  other boy. 'What did he look like? I asked. He was tall, skinny, and hungry. I  must have seen him every day for six months.'

 

My heart was racing. I couldn't believe it. This  couldn't be. 'Did he tell you one day not to come back because he was leaving  Schlieben?'

 

Roma looked at me in amazement. 'Yes,' That was me! '  I was ready to burst with joy and awe, flooded with emotions. I couldn't believe it! My angel.

 

'I'm not letting you go.' I said to Roma. And in the  back of the car on that blind date, I proposed to her. I didn't want to wait.  

 

'You're crazy!' she said. But she invited me to meet  her parents for Shabbat dinner the following week. There was so much I looked  forward to learning about Roma, but the most important things I always knew:  her steadfastness, her goodness. For many months, in the worst of  circumstances, she had come to the fence and given me hope.. Now that I'd found  her again, I could never let her go.

 

That day, she said yes. And I kept my word. After nearly 50 years of marriage, two children and three grandchildren I have never  let her go

 

 

Herman Rozenblat:  An Apple through the Fence

הרמן רוזנבלט: תפוח מעבר לגדר

 

 

 

 

 

 

נולדתי ב-1930 בכפר קטן בפולין, הצעיר מבין ארבעה אחים. בגיל תשע החל עולמי להיחרב. הנאצים פלשו לפולין ב-1939, ומשפחתי הובלה אל גטו קטן. משם נשלחנו לפיוטרקוב, גטו גדול שהיה נתון בהשגחה קפדנית יותר. שם מת אבי מטיפוס.

 

זמן קצר לאחר מכן שמענו שהגטו עומד להתפנות. חולקנו לשתי קבוצות. הבריאים והחזקים יועדו למשלוח למחנות עבודה. האחרים הועמסו על קרונות בקר ונשלחו להשמדה בטרבלינקה.

אמי נשלחה לשורה ה"גרועה". הלכתי אחריה כי רציתי להישאר איתה.

אמי הסתובבה אליי ואמרה: "הרמן, אני לא אוהבת אותך. עזוב אותי!"

אחי הבכור, שנטל על עצמו לדאוג לכל המשפחה, משך אותי אליו ואמר: "תישאר איתי ותעשה כל מה שאני אומר לך. נקודה."

אחר כך הבנתי שרק משום שאמי אהבה אותי כל כך, היא רצתה לוודא שאצטרף לאחיי, שכן איתם היה לי סיכוי לשרוד.

הגרמנים שאלו בן כמה הייתי. "שש עשרה", עניתי, בדיוק כפי שאחי אמר לי להגיד. הייתי נער גבוה בן 12, והצלחתי להעמיד פנים שאני מבוגר יותר.

אמי נשלחה לטרבלינקה ואילו אחיי ואני נשלחנו למחנה עבודה. הוצבתי בנגריה ועבדתי כצַבָּע. זו הייתה עבודה מפרכת, במשך שעות רבות, ובתנאים בלתי-אנושיים שקשה לתאר.

"אל תקראו לי הרמן יותר", אמרתי לאחיי. "תקראו לי 94983", כמספר שעל זרועי.

לאחר מכן נשלחנו לגרמניה, לבוכנוואלד, לעוד שלושה חודשים של עבודה מפרכת ביותר. עבדתי יום ולילה, חוצב סלעים במחצבה, ומעביר גופות אל הקרמטוריום. זה היה סיוט.

במשך כל המלחמה נשארנו כולנו, ארבעת האחים, ביחד. עבדנו יחד, ישנו יחד ואכלנו יחד. בכל פעם שהיתה סלקציה, הם העמידו אותי ראשון בתור. בכל דרך שהלכתי, הלכו גם הם בעקבותיי. הייתי הצעיר ביותר, ותפקידם היה לשמור עליי.

 

תפוחים בשליבן

 

ב1943- נשלחנו למחנה אחר בגרמניה, במקום בשם שליבֶּן. שם נשלחתי לעבודה בייצור פצצות נגד טנקים. עבדתי בלילות, וישנתי במהלך היום. תמיד היה לי קר, ותמיד הייתי רעב.

יום אחד הופיעה אמי בחלומי. היא אמרה מעט מאוד: "אני שולחת לך מלאך". ואז התעוררתי.

כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, קרוב לגדר. מובן שאי אפשר היה לגעת בגדר, כי היא הייתה מחושמלת. אם רק התקרבת לגדר, הנאצים היו יורים בך. אבל קלטתי משהו בזווית העין, מעברה השני של הגדר: ילדה קטנה, בת עשר, שהתחבאה מאחורי עץ.

אז לא ידעתי זאת, אבל היא הייתה בת למשפחה יהודית שהתחזתה כלא-יהודית. אביה הכיר כומר, שסידר מסמכים מזויפים עבור המשפחה כולה. הם לא רצו שיזהו אותם בפולין, ולכן עברו לגרמניה ועבדו בחווה.

הסתכלתי סביב ובדקתי שהשומרים אינם משגיחים בנו. ואז שאלתי אותה, בגרמנית: "יש לך משהו לאכול?" ראיתי שלא הבינה אותי, וחזרתי על הבקשה בפולנית. היא הושיטה יד אל כיס מעילה, הוציאה תפוח, וזרקה אותו אליי.

התפוח נחת בין שתי שורות גדר תיל, ואני הסתכנתי בזחילה ביניהן. אבל זה היה שווה את המאמץ. כמה זמן עבר מאז שראיתי תפוח!

תפסתי את התפוח, ובעודי רץ, שמעתי אותה אומרת: "להתראות מחר".

למחרת באתי אל אותו מקום באותה שעה. היא הייתה שם, וזרקה אליי פרוסת לחם.

אמי צדקה. היא שלחה לי מלאך.

לא סיפרתי לאדם על כך. אפילו לא לאחיי. הם היו אוסרים עליי, בלי ספק, להתקרב לגדר. אבל סכנת המוות לא הרתיעה אותי. רק רציתי לאכול משהו!

פגישות אלו נערכו, מדי יום, בערך באותו זמן, במשך שבעה חודשים. במשך כל אותו זמן, לא דיברתי עם הילדה. לא ידעתי את שמה, והיא לא ידעה את שמי.

ואז הגיעה לאוזנינו השמועה שלמחרת יעבירו אותנו למחנה אחר. אמרתי לילדה שלא תבוא עוד. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. האמת היא, שעם כל מה שהתרחש מסביבי, ובמאמציי לשרוד, שכחתי אותה לזמן מה.

נדחסתי עם אחיי אל תוך קרון פחם, שלקח אותנו לטרזינשטאט, עיירה צ'כית שהפכה כולה למחנה ריכוז. שוב עבודת פרך, ושוב רעב.

ואז, יום אחד במאי 1945, הודיעו לנו הגרמנים שעלינו להתייצב בעשר בבוקר למחרת, בחלק מסוים של המחנה. ידענו את משמעות הדבר: אנו עומדים להישלח לתאי הגזים.

אבל אז התרחש נס, ששינה את אותן התוכניות כליל. המפקד הנאצי של המחנה, קארל ראהם, ידע שהמלחמה עומדת להסתיים, ובניסיון להציל את עורו, הלך לצלב האדום והודיע להם על הרצח העתידי בטרזינשטאט.

באותה עת עשו אלפי חיילים רוסים את דרכם לפראג, אך עם קבלת מידע זה הם ביצעו מעקף ועברו דרך טרזינשטאט.

בשמונה בבוקר, שעתיים בלבד לפני מועד ההוצאה להורג, נשמע קול צעקות והמולה גדולה. שערי המחנה נפתחו לרווחה. אחיי ואני שוחררנו! (הצלב האדום אכן נתן לראהם לצאת לחופשי, אך הוא נתפס ונשפט בבית משפט צ'כי, שדן אותו למוות, וסופו שנתלה .(

 

פגישה עיוורת

 

אחרי המלחמה ניסיתי לשקם את חיי. נסעתי קודם לאנגליה ואז לארה"ב. למדתי אלקטרוניקה ושירַתִּי בצבא ארה"ב. התארסתי ועמדתי להינשא שלוש פעמים, אך ביטלתי את האירוסים בכל פעם... כנראה שלא מצאתי את בחירת לבי. בסופו של דבר פתחתי בניו-יורק עסק להנדסת חשמל.

יום אחד, ב-1957, קיבלתי שיחת טלפון מחברי סיד. הוא היה הונגרי ויצא באותה עת עם צעירה יהודיה מניו-יורק, שהייתה אף היא הונגריה. לאישה זו הייתה חברה פולניה, וסיד חשב שמכיוון שאני פולני, אולי הוא ישדך בינינו. בתחילה התנגדתי, ידיי היו מלאות עבודה בעסק שלי, ולא היה לי כל עניין בפגישות עיוורות, אבל סיד עמד על כך שאנסה לפחות.

נפגשתי איתה. שמה היה רומה, והיא הייתה אחות בבית החולים בברונקס. יצאנו לארוחת ערב והיה לנו נעים ביחד. היא הייתה יפה, עדינה וחכמה.

בדרך הביתה, התחלנו לדבר על חוויות המלחמה שלנו. סיפרתי לה שהייתי במחנה ריכוז.

"ואיפה היית את?" שאלתי.

"התחבאתי עם הוריי בגרמניה", היא אמרה. "ליד החווה שלנו היה מחנה ריכוז. נהגתי ללכת לגדר, ולזרוק אוכל לילד אחד."

"באמת? איך הוא נראה?"

"הוא היה גבוה ורזה."

טוב, הרבה אנשים היו גבוהים, וכולם במחנה היו רזים. שאלתי אותה: "מה הוא נעל?"

"סמרטוטים".

אני נעלתי סמרטוטים.

הקשיתי עוד: "כמה זמן זה נמשך?"

"בערך שבעה חודשים."

"ויום אחד, הוא אמר לך לא לבוא יותר, כי מעבירים אותו למחנה אחר."

"כן."

"טוב, רומה, אני הייתי הילד הזה."

"ואני הייתי הילדה."

הצעתי לה נישואין באותו הרגע.

"אתה מטורף", היא אמרה.

"עכשיו, אחרי שמצאתי אותך", אמרתי, "אני לא מתכוון לאבד אותך שוב."

כמה ימים לאחר מכן, היא הזמינה אותי לביתה, לסעודת שבת. כעבור מספר חודשים נישאנו.

ברור לי שהגורל האלוקי הפגיש בינינו. בעצם, הייתה לנו איזושהי הזדמנות לפחות פעם אחת בעבר. ב-1950, רומה למדה סיעוד בישראל, ואני נסעתי לישראל לביקור. הייתי בקבוצה שנפגשה עם קבוצת אחיות, ורומה ואני דיברנו מעט. אך לא נכנסנו לפרטים בעניין המלחמה, ומכיוון שעברו עשר שנים, לא זיהינו זה את זו.

הפעם, לא החמצנו את ההזדמנות.

 

שלושה גורמים

 

כשאנשים שואלים אותי איך עברתי את המלחמה בשלום, אני עונה ששרדתי בזכות שלושה גורמים מרכזיים:

 

ראשית, רומה קיימה אותי במשך שבעה חודשים. היא הזינה לא רק את קיבתי, כי אם גם את נשמתי. היא נתנה לי תקווה.

 

שנית, אחיי טיפלו בי במסירות יוצאת דופן. כולנו רעבנו ללחם, אך בכל יום הם בצעו חתיכה מקצבת הלחם שלהם ונתנו לי, מכיוון שהייתי נער מתבגר. הם טיפלו בי באהבה אמיתית.

פעמים רבות הם הצילו אותי ממוות. ביום חורף קר אחד, בנינו מדורה קטנה כדי להתחמם. שומר נאצי ראה אותי זורק פיסת עץ אל האש, והכה אותי בראשי, במקל. הוא הכה אותי בעוצמה כזאת שאיבדתי, זמנית, את מאור עיניי. אילו היה מישהו יודע על כך, הייתי נחשב ל"בלתי כשיר לעבודה", ומיועד להשמדה. מדי יום הובילו אותי אחיי לעבודה, וביצעו את עבודתי, כדי להסתיר את עיוורוני. בסופו של דבר, ראייתי שבה אליי.

ו

שלישית, אני מאמין ששרדתי משום שאמי מעולם לא עזבה אותי. לא רק במהלך המלחמה, אלא עד עצם היום הזה, היא אתי, מגינה עליי.

 

ב1992- כשעבדתי בחנות שלי, אירע שוד בחנות. נוריתי בבטן. .רופאים החישו אותי לשולחן הניתוחים והוציאו את הכדור. בעודי נתון להשפעת סם ההרדמה, נגלתה אליי אמי ואמרה: "אל תדאג, הכול יהיה בסדר." הרופאים לא הבינו אל מי אני מדבר.

הייתי במצב מצוין אחרי הניתוח. סגרתי את העסק ועברתי לפלורידה.

אמי השפיעה מאוד על חיי שוב, ב-1999. בכל אותן שנים שעברו מאז המלחמה, לא דיברתי על מה שעברתי במהלכה. רציתי לשכוח הכול. אבל אז עברתי ניתוח מעקפים, ואמי הופיעה לפניי בחלום. היא אמרה: "יש לך סיפור לספר, נכדיך צריכים לדעת מי היה סבא שלהם."

בעקבות זאת, כתבתי ספר בשם "הגדר", שעומד להפוך לסרט בקרוב. הצילומים ייערכו במקום ההתרחשות, בהונגריה.

בראשון ביוני 2007 חגגנו, רומה ואני, חמישים שנות נישואים. אני חולק את חיי עם אותה ילדה קטנה שזרקה אליי תפוח מעבר לגדר. רומה היא המלאך האמיתי שלי, ואני לא מתכוון לאבד אותה.

 

*כפי שסופר לשרגא סימונס.

 

 

Received by email 28.2.2008

 

Last updated August 11th, 2008

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!