Dr. Pnina Meislish: Poems and Articles about the Holocaust

3. היהדות הדתית בשואה, 1945-1949, מדריך לארכיונים של מוסדות וארגדונים דתיים בישראל, המכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר אילן, תשמ"ו, 1986. עורך ראשי: מאיר ר אדלשטיין. עורכת משנה: פנינה מיזליש.

4. "בני עקיבא" ו"השומר הדתי" בפולין ובליטא בתקופת השואה. בתוך: דפים לחקר תקופת השואה, המשותף לאוניברסיטת חיפה ולבית לוחמי הגטאות, ט, תשנ"א, 1991, עמ' 189-165.

5. החיים הדתיים בשואה על פי ספרי הזכרון לקהילות, בתוך: קשב, קובץ מחקרים מקורות וידיעות, מטעם המכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר אילן, טבת תשמ"ו, דצמבר 1985, עמ 56-41.

6. החיים הדתיים בשואה על פי ספרי הזכרון לקהילות, המכון לחקר השואה ע"ש ארנולד ולאונה פינקלר, אוניברסיטת בר אילן , סדרת תשתית מחקר, 3, סיון תש"ן, יוני 1990.

7. רבנים בשואה, סיני, ירחון לתורה ולמדעי היהדות, כרך קט"ז, אב-אלול תשנ"ה, 1995, עמ' רע"א-רפ"ג.

8. "המזרחי", "תורה ועבודה" ותנועות הנוער שלהן בפולין ובליטא בתקופת השואה ואחריה (1949-1939),

בתוך: מאה שנות ציונות דתית, כרך שני, היבטים היסטוריים, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשס"ג,עמ' 244-189

9. רבנים שנספו בשואה. ביוגרפיות של רבנים ואדמורי"ם מפולין ומשאר ארצות מזרח אירופה שנספו בשואה.

הוצאה עצמית, ירושלים, תשס"ו, 2006.

Home

ד"ר פנינה מיזליש

סבא

בכל שנה, ביוד בית באייר,

מדליקה אני נר נשמה

לזכרו של סבא אהרן יוסף

שמעולם לא הכרתיו,

שמת בגטו,בשנת תיו שין בית.

שנים רבות עברו מאז,

וגם אבא, בנו של סבא, כבר מזמן אינו בין החיים,

ובכל פעם אני בוראת מחדש

את דמותו לעצמי.

והוא עולה אלי בחלומות הלילה,

חיוור ושָכוּח בין הסדינים של בית החולים,

ואני שחה לו בפרטוּת מדהימה

על כל מה שמתרחש אצלנו לאחרונה.

היה לי סבא שאפילו לא זכיתי לשחק אתו

כמו ילדי השכנים.

ואני מדמה אותו לעצמי,

עם זקן לבן וארוך,

משקפיים עגולים,

ושתיקות ארוכות.

י"ב באייר תשכ"ח, 1968

Home

ד"ר פנינה מיזליש

אזכרה לסבא

לזכרו של סבי אהרן יוסף בן שמואל מנדלבוים, שנפטר בגטו קרקוב בי"ב באייר תש"ב ( 29.4.1942).

סבי זקני, בעל "פני יהושע"

היה דיין ומורה צדק בק"ק של קרָאקא,עיר ואם בישראל.

ורוב בניו ובניהם, קרוּאֵי בקהל של תורה ומצוות,

והרבה מעשים טובים,

וילדים בכובעי מצחייה ועיניים עצובות –

עיניים עצובות של יהודים,

בפולין של תורה ותעודה,שגמרות חקוקות על עצי יעָרֵיה,

(פֹה – לן – יה...).

סבי זקני בעל "פני יהושע"

האמין באלוהים שוודאי שמו –

אלוהים הקונה עבדיו בדין,

לרָחֵם עמו ביום דין.

ונוחו עדן סלה בבית העלמין הישן

שעצי מֵילה וערמון נטועים בין שביליו.

אבל נינו,

איש תם וסר מרע כל ימיו,

מת בגטו, עיר גדולה לאנשים,

עיר עֱנות ומכאובים,

ולא ידע איש את מקום קבורתו,

ולא נותר גם פליט לספר מה אמר במותו.

הביקש בעֳניו לחלות פני עליון,

אלוהי כל הקדושים –

שהוא מעל לכל הנסיונות,ותהילתו טעם כל היסורים?

הצדיק באמונתו חי וגם נספָה?

או בֵרַך אלוהים בזעקת דומיה,

א-ל לא מלא רחמים!

שמים וארץ,בתים ורחובות,

מהם נסחבו אֱלי משרפות נכדיו הקטנים,

ילדים יהודים לא רוּחָמוּ,

שצדקת אבותם לא עמדה להם לעד - - -

לא המתים האלה יהללו י-ה.

תשכ"ט-תשס"א 1929 ; 2001

הערות אחדות לשיר

א. כאן התכוונתי ליהושע בר' יוסף, שנולד בווילנא בסוף המאה הי"ז, כיהן ברבנות בערים שונות בפולין,ובשנת ת, 1640, נתקבל לכהן כריש מתיבתא בקראקא. הוא חיבר הרבה ספרים, בהם "פני יהושע", אך התפרסם בעיקר בשל ספרו "מגיני שלמה", העוסק ביישובם של דברי רש"י נגד השגותיהם של בעלי התוספות. הוא נפטר בכ' באב ת"ח, 1648,ונטמן בבית העלמין שבחצר בית הכנסת של הרמ"א בקרקוב. לעדות תלמידו הש"ך, גרמו למותו המאורעות של שנה זו, דהיינו – חורבנה של יהדות פולין בפרעות חמלניצקי. לפי מסורת המשפחה אנחנו מצאצאי שניהם.

ב. פולין של תורה ותעודה - איזכור מתוך הקינה הפותחת במלים "פולין העדינה/ הקדומה לתורה ולתעודה/, למיום סוּר אפרים מעל יהודה" שנתחברה לזכר ההרוגים באותן הפרעות.

ג. שגמרות חקוקות על עצי יעריה – מתוך האגדה על ראשיתו של הישוב היהודי בפולין, שאותה מביא עגנון בסיפור "קדוּמות".

Home

"ציון תנצח" !

כך אמר גדליה כל-טוב בהצביעו על מגן הדוד שענדו הוא וחבריו בזמן הכיבוש הגרמני. תמונה מגיטו רופשיץ.
מארכיון מוזיאון "בית לוחמי הגיטאות"

ד"ר פנינה מיזליש

שיר על גדליה כל טוב

גדליה כל- טוב, סוחר בשוק,

חבר "מועצת הזקנים" ברוֹפשיץ, גליציה,

אלף תשע מאות ארבעים ואחת,

תיו, שין, אלף.

גדליה כל-טוב,

אחי היהודי שמעולם לא פגשתיך.

איזה שם נפלא ומלא תקוה הנחילוּך אבותיך,

ברופשיץ הרחוקה –

עירו של אותו צדיק פיקח,

וחכמת הדורות.

ודמותך, אלמונית, עולה לנגדי,

מתוך עלים מצהיבים בלשון רחוקה,

מגלים טפח...

"מועצת הזקנים" ברופשיץ, תיו שין אלף,

גדליה כל טוב, סוחר בשוק, kupiec na rynku,

ואשה, ובנים,

ביום עֶברה.

מה כבד המשא שהוטל על כתפיך,

אתה, ועִמך יחד גם

זיגמונט גולדשטוף – עורך דין, משה בוכבוים – כובען,

ופרַניה האוּזר, בת הרב.

שמות, שמות, שלא נותר עוד מי שיזכרם.

אני קוראת את הרשוּמות,

ושמך העברי היפה, גדליה כל-טוב, מדריך את מנוחתי.

איזו דרך הביאתך לרופשיץ, גדליה?

ואיזה סער טלטלך משם?

האם עמדת בתלאות,הֶעני ממעש?

האם שמרת על כבודך הרמוס?

_ _ _ _ _ _ _

ממרחקי שנות דור אני אותך זוכרת.

נשלם באלול תשמ"א, 1981.

הערות אחדות לשיר

השיר נכתב בעקבות עיסוק במחקר על השואה במכון לחקר יהדות הגולה באוניברסיטת בר-אילן.

בארכיון העבודה בתל אביב, חטיבה Vll , מצויים "תיקי וייכרט", ובהם חומר על "הוועד היהודי לעזרה עצמית", Żydowska Samopomoc Społeczna Delegatura, באזור קרקוב, בשנים 1940-1942.

במכתב מקרקוב מיום 1.1.1941, בעניין הנציגות ברופשיץ, נזכר גדליה כל טוב, סוחר, כיושב ראש הוועדה המקומית,O.S. , וחבר הוועד המנהל של אגודת "תומכי עניים".

עד כמה שידוע לי, לא היה השם גדליה כל טוב, שכיח באזור ההוא. שמות משפחה מן הסוג הזה היו אופייניים יותר לנפות המזרחיות של פולין, וליטא.

"זיכרונותי" האישיים על רופשיץ Ropczyce מקורם במה שספגתי בילדותי, בבית אבא, על חסידות גליציה, והשלמתי בלימודיי הגבוהים.

רופשיץ נתפרסמה בעולם החסידות בזכותו של ר' נפתלי צבי (הורוביץ) מראָפשיץ, בר' מנחם מנדל מלינסק, 1760-1827 (מ-1815 אדמו"ר), תלמידם של ר' אלימלך מליז'אנסק, ה"חוזה" מלובלין, ה"מגיד" מקוז'ניץ, ר' מנחם מנדל מרימנוב.

ר' נפתלי צבי ור' צבי-הירש מזִידִיטשוב היו רבותיו של ר' חיים הלברשטם מצאנז.

ר' נפתלי צבי מרופשיץ היה מפורסם בחריפותו, בשנינותו ובחוש ההומור שלו, ועל מצבתו נכתב:

יחיד בדורו בחכמת האלוהות.

עולמה של האגדה החסידית, שנת תש"א בפולין, על כל מוראותיה, ושמו העברי היפה והמיוחד של גדליה כל טוב, הם שחידדו בי את התחושות שגרמו לכתיבת השיר.

באזכרה שערכנו במלאת שלושים שנה לפטירתו של אבא, באדר תשמ"ז, בבית העלמין בסנהדריה, היו גם שושנה ויוסף פרידמן, ידידי הוריי מימי ההכשרות בגליציה. תוך כדי שיחה סיפרה לי שושנה שהיא באה מרופשיץ, ואף הכירה את גדליה כל טוב. במקרה (?) היה אתה ספר הזיכרון לרופשיץ, ובו נדפס גם תצלום שבו נראה גדליה כל טוב עם כמה מחבריו, עם הטלאי הצהוב. צירוף המקרים הזה החזיר אותי אל אותו השיר, ואל גדליה כל-טוב שזכרונו מעולם לא הרפה ממני.

כך נולד הסיפור "מכתב אל גדליה כל טוב", שנדפס במוסף הספרותי של מעריב בח' בניסן של אותה השנה,24.4.1987.

Home

פנינה מיזליש

מכתב אל גדליה כל-טוב

(התפרסם במעריב, מדור "מעריב ספרות" יום ו' כ"ה בניסן תשמ"ז ) 24.4.1987

אל: גדליה כל-טוב

הכתובת האחרונה: רופשיץ, גליציה, פולין.

נראה לאחרונה במחנה פוסטקוב, קיץ תש"ב.

שלום לך ידידי הוותיק גדליה. זה כעשר שנים מאז נכנסת אל תוך הוויית-חיי, כאן, ברמת-גן. אך רק לאחרונה, בימים אלה ממש, נודעו לי כמה פרטים על חייך שלך. דברים שכה ביקשתי לדעת, אך באמת לא היה לי את מי לשאול. וברשותך, גדליה אספר כאן – עליך.

בוודאי מתקשה אתה, גדליה, לזכור היכן בכלל נפגשנו. אתה, שחיית ברופשיץ, ואני שלפי גילי יכולתי להיות בתך, ואשר נולדתי בירושלים. לכאן הביאוני הורי, מגליציה, שנתיים לפני שנולדתי.

ובכן – נפגשנו באחר הארכיונים. לכאורה עשיתי שם לרגל עבודתי, עבודת מחקר. חקר השואה (עיסוק "אובייקטיבי", יבש במידת מה...) אך לאמיתו של דבר – את עצמי ביקשתי, בשעות הארוכות שעשיתי בין אותם תיקים שכוחים. ובשעה שהייתי מעיינת באותם מסמכים דהויים, שרובם כתובים היו בלשונות שידיעתי בהם מועטת ביותר, חשתי את עצמי כמי שמטפס על קיר חלק. וכל מלה מוכרת, כל שם שאמר לי משהו, כמו הושיטו לי יד – להמשיך ולחפש.

וכך, באחד הארכיונים, בחטיבה מס VII, מצאתי את תיקי "הוועד היהודי לעזרה עצמית" Żydowska Sampopomoc Spoleczna w. Krakowie ובקיצור: .S.S.Ż., מן השנים 1942-1940.

היתה זאת התכתבות ענפה, בלשון הפולנית, שלפי חינוכי, בבית הורי, למדתי שלא להבינה. הרי היינו ציונים, ולחמנו למען השלטת הלשון העברית.

אבל עיירות גליציה, שנזכרו באותם מסמכים, עוררו בי רטט, שכבש אותי הרבה מעבר לעניין, שאותו לכאורה באתי לחפש כאן. היו אלו זיכרונות-ילדות עמומים, של הווי שרישומו נחרט בי עמוק, על אף המציאות הארצישראלית רבת האירועים שבה גדלתי – של תקופת המאבק והקמת המדינה, בתוך משפחה שהיתה מעורבת בעשייה הציבורית של ההווה.

כך גם הגעתי אליך, גדליה. לרופשיץ. זו אחת מערי החסידים – עירו של ר' נפתלי צבי (1827-1760). תלמידם של ר' אלימלך מליז'אנסק, ה"חוזה" מלובלין ואחרים. ומרבותיו של ר' חיים הלברשטאם מצאנז (אף הוא ידיד ותיק. (ודי לחכימא...),

ושוב חוזרת אני אל תשתית חיי. אל הסיפורים שהילכו בביתנו, כהמשכה של מסורת חיה, על פיקחותו ושנינותו של ר' נפתלי צבי מרופשיץ, ועל חוש ההומור המיוחד שלו.

ובמכתב שנשלח מרופשיץ לקראקוב, באחד בינואר 1941, נזכרת אתה – גדליה כל-טוב – כמי שנתמנה (על ידי מי?) ליושב ראש הוועדה המקומית – O.S. – וחבר הוועד המנהל של אגודת "תומכי עניים".

עוד נמסר עליך באותו מסמך, שיש לך חנות בכיכר העיר, KUPIEC NA RYNKU.

(בינתיים כבר הייתי בפולין, ואם לא ברופשיץ עצמה, הרי באחת העיירות הסמוכות לה. שם ראיתי את הכיכר, ואת המקום בו עמדו לפנים ביתו וחנותו של סבא שלי. גם אז חשבתי עליך, ותיארתי לעצמי איך ישבת גם אתה בפתח וחכית לקונים המעטים, בימי "הפוגרום הקר" של ערב החורבן).

וכשנתקלתי בשמך, בשעה שעברתי על אותם מסמכים, עבר בי משהו.

רופשיץ, עירו של אותו צדיק פיקח, וחכמת הדורות; אתה – גדליה כל-טוב, עם שמך העברי היפה ומלא התקווה שהנחילו לך אבותיך; ומועצת היהודים בגיטו – ביום עברה.

ומאז גדליה, לא הפסקתי להרהר בך, אף סיפרתי עליך לבני משפחתי ולידידי הקרובים, וניסיתי לשחזר את קורות חייך. מן הסתם לא נולדת ברופשיץ, שהרי שמות משפחה עבריים כאלה לא היו נפוצים במחוזותיה של גליציה. הרביתי להרהר – איזו דרך הביאה אותך לרופשיץ, ואיזה סער טלטל אותך משם, ומה כבד היה המשא שהוטל על כתפיך ועל כתפי חבריך באותם ימים נוראים.

האם עמדת בתלאות, העני ממעש? האם שמרת על כבודך הרמוס? מבלי משים נעשית בשבילי לסמל.

לא "שישה מיליונים", כי אם אתה-האחד, היחיד, שלא בנסיון אחד עמד, ואף לא בעשרה נסיונות.

גם כתבתי עליך מאותם דברים שנהוג לכתוב אל תוך המגירה, והם ממלאים את הנפש.

וכשנסעתי לפולין, לפני שנים אחדות, לפקוד את קבריהם הלא קיימים של אבות אבותיי, הצטרפת אף אתה למסע. יחד ביקרנו בכל המקומות ההם, ובבית המלון, בווארשה, בין השתיקות, קראתי בפני קומץ ידידים את השיר על גדליה כל-טוב.

והנה, לפני ימים אחדים, שלושים שנה לפטירתו של אבא, שנולד בעיירה קטנה סמוך לצאנז, עירו של ר' חיים. בית העלמין בסנהדריה. בני המשפחה הקרובים ביותר, כמה ידידים וביניהם שושנה.

גם הפעם, כמו בכל פגישה שלנו, חוזרת שושנה ומספרת כי בזכותו של אבא, ששלח לה את הסרטיפיקאט, וחזר ודירבן אותה לבל תחמיץ את ההזדמנות הבלתי חוזרת – ניצלה, יחידה, מגורלם של כל בני המשפחה.

ואז אני שואלת את שושנה מאיזו עיר היא. והיא עונה, "מרופשיץ". ואני שואלת אותה אם במקרה היא מכירה גם אותך, גדליה, והיא עונה "בוודאי" ומוציאה מתוך תיקה – שם, בבית העלמין – ספרון צנוע "היה היתה עיירה – רופשיץ".

והיא פותחת את החוברת, ובעמוד 114 כתוב עליך, על גדליה כל-טוב:

"הוא הגיע אלינו באמצע שנות השלושים, בהיותו כבן שלושים. אדם אלגנטי, יפה תואר, בעל אופי שתאם את שמו".

השורות המעטות מספרות שאכן היית אדם משכיל, שהרבית לדאוג לנוער שבעיירה והיית בקי בלשון הרוסית ובספרותה, כי היית יליד רוסיה (רואה אתה, גדליה, לא טעיתי כאשר הנחתי, עוד בפגישתנו הראשונה, שאין אתה בן המקום).

על קורותיך בתקופה ההיא נמסר שעזרת הרבה לאוכלוסיה היהודית, ושבהיותך בעל אזרחות רוסית, התנכלו לך הגרמנים יותר מאשר לשאר התושבים היהודים.

יש שם תצלום מן הגיטו, ובו קבוצה של צעירים, שאחד מהם מצביע על הטלאי הצהוב – "ציון ינצח" – כך אמר כל-טוב, בהצביעו על המגן-דוד בזמן הכיבוש הגרמני.

ושנשלחת מן הגיטו, בקיץ תש"ב, עם שאר הגברים הצעירים, למחנה פוסטקוב Pustków.

כך נסגר המעגל, ידידי גדליה.

וכשאמרנו "קדיש" ו"אל מלא רחמים" לעילוי נשמתו של אבא, חשבתי גם עליך.

נוחה בשלום על משכבך, גדליה.

ממרחקי שנות דור אני אותך זוכרת.

Gdalia Kol-Tuv in Ropczyce Yizkor Book, page 114

Home

ד"ר פנינה מיזליש

דודתי רייזלקה

נדפס במדור הספרותי של "ידיעות אחרונות", כ"ה בניסן תש"ל, 1.5.1970

זה מכבר מבקשת אני לכתוב על דודתי רייזלקה, נפש קרובה אלי ביותר, למרות שמעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. אלא שבכל פעם נרתעת אני מלעשות זאת.

מאלבום תמונות ילדותי נשקפת אלי דמות אחותה הצעירה של אמי, כהת-עיניים-ושיער, ושפתיה המלאות קפוצות מעט. מעברה השני של התמונה כתובה בפולנית, בכתב יד עגול ונאה שדהה מעט בחלוף השנים, הקדשה:"לאחייניתי היקרה שבפלשתינה, מאת דודתך האוהבת רייזלקה". והרי זו מזכרת מעולם אחר, באלבום תצלומים שכולו ילדות ונעורים בארץ ישראל...

סמוך לתמונתה של רייזלקה מצוי עמי גם תצלומו של חתנה יצחק. אברך צעיר, חובש מגבעת קטיפה, וזקן קצר מעטר את פניו הבהירות. ואף אותו, את דודי יצחק, מכירה אני מן התצלום בלבד.

דודתי רייזלקה, הצעירה בבית סבי, חייתה כל ימיה בעיירה קטנה בפולין. היא היתה קשורה בעבותות- אהבה לאמי, הבוגרת ממנה בשנתיים לערך, ואהבה זו חתומה לעולם בסימן היגון. שכת היתה אמי היחידה במשפחתה, שעמד בה האומץ למרוד בשגרת החיים השאננה, שעטפה כבייכול את סביבתם, ולהסתפח לחבורה של חלוצים שעלתה ארצה בראשית שנות השלושים.

הרבה דמעות של כעס ושל צער ליוו את עזיבתה של אמא את בית-הוריה, ששתולים היו במקום מושבם, וקיבלו עליהם באהבה את עוּלם של הגויים בעיירה שהיתה מרכז לעולי-רגל נוצרים, ויהודיה המעטים התפרנסו בכבוד בצילו הכבד של הצלב.

מכל בני ביתו של סבא, שהיה מחסידיו הנלהבים של רבי אחד שהטיף לעדתו באמונת-אומֶן להישאר בגלות עד ביאת הגואל, היתה רייזלקה היחידה שליוותה באהדה את מעשיה של אמי, ודומה שאף קיוותה בחשאי להצטרף אליה באחד הימים. איני יודעת אם היתה, כאמי, "ציונית" במובן האידיאי של המלה. אך ודאי לא הרגישה בנוח באווירת המועקה וחוסר-התכלית, שהיתה מעיבה על חיי היהודים בפולין בשנים ההן, ו