שירים ומאמרים על השואה

 

מאת ד"ר פנינה מיזליש

 

Poems and Articles about the Holocaust

By Dr. Pnina Meislish

 

 

רשימת מחקרים

 

סבא

 

אזכרה לסבא

 

שיר על גדליה כל טוב

 

 מכתב אל גדליה כל טוב

 

דודתי רייזלקה

 

מי כמוך באלמים ה'

 

ברכת "שלא עשני עבד" בגטו היהודי

 

החברה הישראלית והשואה   

 

רבנים בשואה

 

 רבנים שנספו בשואה  Biographies of Rabbis Perished in the Holocaust

 

נשים יהודיות בשואה

 

 ד"ר פנינה מיזליש: פרשת מקץ וי' בטבת, תשנ"ז: הרב צבי הירש מייזליש וספרו "מקדשי השם"

 

ד"ר פנינה מיזליש: דרשות חסידיות לפרשת השבוע שנאמרו באושוויץ כפי שהובאו בספרו של הרב צבי הירש מיזליש "מקדשי השם"

 

 

אלמוגים ושקדים   

 

 

 

 

 

 

 

רשימה חלקית מעודכנת של כל הפירסומים של ד"ר פנינה מיזליש בנושא השואה

 

 

1.      מכתב בלתי ידוע של הרב וייסמנדל,  בתוך: ילקוט מורשת, כתב עת לתיעוד ועיון, חוברת ל"ב, כסלו תשמ"ב, דצמבר 1981, עמ' 169-171.

 

2.  אגרות ועדויות בענייני הצלה, 1944-1939, בתוך: פדות, הצלה בימי שואה, מקורות ומחקרים בעריכת נתנאל קצבורג, אוניברסיטת בר אילן ,

תשמ"ד, 1984, עמ'  113-15.

 

3.  היהדות הדתית בשואה,  1945-1949, מדריך לארכיונים של מוסדות וארגדונים דתיים בישראל, המכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר אילן, תשמ"ו, 1986.  עורך ראשי: מאיר ר אדלשטיין. עורכת משנה: פנינה מיזליש.

 

4.  "בני עקיבא" ו"השומר הדתי" בפולין ובליטא בתקופת השואה. בתוך: דפים לחקר תקופת השואה, המשותף לאוניברסיטת חיפה ולבית לוחמי הגטאות, ט, תשנ"א, 1991, עמ' 189-165.

 

5.  החיים הדתיים בשואה על פי ספרי הזכרון לקהילות, בתוך: קשב, קובץ מחקרים מקורות וידיעות,  מטעם המכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר אילן,  טבת תשמ"ו, דצמבר 1985, עמ 56-41.

 

6.  החיים הדתיים בשואה על פי ספרי הזכרון לקהילות, המכון לחקר השואה ע"ש ארנולד ולאונה פינקלר, אוניברסיטת בר אילן , סדרת תשתית מחקר, 3, סיון תש"ן, יוני  1990.

 

7.  רבנים בשואה, סיני, ירחון לתורה ולמדעי היהדות, כרך קט"ז, אב-אלול תשנ"ה, 1995, עמ' רע"א-רפ"ג.

 

8. "המזרחי", "תורה ועבודה" ותנועות הנוער שלהן בפולין ובליטא בתקופת השואה ואחריה (1949-1939),

בתוך: מאה שנות ציונות דתית, כרך שני, היבטים היסטוריים, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשס"ג,עמ'  244-189

 

9. רבנים שנספו בשואה. ביוגרפיות של רבנים ואדמורי"ם מפולין ומשאר ארצות מזרח אירופה שנספו בשואה.

הוצאה עצמית, ירושלים, תשס"ו, 2006.

 

 

Home

 

 

ד"ר פנינה מיזליש

 

סבא

 

בכל שנה, ביוד בית באייר,

מדליקה אני נר נשמה

לזכרו של סבא אהרן יוסף

שמעולם לא הכרתיו,

שמת בגטו,בשנת תיו שין בית.

 

שנים רבות עברו מאז,

וגם אבא, בנו של סבא, כבר מזמן אינו בין החיים,

ובכל פעם אני בוראת מחדש

את דמותו לעצמי.

והוא עולה אלי בחלומות הלילה,

חיוור ושָכוּח בין הסדינים של בית החולים,

ואני שחה לו בפרטוּת מדהימה

על כל מה שמתרחש אצלנו לאחרונה.

 

היה לי סבא שאפילו לא זכיתי לשחק אתו

כמו ילדי השכנים.

ואני מדמה אותו לעצמי,

עם זקן לבן וארוך,

משקפיים עגולים,

ושתיקות ארוכות.

 

י"ב באייר תשכ"ח, 1968

 

Home

 

 

 

 ד"ר פנינה מיזליש

 

אזכרה לסבא

 

לזכרו של סבי אהרן יוסף בן שמואל  מנדלבוים, שנפטר בגטו קרקוב  בי"ב באייר תש"ב ( 29.4.1942).

 

סבי זקני, בעל "פני יהושע"

היה דיין ומורה צדק בק"ק של קרָאקא,עיר ואם בישראל.

ורוב בניו ובניהם, קרוּאֵי בקהל  של תורה ומצוות,

והרבה מעשים טובים,

וילדים בכובעי מצחייה ועיניים עצובות –

עיניים עצובות של יהודים,

בפולין של תורה ותעודה,שגמרות חקוקות על עצי יעָרֵיה,

(פֹה – לן – יה...).

 

סבי זקני בעל "פני יהושע"

האמין באלוהים שוודאי שמו –

אלוהים הקונה עבדיו בדין,

לרָחֵם עמו ביום דין.

ונוחו עדן סלה בבית העלמין הישן

שעצי מֵילה וערמון נטועים בין שביליו.

 

אבל נינו,

איש תם וסר מרע כל ימיו,

מת בגטו, עיר גדולה לאנשים,

עיר עֱנות ומכאובים,

ולא ידע איש את מקום קבורתו,

ולא נותר גם פליט לספר מה אמר במותו.

 

הביקש בעֳניו לחלות פני עליון,

אלוהי כל הקדושים –

שהוא מעל לכל הנסיונות,ותהילתו טעם כל היסורים?

הצדיק באמונתו חי וגם נספָה?

או בֵרַך אלוהים בזעקת דומיה,

א-ל לא מלא רחמים!

שמים וארץ,בתים ורחובות,

מהם נסחבו אֱלי משרפות נכדיו הקטנים,

ילדים יהודים לא רוּחָמוּ,

שצדקת אבותם לא עמדה להם לעד - - -

לא המתים האלה יהללו י-ה.

 

תשכ"ט-תשס"א 1929 ; 2001                      

 

הערות אחדות לשיר

א. כאן התכוונתי ליהושע בר' יוסף, שנולד בווילנא בסוף המאה הי"ז, כיהן ברבנות בערים שונות בפולין,ובשנת ת, 1640, נתקבל לכהן כריש מתיבתא בקראקא. הוא חיבר הרבה ספרים, בהם "פני יהושע", אך התפרסם בעיקר בשל ספרו "מגיני  שלמה", העוסק ביישובם של דברי רש"י נגד השגותיהם של בעלי התוספות. הוא נפטר בכ' באב ת"ח, 1648,ונטמן בבית העלמין שבחצר בית הכנסת של הרמ"א בקרקוב. לעדות תלמידו הש"ך, גרמו למותו המאורעות של שנה זו, דהיינו – חורבנה של יהדות פולין בפרעות חמלניצקי. לפי מסורת המשפחה אנחנו מצאצאי שניהם.   

 

ב.  פולין של תורה ותעודה -  איזכור מתוך הקינה הפותחת במלים "פולין העדינה/ הקדומה לתורה ולתעודה/, למיום סוּר אפרים מעל יהודה" שנתחברה לזכר ההרוגים באותן הפרעות.

 

ג.  שגמרות חקוקות על עצי יעריה – מתוך האגדה על ראשיתו של הישוב היהודי בפולין, שאותה מביא עגנון בסיפור "קדוּמות". 

 

Home

 

 

 

 "ציון תנצח" !

כך אמר גדליה כל-טוב בהצביעו על מגן הדוד שענדו הוא וחבריו בזמן הכיבוש הגרמני. תמונה מגיטו רופשיץ.
 מארכיון מוזיאון "בית לוחמי הגיטאות"

 

 ד"ר פנינה מיזליש

 

שיר על גדליה כל טוב

 

גדליה כל- טוב, סוחר בשוק,

חבר "מועצת הזקנים" ברוֹפשיץ, גליציה,

אלף תשע מאות ארבעים ואחת,

תיו, שין, אלף.

 

גדליה כל-טוב,

אחי היהודי שמעולם לא פגשתיך.

איזה שם נפלא ומלא תקוה הנחילוּך אבותיך,

ברופשיץ הרחוקה –

עירו של אותו צדיק פיקח,

וחכמת הדורות.

ודמותך, אלמונית, עולה לנגדי,

מתוך עלים מצהיבים בלשון רחוקה,

מגלים טפח...

 

"מועצת הזקנים" ברופשיץ, תיו שין אלף,

גדליה כל טוב, סוחר בשוק, kupiec na rynku,

ואשה, ובנים,

ביום עֶברה.

 

מה כבד המשא שהוטל על כתפיך,

אתה, ועִמך יחד גם 

זיגמונט גולדשטוף – עורך דין, משה בוכבוים – כובען,

ופרַניה האוּזר, בת הרב.

שמות, שמות, שלא נותר עוד מי שיזכרם.

 

אני קוראת את הרשוּמות,

ושמך העברי היפה, גדליה כל-טוב, מדריך את מנוחתי.

איזו דרך הביאתך לרופשיץ, גדליה?

ואיזה סער טלטלך משם?

 

האם עמדת בתלאות,הֶעני ממעש?

האם שמרת על כבודך הרמוס?

_  _  _  _  _  _  _ 

 

ממרחקי שנות דור אני אותך זוכרת.

  

נשלם באלול תשמ"א, 1981.

 

 

 

הערות אחדות לשיר

 

השיר נכתב בעקבות עיסוק במחקר על השואה במכון לחקר יהדות הגולה באוניברסיטת בר-אילן.

בארכיון העבודה בתל אביב, חטיבה Vll , מצויים "תיקי וייכרט", ובהם חומר על "הוועד היהודי לעזרה עצמית", Żydowska Samopomoc Społeczna Delegatura, באזור קרקוב, בשנים  1940-1942.

במכתב מקרקוב מיום 1.1.1941, בעניין הנציגות ברופשיץ, נזכר גדליה כל טוב, סוחר, כיושב ראש הוועדה המקומית,O.S. , וחבר הוועד המנהל של אגודת "תומכי עניים".

עד כמה שידוע לי, לא היה השם גדליה כל טוב, שכיח באזור ההוא. שמות משפחה מן הסוג הזה היו אופייניים יותר לנפות המזרחיות של פולין, וליטא.

"זיכרונותי" האישיים על רופשיץ Ropczyce מקורם במה שספגתי בילדותי, בבית אבא, על חסידות גליציה, והשלמתי בלימודיי הגבוהים.

רופשיץ נתפרסמה בעולם החסידות בזכותו של ר' נפתלי צבי (הורוביץ) מראָפשיץ, בר' מנחם מנדל מלינסק, 1760-1827 (מ-1815 אדמו"ר), תלמידם של ר' אלימלך מליז'אנסק, ה"חוזה" מלובלין, ה"מגיד" מקוז'ניץ, ר' מנחם מנדל מרימנוב.

ר' נפתלי צבי ור' צבי-הירש מזִידִיטשוב היו רבותיו של ר' חיים הלברשטם מצאנז.

ר' נפתלי צבי מרופשיץ היה מפורסם בחריפותו, בשנינותו ובחוש ההומור שלו, ועל מצבתו נכתב:

יחיד בדורו בחכמת האלוהות.

עולמה של האגדה החסידית, שנת תש"א בפולין, על כל מוראותיה, ושמו העברי היפה והמיוחד של גדליה כל טוב, הם שחידדו בי את התחושות שגרמו לכתיבת השיר.

באזכרה שערכנו במלאת שלושים שנה לפטירתו של אבא, באדר תשמ"ז, בבית העלמין בסנהדריה, היו גם שושנה ויוסף פרידמן, ידידי הוריי מימי ההכשרות בגליציה. תוך כדי שיחה סיפרה לי שושנה שהיא באה מרופשיץ, ואף הכירה את גדליה כל טוב. במקרה (?) היה אתה ספר הזיכרון לרופשיץ, ובו נדפס גם תצלום שבו נראה גדליה כל טוב עם כמה מחבריו, עם הטלאי הצהוב. צירוף המקרים הזה החזיר אותי אל אותו השיר, ואל גדליה כל-טוב שזכרונו מעולם לא הרפה ממני.

כך נולד הסיפור "מכתב אל גדליה כל טוב", שנדפס במוסף הספרותי של מעריב בח' בניסן של אותה השנה,24.4.1987.

 

Home

 

 

 

פנינה מיזליש

 

 מכתב אל גדליה כל-טוב

 

(התפרסם במעריב, מדור "מעריב ספרות" יום ו' כ"ה בניסן תשמ"ז ) 24.4.1987

 

אל: גדליה כל-טוב

הכתובת האחרונה: רופשיץ, גליציה, פולין.

נראה לאחרונה במחנה פוסטקוב,  קיץ תש"ב.

 

שלום לך ידידי הוותיק גדליה. זה כעשר שנים מאז נכנסת אל תוך הוויית-חיי, כאן, ברמת-גן. אך רק לאחרונה, בימים אלה ממש, נודעו לי כמה פרטים על חייך שלך. דברים שכה ביקשתי לדעת, אך באמת לא היה לי את מי לשאול. וברשותך, גדליה אספר כאן – עליך. 

בוודאי מתקשה אתה, גדליה, לזכור היכן בכלל נפגשנו. אתה, שחיית ברופשיץ, ואני שלפי גילי יכולתי להיות בתך, ואשר נולדתי בירושלים. לכאן הביאוני הורי, מגליציה, שנתיים לפני שנולדתי.

ובכן – נפגשנו באחר הארכיונים. לכאורה עשיתי שם לרגל עבודתי, עבודת מחקר.  חקר השואה (עיסוק "אובייקטיבי", יבש במידת מה...) אך לאמיתו של דבר – את עצמי ביקשתי, בשעות הארוכות שעשיתי בין אותם תיקים שכוחים. ובשעה שהייתי מעיינת באותם מסמכים דהויים, שרובם כתובים היו בלשונות שידיעתי בהם מועטת ביותר, חשתי את עצמי כמי שמטפס על קיר חלק. וכל מלה מוכרת, כל שם שאמר לי משהו, כמו הושיטו לי יד – להמשיך ולחפש.

 

וכך, באחד הארכיונים, בחטיבה מס VII, מצאתי את תיקי "הוועד היהודי לעזרה עצמית" Żydowska Sampopomoc Spoleczna w. Krakowie ובקיצור: .S.S.Ż., מן השנים 1942-1940. 

היתה זאת התכתבות ענפה, בלשון הפולנית, שלפי חינוכי, בבית הורי, למדתי שלא להבינה. הרי היינו ציונים, ולחמנו למען השלטת הלשון העברית. 

אבל עיירות גליציה, שנזכרו באותם מסמכים, עוררו בי רטט, שכבש אותי הרבה מעבר לעניין, שאותו לכאורה באתי לחפש כאן. היו אלו זיכרונות-ילדות עמומים, של הווי שרישומו נחרט בי עמוק, על אף המציאות הארצישראלית רבת האירועים שבה גדלתי – של תקופת המאבק והקמת המדינה, בתוך משפחה שהיתה מעורבת בעשייה הציבורית של ההווה.

 

כך גם הגעתי אליך, גדליה. לרופשיץ. זו אחת מערי החסידים – עירו של ר' נפתלי צבי (1827-1760). תלמידם של ר' אלימלך מליז'אנסק, ה"חוזה" מלובלין ואחרים. ומרבותיו של ר' חיים הלברשטאם מצאנז (אף הוא ידיד ותיק. (ודי לחכימא...), 

ושוב חוזרת אני אל תשתית חיי. אל הסיפורים שהילכו בביתנו, כהמשכה של מסורת חיה, על פיקחותו ושנינותו של ר' נפתלי צבי מרופשיץ, ועל חוש ההומור המיוחד שלו.

 

ובמכתב שנשלח מרופשיץ לקראקוב, באחד בינואר 1941, נזכרת אתה – גדליה כל-טוב – כמי שנתמנה (על ידי מי?) ליושב ראש הוועדה המקומית – O.S.  – וחבר הוועד המנהל של אגודת "תומכי עניים".

עוד נמסר עליך באותו מסמך, שיש לך חנות בכיכר העיר, KUPIEC NA RYNKU.

(בינתיים כבר הייתי בפולין, ואם לא ברופשיץ עצמה, הרי באחת העיירות הסמוכות לה. שם ראיתי את הכיכר, ואת המקום בו עמדו לפנים ביתו וחנותו של סבא שלי. גם אז חשבתי עליך, ותיארתי לעצמי איך ישבת גם אתה בפתח וחכית לקונים המעטים, בימי "הפוגרום הקר" של ערב החורבן).

וכשנתקלתי בשמך, בשעה שעברתי על אותם מסמכים, עבר בי משהו.

 

רופשיץ, עירו של אותו צדיק פיקח, וחכמת הדורות; אתה – גדליה כל-טוב, עם שמך העברי היפה ומלא התקווה שהנחילו לך אבותיך; ומועצת היהודים בגיטו – ביום עברה.

 

ומאז גדליה, לא הפסקתי להרהר בך, אף סיפרתי עליך לבני משפחתי ולידידי הקרובים, וניסיתי לשחזר את קורות חייך. מן הסתם לא נולדת ברופשיץ, שהרי שמות משפחה עבריים כאלה לא היו נפוצים במחוזותיה של גליציה. הרביתי להרהר – איזו דרך הביאה אותך לרופשיץ, ואיזה סער טלטל אותך משם, ומה כבד היה המשא שהוטל על כתפיך ועל כתפי חבריך באותם ימים נוראים. 

האם עמדת בתלאות, העני ממעש? האם שמרת על כבודך הרמוס? מבלי משים נעשית בשבילי לסמל.

לא "שישה מיליונים", כי אם אתה-האחד, היחיד, שלא בנסיון אחד עמד, ואף לא בעשרה נסיונות.  

גם כתבתי עליך מאותם דברים שנהוג לכתוב אל תוך המגירה, והם ממלאים את הנפש.

 

וכשנסעתי לפולין, לפני שנים אחדות, לפקוד את קבריהם הלא קיימים של אבות אבותיי, הצטרפת אף אתה למסע. יחד ביקרנו בכל המקומות ההם, ובבית המלון, בווארשה, בין השתיקות, קראתי בפני קומץ ידידים את השיר על גדליה כל-טוב.

 

והנה, לפני ימים אחדים, שלושים שנה לפטירתו של אבא, שנולד בעיירה קטנה סמוך לצאנז,  עירו של ר' חיים. בית העלמין בסנהדריה. בני המשפחה הקרובים ביותר, כמה ידידים וביניהם שושנה. 

גם הפעם, כמו בכל פגישה שלנו, חוזרת שושנה ומספרת כי בזכותו של אבא, ששלח לה את הסרטיפיקאט, וחזר ודירבן אותה לבל תחמיץ את ההזדמנות הבלתי חוזרת – ניצלה, יחידה, מגורלם של כל בני המשפחה.

 

ואז אני שואלת את שושנה מאיזו עיר היא. והיא עונה, "מרופשיץ". ואני שואלת אותה אם במקרה היא מכירה גם אותך, גדליה, והיא עונה "בוודאי" ומוציאה מתוך תיקה – שם, בבית העלמין – ספרון צנוע "היה היתה עיירה – רופשיץ". 

והיא פותחת את החוברת, ובעמוד 114 כתוב עליך, על גדליה כל-טוב: 

"הוא הגיע אלינו באמצע שנות השלושים, בהיותו כבן שלושים. אדם אלגנטי, יפה תואר, בעל אופי שתאם את שמו".

השורות המעטות מספרות שאכן היית אדם משכיל, שהרבית לדאוג לנוער שבעיירה והיית בקי בלשון הרוסית ובספרותה, כי היית יליד רוסיה (רואה אתה, גדליה, לא טעיתי כאשר הנחתי, עוד בפגישתנו הראשונה, שאין אתה בן המקום).

 

על קורותיך בתקופה ההיא נמסר שעזרת הרבה לאוכלוסיה היהודית, ושבהיותך בעל אזרחות רוסית, התנכלו לך הגרמנים יותר מאשר לשאר התושבים היהודים.

 

יש שם תצלום מן הגיטו, ובו קבוצה של צעירים, שאחד מהם מצביע על הטלאי הצהוב – "ציון ינצח" – כך אמר כל-טוב, בהצביעו על המגן-דוד בזמן הכיבוש הגרמני.  

ושנשלחת מן הגיטו, בקיץ תש"ב, עם שאר הגברים הצעירים, למחנה פוסטקוב Pustkσw.

 

כך נסגר המעגל, ידידי גדליה.

 

וכשאמרנו "קדיש" ו"אל מלא רחמים" לעילוי נשמתו של אבא, חשבתי גם עליך.

נוחה בשלום על משכבך, גדליה.

ממרחקי שנות דור אני אותך זוכרת.

 

Gdalia Kol-Tuv in Ropczyce Yizkor Book, page 114

 

 Home

 

 

 

ד"ר פנינה מיזליש

 

דודתי רייזלקה

 

נדפס במדור הספרותי של "ידיעות אחרונות", כ"ה בניסן תש"ל, 1.5.1970

 

זה מכבר מבקשת אני לכתוב על דודתי רייזלקה, נפש קרובה אלי ביותר, למרות שמעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. אלא שבכל פעם נרתעת אני מלעשות זאת.

מאלבום תמונות ילדותי נשקפת אלי דמות אחותה הצעירה של אמי, כהת-עיניים-ושיער, ושפתיה המלאות קפוצות מעט. מעברה השני של התמונה כתובה בפולנית, בכתב יד עגול ונאה שדהה מעט בחלוף השנים, הקדשה:"לאחייניתי היקרה שבפלשתינה, מאת דודתך האוהבת  רייזלקה". והרי זו מזכרת מעולם אחר, באלבום תצלומים שכולו ילדות ונעורים בארץ ישראל...

 

סמוך לתמונתה של רייזלקה מצוי עמי גם תצלומו של חתנה יצחק. אברך צעיר, חובש מגבעת קטיפה, וזקן קצר מעטר את פניו הבהירות. ואף אותו, את דודי יצחק, מכירה אני מן התצלום בלבד.

 

דודתי רייזלקה, הצעירה בבית סבי, חייתה כל ימיה בעיירה קטנה בפולין. היא היתה קשורה בעבותות- אהבה לאמי, הבוגרת ממנה בשנתיים לערך, ואהבה זו חתומה לעולם בסימן היגון. שכת היתה אמי היחידה במשפחתה, שעמד בה האומץ למרוד בשגרת החיים השאננה, שעטפה כבייכול את סביבתם, ולהסתפח לחבורה של חלוצים שעלתה ארצה בראשית שנות השלושים.

 

הרבה דמעות של  כעס ושל צער ליוו את עזיבתה של  אמא את בית-הוריה, ששתולים היו במקום מושבם, וקיבלו עליהם באהבה את עוּלם של הגויים בעיירה שהיתה מרכז לעולי-רגל נוצרים, ויהודיה המעטים התפרנסו בכבוד בצילו הכבד של הצלב.

 

מכל בני ביתו של סבא, שהיה מחסידיו הנלהבים של רבי אחד שהטיף לעדתו באמונת-אומֶן להישאר בגלות עד ביאת הגואל, היתה רייזלקה היחידה שליוותה באהדה את מעשיה של אמי, ודומה שאף קיוותה בחשאי  להצטרף אליה באחד הימים. איני יודעת אם היתה, כאמי, "ציונית"  במובן האידיאי של המלה. אך ודאי לא הרגישה בנוח  באווירת המועקה  וחוסר-התכלית, שהיתה מעיבה על חיי היהודים בפולין בשנים ההן, ואף היא חשה בבואם של ימים  שאינם מבשרי טובה, מהם התעלמו סבא וסבתא. אבל גורלה כפה עליה להישאר במקומה, ולסייע בפרנסתם של הוריה, והיא מנסה לגשר על פני התהום שנפלה בינם לבין אמי, היושבת בארץ-ישראל.

 

*

 

כשפרצה המלחמה הגדולה, עדיין לא מלאו לי ארבע שנים, אך השתקפות מהלכיה בחיי משפחתנו שבארץ חרותים בתוכי עד היום הזה. משחקת עם חבריי, ושקועה בעיסוקיי, כריתי אוזן לנעשה מסביב. ופירורי-הידיעות, שהיו מגיעים מ"שם", עם קטעי השיחות שנשמעו בחללו של הבית, ולו גם בשפה בלתי מובנת לי, לא נעלמו ממני.

בתחילה עוד היו מגיעים המכתבים, חתומים בחותם הנשר וצלב-הקרס. בואם היה מפיל עלי תמיד אימה סתומה. אמא היתה חוזרת וקוראת בהם ועיניה אדומות מבכי, ואבא היה מתהלך בבית, כשהבעת ייאוש וחוסר אונים נסוכה  על פניו. רצף המכתבים הלך ונקטע, ולאחר מכן השתררה הדומיה, שאותה הפרו לפרקים הפליטים המעטים שהגיעו ארצה. הם היו יושבים ומספרים, הורי היו מתעוררים בלילות מחלומות-זוועה, ואני -מרחוק-  הייתי מקשיבה.

 

סיפורים רבים שמעתי מפי אמא באותם ימים על בית-הוריה שבנכר, ובזכותם הייתי מוּדעת אל ביתם של סבא וסבתא שבמרחקים ואל רוב נכדיהם, שחלקם היו בני גילי ממש. בזכות כמה מטפחות של משי, ומחרוזות אחדות של אלמוגים מחנות הגלנטריה של סבא וסבתא, שהביאה אמא בעלותה ארצה, חפצים של כלום שהייתי משתעשעת בהם במשחקיי, נצטיירה לי עוד יותר דמותה המוחשית של המשפחה שבגולה. ואפשר שסייעו לי בכך דווקא אותן חמילות של כבשים, שפרוותן כלפי פנים, ורכיסתן בקרסי-ברזל עבים כמנהג הכפריים  במקומות הרחוקים ההם, בהם היינו, אחותו ואני, מתעטפות בשלגי החורף  של ראשית שנות ת"ש  בירושלים. חמילות-כבשים אלה – הקרויות בלעז פעל"ץ, עם כובעי הפרווה התואמים, היו לבוש יוצא דופן בשכונתנו, וכל אחד ידע שהם מ"פולניה". דומה שדווקא הן אשר המחישו לי באותם ימים, באופן הברור ביותר, "חוצלארץ" מהי, ואולי הודות להן היטבתי  להבין את מה שעבר על בית הורי באותן שנים.

 

*

 

רק זמן רב אחרי שנסתיימה המלחמה עלה בידי  הורי לשחזר במידת האפשר את קורות משפחותיהם בזמן ההוא, על פי שברי-הידיעות שנלקטו מפי עדי-ראייה -ושמיעה. ועד היום מאפיל זכרון השואה בתודעתי על זכרון מהלכם האמיתי של חיי באותם ימים. אבל כאן אספר רק את המעט שנודע לנו על גורלה של רייזלקה, שהרי אודותיה נתכוונתי לכתוב בראשית הדברים, ומה חבל שאי אפשר להאריך כאן...

 

במסירותה הרבה להוריה נמנעה רייזלקה להימלט בדרכים ההולכות למזרח או לדרום, בימים שעדיין ניתן היה לעשות זאת. סמוך לפרוץ המלחמה היא נישאה ליצחק חתנה, ויחד עם כל המשפחה גורשו, בחוסר-כל, מן העיירה אל הגיטו שבעיר הסמוכה. מה עלה בגורלו של יצחק אין איש יודע. בסערת הימים נעלמו מאתנו כל הפרטים הנוגעים לזהותו של דודי זה, שניספה ועקבותיו אבדו. וכל כמה שנתייגעו הורי אצל שרידי עירם והעיירות הסמוכות, לא עלה בידם להיוודע על אודותיו דבר. איננו ידועים אפילו מה היה שם משפחתו, מנין בא ובמה היה עוסק. וכך מחייכים אלינו מן התצלום רק שמו ועיניו הבהירות, שריד מצער למי שאפילו סיפור אי אפשר לכתוב עליו.

בימי הריונה סיכנה רייזלקה לא פעם את חייה, כשהיא מבריחה על גופה, אל תוך הגיטו, מצרכי-מזון מעטים, להחיות את נפש הוריה. אחר-כך, באחד הימים שבין ת"ש לתש"ג, ילדה את תינוקה. איש אינו יודע אם היה זה בן או בת, ואם זכה אביו לראות את ילדו.

 

מישהו ידע לספר איך סובבה רייזלקה, מעונה ומורעב, בין הגויים, התדפקה על דלתות לקוחותיו הוותיקים של סבא, והתחננה אצל חברותיה מימי בית-הספר, לבקש על נפש עוללה, ואיש לא פתח לה את הדלת.

 

*

 

עוד שנים רבות לאחר שנסתיימה המלחמה, וכאשר התברר לנו גודל האסון שפקד בה את משפחתנו, היינו משתעשעים בתקווה שאולי, בכל-זאת, חמל איזה גוי על אחד הפעוטים מבין ילדי המשפחה והצילו לפליטה, ומשום מה מקננת בי עד היום תקוה מוסתרת כזאת.

 

לפני שנים אחדות עבר בי בלכתי ברחוב, רטט, למראה צעירה בשנות העשרים לחייה, שחלפה על פני, ושוב לא ראיתיה.

 

פניה היו מוכרות לי כל כך, ולא ידעתי מאין.

 

בשובי הביתה חזרתי ודפדפתי באלבום תמונות ילדותי.  ושם, בין זכרונות  של ימי-הולדת, חגיגות-ביכורים בחצר המוסדות הלאומיים, ושלג ירושלמי בחמילות-כבשים של ילדי איכרים מהרי טטרה – נגלו לי שוב עיניה  הכהות ופיה המלא והקפוץ מעט של  דודתי רייזלקה, ודמיונם מפתיע  לפני הנערה שראיתי ברחוב.

יודעת אני כי אך מקסם-שווא הוא זה. ובכלל, מעלה הנפש השכלית שבי ק"ן טעמים מדוע לא ייתכן שיהיה ולו גם שמץ של זיקה אל אותה נערה שחלפה על פני באקראי ברחוב.

 

כיצד יתכן לחפש, אחרי שנים ארוכות כל כך, אדם בלתי ידוע, רק על פי צו הלב ?...

 

 

הערות אחדות לסיפור.

את דודתי רייזלקה ואת שאר בני המשפחה,שגרו בקרקוב ובעיירה הסמוכה קלווריה זבזי'דובסקה, הכרתי בביקור הקצר שערכתי עם אמי בפולין באלול תרצ"ח, 1938, כשהייתי בת שנתיים וחצי.

אחרי שכתבתי את הסיפור נודעו לי כמה פרטים על דודי יצחק. הוא בא ממשפחת גֶזַנג, מקרקוב.לפי הרשימות של עיריית קרקוב משלהי המאה הי"ח ועד פרוץ מלחמת העולם השניה, התחתנו בני המשפחה הזאת כמה פעמים עם בני משפחתה של אמי, קורל, מקרקוב. בתל אביב מצאתי כמה קרובי משפחה שלו.

כשכתבתי את ספרי אלמוגים ושקדים, מקרקוב לירושלים, מצאתי בארצות הברית את ברוס מורגנשטרן, שאשתו ג'סיקה באה ממשפחת גזנג. יחד שיחזרנו את קורות המשפחה.

במהלך כתיבת הספר אכן מצאתי בירושלים ענף "אבוד" ששרד מן השואה, ממשפחת זַטלֶר, שממנה באה סבתי לאה, אם אמי.

 

Home

 

 

ד"ר פנינה מיזליש

 

 

"מי כמוך באלמים ה'"

    

נדפס בדפי פרשת השבוע של אוניברסיטת בר אילן, מס' 117, פרשת בשלח  וט"ו בשבט תשנ"ח, ו בספר "מפירות האילן",  אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ח, עמ'  213-212.. לעיון נוסף: פ. מיזליש, רבנים בשואה. סיני תשנ"ח עמ' רעא-רפג.

 

הרבי מזאלושיץ, האדמו"ר שֵם קלינגברג, התגורר לפני השואה בקרקוב. הוא היה נצר לשושלות  זידיטשוב וקומרנה, ונקרא, בשם הבלתי שכיח "שם", כי על פי הידע בתורת הקבלה  שהיה בידי אביו זקנו ר'  יצחק אייזיק מקומרנה, היה שם בן נח מליץ היושר על עם ישראל בשנת  תרל"ב, השנה שבה נולד, ובכך היה משום האצלת  תפקיד זה על הרך הנולד. ר' שם היה מופלג בתורה, חי בצניעות רבה, הירבה במעשי צדקה וחסד, אך לא הנהיג חצר חסידית מן הטיפוס  העממי שרווח אז בפולין.  כאבותיו עסק גם הוא בקבלה, כתב פירוש על הזוהר, וחיבר אתהספר "אהלי שם", שאף הוא היה בתורת הנסתר.

 

רוב כתביו, ובהם חידושים על הש"ס והפוסקים, אבדו בשואה, והמעט ששרד מתורותיו כונס על ידי בנו בספר שאף הוא נקרא "אהלי שם" (ירושלים, תשכ"א), כשם הספר שאבד.

 

כשנכבשה קרקוב על ידי הגרמנים היה  ר' שם ברשימת  הרבנים המבוקשים על ידיהם, וזאת במסגרת  מדיניותם לאסור מיד עם הכיבוש את  האליטה הרוחנית של היהודים – כמו של שאר העמים  הכבושים – ולשבור אותה. אך הוא הצליח להימלט מידיהם, והסתתר כשנתיים באחת העיירות הסמוכות. גם שם המשיך ללמוד וללמד עד כמה  שיכול, ולעודד את כל אלה ששהו במחיצתו.

 

כשהוקם הגיטו בקרקוב באדר תש"א (מרץ 1941) נאלץ לעזוב את מקום מחבואו, והוברח לגיטו. באותו זמן הפסיק לזמר זמירות בשבתות. ובעקבות המדרש (מגילה י ע"ב; סנהדרין לט ע"א) אמר: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה".

 

המדרש מתכוון למלאכי השרת, שאחרי טביעת המצרים  בים סוף ביקשו לומר שירה לפני הקב"ה,  אך הקב"ה מיחה בידם: "מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני" (ובשמות רבה פ' כ"ג: אמר להם  "לגיונותי נתונין  בצרה ואתם אומרים לפני שירה").

 

העדות המצויה  בספר "אהלי שם" מביאה  את הדברים במשפטים ספורים בלבד, אך מאחוריהם  מסתתר עולם שלם, וכאן אנסה לרמוז על מקצתו.

 

בשירת הים  נאמר: " מי כמוך באלם ה, מי כמוך נאדר בקודש". במדרש, מכילתא דר' ישמעאל, (בשלח פ' ח, נאמר" מי כמוך באלים ה, מי כמוך באלמים, מי כמוך שומע עלבון בניו ושותק" (נוסח אחר: "רואה בעלבון בניו ושותק").  הכתיב החסר של "אלים" משמעותו גם אלם=שתיקה. והשותק הוא ה'.

 

ובמדרש לקח טוב נאמר: "באלמים אלו ישראל שהם אלמים בגלות, מתחרפין ואין משיבין, והקב"ה רואה עלבונן ושותק". כאן השותק הוא עם ישראל הנמצא בגלות, שומע את חרפתו  ואין בידו להגיב, אך גם ה'.

 

בעקבות הפרעות שאירעו בווירצבורג, גרמניה , בימי מסע הצלב השני, 1146, כתב הפייטן יצחק בן שלום שהיה זקנו של ר' יצחק בעל "אור זרוע", את הקינה הפותחת במילים: " אין כמוך באלמים\ דומם ושותק למעגימים\ צרינו רבים וקמים". והיא מובאת בסידור "כמנהג פולין", כיוצר לשבת ראשון אחרי הפסח, הסמוכה ליום שבו טבעו  המצרים בים ובו נאמרה שירת הים.

 

סידור זה, שהוא בנוסח אשכנז שהותאם  ליהודי פולין, אינו שכיח בימינו.  במרוצת השנים התקבל אצל  רובם  הסידור נוסח ספרד של החסידים. יש להניח שר' שם  קלינגברג הכיר היטב גם את המדרשים,  וגם את אותו סידור והפיוטים המצויים בו.

 

ר' שם נרצח בכ"ה בניסן תש"ג במחנה פלאשוב שבפרוורי קרקוב. שם אמר על הפסוק "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם (תהלים עג יז): "כשיבוא משיח אבין את סוד ההנהגה העליונה בתקופה זו, את סוד הרציחות והשחיטות" לדעתו חייב היה להיות הסבר כלשהו לתקופת הפורענות שעברה אז על עם ישראל, אך הנסיון האנושי כלל אינו מסוגל להתמודד אתה, והבנתה תתאפשר רק בימות המשיח, כאשר ישתרר בעולם סדר קוסמי שונה מזה הקיים בימינו. בנו, המביא את הדברים בספר "אהלי שם" ( עמ' י"ז-י"ח) מציין: " יותר לא הוסיף וסרב לדבר אודות המצב, נשמר לא לבוא לידי הרהור אחרי דין שמים וקיבל הכל באהבה".

 

 _____

הערה- הגעתי אל ר' שם קלינגברג ואל הספר "אהלי שם" כשהתאמצתי ללמוד את תולדות משפחתנו, שרובה אבד עם חורבנה של יהדות פולין. שנים רבות אחרי פטירתו בירושלים של אבי, משה שקדיאל, סיפרה לי אחותו, הגרה בניו יורק, שאביה, סבי אהרן יוסף מנדלבוים, היה חסיד של הרבי מזאלושיץ, והיה לומד אתו קבלה. סבי נפטר בגטו קרקוב ביום י"ב באייר תש"ב, והובא לקבר ישראל. זה התאריך היחיד הידוע לי על אבדנם של בני משפחתנו.

 

הרבי מזאלושיץ היה דודו של חברנו אברהם כרמי, שניצל מן התופת ההיא. בשנים האחרונות הוא מרבה לנסוע לפולין כעד מלווה, וכשהוא מגיע לפלאשוב הוא קורא את הקטע  הזה בפני האנשים שאתו, לזכר אבותיו ואבותיי.

 

Home

 

 

 

ד"ר פנינה מיזליש

 

ברכת "שלא עשני עבד" בגטו היהודי

 

דף שבועי מלימודי יסוד, אוניברסיטת בר אילן, מספר  97, פרשת כי תבוא.

הערת המערכת:

בפרשת הקללות ראינו מקום להביא את מאמרה של ד"ר פנינה מיזליש, העוסק, למרבה הצער, בבעיה הלכתית שנולדה בשעה של משבר גדול, בשעת התגשמותה הריאלית של הקללה.

 

מבחינת החיים היהודיים היתה תקופת השואה תקופה של כאוס, שבה נגזלה הן מן היחיד והן מן הציבור כל אפשרות לצפות מה ילד יום, ולנהוג בהווה על סמך ניסיון העבר.

 

ספרות ההלכה שלנו עוסקת במכלול דרכי התנהגות האדם בימי שלום ובימי מלחמת מצווה ורשות.  עניין קידוש השם נולד כבר בימי גזירות אדריינוס, במאה השנייה לספירה. בתלמוד נזכר הדין של "יהרג ועל יעבור" (סנ' ע"ד ע"א), ולפיו  הותר ליהודי לעבור את כל העבירות כדי להינצל, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אך כבר אז הורחב המושג, ונקבע שבשעת השמד אסור לעבור גם על דברים קלי ערך, כגון שרוך של נעל, ובלשון התלמוד ערקתא דמסאנא.  לדעת חכמים מותנה קיום היהדות בשמירה על כל תג, ללא שאלה של גבול או מחיר.

 

הגזירות בימי מסעי הצלב ופורענויות אחרות, כגון פרעות ת"ח-ת"ט, חידדו תא משמעותו של המושג. אך  מצבים כדוגמת אלה, שהתעוררו בשואה, לא שוערו ולא נחזו מראש, ולכן גם לא נידונו בעבר. ובתקופת השואה התלבטו הרבנים בשאלה, אם ימים קשים אלה הם המשך שלך הסבל שידע העם היהודי במשך הדורות, ואז ניתן לחפש את הפיתרון לבעיות ההלכתיות על פי מה שנקבע בעבר, או שמא יש כאן משהו חדש, ואז אפשר לנהוג באופן שונה, מבחינת התפיסה העקרונית, וגם במאבק היומיומי על הגוף והנפש.

 

כך חלו שינויים גם בתפיסת המושג קידוש השם, שמתוכו צמח בהדרגה המושג קידוש החיים, שיש המייחסים תא הגדרתו לרב יצחק ניסנבוים בגטו ורשה, ועיקרו עידוד הדרכים להמשך הקיום הפיסי של היחיד ושל הציבור, כדי להפר את המזימה להשמדת העם, ולהעניק להישרדות זאת משמעות רוחנית.

 

גם כשהשתבשו מערכות החיים היהודיים, עדיין היו רבים שהשתדלו לשמור על אורח החיים המסורתי כמצב נורמאלי ולקיים מצוות. גם אם הדבר היה כרוך בסיכון החיים.  לשם כך הם נזקקו לייעוץ הלכתי בבעיות שהתעוררו בגטאות ובמחנות. חלק מן הבעיות היו חדשות לגמרי, ורובן תבעו פיתרון מיידי, שלא אפשר לרבנים פסק זמן לעיין או להתייעץ עם בעלי-סמכות אחרים. גם ספריות מסודרות כבר לא היו בנמצא, ובמקרים רבים ניתנו התשובות על סמך הזיכרון.

 

מכיוון שמצבים אל הלא שוערו ולא נחזו מראש, ולכן גם לא נידונו עד אז, אין למצוא אחידות באותן תשובות, או להסיק מהן מסקנות מכלילות.

 

אנשים שאלו, אם מותר להם להתחזות כנוצרים או למסור את ילדיהם לידיים לא -יהודיות (במקרים כאלה ריחף החשש שלאחר אבדן המשפחות לא יהיה מי שיחזיר את הילדים ליהדות). שאלות רבות נשאלו בדיני איסור והיתר: האם ניתן לצאת ידי חובה בקיום המצוות גם כאשר התנאים האופטימאליים לכך שוב אינם קיימים. למשל, אם מותר להתפלל תפילת שחרית לפני הנץ החמה, טרם היציאה לעבודת הכפייה; האם ניתן לצאת ידי חובת ארבע כוסות של ליל הסדר גם באחד המשקאות הזמינים, אם לא ניתן להשיג יין; האם מותר לקיים מצוות סוכה בשאריות של קרשים שנמצאו פה ושם; האם מותרת הפלה מלאכותית כדי לשמור על חיי האישה, כאשר חל איסור מוחלט על לידות; האם מותר להשתמש בבגדים ובחפצים של יהודים שגורשו מבתיהם, ואם אין בכך משום גזל, ועוד. חיי הכלכלה נעלמו, ולכן כמעט שלא שאלו בדיני ממונות.

 

רוב כתבי היד של פסקים אלה אבדו. אחרי השואה ניסו כמה מן הרבנים ששרדו לשחזר את מכלול השאלות שעלו בימים ההם. מעבר לדיון בבעיות השעה נוכל למצוא בהם גם דיון בעניינים שיש להם משמעות מוסרית אוניברסלית, החורגת מתחומי הזמן והמקום.

 

חלקן מן השו"תים הללו דן בדברים שאכן קרו. אלך אין ספק, שיש בהם גם כאלה המתארים מצבים היפותטיים, ולכן פקפקו אחרי המלחמה גם בחוגים הדתיים באוטנטיות שלהם. אך גם אם לא כל המקרים המובאים בהם אכן קרו בפועל, אין ספק שדרך ביטוי זאת שייכת לטכניקה של הכתיבה הספרותית שהתרגלו אליה הרבנים, על פי הכשרתם וחינוכם. זאת היא "הספרות היפה" , ואלה הם ספרי הזיכרונות של חוגים אלה.

אחד מהם הוא ספרו של הרב אפרים אשרי  ספר שאלות ותשובות ממעמקים, המכיל  שאלות ולשובות ועניינים שונים, שעמדו על הפרק בשנים ת"ש-תש"ה  בגטו קובנה (ניו יורק, תשכ"ט-תש"מ).

 

אחת השאלות שהובאו  בו  (ח"ג, סי' ו, עמ' נ"ו-נ"ח), האם מותר לברך בגטו, בברכת תפלת השחר,  ברכת שלא עשני עבד. להלן אביא את עיקרה:

[...] ובעת תפילת הבוקר  כשהש"ץ ר' אברהם יוסף הי"ד התחיל לומר את ברכות השחר [...] קרא בקול מר [...] איך אוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים אנחנו בעוצר ובשבי [...] . איך יוכל עבד לברך ברכת בן חורין בשעה שמוט עבדות נתון על צווארו [...].

מעבר לנסיבות הריאליות שהולידו  שאתה זאת, הריהי נוגעת למעשה במצב הקיומי של היהודי באשר הוא בתקופת השואה,  ולמעשה אף במצבו של כל אדם  הנמצא בתנאי דיכוי והשפלה.

 

 וברוח זאת אכן משיב כאן  הרב אשרי -

[...] עיקר הברכה  הזאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש [...] ואדרבא, דווקא כעת עלינו לברך ברכה זו, למען יכירו אויבינו ומנדינו, שלמרות שאנו נתונים בידם, לעשות בנהו כרצונם הרע, בכל זאת רואים אנו את עצמנו כבני חורין, הנתונים במצור ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא וגאולתנו להגלות (כרך ג' עמ' נ"ו-נ"ח).

הרוח האיתנה, השמירה על הזהות האישית ועל הכבוד העצמי, הם המעניקים לאדם גם את החוסן הגופני, ואת התקווה לזכות להגיע אל יום השחרור.

  

Home

 

 

 

 

ד"ר פנינה מיזליש

 

החברה הישראלית והשואה   

 

סיון תשס"ה

 

לפני  שנים אחדות נסעתי במונית כדי להרצות בפני תלמידים על העמידה היהודית בתקופת השואה.  הנהג, שהיה מעדות המזרח, התמצא היטב בנושא הזה וגילה בו מעורבוּת רבה. כששאלתי  מניין לו כל זאת הוא הסביר לי שחותנו  שנולד בפולין עבר את השואה, וממנו הוא שומע  את הדברים הללו וגם רואה אותם כעניין אישי שלו,  שהרי הם חלק מן ההיסטוריה של כל המשפחה שלו. באירועים משפחתיים רבים התקבל בשנים האחרונות המנהג, שבעבר הלא רחוק היה בלתי אפשרי, להזכיר את אבדן המשפחות בשואה ולקשר את הדברים עם שמחת ההווה, בחינת 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה'. האזכור הזה בא לחבר את הדור הצעיר גם אל העבר וגם אל העתיד. בזמנו קראתי בעיתון גלובס כמה כתבות דיוקן של אנשים התופסים עמדת חשובות במשק הישראלי, שנולדו בארץ  והיום הם כבני שבעים. כמעט כולם סיפרו בגילוי לב איך עמדה ילדותם בצל השואה:הגרמנים שעמדו בשערי הארץ ואבדן המשפחות באירופה, וציינו שלדבר הזה יש עד היום השפעה גדולה על חייהם, אם כי עד כה הם מיעטו לדבר על כך.

 

הדוגמאות הללו מלמדות מה קרה בחברה בישראל בדורות האחרונים. איך חרג כל הנושא של זכרון השואה ותודעת השואה מן החוויה האישית, הפרטית, שתחילה דוּבר בה, אם בכלל, רק בחדרי חדרים, ואיך הוא קיבל במשך הזמן את הלגיטימציה, ונעשה לעניינו של הכלל, ולחלק מן הזיכרון הלאומי, הקולקטיבי, המעצב את אפייה של המדינה.

 

איני יודעת כמה שנים נחשבות לדור. אם נקבל את ההנחה המוסכמת שדור הוא כעשרים שנה,  ניתן לומר שמראשית שנות הארבעים ועד ימינו כבר עברו כשלושה דורות. פרק הזמן הזה  מאפשר לנו לבחון את  הנושא של השואה מפרספקטיבה יותר רחבה, ולחקור את מכלול הנושאים הכלולים בו מנקודות מבט שהן מעבר לסיפור המעשה, שאפיין את חקר השואה בדור שאחרי מלחמת העולם השנייה. בדבר הזה יש ברכה, אך צפונות בו גם סכנות, של גלישה למה שהייתי קוראת 'מדרשי השואה', דהיינו: פרשנות התואמת את משאלות לבו של מי שעוסק בנושא ואת השקפת עולמו. 

 

העניין של התמורות שחלו בחברה בישראל ביחסה לשואה כולל גם את מה שעבר על מי שאנו נוהגים לכנות האדם הפשוט, זה שהגיע מן הגולה, בתקופת המלחמה או אחריה, וזזה שהיה כאן ולא עבר בפועל את הדברים ההם - וגם את הדרגים השונים של המנהיגות שלנו.מיזוג העדות, ומה שהתגלה ופורסם בשנים האחרונות על סבלם של יהודי צפון אפריקה ועירק במלחמת העולם השנייה גרמו לכך שתפיסת השואה כמה שאירע לעם היהודי כולו, פרצה אל מעבר לגבולות הזיכרון האישי של יהודי אירופה, והיום היא שייכת לכלל היהודים.

 

המלה שואה היתה  שנויה במחלוקת במשך שנים רבות, וזאת בגלל השאלה אם השמדת יהודי אירופה היתה עניין פתאומי שנחת עלינו עם עליית הנאצים לשלטון, או שניתן למצוא לו סימנים מקדימים בהיסטוריה של אירופה כבר במאה הי"ט. בדורנו משמש הביטוי הזה ככלי ניגוח במאבקים פוליטיים-בינלאומיים, ובהקשר לה חוזרת השאלה הנוראה מה בין שואה לרצח עם.  המונח הזה נזכר כבר ב -1940-, בספר 'בימי שואה' העוסק בשליחי הקיבוץ המאוחד שחזרו ארצה מאירופה עם פרוץ מלחמת העולם. אך אלה שהשתתפו בכתיבת הספר לא יכלו לדעת מה עתידה המלה הזאת לכלול בתוכה כעבור שנים אחדות. מנדל פייקארז' מעדיף במקומו את המונח גזירות הפתרון הסופי.

 

המונח Holocaust   שמקורו באנגלית אינו התרגום המילולי של המלהפירושו: קרבן, מתאים להשקפת העולם הנוצרית, של היהודי שנידון לכפר לעד על חטא צליבתו של ישו.

 

עד 1942 התירו הנאצים ליהודי הגטאות לקיים קשרי דואר עם הארצות הנייטרליות, וכך הגיעו בעקיפין מכתבים מאירופה הכבושה גם לארץ. וזאת נוסף למידע שהביאו לכאן הפליטים שהגיעו משם.

 

ידיעות על מה שקורה באירופה הגיעו גם אל נציגי מוסדות יהודיים שונים בשווייץ, ובאמצעות סוכנויות הידיעות הבינלאומיות. בידיעות הראשונות שהגיעו לארץ הושם הדגש על הצד היהודי ותיאור החיים במשטר הכיבוש, ולאו דוקא על מעשי הנאצים. במידה שהסתננו אז גם ידיעות על רציחות, הרי לרוב התייחסו אליהן כאן כאל עוד פוגרומים, שכמותם ידעה יהדות מזרח אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובימי מלחמת פולין-רוסיה, שהיתה בשנים 1920-1919, ובה נרצחו עשרות אלפים מיהודי אוקראינה ומזרח פולין. דהיינו: אירועים קשים, שהם בעיקר פרי של יוזמות מקומיות.

 

המכתבים שהגיעו אז לארץ נכתבו ברמזים, מחמת הצנזורה, ולכן ניתנו להם אז פירושים שונים. אמנם הובן שמדובר במעשים מחרידים, אך איש לא שיער עד כמה, ובוודאי לא שרבים מן המכתבים הללו היו המעשה האחרון שעשו הכותבים לפני שנרצחו.

 

בשנת 1940 הגיע ארצה מפראג, באניית מעפילים, מרדכי לנגר, שאז היה הסופר העברי היחיד בארץ שעבר את תלאות הכיבוש הנאצי. הוא הצטרף אל אגודת הסופרים העבריים, וכעבור שנה ביקש ממנה לכנס  את הסופרים ואת אנשי הרוח בארץ ולדרוש מהם  שיעשו ככל יכולתם כדי להגביר את המוּדעות למה שקורה באירופה ולעזור ליהודים שנמצאו שם. אך דבריו לא התקבלו באהדה, והוא המשיך להיות זר גם כאשר נתגלה כנביא אמת. הוא הסתגר בתוך עצמו, מאוכזב מתגובות היישוב לפניותיו, ונפטר בודד, בשנת 1943.

 

בסוף 1942 התארגנה בארץ קבוצת אל דומי של סופרים, היסטוריונים ואנשי רוח, כדי להגביר את  המוּדעוּת הציבור לשואת יהודי אירופה, ולהעמיד את פעולות ההצלה בראש סולם העדיפויות של הנהגת הישוב. הקבוצה הזאת מנתה כ 30-20 איש, ביניהם היו  ר בנימין, בן-ציון דינבורג-דינור שהיה שר החינוך הראשון במדינת ישראל, עגנון, ובובר. כשהגיעו הידיעות הראשונות על השמדת יהודי הונגריה, ניסה אחד מהם  להזעיק את דעת הקהל בארץ ובעולם למען הפצצת מסילות הברזל המוליכות לאושוויץ. אך הממסד התייחס אל הקבוצה כאל מטרד, ורוב הציבור התעלם ממנה.

 

באמצע נובמבר 1942, דהיינו קרוב לשנה אחרי ועידת ואנזה שבה אושרה תכנית ההשמדה כמדיניות הרשמית והכוללת של הרייך, הגיעו ארצה 130 אזרחים ארץ-ישראלים שהוחלפו בידי אזרחים גרמנים שהיו בידי בעלות הברית. מאזורים שונים בפולין הם הביאו את הידיעות הראשונות על מחנות ההשמדה, סיפרו על גירוש היהודים מוורשה לטרבלינקה, וטענו שההשמדה היא פעולה שיטתית ומתוכננת, שנועדה להכחיד כליל את העם היהודי. סיפוריהם אישרו את המידע החשאי שכבר היה אז בידי הסוכנות, שאותו מסר התעשיין והמרגל הגרמני שולטה לגרהארד ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ.

 

אך הידיעות הללו נראו אז נוראות ומזעזעות הרבה יותר מכדי  שאפשר היה להאמין להן. כאן פעל מנגנון ההכחשה. אנשים הטילו בהן ספק, או ראו אותן כמוגזמות. לא פעם טענו שדעתם של העדים  נתבלבלה ואין להאמין לסיפורים שלהם. עניינים  פוליטיים-פנימיים, כמו הפילוג במפא"י והקמת אחדות העבודה  זכו לעדיפות יותר גדולה  יותר בסדר היום הציבורי.

 

תגובות דומות לסיפורי הניצולים היו גם באירופה עצמה. אנשים שנמלטו מאקציות, ממחנות, מבורות ההריגה, סיפרו על כך, וגם שם סרבו  השומעים להאמין. גם רוב יהודי הונגריה סירבו להאמין לסיפוריהם של הפליטים מפולין ומסלובקיה, וטענו שגם אם יש בהם גרעין של אמת, הרי אצלם, בהונגריה, זה לא יוכל לקרות.

 

חוסר האמון שהובע בארץ לסיפורי הניצולים, בימי המלחמה וגם אחריה, כשהתמונה הכללית של החורבן כבר היתה ידועה, גרם אצלם לתסכול נורא, מה שהוגדר אחר כך כמכה השמונים ואחת. הניצולים רצו לפרוק במקצת את הנטל הכבד של הזכרונות, וראו חובה מוסרית לספר את מה שאירע. אך לרוב לא היה להם קהל שומעים, ולכן העדיפו רובם לשתוק, ואף לאמץ לעצמם זהות חדשה, של האדם הישראלי החדש, הנושא לרוב גם שם משפחה ישראלי מקורי, שלכאורה ניתק את עצמו מעברו הקשה.

 

כך התפתחה בארץ שפיטה מעוותת של מה שקרה שם: שהיינו כצאן לטבח, שהטובים באמת נשארו שם, ושרבים מן הניצולים קנו את חייהם שלא ביושר. היתה דעה שלילית על כל אלה שמילאו תפקידים ציבוריים בחסות הגרמנים, ובעיקר על חברי היודנראטים. אפייני לכך הוא המקרה של אדם צ'רניאקוב, שהיה ראש היודנראט בגטו ורשה והתאבד אחרי שעמד על טיבו של התפקיד שהגרמנים רצו שהוא ימלא. רק אחרי שהתגלה יומנו הובנו המניעים האמיתיים להתנהגותו, ומעשיו זכו להערכה שונה לחלוטין. מחקרים שנעשו במשך השנים על היודנראטים שינו וריככו את העמדות השליליות שהיו גם אל יהודים אחרים שהיו קשורים אל מוסד זה.

 

בארץ ידענו גם דברים קשים על יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, בגטאות ובמחנות, וכמה מהם אף נשפטו בימי המנדט ובמדינת ישראל. אך במשך הזמן הם הושתקו .

 

נוסף לצנזורה שהטילו הנאצים, שעטפו את כל פעולות ההשמדה במסך כבד של הטעייה והכחשה, נהגה גם העיתונות העברית בארץ בצנזורה פנימית. היא לא יחסה את המשקל הראוי לידיעות שהגיעו לארץ, וחלקן הוצנעו בעמודים הפנימיים. דוּבר על שמועות, על הפרזה במספר הנספים, ואף על העלמותם של יהודים, בלי לתת הסבר מה פירושה של היעלמות זאת.

 

דב סדן, שהיה חבר מערכת העיתון דבר, התפטר כי לא הסכים לקו של הצנעת הידיעות על השואה,  ודרש להבליט אותן בעמוד הראשון. ככל הנראה היתה זאת  מחאה יוצאת דופן.

 

על חוסר ההבנה ששרר אצלנו אז לגבי מה שקורה באירופה תעיד הקריקטורה שנדפסה בעיתון דבר, שהיה בטאונה הרשמי של מפא"י, בפברואר 1941, ובה נראים כמה חברי קיבוץ, בבגדים מטולאים, ליד מחסן הבגדים, והכותרת היא -  גם אלה נושאי הטלאי.

 

אך היו בארץ גם כאלה שראו את השמדת יהודי אירופה כעניין אבוד, והתייאשו מראש  מכל  אפשרות להצלה. בתחילת 1943 כתב  אפולינארי  הרטגלס, שהיה נשיא ההסתדרות הציונית בפולין והגיע  ארצה

 ב- 1940, שלמעשה אין מה לעשות למען יהודי אירופה, משום שגורלם כבר נחרץ.

 

בעקבות הידיעות שמסרה הקבוצה של נתיני ארץ-ישראל שהגיעו ארצה באמצע נובמבר 1942, יותר משלוש שנים אחרי פרוץ המלחמה, פרסמה הנהלת הסוכנות היהודית הודעה, שבה דובר על מדיניותם הרשמית של הנאצים להשמדת העם היהודי, כתכנית שיש לה יעדים מבצעיים ומדיניים, הפועלת לפי לוח זמנים מוגדר, ומתקרבת להשלמת היעד שלה. הודעה זאת היתה חסרת תקדים לגבי אלה שעדיין חשבו אז על ההשמדה במונחים של פרעות ופוגרומים מקומיים. בעקבותיה החלה גם כעין הכאה על חטא, על שעד אז התעלמו מן המידע שזרם לארץ כל הזמן, ולא ייחסו לו את החשיבות הנכונה.

 

במסגרת התכנית ליזום תגובה מאורגנת של הישוב היתה כוונה להחדיר את תודעת השואה גם אל אותם החוגים שמסיבות שונות, בחלקן אידאולוגיות, של העדפת בניין הארץ על הצלת הגולה, ובחלקן כלכליות עדיין היו אדישים לכל העניין. במחצית השניה של המלחמה נהנו אלה שסיפקו למוסדות השונים של ממשלת המנדט ולצבא הבריטי סחורות ושירותים שונים משגשוג כלכלי.

 

התגובה הזאת נועדה  לתת פורקן לרגשות האבל והזעם שהצטברו בקרב רבים בארץ, לעורר את המצפון של העולם הדמוקרטי ואת הממשלות של בעלות הברית, ולהזעיק את העם היהודי לפעולות ההצלה.

 

הימים  30 בנובמבר עד 2 בדצמבר 1942 נקבעו כימי צום ותפילה, ביטול מלאכה ועצרות המוניות, אך לא היתה אחדות דעות בקשר לאופי התגובה, ולא היה ברור אם מבחינת היחסים עם האנגלים  ההפגנות הללו אכן רצויות. הנהגת הישוב לא הסכימה להפוך את התגובות הללו לגילויי מחאה נגד הבריטים, שמדיניות הספר הלבן שלהם מ- 1939 , שהתירה להעלות ארצה במשך חמש שנים רק  75.000 יהודים, סגרה את שערי הארץ בפני הרבבות שיכלו להגיע  לכאן בעוד מועד.

 

בתחילת  1942 הציע מרדכי שנהבי, חבר משמר העמק, לייסד קריית הנצחה לקרבנות השואה, וזמן קצר לאחר מכן היא קיבלה את השם יד ושם.  באותו הזמן  עדיין היו רוב יהודי אירופה בחיים.  הוקמה ועדה שנועדה לטפל בכך, אך הדברים הוקפאו.

 

לא כאן המקום להיכנס לשאלה מה יכולנו, כאן בארץ, לעשות כדי למנוע את הקטל של היהודים באירופה, שהרי על כך כבר נכתב כבר הרבה. ועדיין אנחנו שואלים את עצמנו אם עשינו מספיק כדי להזעיק את דעת הקהל היהודי בעולם. סיפורם של הצנחנים כבר נכנס למיתוס הלאומי שלנו, והיום ידועה האמת על מידת היכולת שהיתה להם לעזור אז בהצלה. מאות אלפי יהודים לחמו בכל הצבאות של בנות הברית  ובגדודי הפרטיזנים, אך החטיבה היהודית הלוחמת, הבריגדה, הוקמה רק לקראת סוף המלחמה, כי הבריטים לא היו מעונינים בכוח יהודי לוחם בעל  אופי עצמאי. להוציא קרבות אחדים באיטליה, כמעט ולא השתתפו אנשי הבריגדה במלחמה לשחרור אירופה. אחרי המלחמה הם סייעו לניצולים בפעולות השיקום, בבריחה ובהעפלה.

 

רק אחרי המלחמה התחיל הישוב בארץ לקלוט את המשמעות של חורבן יהדות אירופה. אך תהליך ההדחקה נמשך. בראש סדר העדיפויות עמד המאבק למען הקמת המדינה, והוא שימש תירוץ גם לדחיית ההצעה להנציח את השואה. באותה התקופה עשו הניצולים מאמצים רבים כדי להסתיר את פצעי הגוף והנפש. למרות נדודי השינה, החרדות והדכאונות, סרבו רובם לפנות לעזרתם של בעלי מקצוע, וזאת מתוך ידיעה ברורה שלא  ב ה ם  הפגם, שלא  ה ם, אלא  ה ע ו ל ם  שנהג בהם כפי שנהג, הוא הלא נורמאלי. למען האמת - העניין הזה לא היה מקובל אז, ועדיין לא היו הכלים המתאימים לעזרה שיקומית לנפגעי השואה.

 

כשבאה למקוה ישראל, בשלהי 1945, הקבוצה הראשונה של צעירים ניצולי השואה, הציעה מישהו שיעמידו לרשותם פסיכולוג.  אך המנהל של בית הספר דחה את ההצעה ואמר: לרפת, שילכו לעבוד ברפת. כך הוא ביטא את הדעה שרווחה אז בארץ שאין לחטט בפצעי העבר, ושהתרופה היחידה היא - עם הפנים אל העתיד.

 

רגישות גדולה יותר לבעיותיהם של התלמידים גילה עקיבא קשת, שהיה אחד המחנכים בסקטור הדתי. הוא לימד אותם את ספר איוב, כדי להקל, ולו גם בעקיפין, את ההתמודדות עם הבעיות הקיומיות שהעיקו עליהם. במחקר אחר שעסקתי בו התברר לי שבאותו פרק זמן עצמו, 1946, לימדו את ספר איוב מאותו הטעם עצמו גם בקיבוץ של בני עקיבא בלודז'.

 

בעבודתו על הספר המיליון השביעי בדק תום שגב את תיקיהם האישיים של ילדי עלית הנוער מאותם הימים. הממצאים שחשף מגלים את האטימות הרבה ששררה אז לגבי מצוקותיהם של הילדים כתוצאה מעברם הקשה, ואת חוסר ההתחשבות המוחלט בבקשותיהם למצוא מסגרות מתאימות כדי ללמוד את המקצועות שעניינו אותם.

 

קשה היה למחוק את הסטיגמה של כצאן לטבח. האידיאל של הישראלי החדש חגג, ומולו הוצג היהודי הגלותי, שחוח הקומה ושפל הנפש. עיתונאי ידוע אחד כינה בציניות רבה את אחד מאלה שעסקו אז בהנצחת השואה בשם  ש ו א ן, כינוי שיש בו רמז ברור לעסקי הבידור של עולם הספורט, והיו מי שקראו אז לחקר השואה והנצחתה - ש ו אה  ב י ז נ ס,  שוב על אותו המשקל.

 

אליעזר דון-יחיא, במאמרו ממלכתיות ושואה, מציין שדוקא בשנים הראשונות לקיום המדינה, שהיו הסמוכות לתקופת השואה, תפס הנושא הזה מקום די שולי בחיים הציבוריים. הדבר התבטא באי הבלטת הנושא במערכת הטקסים והסמלים הממלכתיים, במיעוט ההתיחסות אליו של מנהיגי המדינה בהופעותיהם הפומביות, ובמקום הדל שהדברים תפסו בתכניות הלימודים.

 

הגוף הציבורי הראשון שקבע יום זיכרון לחללי השואה היה הרבנות הראשית, וזאת בעשרה בטבת, שנקבע כיום הקדיש הכללי. אך בשל האופי הדתי  שלו הוא התקבל רק בחוגים הדתיים, אם כי לא אצל כולם.

 

בשנת 1951, שלוש שנים אחרי קום המדינה, קבעה הכנסת את יום כ"ז בניסן כיום השואה. התאריך הזה נקבע  באופן שרירותי, כי המרד בגטו ורשה פרץ  ב- 19 באפריל, שב- 1942 חל בערב חג הפסח, ולכן אי אפשר היה לקבוע אותו כיום אבל. לדברי הרב ד"ר מרדכי נוּרֹוק, ניצול שואה וחבר הכנסת מטעם המזרחי, שהציע את היום הזה, הוא התאים לרוב ימי השחיטות של יהדות אירופה, מאז מסעי הצלב.

 

לגבי  האופי של יום השואה היה מאבק בין שתי תפיסות של הנצחה, דתית ולא דתית, ובהתחלה לא היתה הסכמה לאומית בנוגע לתכנים שיאפיינו אותו.     בהצעה הראשונה, שהועלתה בשנת 1951, דובר על יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות, ובהצעה השניה, שהתקבלה בשנת 1959, דובר על יום הזיכרון לשואה ולגבורה. השם הזה ביטא את יכולתה של החברה הישראלית באותה העת להתמודד עם זכר השואה  רק כשהוא עטוף בלבוש חיובי הכורך את השואה עם הגבורה, שאז דובר עליה רק בזיקה לפעולות המחתרת ולפרטיזנים, ועדיין לא במונחים של  ק י ד ו ש  ה ח י י ם, דהיינו: מאמצי ההישרדות והמאבק לשמירת צלם האדם.

 

רק בשנת 1959, כאחת עשרה שנים אחרי הקמת המדינה, התקבל במדינה החוק שקבע ליום השואה דפוסים ציבוריים מוגדרים.  עד אז נשארו בתי השעשועים פתוחים, וגם  בתכניות הרדיו לא חלו שינויים מיוחדים. חוק הנצחת השואה והקמת  י ד  ו ש ם  התקבל בכנסת בשנת 1953,  תוך לחצים ציבוריים רבים, וביקורת קשה על הממשלה שהשהתה זמן רב כל כך את הדיון בנושאים הללו. בשנים הראשונות התקיים יד ושם כארגון ולונטארי, ושנים רבות התלבט בקשיי תקציב. היום הוא מבטא את אחד מסמלי הממלכתיות הישראלית.

 

ב- 1953, חתמו בן גוריון ואדנהאור על הסכם  השילומים, שעורר בארץ התנגדות עזה. אך השנים עשו את שלהן, והיום יש בארץ ובעולם כולו עניין גובר והולך בשאלת הרכוש הגזול והאבוד של יהודי אירופה ובמאמצים לאיתורו ולהשבתו.

 

אך בניגוד לנוּקשוּת שגילה הממסד הממלכתי בישראל בשנים הראשונות לקום המדינה כלפי הנצחת השואה, פיכו כאן תמיד גם חיים אחרים. לפני הקמת יד ושם יזם  ש"ז כהנא, שהיה אז מנהל משרד הדתות, את הקמתו של מרתף השואה, כאתר הנצחה והתיחדות עם קרבנות השואה, בהר-ציון, במקום

שהיה עד מלחמת ששת הימים נקודת התצפית הקרובה ביותר אל הכותל המערבי. אך הממסד החילוני זלזל במפעל הזה, וגם בציבור הדתי התייחסו אליו רק מעטים ברצינות.

 

מפעל  אחר, שמשום מה נשאר עדיין בשולי התודעה הציבורית ולא נחקר דיו הוא  ס פ ר י   ה ז י כ ר ו ן   ל ק ה י ל ו ת. שורשיו הם במסורת עתיקת יומין של פנקסי הקהילות בגולה, שבהם נרשמו האירועים החשובים ביותר באותן הקהילות. אך כספרי הנצחה ל ע ו ל ם  ש א ב ד  החלו לכתוב  אותם כבר במחנות העקורים בגרמניה, זמן קצר אחרי השחרור. היום נמצאים באולם הקריאה של יד ושם  יותר מאלף ספרים כאלה, שנדפסו בארץ ובתפוצות.

 

חלקם יצאו לאור על ידי יד ושם, גופים ציבוריים שונים וארגונים של יוצאי אותן הקהילות. השאר יצאו לאור ביוזמות פרטיות, כמפעליהם של יחידים. לא כל הספרים הללו שווים ברמתם. יש בהם שנערכו על ידי בעלי מקצוע, ויש שבידי חובבים. לעתים גוברת בהם מגמת הנוסטלגיה, בייחוד לגבי תיאור ההווי בתקופה שלפני החורבן, על התיאור האובייקטיבי ויש בהם נטיה להתעלם מן הפרשיות הכאובות של שיתוף הפעולה עם הגרמנים בתקופת השואה. אך יש בהם הרבה דברים שנכתבו על ידי היסטוריונים חשובים.        

 

גם ספרי זכרונות אישיים נכתבים עד היום, וכעת בידי מי שהיו אז ילדים, ואוספים את כוחותיהם  כדי לתאר את הדברים, בשביל הציבור הרחב, ולמען  הנכדים.

 

לימוד השואה הוא חובה בתכנית הלימודים בבתי הספר, וליד יד ושם הוקם בית ספר ללימודי השואה. תלמידים רבים כותבים עבודות בנושאים אלה, ומקצתם כותבים כאן פרקים מן ההיסטוריה של הסבים והסבתות שלהם. גם  זה הוא חלק מן התהליך של ההתקבלות של הנושא ושבירת קשר השתיקה. יש צעירים המעונינים לשמוע, ויש מבוגרים שמוכנים לספר.

 

מפעלי התיעוד בעל פה, של שפילברג ושל יד ושם, שבהם הוחל בשנים האחרונות, זוכים לתגובות חיוביות, ואנשים רבים, שבמשך שנים רבות שתקו  שמחים היום על ההזדמנות הלגיטימית שניתנת להם לספר את סיפוריהם, גם בשביל הדורות הבאים, וגם כדי להסיר את הערפל מפרשיות אלה של חייהם, כשנכחו לדעת שבסופו של דבר הוא מכביד על הדור השני והשלישי. לכל העוסקים בדבר ברור שיש כאן בעיה, שהרי אחרי שנים רבות כל כך אי אפשר לסמוך על הזכרון, ובכל זאת אין להמעיט מחשיבותו של המפעל.

 

להלן אעמוד על חמישה עניינים שלדעתי תרמו במשך השנים להתקבלותה של תודעת השואה  בארץ.

 

משפט קסטנר, משפט אייכמן, מלחמת יום הכיפורים, פתיחת שערי פולין, החל מאפריל 1983, לביקורים של יחידים וקבוצות מישראל, והפולמוס על הכחשת השואה.

 

משפט קסטנר התקיים בשנים 1958-1953, כתוצר לוואי של מכתב פלסתר שכתב מלכיאל גרינוולד, יהודי תמהוני שעלה מווינה לפני המלחמה, ובו הואשם ישראל קסטנר, שהיה מן המנהיגים הציוניים של יהודי הונגריה, בשיתוף פעולה עם הגרמנים. כאן עלתה למעשה שאלת  אחריותה  של כל המנהיגות הציונית, בארץ ובגולה, לגורל העם היהודי בתקופת השואה.

 

התהודה הציבורית הרבה שלה הוא זכה בזמנו, והויכוח הציבורי שעדיין לא הסתיים, מבלי להתייחס לבעיית אשמתו או חפותו של האיש - מעידים על המורכבוּת של הנושא, ועל רגשות האשם ששררו בארץ, בשעה שהמשפט התקיים, ואולי גם היום, על שבזמנו לא נעשה די כדי להציל את יהדות אירופה. המשפט הזה גרם להתעניינות בשואה של אלה שחיו בארץ בשנות הארבעים אך היו אז צעירים מכדי להבין את המתרחש.

 

משפט אייכמן, שהתקיים בין אפריל לדצמבר 1961, חשף את  השיטה שבטירוף ההשמדה, ונתן לגיטימציה לסיפוריהם של הניצולים, שאחרי יותר מחמש עשרה שנים אחרי סיום המלחמה הרגישו שסוף-סוף מתחילים להאמין להם. המשפט גם חידד את תחושת הסכנה מפני משטרים בעלי רמה טכנולוגית גבוהה שאין להם עמוד שדרה מוסרי.

 

מלחמת יום הכיפורים ומלחמת המפרץ שברו את המיתוס של הצבר החדש העשוי כביכול לבלי חת. הן שינו את מערכת השיפוט שלנו כלפי עולמם של היהודים הגלותיים, שכביכול הלכו כצאן לטבח, ותוצאותיהן עדיין גורמות לחשבון נפש לאומי בכל הנוגע ליכולת העמידה שלנו כאן.

 

מערך פוליטי מסוים אפשר לכמה מאות ישראלים, בהם גם צעירים רבים, להגיע לפולין באפריל 1983 ולהשתתף בטקסים שנערכו שם במלאת ארבעים שנה למרד גטו ורשה. עד אותה השנה היתה  נסיעה כזאת לפולין בלתי אפשרית ליחידים, אלא בהיתרים מיוחדים, ולנושאי דרכונים דיפלומטיים.

 

מאז נוסעים לשם תלמידים רבים, במה שנעשה כמעט לריטואל ממלכתי – שלאחרונה אמנם נשמעות נגדו טענות רבות, ורבים מהם משתתפים במצעד החיים שאותו יזם חבר הכנסת אברהם הירשזון.

 

גם משפחות שלמות שברו את קשר השתיקה, משתפות את הדור השני והשלישי שלהן במעגל הזכרונות, ונוסעות לבקר במקומות שבהם חיו אבותינו, בפולין ובשאר ארצות מזרח אירופה. אישי ציבור ונושאי תפקידים ממלכתיים בכירים מתייחסים לביקור באתרי ההשמדה כאל אחד המרכיבים החשובים המאפיינים את זהותם היהודית והישראלית.

 

הכחשת השואה אינה עניין חדש, אך הדיון הציבורי בה צובר תאוצה בשנים האחרונות, ללא ספק גם בהשפעת השימוש ההולך וגובר באינטרנט. לפני שנים אחדות עורר המשפט שאותו ניהלה ההיסטוריונית דבורה ליפשטאט נגד אירווינג סערה גדולה בעולם.

 

השימוש שעושות מדינות רבות בעולם ערב במונח שואה לצרכיהן הפוליטיים ובמלחמה נגד מדינת ישראל הוא עניין שנצטרך להתמודד אתו עוד הרבה שנים.

 

______________

ההרצאה הזאת נדפסה בשינויים קלים ב "שדמות" (במה לתנועה הקיבוצית) תשנ"ג (1993), מס' קכ"ד, ובספר זכר מרדכי, פרקים לתולדות הציונות הדתית במרכז אירופה, מוקדש לזכרו של מרדכי רסל איש ניר עציון. הוצאת "מורשת", תשנ"ה, 1995.

Home

 

 

 

ד"ר פנינה מיזליש

 

רבנים בשואה

סיני קטז - תשנ"ה

א.

מפאת היקפו ומורכבותו של הנושא אתמקד כאן רק במזרח אירופה, ובעיקר בפולין. אך תחילה אעיר הערה עקרונית, שבה אנסה להבהיר את המתודה שבה נקטתי כאן.

 

כאשר עוסקים במחקר של נושא מסוים, מקובל לנסות למצוא בו את קווי ההתפתחות, לתאר תהליכים להסביר אותם, לבדוק אותם על קווי רצף כלשהם, ואף להשוותם לעניינים דומים השייכים לאותו מכלול. כך ניתן להגיע להבנה טובה יותר של העניין ואף להקל על הסקת המסקנות. אך במחקר של תקופת השואה הדבר שונה לחלוטין ומצריך שימוש בקריטריונים שונים מן המקובל. משום כך לא יכולתי להגיע כאן לכלל סיכום כלשהו, ולכן יישארו הדברים שלהלן פתוחים, שלא כמקובל בדיסציפלינה הנהוגה במחקר האקדמי, והנושא הוגדר כ-רבנים בשואה, בלי ה' הידיעה.

 

עלינו לזכור כי מבחינת רצף החיים היהודיים הייתה תקופת השואה תקופה של כאוס, שבא נגזלה הן מן היחיד והן מן הציבור כל אפשרות לצפות מה ילד יום, ולארגן את החיים על סמך ניסיון העבר. וכשם שמדיניותם של הנאצים כלפי היהודים לא הייתה אחידה, וביצוע הפתרון הסופי נעשה, אף במקומות שונים באותה מדינה בקצב שונה, לעתים עם תקופות של הפוגה והרפיית הלחץ של הגזירות, כעניין טאקטי של מדיניות ההטעיה והלחמה הפסיכולוגית.

 

לכן אין לחפש קווים אחידים לדפוסי ההתנהגות של כלל הציבור היהודי בגטאות או במחנות. שכן משעה שמבחינת האידיאולוגיה הנאצית הופקע היהודי מכלל החברה האנושית ודמו הפקר, הרי היה קשה ללמוד מן העבר. באותם ימים גם הניסיון ההיסטורי העשיר של עם רדוף פורענויות לא היה בו כדי להעמיד כלים נאותים להתמודדות, לא בחיי היומיום, ואף לא במישור האידיאולוגי והתיאולוגי.

  

הסתר פנים

 מבחינה תיאולוגית הייתה זו תקופה של הסתר פנים. אך כאן לא אכנס למורכבות של מושג זה, שהודגש כבר בתקופת השואה. מן הדברים שנשתמרו בידינו ניכר שרבנים רבים התלבטו באותם ימים בשאלה הנוראה איך זה קרה שה' נטש את עמו. למעשה מטרידה שאלה זו את היהדות הדתית עד היום, והוגי דעות רבים, וביניהם גם מי שאינם שומרי מצוות, הרבו לעסוק בה מאז ועד ימינו.

 

כאן אביא דוגמה אחת בלבד, מן הפחות ידועות.

לפני המלחמה גר בקרקוב האדמו"ר ר' שם קלינגברג, הרבי מזאלושיץ, נצר לשושלת קומרנה. הוא היה מופלג בתורה, כאבותיו עסק גם הוא בתורת הנסתר ובמעשי צדקה וחסד, אך לא הנהיג חצר חסידית מן הטיפוס העממי שרווח אז בפולין. גם כאשר הוכנס לגטו, שהוקם שם בראשית מארס 1941, המשיך לתת שיעורים בתורה, שזמינותם השתנתה בהתאם לנסיבות. אך בסעודות השבת הפסיק לזמר זמירות. בימינו לא כל אדם, גם אם הוא שומר מצוות, יבין את המשמעות של הדבר. אך לגבי הרב קלינגברג היה בכך באותם ימים משום מעשה. בעקבות המדרש (מגילה י, ב) אמר: "ישראל טובעים בים, ואתם אומרים שירה". המדרש מתכוון למלאכי השרת, שאחרי טביעת המצרים בים סוף ביקשו להצטרף לישראל ולומר יחד אתם את שירת הים, אך הקב"ה מיחה בידם - "מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה".

 

כאשר שהה במחנה פלאשוב שם נרצח בכ"ח בניסן תש"ג, אמר על הפסוק "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם" (תהילים עג, יז): "כשיבוא משיח אבין את סוד ההנהגה העליונה בתקופה זו, את סוד הרציחות והשחיטות".

 

לדעתו חייב היה להיות הסבר כלשהו לתקופת הפורענות שעברה אז על עם ישראל, אך הניסיון האנושי כלל אינו מסוגל להתמודד אתה, והבנתה תתאפשר אולי רק בימות המשיח, בהם ישתרר בעולם סדר קוסמי שונה מזה הקיים בימינו.

 

ב.

 

ספרות ההלכה שלנו עוסקת במכלול דרכי התנהגות האדם בימי שלום ובימי מלחמת מצווה ורשות. הסוגיה של קידוש השם נדונה כבר בימי גזירות אדריינוס, במאה השנייה לספירה. בתלמוד נזכר הדין של "יהרג ואל יעבור" (סנהדרין עד, א), לפיו הותר ליהודי כדי להינצל לעבור את כל העבירות, חוץ משלוש: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אך כבר בתקופה ההיא הורחב המושג ונקבע שבשעת השמד אסור לעבור גם על דברים קלי ערך, כגון שרוך של נעל, ובלשון התלמוד ערקתא דמסנאה. לדעת חכמים מותנה קיומה של היהדות בשמירה בלתי מתפשרת על כל תג, ללא שאלה של גבול או מחיר.

 

הגזירות בימי מסעי הצלב ובימי פורענות אחרים, כגון פרעות ת"ח - ת"ט, חי㪏דו את משמעותו של המושג, אך בדיעבד נמצאה המרת הדת מאונס, כפתרון זמני להמשך הקיום, מכורח המציאות. אך מצבים כדוגמת אלה שהתעוררו בתקופת השואה, לא שוערו ולא נחזו מראש, ולכן גם לא נדונו בתקופות הקודמות. ובתקופת שלטון הנאצים התלבטו הרבנים מאד בשאלה אם ימים קשים אלה הם המשך של הסבל שאותו ידע העם היהודי במשך הדורות, ואז ניתן למצוא את הפתרון לבעיות ההלכתיות מתוך מה שנקבע בעבר, או שיש כאן משהו חדש, ואז יש לנהוג באופן שונה, גם מבחינת התפיסה הדתית הכללית, וגם במאבק היומיומי על הגוף ועל הנפש. לכן חלו גם שינויים בתפיסת המושג קידוש השם, שמתוכו צמח בהדרגה המושג קידוש החיים, שיש המייחסים את הגדרתו לרב יצחק ניסנבוים, בגטו ורשה, ועיקרו עידוד הדרכים להמשך הקיום הפיסי של היחיד ושל הציבור, כדי להפר את התכנית להשמדת העם, והענקת משמעות רוחנית להישרדות זאת.

 

הרצון העז הזה היה מכוון במקרים רבים לחיים יהודיים בכלל, והוא הובן באופנים שונים בחוגים השונים של הציבור היהודי, ולאו דווקא בהקשר הדתי המסורתי.

 

הרב מיכאל דב וייסמנדל מסלובקיה, שהיה בין ראשי "קבוצת העבודה" - שקיימה במשימה זו שיתוף פעולה מלא בין היהודים הדתיים והחילוניים בכל הנוגע להצלה, לעזרה למגורשים לפולין, ולהעברת מידע על ההשמדה למוסדות יהודיים ולא יהודיים בחוץ לארץ - היה בין אלה שסברו כי תקופה זאת היא אכן המשך של תקופות הסבל הקודמות של העם. לכן הוא התנגד לחרם הכלכלי שהטילו היהודים על גרמניה בשנות השלושים, כי לדעתו הייתה בכך התגרות מיותרת בשלטון הנאצי, ובתקופת המלחמה הציע להמשיך ולפעול גם בדרכים המסורתיות של שתדלנות ושוחד, שלא תמיד התקבלו על דעתה של המנהיגות הציונית מחוץ לסלובקיה.

ג.

מבחינה פסיכולוגית יש למושג מלחמה גם הרבה קונוטציות חיוביות, בעיקר מן הכיוון של הצד היוזם. מארשים, שרביט המנצחים, אפוסים ספרותיים, ואפילו בתי העלמין. שלא לדבר על הישגים צבאיים ומדיניים. אך ברוב הפעולות הצבאיות שבהן היה העם היהודי מעורב, בכל שנות הגלות, הוא לא היה היוזם, ולמעשה מדובר באכלוסיה אזרחית נטולת הגנה שלרוב התגוררה בסביבה עוינת, וכמעט ולא היו לה הכלים להשיב מלחמה ולקבוע עובדות בשטח.

 

לכן משמשת המילה בלבול במקורות שלנו גם לגבי עלילות דם ורדיפות היהודים שאירעו בעקבותיהן, והיא באה לתאר, למעשה, מצב פסיכולוגי של אי שליטה במצב, של היחיד, ואף של הציבור.

 

לדעתי יש להשתמש במונח זה גם לגבי מצבם של היהודים בתקופת השואה. למן היום הראשון של הכיבוש הגרמני במזרח אירופה היו היהודים שם נתונים במשטר נורא כל כך של טרור, שהשתמש במקביל גם בשיטות מתוחכמות של הטעייה והסוואה, עד שגם ניסיון החיים של מלחמת העולם הראשונה ובהמשכה מלחמת רוסיה - פולין ופרעות פטליורה, שבמהלכן נפגשו רבים מהם עם צבאות גרמניה ואוסטריה, לא היה בו כדי לשמש מודל כלשהו להתנהגות, לא במישור האישי ואף לא במישור הציבורי.

 

יהדות אירופה שלפני השואה לא הייתה עשויה מיקשה אחת. וכשם שהעמידה סוגים שונים של מנהיגים חילוניים, כך היו בה גם טיפוסים שונים של רבנים, ולא כולם נחונו בכושר מנהיגות. הם היו שונים זה מזה לא רק במושגים של ציונים אנטי - ציוניים, חסידים - מתנגדים, או של הבדלי גוונים בתוך החסידות עצמה, כי אם מבחינת השכלתם הכללית וטיב קשריהם עם השכבות הרחבות של החברה היהודית ועם העולם הלא יהודי. רובם תפסו משרות צנועות בערים ובעיירות, והתפרנסו בדוחק.

 

ואם בימים שלפני המלחמה כך, הרי על אחת כמה וכמה בימי הפורענות.

 

מכיוון שקשה מאד לעמוד על קווים מאפיינים להתנהגותם בתקופת השואה אביא כאן רק כמה דוגמאות מפעולותיהם בימים ההם, על השונה ועל המשותף שבהן. ואפתח ביון, כי מה שאירע שם חשוב להבנת ענייננו.


התנהגות רבנים כלפי הגרמנים

שתי קהילות מרכזיות, אתונה וסלוניקי, ושני רבנים שפעולותיהם באותם ימים נמצאו בשני הקצוות של האחריות הציבורית. רבה של אתונה, אליהו ברזילי, ועמו שאר ראשי הקהילה, חיבל בתכניותיהם של הגרמנים, דאג להשמיד את מרבית המסמכים הנוגעים ליהודי העיר, וכך מנע את נפילתם בידי הנאצים. ואילו בסלוניקי זכו הגרמנים לשיתוף פעולה מצד רבה הראשי של הקהילה, הרב ד"ר צבי קורץ.

 

התנאים ששררו ברומניה אפשרו לרב ד"ר אלכס שפרן, שהיה ממנהיגי התנועה הציונית וציר לפרלמנט הרומני, לנצל את קשריו עם צמרת הממשל וראשי הכנסייה, ולסייע ליהדות שם במאבק על הצלתה. בתחילת המלחמה הוא נאסר, נלקח כבן ערובה והוזהר לבל יפעל לטובת בני עמו, אך במערך הפוליטי ששרר אז ברומניה לא היה בהתראה זאת כדי למנוע בעדו מלהמשיך בפעולותיו, שנעשו בשיתוף פעולה מלא עם ההנהגה הציונית.

 

אך לא בכל מקום היה במעמד ציבורי כזה כדי לסייע בהצלה. ובפולין, כבר למן הימים הראשונים של הכיבוש, שימשו דווקא הרבנים החשובים ביותר כיעד הראשוני להתנכלויות, שהמסר שלהן היה ברור לחלוטין.

 

החייל הגרמני שהגיע לפולין ב - 1939 פגש כאן לפתע את היהודי בעל ההופעה המסורתית, שאותו כלל לא הכיר לפני שיצא מגבולות ארצו. זהו אויב המין האנושי, כפי שתואר ללא הרף בתעמולה הנאצית, והומחש בקריקטורות שנדפסו בכל עיתון ופורסמו בכל פינה. שכרון הימים הראשונים של מסע הכיבוש, עוד בטרם נקבעו דפוסי השלטון שהיו אמורים להסדיר את מערכת היחסים עם האוכלוסייה הכבושה, גרם לכך שכבר בימים הראשונים היה היהודי הדתי - הדמות החיה מן הקריקטורות - זה שנפל קרבן להתעללויות. אחד הביטויים המובהקים לכך היה מריטת הזקנים, בטקסים פומביים, מול המצלמות, כאקט מכוון של השפלה והפחדה. רבנים ושאר נכבדי הקהילות אולצו לטאטא את הרחובות, שיטת טרור שבה החלו הנאצים עוד באוסטריה, לאחר האנשלוס של 1938. האדמו"ר ר' אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה שאולץ לטאטא את מדרכות וינה, קיבל על עצמו לטאטא את אדמת ארץ ישראל, כבן חורין, ואכן עשה זאת כאשר הגיע לתל-אביב.

 

על היחס המיוחד שלו זכו בפולין היהודים החרדיים, ובמיוחד הרבנים, כותב גם אדולף ברמן, שהיה מראשי פועלי ציון שמאל בפולין, וחבר במחתרת היהודית.

אנשי ס"ס וכמוהם גם הקצינים, החיילים והז'נדארמים של הוורמאכט התייחסו באכזריות מיוחדת ליהודים החרדים. השעשוע החביב ביותר על הנאצים היה למרוט את הזקנים והפאות שלהם, ולאלץ יהודים בקפוטות ארוכות 'לעשות התעמלות', לקפוץ לגובה, ולהשתטח בבוץ וברפש...

בעקבות טקסי השפלה אלה התעוררה השאלה ההלכתית אם מותר ליהודי לגלח את זקנו, כדי למנוע את זיהויו. בימינו זו שאלה טריוויאלית, כי גם בין היהודים שומרי המצוות רבים אינם מזוקנים. אך באותם ימים, ובייחוד במזרח אירופה, היה זה עניין ערכי - מהותי. ואכן היו רבנים שהתירו את הדבר, ואף נהגו כך בעצמם. בתי הכנסת היו בין היעדים הראשונים להפצצה ולשריפה, לעיתים קרובות על יושביהם, וחגי ישראל נקבעו על ידי הנאצים, בכוונה גמורה, כימי יעד לגזירות ולאקציות. רבנים רבים נלקחו מיד עם הכיבוש כבני ערובה, ורבים מהם חזרו אחרי ימי מעצר ארוכים, שבורים ומפוחדים.

 

בתחילת ינואר 1940 ניסו רבני קרקוב, שמואל-שמעלקע קורניצר ושבתי רפפורט, לנהוג במסורת הרבנים מן הדורות הקודמים, ופנו אל ראשי הכנסייה הפולנית ואל השלטונות הגרמניים בבקשה למנוע את המשך גירוש היהודים מן העיר. אך נאסרו, שולחו לאושביץ, ונרצחו שם. ראשי המשטרה הגרמנית אף הזהירו את אנשי היודנראט שלא לחזור על מעשים כאלה, שאם לא כן יופעלו נגד הקהילה עונשים קולקטיביים.

 

ביולי 1941, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני של לבוב, ניסה גם הרב ד"ר יחזקאל לוין, רבה של קהילת הנאורים בעיר, לעשות מעשה. בלבוש שרד הלך אל המטרופוליט האוקראיני שפטיצקי, וביקש אותו שישפיע על בני עדתו להפסיק את הפרעות ביהודים. זה הוציא אמנם כרוז בו ביקש מתושבי העיר לחדול מן הרציחות, אך השפעתו לא הייתה רבה. הוא הציע לרב לוין להסתתר בביתו עד יעבור זעם. אך הרב סירב, ואמר שמקומו עם שאר היהודים, ובצאתו מארמונו של שפטיצקי נרצח בידי האוקראינים.

 

בקרקוב, בלבוב, וסביר להניח שאף בערים אחרות במזרח אירופה, הובן מיד שבתנאים החדשים אין כל ערך לדרך הקלאסית של השתדלנות בפני הרשויות. ואף זה תרם לערעור תחושת הביטחון של הציבור ובכלל זה של מנהיגיו.

ד.

הצלת הרבנים

היהדות הדתית ברחבי העולם ייחסה חשיבות עצומה להצלת הרבנים. היא ידעה שבהישמדם תיכחד רוח היהדות, לא רק באירופה הכבושה, כי אם בכל העולם החופשי. רבנים מעטים הצליחו להימלט מפולין עם הכיבוש הגרמני, ביניהם האדמו"ר מגור, הרב שמואל דוד כהנא מוורשה, והרב ד"ר מרדכי פוגלמן, רבה של קטוביץ, שהגיעו ארצה ב - 1940, ואחרים שעלה בידם להגיע לשאר מדינות העולם החופשי.

 

ב - 1943 חולצו מגטו בוכניה, ליד קרקוב, תמורת ממון רב, הרבי מבעלז אהרון רוקח ואחיו מרדכי, הרב מבילגוריי, אביו של האדמו"ר הנוכחי. הם הגיעו להונגריה, ומשם, ב - 1944, לארץ ישראל.

 

קבוצות קטנות של בני ישיבות נמלטו בחדשים הראשונים של המלחמה מפולין לליטא, ובידי חלק מהם עלה להגיע באופן מאורגן לשנחאי וליפן. רבנים רבים עזבו את קהילותיהם, ונדדו למקומות בהם התגוררו שאר בני משפחותיהם, ואחרים גורשו על ידי הגרמנים לעיירות הסמוכות או הרחוקות. סיכוייהם לחזור ולהתבסס במקומות החדשים היו קלושים למדי, והרי היו זקוקים לארגן שם לעצמם מקורות מחיה כלשהם.

 

בין הפליטים שגורשו לתוך רוסיה ב- 1940-1941 מאותם חלקי פולין שנמסרו לברית המועצות היו גם אדמורי"ם ורבני קהילות. גם בתנאים הקשים של סיביר ואוזבקיסטן, ובהעדר מוחלט של ספרי קודש, ותחת עינם הפקוחה של השלטונות, הם המשיכו כמיטב יכלתם ללמוד וללמד.

 

אחד החשובים שבהם היה הרב דב בריש ויידנפלד מן העיירה טשבין, ליד קרקוב, שלמד ולימד, תחילה בסברדלובסק שבאורל ואחר כך בבוכרה. חשיבותו בעולם התורה הייתה כה גדולה, עד שאישים רבים השתדלו במשך כל תקופת המלחמה למען חילוצו מברית המועצות. הוא הגיע ארצה בשנת 1946, התיישב בירושלים, ועד פטירתו כעבור עשרים שנה נחשב לאחד מבעלי הסמכות הגדולים ביותר בעולם התורני.

 

בשנת 1943 חולץ מצ'רנוביץ שהייתה אז תחת הכיבוש הגרמני, באמבולנס של הצלב האדום, הרב משולם ראטה, שהיה גם חבר בסנאט הרומני, והוברח לבוקרשט. הוא הועלה ארצה בשנת 1944, ונבחר לרבנות הראשית.

 

מבין הרבנים בפולין היו כאלה שהיה להם יסוד פוליטי לחשוש מן הצפוי להם, ולכן עזבו את קהילותיהם ונמלטו למקומות אחרים.

 

אחד מהם היה הרב דוד אביגדור, מאנדריכוב שבגליציה המערבית. הוא היה אחד הרבנים היחידים באותו אזור שהשתייכו בגלוי לתנועת המזרחי, והיה פעיל מאד בתנועת הנוער שלה, השומר הדתי. עוד לפני המלחמה הבין לאן מועדות פניהם של הנאצים, ולכן הרבה להזהיר מפניהם בנאומיו, בדרשותיו, ובמאמרים הרבים שכתב בעיתונות היהודית. באוגוסט 1939 השתתף בקונגרס הציוני בז'נבה, וחזר לפולין. עם פרוץ המלחמה חשש מידם הארוכה של הפולקסדויטשה. אלה הכירו היטב את עמדותיו כלפי הגרמנים, והוא ידע שיהיה בין הראשונים לחיסול. לכן נמלט מעירו, והגיע לדרוהוביץ' שאז הייתה בשטח הכיבוש הרוסי, ובה כיהן אחיו כרב. בשל גילו מצבו המשפחתי לא עמד בו הכוח לצאת בדרך הקשה לווילנה, שמספטמבר 1939 הייתה שייכת לליטא העצמאית, כפי שעשו רבים מחברי התנועות הציוניות, ובכלל זה אף חבריו מן המזרחי, ונשאר בדרוהוביץ', שם הקים קואופרטיב לצבעות, שחבריו היו עובדים עצמאיים, וזאת כדי להימנע מחילול שבת. משנואש מן המאמצים להצילו, חזר כעבור שנה של נדודים, מערבה, לטרנוב שבשטח הכיבוש הגרמני. אנשים ששרדו מספרים כי בגטו טרנוב קיים הרב אביגדור בביתו פגישות של לימוד עם חברי השומר - הדתי, ואחד מהם חרט על גדר הבית שבנה בישראל את אחד הפסוקים ששמע מפיו באותם ימים, לזכר אותן פגישות. בגטו טרנוב ניסה הרב אביגדור להמשיך גם בעבודתו הספרותית, ואף כתב ספר על מקורות הרמב"ם, אך כתב היד אבד, הוא ובני משפחתו נספו.

 

בין שתי מלחמות העולם התגורר בלטביה הרב ד"ר מרדכי נורוק, שהיה המנהיג הבכיר היחיד של תנועת המזרחי ששרד מן השואה, ואף זכה להגיע למדינת ישראל ולכהן בה כחבר כנסת וכשר. הוא כיהן בפרלמנט הלטבי, והיה פעיל מאד בתנועה הציונית, בהנהגת המזרחי ובוועדה לזכויות המיעוטים בחבר הלאומים. ניסיונותיו לצאת מלטביה עם פרוץ המלחמה לא הצליחו, והמוניטין הציבורי הבינלאומי שלו אף הוא לא הועיל. בשנת 1941 נאסר על ידי הרוסים, בעוון פעילותו הציונית, שוחרר אחרי ארבעה עשר חודש, ובזמן שישב בטשקנט פעל למען זכויותיהם של פליטי פולין בברית המועצות, למען החיים הדתיים שלהם, ובעקיפין גם למען החיים הדתיים של שאר יהודי המדינה. אשתו ושני בניו נרצחו על ידי הנאצים. בסוף 1945 עלה בידיו להגיע לפולין עם הזרם הראשון של הפליטים היהודיים שחזרו מברית המועצות. בווילנה חיכו לו הרוסים, שכלל לא היו מעונינים בהמשך פעילותו הציבורית, אך הוא נסע דרך לבוב ופשמישל, והגיע לקרקוב, שם איתרו אותו חבריו לתנועה, וביניהם אהרון בקר שהיה קצין בכיר בצבא הפולני, הבריחו אותו ללודז' ועזרו לו לצאת מן המדינה תוך ימים ספורים, בעזרתו של השגריר השוודי שנסע הביתה לחופשת חג המולד.

 

רבנים רבים סירבו להינצל, גם כאשר הוצעו להם הדרכים לכך. והיו כאלה שבאותם רגעים קשים הודו בטעות הכבדה שעשו כאשר התנגדו לארץ ישראל והשפיעו על חסידיהם לבל יעלו ארצה, ומשום כך דחו את המאמצים שנעשו להצלתם. כך מספרים, למשל, על האדמו"ר מרדומסק.

 

ה.

 

שמירת מצוות

גם כאשר השתבשו מערכות החיים היהודיים, והאפשרות לקיום מצוות הלכה והצטמצמה ולא פעם הייתה כרוכה אף בסיכון החיים, עדיין היו רבים שהשתדלו לשמור על אורח החיים המסורתי, כמצב נורמלי, ולקיים מצוות. לשם כך הם נזקקו לייעוץ הלכתי בבעיות שהתעוררו אצלם, בגטאות ובמחנות. חלק מן הבעיות שהתעוררו באותם ימים היו, מכורח השעה, חדשות לגמרי, ורובן תבעו את פתרונן המיידי, שלא איפשר לרבנים פסק זמן לשקלא וטריא, או לייעוץ עם בעלי סמכות בערים אחרות. גם ספריות מסודרות כבר לא היו בנמצא, והתשובות, שבימים כתקנם התבססו על ציטוטים מספרי הפוסקים לדורותיהם, ומכוחם שאבו את תוקפם ההלכתי, ניתנו אז, במקרים רבים, על סמך הזיכרון. אך, כאמור, מצבי החירום כדוגמת אלה שהתעוררו בשואה, לא שוערו ולא נחזו מראש ועל כן גם לא נדונו עד אז, גם בשאלות הקיומיות הקריטיות שהתעוררו. לכן אין למצוא אחידות בתשובות שניתנו בתקופה זו או להסיק מהן מסקנות מכלילות.

 

אנשים שאלו אם מותר להם לענוד צלב, להיכנס לכנסיות ולהתחזות כנוצרים, או אם למסור את ילדיהם לידיים לא יהודיות (במקרים כאלה ריחף על השואלים החשש שלאחר אבדן המשפחות לא יהיה מי שיחזיר את הילדים לחיק היהדות). שאלות רבות נשאלו גם בדיני איסור והיתר - האם ניתן לצאת ידי חובה בקיום המצוות גם כאשר התנאים האופטימליים לכך שוב אינם קיימים. למשל: אם מותר להתפלל שחרית לפני הנץ החמה, טרם היציאה לעבודות הכפייה; האם ניתן לצאת ידי חובת ארבע כוסות של ליל הסדר גם באחד המשקאות הזמינים, כאשר לא ניתן להשיג יין; לקיים מצוות סוכה בשאריות של קרשים שנמצאו פה ושם; האם מותר לעשות הפלה מלאכותית כדי לשמור על חיי האישה כאשר חל איסור מוחלט על לידות; האם מותר להשתמש בבגדים ובחפצים אחרים של יהודים שגורשו מבתיהם, ואם אין בכך משום גזל, ועוד. חיי הכלכלה נעלמו, ולכן כמעט ולא היה מקום לדיני ממונות.

 

רוב כתבי היד של פסקי ההלכה הללו אבדו. אחרי השואה ניסו כמה מן הרבנים ששרדו לשחזר את מכלול השאלות שבהם נתקלו, הם וחבריהם, בימים ההם. מקצת מאותם שאלות ופסקים נזכרים גם בספרות הזיכרונות של התקופה. מעבר לדיון בבעיות השעה נוכל למצוא בהם גם דיון בעניינים שיש להם משמעות מוסרית אוניברסאלית, החורגת מתחומי הזמן והמקום.

 

חלק מן השותי"ם הללו מתייחס לדברים שאכן אירעו, אך אין ספק שיש גם כאלה המתארים מצבים היפותטיים, ולכן התעוררו לאחר המלחמה גם בחוגים הדתיים פקפוקים מסוימים לגבי האותנטיות והאמינות שלהן. אך גם אם לא כל האירועים המובאים בספרים אלה אכן קרו בפועל, מציעה אני לראות דרך ביטוי זאת, של ספרות השותי"ם שנכתבה אחרי המלחמה, כטכניקה של הכתיבה הספרותית שאליה הורגלו הרבנים, על פי הכשרתם וחינוכם, ובה השתמשו גם כאשר עיבדו את חוויותיהם מתקופה זו, ולהעניק לה את מלוא הלגיטימציה. זאת היא הספרות היפה, ואלו הם ספרי הזיכרונות של חוגים אלה.

 

מבין אותם ספרים אזכיר כאן את ספרו של הרב אפרים אשרי ספר שאלות ותשובות ממעמקים, המכיל שאלות ותשובות ועניינים שונים שעמדו על הפרק בשנים ת"ש - תש"ה בגטו קובנה, ואת ספרו של הרב צבי הירש מייזליש (שיש הקוראים לו "קצטניק הדתי") שו"ת מקדשי השם, שבו עולות סוגיות הלכתיות קשות שהתעוררו בפני הכותב ובפני רבנים אחרים בהונגריה ובמחנות באותן שנים. אחד האירועים המתואר בספרו של הרב מייזליש אף הוזכר במשפט אייכמן.

 

אחת השאלות שנשאל הרב אפרים אשרי בגטו קובנה הייתה אם בתנאים הקשים שנוצרו אכן מותר לומר בברכות השחר את ברכת שלא עשני עבד, שהרי באותם ימים היה בה משום אמירת שקר. לכאורה נועדה התשובה לשאלה זו לפתור בעיה יומיומית מעשית, אך למעשה היא נוגעת במצב הקיומי של היהודי בתקופה זו, ויש בה כדי להעניק לחייו את המשמעות ואף את התקווה -

עיקר הברכה הזאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש, [...] ואדרבא, דווקא כעת חובה עלינו לברך ברכה זאת, למען יכירו אויבינו ומנדנו, שלמרות שאנו נתונים בידם, לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת רואים אנו את עצמנו כבני חורין, הנתונים במצור ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא (כרך ג' עמ' נ"ו - נ"ח).

שאלות רבות שנשאלו הרבנים נגעו לבעיות שהיו קשורות במערכת היחסים עם הגרמנים. בין חברי היודנראטים היו גם הרבנים. בדרך כלל הם נמנעו מלהיכנס לאותם מוסדות, אך עמדו מאחוריהם, ותרמו מסמכותם במכלול השאלות שהתעוררו שם. בעיקר התרכזו בשאלות באיזו מידה מותר לציית לפקודותיהם של הגרמנים. האם מותר להסגיר את היחיד כדי להציל את הרבים; להסגיר רבים, שמותם ודאי, לעומת הסיכוי להצלת קבוצה של יחידים, שאמנם אף היא אינה ודאית, אך בכל זאת יש בה שמץ של תקווה; האם מותר להרכיב רשימות שמיות של אנשים שנגזר עליהם להישלח למקום כלשהו, האם לשמור את הדברים בסוד, או לשתף את הציבור בהחלטות גורליות אלה. וכיוצא בכך.

 

להלן אביא שלוש דוגמאות אופייניות.

 

הכנת רשימת שמות בשביל הגרמנים

האחת נרשמה לאחר סיום המלחמה, ועיקרה במה שאירע בעיירה היידמילע, במרכז פולין, בסתיו 1941. מועצת היהודים שבמקום נתבקשה להכין רשימה מלאה של כל היהודים, ולציין ליד כל אחד אם הוא כשיר או בלתי כשיר לעבודה. הגסטאפו איים שאם לא יעשו זאת היהודים עצמם, ירכיבו הם את הרשימה כראות עיניהם. היודנראט כינס את הרבנים (אחד מהם היה רבו של נחום סוקולוב), וביקש את עצתם. יומיים ישבו הרבנים בדין, ופסקו שאמנם יש לציית לגרמנים ולהכין את הרשימות, מתוך הנחה שגירוש זה אכן פירושו לעבודת כפייה, אך לאפשר לכל הציבור לעין בהן, וכך לתת לכל אדם, לפחות לכאורה, את האפשרות להחליט על גורלו.

 

האירוע השני שייך לזיכרונות המשפחה שלי. שמעתי עליו לפני שנים רבות, אך מעולם לא העזתי לגעת בו מקרוב. לאחרונה העלתה אותו על הכתב פרל בניש, שהייתה עדת ראיה לכל אותה פרשה, וכך ניתנה אף לי הלגיטימציה להוציאו מרשות היחיד שלי, כעבור חמישים שנה.

 

בספר זיכרונותיה מקרקוב והסביבה ומן המחנות, מספרת פרל בניש בין היתר על הילד קופל-קופוש שטרנפלד, שנולד בקרקוב בשנת 1939. אמו, פרידה, הייתה בת דודה של אמי ע"ה. לאחר גלגולים אין ספור בין קרקוב והעיירות הסמוכות הוברח הילד בשלהי 1942 לגטו טרנוב, שם הועסקה אמו באחד מבתי המלאכה של מדריץ' שהועברו לשם מפלאשוב, והוסתר בין חברותיה שעבדו באותו מקום. דבר הימצאו נודע לגרמנים, שתבעו את העברתו לבית הילדים המקומי, וכשלא נענו, פתחו במצוד נרחב לגילויו, אמו הוצאה להורג, וחמש מחברותיה נלקחו כבנות ערובה.

 

באותה עת שהה בגטו טרנוב ר' משה'ניו מבויאן שלפני המלחמה היה מן הדמויות הבולטות של היהדות החרדית המאורגנת בפולין, המנהל הרוחני של ישיבת חכמי לובלין, ושימש כדיין בקרקוב. השאלה בדבר בנות הערובה הובאה בפניו. לעולם לא נדע מה עבר במוחו ומה היו שיקוליו ההלכתיים, אך הוא פסק שכדי להציל את בנות הערובה יש להסגיר את הילד, ולמסרו לבית הילדים. שם, כך אמר - אולי כדי להרגיע את האנשים - לא יאונה לילד כל רע. קופוש הוצא ממקום מחבואו, וניתנה לו ארכת חיים של שלושה חדשים, עד לחיסולו הסופי של הגטו בספטמבר 1943.

 

בין שני המקרים שתוארו כאן קיים מכנה משותף. מידת הציות לפקודותיהם של הגרמנים. אך גם נלקח בחשבון הסיכוי להצלה, או, לפחות, לדחיית הקץ. במקרה הראשון - של הרבים, ובמקרה השני - של מעטים.

 

הקונפליקט המוסרי-הטראגי הזה העסיק את היהודים במקומות רבים. נקודת המוצא ההלכתית היו דברי הרמב"ם בספר משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ה' -

וכן אם אמרו לכם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם - יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

ולעומת הסוגיה ההלכתית הידועה בשם דין רודף.

 

יש לנו עדויות על כך מגטו לודז' (רומקובסקי), סוסנוביץ (מרין), וילנא ועוד, ומתוך החומר שיש בידינו אפשר לראות שבעניין גורלי זה לא הייתה פסיקה אחידה.

 

דין תורה נגד הקדוש ברוך הוא

להלן אביא מקרה נוסף של "דין תורה", אך הוא שונה באופן מהותי משני האירועים שנזכרו לעיל, משום שהוא לא בא רק כדי לענות על בעיה קונקרטית, ויש בו יסוד יותר רחב, של הניסיון להבין את משמעות הסבל והייסורים.

 

המעשה אירע בעיירה ניישטאט=נובה מיאסטו, ליד ורשה, והוא מצוי לפנינו בשתי גרסאות. האחת בספר הזיכרון לפלונסק, והשניה בספר הזיכרון לשרפץ.

 

בספר הזיכרון לשרפץ מסופר שבסתיו 1942, כאשר הגיעו לניישטאט השמועות על החיסול הקרוב התעוררה בהלה עצומה. וכפי שהיה מקובל בתקופות קודמות של פורענות, אמרו האנשים סליחות, צמו, תקעו בשופר, מדדו את בית העלמין, ונתנו צדקה לעניים. אך זקני העיר החליטו לערוך משפט, בלשון הספר, לבית-דין של מעלה. על מגרש ריק באמצע הגטו העמידו סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה איש, וגם סניגור וקטיגור. הסניגור פנה אל בית הדין של מעלה בשאלות מדוע מאס הקב"ה בעם ישראל עד כדי גזירת כליון מוחלט. וגם אם העם חטא, מה אשמים התינוקות והילדים הקטנים שלא חטאו. מזה שלש שנים כולם נעים ונדים, המשפחות פזורות, כולם עניים, ובין כך חשובים כמתים (=עני חשוב כמת), ואין שום סיכוי לעתיד טוב יותר.

 

לעומתו טען הקטיגור שבגטו מחללים את השבת, אוכלים מאכלות אסורות, ממעטים בצדקה, היתומים אינם לבושים בבגדים חמים בימי הקור, וכיו"ב. לאחר שמיעת הטיעונים של שני הצדדים הוציא הסנהדרין פסק דין שבו נאמר שמאותו רגע יש להדליק נר בבית הכנסת, לומר תהילים יומם ולילה, להקפיד שבשבתות לא תבער אש באף בית יהודי, להימנע מאכילת הבשר - הלא כשר - שהתקבל מן הגרמנים, ולדאוג לביגוד חם ולהנעלה בשביל היתומים.

 

לדברי בעל הזיכרונות נעשו הדברים מתוך הקפדה מרובה, אך שערי השמים היו נעולים, ובאחד בנובמבר 1942 הגיעה הפקודה למסור את כל יהודי הגטו.

 

בספר הזיכרון לפלונסק מסופר שהאירוע, שכונה בשם דין-תורה עם הריבונו של עולם, התרחש בתחילת נובמבר 1942, אך לא במגרש באמצע הגטו, כי אם במבנה שבעבר שימש כבית חרושת. שם אין מדובר בסנהדרין קטנה, כי אם על שלושה יהודים לבושי קיטלים שלפניהם דלקו נרות שחורים. הם היו סניגור, קטיגור וגואל. הקטיגור האשים את היהודים על שעברו על מצוות התורה. חטאיהם רבים מספור, ולכן הם חייבים מיתה. ואילו הסניגור טען שאפילו חטאו היהודים, עדיין אין להשמיד את התינוקות שלא חטאו, ושהיהודים כבר עברו את כל שבעת מדורי הגהנום ונענשו על כל חטאיהם, ועתה יש לסלוח להם על עוונותיהם. בפסק הדין שאותו קבע הגואל נאמר שאמנם החטאים כבדים מאד, אך אפשר שה' יכיר ברגשי החרטה והתשובה של היהודים, ויציל אותם, היהודים התחילו להתפלל ולומר פרקי תהילים, אך הישועה לא הגיעה...

 

ו.

 

הרב מורגנשטרן אינו מפקיר את ילדי עירו

אחת מדמויות המופת של העם היהודי בתקופת השואה הוא יאנוש קורצ'אק, שמסירותו למען ילדיו היתומים הפכה מאז לסמל. אך ידוע לנו גם על מחנכים רבים אחרים באירופה הכבושה שלא נטשו את ילדיהם והלכו אתם בדרך האחרונה. מעשי הגבורה שלהם עדיין לא התפרסמו משום מה. העובדה שמעשהו של קורצ'אק לא היה יוצא דופן רק מחזק הערך המוסרי של האחרים שנהגו כמוהו.

 

אחד מהם הוא הרב מנחם מנדל מורגנשטרן, נינו של האדמו"ר מקוצק, שהיה רבה האחרון של ולודאבה, במרכז פולין. הוא נתמנה כרבה של העיר בתחילת 1939, והיה ידוע באהבתו הגדולה לילדים. עם הכיבוש הגרמני נלקח כבן ערובה עם עוד תשעה יהודים, ובין היתר נצטווה למסור את כל החלפים בהם השתמשו השוחטים. הגרמנים נימקו את הצו כדי למנוע את השחיטה הכשרה, אך יתכן שהשיקול האמיתי היה לנטרל את היהודים מנשק קר. באוגוסט 1942 החליטו הגרמנים על אקציית הילדים. מכיוון שהיהודים עשו את כל האפשר כדי להתחמק ממנה, נקטו הגרמנים בדרכי ערמה, והצליחו לאסוף את רוב הילדים למגרש הספורט, כביכול לשם ביקורת בריאות. גם הרב מורגנשטרן הופיע שם. ניצ'קה, ראש הגסטאפו בעיר, רצה לשחרר אותו, וטען שתורו עדיין לא הגיע, אך הרב סירב ונשאר במקום.

 

נוכחותו הרגיעה את הילדים, ויחד אתם ועם ילדיו הלך לסוביבור. עניין זה מופיע באותו ספר זיכרון בגרסאות שונות, ולכן אין אחידות לגבי מספר הילדים שהיו שם, אך מתוך השוואת העדויות נראה שהיו יותר ממאה. לדעתי יש דווקא בריבוי הגרסאות כדי להעיד על אמיתות המעשה, שאחרי המלחמה עלה במשפט שנערך בהאנובר לניצ'קה וחבורתו.

 

עד כה לא עלה בידי למצוא שום מקור נוסף כדי להשלים את התיעוד בעניין זה, אך אין ספק שביסוד החלטתו של הרב מורגנשטרן ללכת עם ילדי עירו, וכך לוותר על האפשרות הזמנית שניתנה כדי להינצל, עמדה תחושת האחריות והמחויבות של המנהיג לגבי עדתו, כפי שהבין אותה באותם ימים קשים.

 

על חלקם של הרבנים בפעילות אקטיבית נגד הגרמנים ידוע רק מעט. תיעוד של ממש כמעט ולא נשתמר. בספרי הזיכרון לקהילות ניתן למצוא עדויות אחדות על רבנים שקראו לקחת נקם, אך אלו שהשתתפו בפעולות הלחמה השונות אינם מוכנים לדבר על כך. נראה שהדבר שוב אינו מתיישב עם הסטאטוס הנוכחי שלהם בחברה היהודית, ואף מתביעותיהם בהווה מאנשיהם.

 

בבני ברק מתגורר הרב אנגלהארד בנו של הרב סוסנוביץ. שמועות עקשנית אומרות שהיה עם הפרטיזנים, אך עדיין לא עלה בידי למצוא כל עדות משלימה למעשיו, והוא עצמו מסרב להיחשף בעניין זה.

 

ד"ר פנינה מייזליש: רבנים שנספו בשואה Dr. Pnina Meislish: Biographies of Rabbis Perished in the Holocaust

 

Home

 

 

ד"ר פנינה מיזליש

 

נשים יהודיות בשואה

 

שרה שנירר נולדה בשנת 1883 בקרקוב, למשפחה מחסידי בעלז.

באותם הימים נחשב מתן חינוך מסודר לנשים יהודיות דתיות לרעיון מהפכני. בנות אותו הדור קיבלו בבית השכלה דתית בסיסית שכללה את ידיעת התפילות בעברית, ודינים שעל האשה לדעת בתוקף תפקידה כאשה ועקרת בית. את ההשכלה הכללית הן קיבלו בבתי ספר נוצריים, והדבר יצר אצלן משיכה לתרבות הפולנית הנוצרית, הגביר את הפערים בינן לבין הבעלים שלהן, שלרוב היו חסרי השכלה כללית, ולעתים גרם לגירושין.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה באה שרה שנירר לווינה עם הזרם הגדול של הפליטים היהודים, שברחו מאזורי החזית שהיתה בגליציה. שם היא התוודעה לכתביו של שמשון רפאל הירש, והושפעה מרעיונותיו המודרניים לגבי חינוכן של הבנות היהודיות. היא פנתה לרבי מגור, לרבי מבעלז ולחפץ חיים, וביקשה מהם רשות לפתוח בחדר העבודה שבביתה בית ספר. הרבנים, שהיו מודעים לסכנת  תהליך החילון של הנערות היהודיות, הסכימו, אמנם באי רצון, לבקשתה זאת, וכך נפתח בקרקוב, בשנת 1918, בית יעקב, שהיה בית הספר הדתי הראשון לבנות יהודיות במזרח אירופה. שם לימדו לימודי קודש ולימודי חול באווירה דתית חרדית.

כאן הסתמכה שרה שנירר על הפסוק מישעיה ב 5 בית יעקב לכו ונלכה באור ה, שחלקו הראשון מוכר לנו דווקא בהקשר הציוני. אין ספק שהיא הכירה גם את הפסוק בשמות פרק יט 3: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כשהמפרשים אומרים: בית יעקב אלו הנשים.

 

בקיץ 1925 התקיים הסמינאר הראשון של בנות יעקב באחד הכפרים בהרי טטרה, וממנו יצאו מורות ומדריכות למקומות שונים בפולין. שרה שנירר נפטרה בשנת 1935, ובאותה השנה היו בפולין 248 בתי ספר של בית יעקב, ובהם למדו כ-35.000 בנות.

 

אחרי פטירתה התמנה הרב יהודה לייב אורליאן למנהל הסמינר בקרקוב. בית הספר הזה היה מופת לכל רשת בתי הספר של בית יעקב בפולין. והשפעתן של תלמידותיו היתה גדולה בכל הערים והעיירות שבהן לימדו וחינכו.

 

שתיים מבין הפעילות בבית יעקב בקרקוב היו האחיות פרידה (אסתר פרימט) ורניה פינקלשטיין.

הן באו ממשפחה אמידה. לרניה היה לפני המלחמה חדר משלה, דבר שהיה נדיר בפולין דאז, והבנות היו נוהגות להתאסף בו. היא היתה ממונה על ועדת הצדקה של בנות יעקב, והמשיכה בכך גם אחרי שהמלחמה פרצה. באותה העת היה הסמינר סגור בשל חופשת הקיץ, אך הוא לא נפתח יותר.

 

על אף שאיבד את פרנסתו המשיך הרב אורליאן בפעילותו החינוכית בתנאים הקשים שנוצרו, וחידש את הקשר עם המורות של בית יעקב ברחבי פולין. עבודה יסודית זו התחילה במחתרת בסיועו של הרב יוסף ביגון. הרב אורליאן הדריך את תלמידותיו לשעבר, ואף שלח להן שיעורים בכתב שעזרו להן בעבודתן. בינואר  1940 נכנסו הגרמנים לביתו בקרקוב והיכו אותו באכזריות. הוא החליט לעזוב את העיר, ועבר לוורשה. תלמידותיו המשיכו בפעולות הצדקה והחסד, ובין היתר טיפלו בילדים שהיו בבית היתומים היהודי שהיה בגטו. ערב חיסולו של הגטו ב-13 במארס 1943, ביקש המנהל שלו דוד קורצמן, שהיה ממנהיגי אגודת ישראל שברגעי חייהם האחרונים של הילדים יהיו אתם אנשים טובים ומלאי רגש, ו"בנות יעקב" התנדבו להיות אתם. הוא הלך לגירוש עם כל הילדים שהיו בו, כמו יאנוש קורצ'אק ומחנכים יהודים אחרים בפולין. 

 

בקיץ  1942,השתתף הרב אורליאן בכנס חרום של רבנים שהתקיים בוורשה, בעקבות הידיעות על הגירושים והשמדת היהודים במחנות..הוא ארגן עם חבריו הקמת חמישה בתי ספר של בית יעקב, פיקח עליהם ושימש כמנהל בפועל של שניים מהם. תוך כדי כך ארגן שיעורים לתלמידותיו לשעבר שעבדו כמורות. בהן היו רבקה אלתר-רפפורט, וגיטה אייזנצוייג. הוא ענה לשאלותיהן בענייני אמונה ובעניינים הקשים שהזמן גרמם, והמשיך לשמור על קשר עם המורות בערי השדה, כעוזר, יועץ ומעודד.

 

הפעילות הזאת סייעה להצלת אלפי ילדים מרעב ומהתנוונות. אחת מתלמידותיו, שהתגוררה בשוויץ, שלחה אליו לגטו וורשה דרכון של  פרגוואי. הגרמנים התחשבו בו כנתין חוץ, ושלחו אותו לברגן בלזן. גם כאן המשיך ללמד תנ"ך ויהדות, ובין השאר הביע חרטה על כך שבעבר לא פעל די למען העליה לארץ. אך פרגוואי הודיעה לגרמנים שהיא אינה מכירה בבעלי הדרכונים הללו כנתינים שלה, ולכן הוא שולח בשמחת תורה תש"ד (1943), להשמדה עם כל בעלי הדרכונים הדומים.

 

אחת המורות שסייעה לרב אורליאן בוורשה היתה פסיה שרשבסקה, שלפני המלחמה לימדה בבית יעקב באחת הערים בפולין ופעילה ב"בנות יעקב". כשגורשה לאושוויץ עבדה שם במכבסה של  אנשי הס.ס., וחבריה שמרו על הרב אלימלך רבינוביץ, האדמו"ר מזויירצ'ה, שהיה באושוויץ שלוש שנים, ודאגו לו שיסתדר בעבודה נוחה, שאפשרה לו להקדיש זמן ללימוד תורה ולקיום מצוות. הוא נספה בבוכנוולד זמן קצר לפני השיחרור. חברי הקבוצה הזאת, שעסקו במיון בגדי המגורשים, פעלו בתנאי מחתרת ובערימות הבגדים החביאו סידורים ותפילין. כשעמדו הגרמנים לפנות את אושוויץ, במנוסתם מפני הצבא הרוסי היא היתה בצעדת המוות, ושוחררה בגרמניה. שם טיפלה במבוגרים ובילדים המעטים שניצלו, וכשעברה לאיטליה בדרכה לארץ המשיכה בכך. יוסף ברץ, שהיה ממייסדי דגניה א', חבר מרכז ה"הגנה" וממייסדי הוועד למען החייל העברי, כתב על הרושם העז שעשו עליו הדברים שאמרה באיטליה. היא עלתה ארצה בתש"ו, והיתה אחד הראשונים שסיפרו בארץ על מה שקרה בגטאות ובמחנות. בטבת תש"ו, 1946, נאמה בעצרות למען מגבית ההתגייסות וההצלה שהתקיימו בבית הבימה ואחר כך בחיפה. העצרת הזאת התקיימה שם בשבת, ובה השתתף גם יוסף שפרינצק, ממנהיגי ארץ ישראל העובדת שאחר כך היה היו"ר הראשון של הכנסת. לבקשתה לא הפעילו שם אז את הרמקולים. כל העיתונים בארץ כתבו עליה. היא נפטרה בשנת 1956, ובשנת 1989 נדפס בבני ברק ספרה  קרני אור במחשכי תופת.

 

אחת מ"בנות יעקב" שפעלה בגטו ורשה ובאושוויץ היתה הרבנית צילה אורליאן, גיסתו של הרב אורליאן שאותו והזכרתי קודם. לפני המלחמה היא לימדה בבית יעקב בביאלה–ביילסקו. באושוויץ עבדה כאחות במרפאה של המחנה, הדליקה שם נרות שבת, ולא אחת סיכנה את עצמה כדי להציל את מי שרק אפשר היה. כשעלתה ארצה היא נישאה לרב זלמן סורוצקין, שהיה מראשי החינוך של אגודת ישראל, וכל השנים שמרה על קשר עם תלמידותיה. על מעשי החסד והגבורה שלה באושוויץ כתבה פסיה שרשבסקה, ושמעתי עליהם גם מדודתי רניה.

 

הלכידות החברתית ומסירות הנפש איפיינו את "בנות יעקב" במקומות רבים בגטאות ובמחנות. על מקצת מן המעשים של הבנות, בהן כאלה שבזמן המלחמה היו נשואות ואמהות לילדים קטנים, כתבה פרל בניש בשני ספריה- הרוח שגברה על הדרקון, ירושלים תשנ"ד, 1993,

ו- Carry Me in Your Heart,  ניו יורק 2004.

 

כשפרצה המלחמה היתה פרידה (אסתר פרומט) שטרנפלד לבית פינקלשטיין אם לילד קטן, קופל-קופוש, שעוד לא מלאו לו ארבע. הוא היה דור עשירי לחוזה מלובלין ונקרא על שמו. אביו לייביש גורש למחנה עבודה, ובני המשפחה שנותרו בקרקוב הפכו עולמות וסיכנו את עצמם כדי לשמור עליו. הם העבירו אותו בחשאי ממקום למקום. באחד המקרים הוא הוסתר בתוך תרמיל גב שאותו נשא דודו נתן פינקלשטיין כשיצא לעבודת כפיה אל מחוץ לגטו. הוא הניח את התרמיל בצד הדרך, ופולניה נוצריה שידעה על כך הרימה את התרמיל.זמן מה שהה קופוש במחבוא בעיירה סלומניקי הסמוכה לקרקוב, שבאותה העת היה המצב בה קצת יותר רגוע. כל אותה העת הוא ידע שיש לו שני שמות, אחד  במשפחה והשני בעת שהוא נמצא אצל הגויים.

 

במחנה פלאשוב הקים אוסטרי ושמו מאדריץ' כמה מפעלים שבהם העסיק יהודים, והתייחס אליהם יותר טוב מאשר בעלי מפעלים אחרים. גטו טארנוב היה מחולק לשני חלקים, שאחד מהם נחשב ליצרני. למאדריץ היה מפעל גם שם, והוא השתדל להעביר לשם מפלאשוב נשים יהודיות וילדיהן. אך עד שהגיעו האישורים פחת מספרן בהרבה. אחת מאותן האמהות היתה רגינה-רגה לאוב, שלפני המלחמה היתה חברה ב"בנות יעקב" בקרקוב, אך בסופו של דבר היא לא הצליחה להציל את הילד שלה. כשעלתה ארצה אחרי המלחמה היא מיהרה להסיר את כתובת הקעקע מעל הילד שלה, ונישאה לפנחס גוברין מאנשי ארץ ישראל העובדת, שאחיו עקיבא היה אחר כך חבר כנסת מטעם מפא"י. בתם של פנחס ורגינה גוברין היא הסופרת והמחזאית מיכל גוברין, וכלתו של עקיבא גוברין היא נורית, בתו של הסופר ישראל כהן.

 

בשלב מסויים נאלצו להבריח גם את קופוש לטארנוב, כי האשה הנוצרייה שבביתה הוא הוסתר חששה מהלשנה. באחת מקבוצות העבודה אצל מאדריץ' היו כמה מבנות יעקב מקרקוב, ובהן אמו של קופוש שהניירות שלה היו עם שם גיטל פאס.  הן עבדו הרבה יותר קשה, ובששת ימי החול התאמצו מאד ותפרו יותר מעילים, כדי להספיק גם את המיכסה של השבת. הן הצליחו לעמוד בכך, מנהל העבודה עצם עין, והיו בנות שהצליחו שלא לעבוד בשבתות

 

גם בטרנוב הוחבא קופוש בתוך תרמיל, וכל בנות הקבוצה השתדלו לטפל בו, כשבכך הן סיכנו את חייהן. כשנודע לגרמנים נודע על הילד המוסתר הם לקחו חמש מבנות הקבוצה כבנות ערובה, ותיחקרו אותן. אך הן לא רצו להסגיר את הילד ואת אמו.

 

באותה העת היה בגטו טרנוב  ר' משה'ניו מבויאן. הוא היה נכדו של ר' ישראל מריז'ין, אך לא שימש כאדמו"ר. לפני המלחמה גר בקרקוב ושם שימש כדיין. הוא היה אחד האישים הבולטים ביהדות החרדית המאורגנת בפולין, והתמסר לטיפוח רשת החינוך של אגודת ישראל. אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא, מייסד ישיבת חכמי לובלין, נתמנה להיות המנהל הרוחני של הישיבה. כשנודע לו העניין של בנות הערובה הוא אכן ראה בכך "דין רודף", שהיתה אחת הבעיות המוסריות הקשות בתקופת השואה, ופסק שיש להביא את הילד אל בית הילדים שבגטו. כעבור שלושה חודשים נפתרה הבעיה. בית הילדים חוסל. מפקד הגסטאפו הביא את אמו  של קופוש אל בית העלמין היהודי, ושם ירה בה.

 

אחותה רניה שרדה את המלחמה במחנות, ומכיוון שלמרבית הפלא היא מעולם לא חלתה בטיפוס, עזרה הרבה לכל מי שרק יכלה. אחרי המלחמה היא חזרה לפולין כדי לחפש את שרידי משפחתה, ושם המשיכה לטפל  בילדים היתומים. היא אימצה את צשה הקטנה שהוסתרה אצל הגויים וידעה שהיא יהודיה. הקשר ביניהן נמשך גם בארץ, והוא קיים עד היום.

 

אפשטיין, הרבנית. היתה בגטו וילנה, ושם השתתפה בבית המדרש לנשים שאותו הקימה בספטמבר 1941 הרבנית פייגעלע, בתו של הרב  י. בייגל מטרוכינברוד, Sofiovka (ע"ע). נספתה בשואה.

מקורות:    מנשה אונגר, אדמו"רים שנספו בשואה, עמ 266;

 

באב"ד, חיה, בתו של הרב יוסף דב באב"ד מטויסט, Touste, (ע"ע), ואשתו של אחיו, דודהּ, הרב מנחם מוניש באב"ד מטרנופול, בעל 'חבצלת השרון'. היא היתה למדנית, בקיאה בעין יעקב  ואור החיים, ונהגה להתכתב עם אחיותיה בלשון הקודש. נספתה עם החיסול של גטו טרנופול, בתמוז תש"ג, 1943.

מקורות:    וונדר, מאורי גליציה,  א, עמ 392; אלה אזכרה, ג, עמ , 148, 158;

 

פייגעלע, בתו של הרב  י. בייגל [1] מטרוכימברוד, Sofiovka, Trochimbrod, Zofjowka (לפי שעה היא ידועה לנו רק בשמה הפרטי ובכינוייה – פייגעלע  דעם רב'ס).  כשהיתה בגטו וילנה ארגנה שם בעזרת קבוצה של בנות ומורות מבית יעקב  "בית מדרש לנשים". כל שבת הן למדו שם, ביידיש, פרשת השבוע, פרקי אבות, שולחן ערוך, לקט מתוך ספרי מוסר שונים, ועוד. היא כתבה דברי תורה, שלפי שעה לא נמצאו. עם חיסולו של גטו וילנה שולחה לריגה, ומשם למחנה שטוטהוף, Stutthof.  נפטרה מטיפוס הבהרות  זמן קצר לפני השחרור.

מקורות:    מנשה אונגר, אדמו"רים שנספו בשואה, עמ  265-267;

 

בלוך, רחל, אמו של הרב אשר בלוך (ע"ע). לימדה בגימנסיה  "תורה ודרך ארץ" בריגה. נספתה בשואה.

מקורות:    יהדות לטביה, עמ 373;

 

הרבנית ברק. היתה בגטו וילנה, ושם השתתפה ב"בית המדרש לנשים", שאותו הקימה הרבנית פייגעלע דעם רב'ס  (ע"ע). נספתה בשואה.

מקורות:    מנשה אונגר, אדמו"רים שנהספו בשואה, עמ 266;

 

דרצין, הרבנית. היתה בגטו וילנה, ושם השתתפה ב"בית המדרש לנשים" שאותו הקימה  הרבנית פייגעלע דעם רב'ס (ע"ע). נספתה בשואה.

מקורות:    מנשה אונגר, אדמו"רים שנספו בשואה , עמ 266;

 

הורוביץ, רבקה, אשת חיים מנחם (מנדל) דוד, האדמו"ר האחרון מדז'יקוב ("הרב הצעיר" של דז'יקוב). בתו של האדמו"ר עמנואל וולטפריד מפשדבורז', Przedbσrz (ע"ע). היא היתה פעילה ב"בית יעקב" ובמוסדות צדקה בעיר. ידעה היטב פולנית, ולכן השתתפה במשלחות שונות שפנו אל השלטונות. נספתה במחנה שטוטהוף, Stutthof , שעל יד דנציג.

מקורות:    וונדר, מאורי גליציה, ב, עמ  210; ספר דז'יקוב, עמ 106, 109, 122-121,  316-313;

 

שיינדלה חודורוב, אמו של הרב אברהם שמואל אבא ואלמנתו של הרב פנחס חודורוב, נולדה בתרכ"א, 1861. היא היתה אשה חכמת לב ורבנית חשובה. כשהובילו את יהודי העיר לבלז'ץ סרבה ללכת, ואמרה לגרמנים שאם הם רוצים להמית אותה שיירו בה במקום.

מקורות:    ספר טלוסטה,  עמ 282;

 

כהנא-שפירא, רחל. אשתו של  הרב אברהם דב בער כהנא-שפירא. בדצמבר 1943 נספתה בפורט התשיעי שעל יד קובנה.

מקורות:    אשרי, חורבן ליטע, עמ 146;

 

פרלוב, הרבנית פרלה, בתו של ירחמיאל צבי הירש רבינוביץ, האדמו"ר משדליץ ביאלה, ואשתו של האדמו"ר שלום אלתר פרלוב מקוידנוב, , Keidanov, Kaidanovo, Dzerzhinsk בגטו של וילנה

היתה בין אלה שהקימו ארגון נשים דתי, שנקרא "בית מדרש לנשים" שאותו הקימה בספטמבר 1941 פייגלעלע דעם רב'ס,  בתו של הרב י.בייגל מטרוכימברוד, Sofiovka Trochimbrod, Zofjowka (ע"ע). בגטו נשאה עמה פרלה סידור תפילה, שעל העטיפה שלו הייתה כתובה בין היתר ברכת קידוש השם. 

מקורות:    מנשה אונגר, אדמו"רים שנספו בשואה, עמ 265;

 

שטוקהאמר, שמשון. נולד בתרנ"ט, 1899. בהיותו בן שבע עשרה הוסמך לרבנות בידי רבנים ידועים בגליציה, וניגש בלבוב לבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים. אך חסידי בעלז, שמהם באה משפחתו לא ראו זאת בעין יפה. כעסם גדל כשהצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב מאמרים בעיתוניה "דער איד"  ו"דאס אידישע טאגבלאט". בתרפ"ה, 1925, נשא לאשה את בתו של הרב יצחק וילצ'יק, מורשה. זיידמן (אישים, עמ 497) מציין שהיא  היתה "אשת חיל ומשכלת, היתה פקידה בקהילת ורשה, והזוג שאב פרנסתו ממשכורתה". בתרצ"ד, 1934, נבחר  שטוקהאמר לוועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה עשה הרבה למען  התרת העגונות, במיוחד של החיילים היהודים בצבא הפולני, והשתדל לדאוג לנשי המגוייסים. אחר כך נתמנה להיות חבר ביודנראט של ורשה, ונבחר לוועדה הדתית שאותה הקים שם אדם צ'רניאקוב. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בשבט תש"ג, 1943, גורש לפוניאטובה. נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור[2] (לפי זיידמן, יומן גטו ורשה, עמ  343-342, הוא גורש למיידנק ומשם לבודזין, Budzyń, ונהרג מפצצה בעת פינוי המחנה בינואר 1944  אברהם כרמי מעיד ששטוקהאמר היה אתו יחד בבודזין, והוא זוכר  ששם סידרו לו עבודה כזגג, כדי שלא יצטרך לחלל  את השבת).

מקורות:    ספר  סוקל, טרטקוב, ורנז' סטוינוב והסביבה,  עמ 253-250;  זיידמן,  אישים, עמ 501-497 ;  זיידמן, יומן, עמ 52, 92,  100,  101; 105,  154, 186,  240, 282,  309,  323,  341, 342, 343. וונדר, ה, עמ 139-137; אלה אזכרה, ה, עמ  320-316;ניישטט, עמ  420-421;

 

בוימל, יהושע, בן יואל  משה. נולד בבוצ'אץ', Buczacz, בתרע"ג, 1913. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו ללבוב, תחילה למד אצל ר' צבי הירש (הרשלי) מייזליש בנובי טארג, [3]  ,Nowy Targ ובתרפ"ט, 1929, עבר לישיבת חכמי לובלין ושם היה מראשוני התלמידים. היה בעל השכלה כללית רחבה. כתב רשימות ב"דאס אידישע טאגבלאט", עיתונה של אגודת ישראל, וגם ביוגרפיה – שלא נדפסה - על הרב מאיר שפירא, המייסד של ישיבת חכמי לובלין. כיהן כרב בכמה עיירות קיט בהרי הקרפאטים. בחנוכה תרצ"ט נתמנה לרב באופוצ'נו Opoczno. אשתו, בתו של רב העיר שפירא, היתה חניכת סמינר "בית יעקב" בקרקוב.  נספה באופוצ'נו בתש"ג, 1943. 

 

ביֶגוּן (ביעגון), יוסף. נולד בליטא בתרס"א, 1901.  בימי מלחמת העולם הראשונה נדדה משפחתו בכמה עיירות, ושם הוא למד בישיבות שונות, בהן ישיבת מיר. לא קיבל היתר הוראה, אך מכוח למדנותו היה לבעל הוראה שרבים פנו אליו. בתרצ"א, 1931, בא לוורשה, ושם נעשה פעיל באגודת ישראל, וגם הקים הוצאת ספרים "אהבה". בתרצ"א, 1931, (כך אצל וונדר וזיידמן) עבר לקרקוב, ושם לימדה אשתו, חנה לבית גרוספלד, בסמינר למורות "בית יעקב". גם הוא היה פעיל בסמינר הזה, וברשת החינוך של "בית יעקב" בפולין כולה. בתמוז תש"ב 1942, גורשו שניהם למחנה השמדה.    

מקורות:    זיידמן, אישים, עמ 231-220; אלה אזכרה, א, עמ 228-238;

 

בלוך, רחל, אמו של הרב אשר בלוך (ע"ע). לימדה בגימנסיה "תורה ודרך ארץ" בריגה. נספתה בשואה.

מקורות:    יהדות לטביה, עמ 373;

 

בלומנפלד, אלימלך. כיהן כרב בביאלובזגי, Białobrzegi. לפני שקיבל את התפקיד הרצה שם על הנציונליזם והסוציאליזם ברוח היהדות. אשתו, הרבנית שרה, ניהלה את בית הספר "בית יעקב" בעיר, ולימדה בו. נפטר בת"ש, 1940, כתוצאה מן העינויים שעונה בידי הגרמנים.

מקורות:    פנקס הקהילות, לובלין. קיילצה, עמ 90;  ספר זכרון לקהילת ביאלובז'ג, עמ 238;

 

ברגלס, אלטה, אשתו של הרב חיים לייב ברגלס, ובתו של הרב שבתאי הכהן רפפורט. היא  סיימה את הסמינאר למורות של בית יעקב בקרקוב והיתה מורה מחוננת. כשהיתה עצורה במחנה ויטל לימדה תורה ויהדות לילדים בבית הספר שנוסד שם.

מקורות:    זיידמן, אישים, עמ 458; אלה אזכרה, ב, עמ 217;

 

האגר, יוסף, בן מנחם מנדל. נולד בתרל"ח, 1878. אשתו יוכבד היתה בתו של האדמו"ר יצחק קוטן מטיסמניץ, Tyśmienica, ונקראה בשם "יוכבד המשכלת". היא עסקה הרבה בפעולות צדקה וחסד. בתרס"ד, 1904, נתמנה לאדמו"ר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לווינה. אחרי המלחמה חזר לטיסמניץ, ובתרפ"ו, 1926, הוכתר כרבה הרשמי של העיר. ביתו היה בית ציוני, ושני בניו היו פעילים בתנועת המזרחי. בזמן הכיבוש הסובייטי, כשהשלטונות חיסלו את מוסדות הדת בעירו והוא נותר ללא פרנסה, תמכו בו יחידים מבני עירו. אחרי שהגרמנים כבשו את האזור  גורש לסטניסלבוב , Stanisławσw, ושם נספה בתש"ב.

מקורות: טיסמעניץ, ספר יזכור, עמ 54-52, 118, 124,   177-176, 223;

 

האמרלאן, גולדה. ביום הכיפורים תש"ב עברה לפני התיבה בבית המדרש הישן בטלז. ימים אחדים קודם לכן, בראש השנה, עברה אשה צעירה בת עשרים, קדישון, לפני התיבה.

מקורות:    פנקס הקהילות, ליטא, עמ 312;

 

הורוביץ, רבקה, אשת חיים מנחם (מנדל) דוד, האדמו"ר האחרון מדז'יקוב ("הרב הצעיר" של דז'יקוב). בתו של האדמו"ר עמנואל וולטפריד מפשדבורז', Przedbσrz (ע"ע). היא היתה פעילה ב"בית יעקב" ובמוסדות צדקה בעיר. ידעה היטב פולנית, ולכן השתתפה במשלחות שונות שפנו אל השלטונות. נספתה במחנה שטוטהוף, Stutthof , שעל יד דנציג.

מקורות:    וונדר, ב, עמ  210; ספר דז'יקוב, עמ 106, 109, 122-121,  316-313;

 

הלברשטם, יוכבד. בתו של האדמו"ר מרדכי דב מהורניסטופול, ורעייתו של אלישע בן ברוך מגורליץ, ,Gorliceשהיה שם אב"ד, רב העיר ויושב ראש הקהילה (ע"ע). היא היתה מלומדת מאוד. כשפרצה מלחמת העולם שניה נמלטה עם משפחתה לסמבור, Samborשהיתה בשטח הכיבוש הרוסי. בסיון ת"ש, 1940, הם גורשו לסיביר, במסע שנמשך שישים יום. שם נפטרה בתשרי תש"א, 1940.

 

שיינדלה חודורוב, אמו של הרב אברהם שמואל אבא ואלמנתו של הרב פנחס חודורוב, נולדה בתרכ"א, 1861. היא היתה אשה חכמת לב ורבנית חשובה. כשהובילו את יהודי העיר לבלז'ץ סרבה ללכת, ואמרה לגרמנים שאם הם רוצים להמית אותה שיירו בה במקום.

מקורות:    ספר טלוסטה,  עמ 282;

 

רוזנטל, תמר. אשתו של הרב  יוסף רוזנטל. היתה צדקת ובת-אוריין, ידעה כמה לשונות, והיתה בקיאה ביהדות. נספתה אחרי שהגרמנים כבשו את העיר.

מקורות:    אריה אביב"י, ואני בגולת סיביר, עמ  9-8;

 

תאומים-פרנקל, אלימלך. בן יהושע השל. נולד בתרמ"ה, 1885. בתרע"ב, 1912, נתמנה להיות רבה של יאברוב, Jaworow. זיידמן (עמ 48-47), מציין שלהרמת מעמדו תרמה אשתו שפרה, בתו של הרב באב"ד מטרנופול, שעסקה הרבה גם בענייני הציבור בעיִרה. שנים אחדות היה פעיל באגודת ישראל, אך לפני מלחמת העולם השניה התרחק מן המפלגה, והתקרב אל הרבי מבעלז. נספה בבלז'ץ ביום הכיפורים תש"ג, 1942.

מקורות:    וונדר, ד, עמ 314-311; זיידמן, אישים, עמ 54-45; אלה אזכרה, ג, עמ 116-108

 

ליפשיץ (שטורם), משה, בן אברהם. נולד בתר"ן, 1980. שנים אחדות היה רב בבית כנסת ור"מ בקרלסבד. בתרפ"ג, 1923 (או תרפ"ה, 1925) הובא לבריגל-בז'סקו, Brzesko , לכהן שם כאדמו"ר, כדי למנוע  שמשרה זו תיתפס על ידי  האדמו"ר יצחק ליפשיץ מויליפולי. הוא דחה את בקשתה של שרה שנירר לייסד בעיר בית ספר "בית יעקב", ואת רצונם של הצעירים להתארגן במסגרת של אגודת ישראל.

 

לנדא, אריה לייב, בן ישראל איסר שמחה. נולד בתרנ"ה, 1895. בתרפ"ב, 1922, נתמנה כרבה של  קולבייל, Kołbiel. היה חבר באגודת ישראל והשתתף בוועידות שלה. בתרצ"ה, אחרי פטירתו של ר' מאיר שפירא, נתמנה להיות ראש ישיבת חכמי לובלין. היתה לו בת מלומדת מאד, והוא נהג ללמד אותה גמרא, שלא כמנהגם של היהודים החרדים באותם הימים. הוא הסביר את הדבר בכך  שהיא מלווה אותו בלכתו בדרך, והוא מוכרח לשוחח אתה בדברי תורה וגם לספר למישהו את החידושים שעלו אצלו באותה העת. בזמן המלחמה ניסו בני קהילתו להסתיר אותו, והצילו אותו מן הגירושים לעבודות כפייה. בתשרי תש"ג, 1942, עלה בידו להגיע לוורשה, אך הוא נספה שם במרד שהתחולל בניסן, עם חבורת הלומדים שהסתתרה אתו בבונקר.

 

סגל, משה מנחם,  בן גבריאל. נכדו של הרב אליהו חיים מייזל מלודז' . נולד בתרל"ו, 1876. אשתו, הרבנית לאה, היתה בקיאה בלשון הקודש ובתנ"ך, ומדי שבוע היתה לומדת פרשת השבוע עם בניה. בתרס"ה, 1905, נתמנה לדיין ומורה הוראה בלודז'. ידע היטב אסטרונומיה ודקדוק עברי, ובמקצועות הללו הסתייע כדי לפתור בעיות בהלכה. היה מעורה בענייני הציבור. בין היתר התמסר לפתרון בעיותיהן של העגונות מימי מלחמת העולם הראשונה, ובעניין זה גם שלח תזכיר אל הקונגרס הבינלאומי של נשים שהתקיים אחרי המלחמה, כדי לדון במעמדן של נשי הנעדרים.

 

פייגנבוים, דוד הלוי, בן משה יעקב. היה רבה האחרון של פרוז'אני, Pruzana. נולד באוקראינה בתרמ"ט, 1889. אמו ברכה היתה מלומדת. למדה עם אחיה אצל הרב והמשיכה ללמוד תנ"ך ואגדה. היא הורישה לבנה את האהבה לר' יעקב עמדן, שהיה מאבות המשפחה. הרב פייגנבוים, שידע היטב תנ"ך, ואהד את התנועה הציונית, הוסמך בידי הרבנים בנימין קלוגר, מאיר שמחה הכהן מדווינסק, איסר זלמן מלצר ואליהו פיינשטיין. אשתו זלאטה, בתו של הרב אליהו הלוי פיינשטיין, היתה מלומדת מאד.


[1] הרב י. בייגל. כך מזכיר אותו אונגר. ייתכן שהכוונה לרב ברוך זאב בייגל.

[2]  שטוקהאמר, לפי ניישטט נרצח בינואר 1945.

[3] הרב צבי הירש מייזליש עבר לוואץ שבהונגריה, שרד מן השואה, וכתב את הספר החשוב "שו"ת מקדשי השם".

 

Home

 

 

 ד"ר פנינה מיזליש: פרשת מקץ וי' בטבת, תשנ"ז: הרב צבי הירש מייזליש וספרו "מקדשי השם"

 

 

 

 

אלמוגים ושקדים

 

מקרקוב לירושלים

 

ירושלים תשס"ו- 2005

©כל הזכויות שמורות לפנינה מיזליש, רח' אהרוני 10 ירושלים טל.: 02/5634277

דוא"ל pniname "at" netvision.net.il

(replace "at" by @ to avoid spam)
 

אלמוגים ושקדים מקרקוב לירושלים - תוכן העניינים

אלמוגים ושקדים הוא הסיפור של פנינה מיזליש, החל בקרקוב ובעיירות הסמוכות לה בשלהי המאה הי"ח, ועד ירושלים באמצע המאה העשרים.

היא נולדה בירושלים, עבדה שנים רבות במכון לחקר הציונות הדתית ובמכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, והתמחתה במיגוון נושאים העוסקים בחקר יהדות פולין וספרותה בדורות האחרונים.

בתש"ן, 1990, זכתה בפרס שר החינוך ליוצרים בתרבות יהודית.

בתשנ"ח, 1998, יצא לאור ספרה גם יהודי גם פולני, יומנו של ויקטור חיות בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן.

 

 

 


פנינה מייזליש עם הבת תמי  והנכדה נעמה בגני טיבולי, רומא

 

 

רשימת מחקרים

 

סבא

 

אזכרה לסבא

 

שיר על גדליה כל טוב

 

 מכתב אל גדליה כל טוב

 

דודתי רייזלקה

 

מי כמוך באלמים ה'

 

ברכת "שלא עשני עבד" בגטו היהודי

 

החברה הישראלית והשואה   

 

רבנים בשואה

 

 רבנים שנספו בשואה  Biographies of Rabbis Perished in the Holocaust

 

נשים יהודיות בשואה

 

 ד"ר פנינה מיזליש: פרשת מקץ וי' בטבת, תשנ"ז: הרב צבי הירש מייזליש וספרו "מקדשי השם"

 

ד"ר פנינה מיזליש: דרשות חסידיות לפרשת השבוע שנאמרו באושוויץ כפי שהובאו בספרו של הרב צבי בירש מיזליש "מקדשי השם"

 

 

 

 

   Shalom Meislish of Blessed Memory

 

אלמוגים ושקדים מקרקוב לירושלים - תוכן העניינים

Biographies of Rabbis Perished in the Holocaust  רבנים שנספו בשואה - - הספר בשלמותו באינטרנט!

 

Back to Shoah Web Page

 

קשר עם החוקרת Contact:

דוא"ל pniname "at" netvision.net.il

(replace "at" by @ to avoid spam)
 

Last updated March 3st, 2008  כד' באדר ב' תשס"ח

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Pesonal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!