ליבר טאוב

 

 

 

    נעורים  אבודים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

L.TAUB

 

LOST     YOUTH
Holocaust Memories

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                     כתיבה, עריכה ומבנה תמונות.   ל. טאוב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                              לזכר

                                                                                       אמי חנה מבית אדלר, אבי טוביה,

                                                                                    אחותי ואחיי-בלה, יצחק, ושלמה.

                                                       סבי בער טאוב וכל שאר משפחתי.

                                                       שנספו בשואה

                        

                                                     לזכר

                                                      ה ורי אשתי מניה.

                                                      אמה חנה מבית ווילוגה, אביה אברהם גולדברג                                                        אחיותיה רוזקה, הלה וכל שאר משפחתה.

                                                       שנספו בשואה.

 

 

 

 

                             הקדמה

 

 

בסוף שנת 1989 השתתפתי בטיול מאורגן למזרח הרחוק. בשורה לפני באוטובוס ישב זוג צעיר. תוך כדי שיחה ספרה לי האשה ( שמה שרה כבת 40.) שהיא דור שני לשואה, ומוצאה של אמה, מסוסנוביץ עיר הולדתה של אשתי. היא ספרה לי שאמה היתה לוקחת אותה לכל האזכרות והפגישות של יוצאי השואה, כך שנושא זה שוכן עמוק בלבה. כשספרתי שגם אני פליט השואה היא התענינה האם כתבתי את מה שעבר עלי בשנים אלו, כשעניתי בשלילה ואמרתי שאני לא רוצה להחיות את העבר, ניסתה להשפיע עלי וטענה שיש חובה מוסרית על כל אחד מאיתנו לספר ולתעד את העבר הנאצי. כי אנו שעברנו את השואה לא נחיה לנצח וחייבים להשאיר אחרינו כמה שיותר פרטים על החיות הנאציות. בסוף הטיול כשנפרדנו הבטחתי לה שאני אכתוב, אבל, שאעשה את זה, אחרי שאצא לפנסיה.

 

   כשחזרתי לעבודה אחרי הטיול היה מבצע לרכישת מחשבי פי.סי. רכשתי מחשב והתישבתי מולו בכדי לבדוק את בקיאותי בכתיבה. מבלי ששמתי לב האותיות התחברו למילים והתברר שאני כותב על התחלת מלחמת העולם השניה. כך כתבתי את הדפים שבהמשך להקדמה זו. ישבתי אותו ערב עד למחרת בארבע לפנות בוקר וכך ערב ערב משעה חמש אחרי הצהרים ועד שלוש ארבע לפנות בוקר, כאילו נכנס בי אמוק. אחרי זמן, נדמה לי שאחרי כשלושה שבועות של כתיבה כשלא הייתי בטוח בתאריך של אירוע מסוים נזכרתי, שמיד אחרי המלחמה במרץ 1945 כשהגעתי לעיר הולדתי פלוצק, כתבתי ראשי פרקים ותאריכים על קורותי במלחמה ארורה זו. הייתי בטוח שנירות אלו חייבים להיות באיזשהו מקום. מצאתי את הרישומים האלו והשוואתי למה שכתבתי עכשיו, התברר שכתיבתי עכשיו כולל התאריכים מתאימים בדיוק לרישומים משנת 1945 ולא הייתי צריך לשנות פרט אחד אפילו. בהמשך בדקתי את עצמי מפעם לפעם והתוצאה היתה דומה. דבר זה מפליא אותי כי אני בדרך כלל לא זוכר שמות ותאריכים.

 

   עלי לציין שכל הזכרונות והמחשבות כתובים, לא לפי גילי ביום כתיבתם, אלא כל פרט נכתב לפי גילי באותו זמן שהדבר קרה במציאות. בזמן הכתיבה מחשבותי ואפילו גופי לא היו כאן אלא באותו מקום שבאותו רגע כתבתי עליו. כל פרק שכתבתי הדפסתי וחברתי לפרק הקודם לבסוף כשגמרתי לכתוב החבאתי הכל וזאת עד היום בו התפרצה מחלתה של אשתי מניה.

 

   מחלתה זו של אשתי שהיא תוצאת השואה דורשת טיפול מסור, מתמשך ובלתי נפסק יום ולילה. אמנם המשכתי לעבוד אחרי גיל פרישה (היה נראה כאילו מקום עבודתי היה מוכן שאמשיך עד אין סוף) אבל הפסקתי לעבוד.

תוך כדי הטיפול באשתי הרגשתי צורך נפשי לברוח לפעמים לאותו מקום שממנו הגענו, אני ומחלת אשתי.

 

   הוצאתי את הדפים הכתובים והתחלתי לקרא אותם וראיתי שצריך לסגננם. בעבודה זו עזרה לי שכנתי לשעבר וחברתי חפצי-בה בן-נון. כאן אני מוצא לנכון להודות לה על עזרה זו.

קרובים שלי שקראו דפים אלו העירו לי שכתיבתי כתובה בצורה עובדתית ויבשה כמעט ללא הבעת רגשות. היום אני מניח שהסיבה לכך נובעת מהחוויות שעברתי בנעורי ובגללם אבדתי את היכולת להביע רגשות חיצונים ובכתובים. כעת אנני מסוגל לשכתב את הכתוב מחדש.

 

   הנני מקדיש זכרונות אלו לנכדי רותם, הדס ואור, ששואלים מדי פעם על תקופת השואה. הדס אפילו בקשה אותי פעם להרצות לפני כיתתה ביום השואה וכמובן שעשיתי זאת. אני מאחל להם שלא יחוו מאורעות קשים כלשהם בחייהם.

 

 

 

              מרץ 1995.