מחנה השמדה  חלמנו על נהר הנר

Chelmno Nad Nerem

 

  תחנת הייסורים האחרונה

 

 

ולאדיסלאב בנדרז'  ( (Władyslaw Bednarz(שופט חוקר מחוזי): דו"ח הועדה הראשית לבדיקת פשעי הגרמנים בפולין. הדו"ח שנכתב זמן קצר אחרי תום המלחמה תורגם במלואו על ידי רפאל יכין מארגון יוצאי טורק בישראל והוצא לאור בהוצאה פרטית, ת"א 1988.

 

חקירת העד מיכאל פודכלבניק (Michał Podchlebnik) מיום 9.6.1945   בקולו (Kolo), פולין

 

השופט החוקר של בית המשפט המחוזי בלודז', בנדר'ז ולאדיסלאב בהשתתפות המזכיר ובנוכחות הצדדים חקר את העד אשר שמו נקוב להלן.

 

השם ושם המשפחה: מיכאל פודכלבניק.

הגיל: 38 שנים.

שמות ההורים: יעקב וסופיה לבית וידאבסקי.

מקום המגורים: קולו, רח' קוז'יבה 4.

המקצוע: עושה רתמות.

הדת: דת משה.

להלן הצהרת העד בלשונו.

 

לפני המלחמה ובתחילת הכיבוש הגרמני גרתי באופן קבוע בקולו Kolo. בסוף דצמבר 1941 (התאריך לא זכור לי במדויק), הקיפו את העיר קולו יחידות N.S.K.K. (Nationalsozialistisches Kraftfahrkorps  חברי יחידות אלה לבשו מדי חאקי ירוקים וכובעי "סירה" שחורים). מן הדירות נלקחו היהודים והובלו לבית הוועד היהודי שהיה צמוד לבית הכנסת. הגיעו מכוניות והיהודים יצאו על משפחותיהם כשהם נושאים את מטענם. לפני היציאה עמד שולחן ולידו ישב קצין ס"ס. לקצין זה הייתה רשימה של כל היהודים שגרו בקולו והיה מסמן בה את האנשים שעלו על המשאית. את המטען היו מעלים לנגרר. השומרים וכן חברי הועד היהודי אמרו כי את היהודים מוציאים "לעבודות רכבת". לכל מכונית הטעינו כ-40 איש. היו שם 2 משאיות שהסיעו את היהודים. הנהגים היו גרמנים. מדי יום היו מוציאים כ-1000 איש. במשמר הליווי היה בין השאר הפולקסדויטש Volksdeutsche (גרמני תושב פולין) סיודה מקושליץ Kościelec (כפר הסמוך לקולו  ולחלמנו) אשר באותו זמן עבד בז'נדרמיה (משטרה) הצבאית. הוא היה אומר ליהודים: "אל תפחדו יביאו אותכם לתחנת ברלוגה ומשם למזרח". הוא היה מוכר בין יהודי המקום והם האמינו לדבריו. כל אחת מן המכוניות משא חזרה 11-12 פעמים ליום, מה שחיזק אצלנו את ההכרה שמוציאים את היהודים לא רחוק מקולו.

 

אותי לא הוציאו רק מפני שהייתי רשום בבוגאי   - Bugaj (Nowiny Brdowskie) כפר ליד קולו) ולא הייתי ברשימת תושבי העיר. לוויתי את אבי, אימי ואחותי עם חמשת ילדיה, אחי, אשתו ושלושת ילדיהם. עזרתי להטעין את החבילות לנגרר. רציתי להתנדב ולנסוע איתם אך לא הרשו לי.

 

הייתי עד לכך כי בעל המנסרה בקולו, לאחר שהוציא את בנו, השתדל אצל הגרמנים שימנו אותו כמנהל המחנה במזרח. נלקחה ממנו בקשה בכתב והבטיחו כי אכן ימונה כאחראי...

 

בינתיים הגיע במקרה איזה נער לבית הועד היהודי וסיפר כי את היהודים מובילים לחלמנו Chelmno ולא לברלוגה. על כך אנו הגרמנים, וזאת ראיתי בעצמי, כי שם רק ממיינים את היהודים ואת החזקים יותר בוחרים לעבודה במערב. בכך הרגיעו את הרוחות. את החולים הוציאו ביום האחרון, כשהנהגים מצווים לנסוע לאט ובזהירות... כך פעלה מכונת הרמייה הגרמנית. הפעולה בקולו נמשכה כ-4-5 ימים.

 

בתחילת ינואר 1942 תאריך מדויק לא זכור לי אני זוכר רק כי היה זה יום שישי. עבדתי אז מטעם הוועד היהודי בפירוק מבנה גורן. הורידו אותי מן העבודה יחד עם עוד ארבעה עשר יהודים מקומיים לתחנת הז'נדרמיה ועצרו אותנו שם בתואנה כי בן-דודי, מרדכי פודכלבניק ברח.

 

ז'נדרם בשם שפליט פולקסדויטשה מבאביאק (Babiak), אשר בזמנו היה מסוכסך עם יהודי, אף הוא מבאביאק, בשם דנקובסקי, אמר עליו כשהיינו עצורים התחנה "זה כבר לא יחיה זמן רב". דנקובסקי היה עצור יחד איתנו. בשבת בערך בשעה 4 אחה"צ הגיעה מכונית משא ובה 15 יהודים מאיזביצה (Izbica). יחד איתה הגיע אוטו נוסעים ובו קצין הס"ס שהכרתיו מן האקציה בקולו, כאשר סימן את שמות הנכנסים למכונית. הטעינו אותנו יחד עם היהודים מאיזביצה והובילו לחלמנו. אני מדגיש כי כל היהודים שנסעו במכונית היו בנויים היטב, חזקים ומוכשרים לכל עבודה קשה. הגענו לשטח הגן, ליד הארמון בחלמנו. כל השטח היה מגודר בגדר קרשים חדשה בגובה של 2.5-3 מ'.  הגדר הייתה אטומה ולא היה ניתן לראות מה מתרחש בשטח הארמון. פתחו את השער ואנו הגענו לפני הארמון. כעבור רגע פתחו שער נוסף ונתנו למכוניות להיכנס לחצר הארמון. כאשר נכנסנו, הטיתי מעט את ברזנט הכיסוי והבחנתי בערימת בגדים משומשים בחצר.

 

יצאנו מן המכונית. אנשי הס"ס יצרו שרשרת כפולה בדרך למרתף. ספרו אותנו ונעלו אותנו שם. כאשר הריצו אותנו דרך השרשרת היו מכים בקתות הרובים וצועקים "Schnell! Schnell! יותר מהר יותר מהר".

 

משך כל יום ראשון לא קרה דבר וישבנו ללא פעולה במרתף. לעשיית הצרכים העמידו שם דלי. את הדלי היה מוציא אחר כך אחד האסירים תחת משמר כבר. הדבר היחיד שניתן להבחין בו היה שבכל מקום יש משמרות חזקים. במרתף על הקירות היו כתובות רבות, ביניהן חתימתו של קליסקי מדומביה Dąbie. בין הכתובות הייתה אחת אופיינית באידיש: "כל מי שבא לכאן לא יוצא חי". לא היו לנו עוד אשליות בקשר לגורלנו.

 

בבוקר יום שני לקחו 30 יהודים לעבודות ביער. 10 וביניהם אני עצמי נשארו במרתף. במרתף היה אשנב אך הוא היה חסום בקרשים.

 

למן הבוקר, סביב השעה 8, הגיעה מכונית משא אל הארמון. שמעתי קול של גרמני הנואם אל הבאים. הוא אמר בין השאר, "אתם תיסעו למזרח, יש שם שטחים גדולים לעבודה, צריך רק להתרחץ ולהחליף לבגדים נקיים אשר יינתנו לכם. נשמעו מחיאות כפיים. זמן מה אחר כך שמענו קול רגליים יחפות בפרוזדור סמוך למרתף שבו היינו כלואים. שמענו את קריאות הגרמנים, "Schnell! Schnell! יותר מהר יותר מהר". הבינותי כי מובילים את היהודים לחצר הפנימית. לאחר זמן מה שמעתי קול טריקות דלתות באוטו. נשמעו צעקות ודפיקות בדפנות האוטו. אחר כך שמעתי איך הופעל המנוע וכעבור 6-7 דקות כאשר הצעקות שככו, האוטו יצא מן החצר.

 

אז הזעיקו אותנו, ז.א. עשרת הפועלים היהודים, למעלה לחדר גדול אשר בו היו זרוקים באי-סדר על הרצפה בגדים של גברים ונשים, מעילים וכן הנעלה. נצטווינו להוציא במהירות את החפצים לחדר אחר. בחדר הנזכר היו כבר הרבה בגדים ונעליים. את הנעליים היינו מסדרים בערימה נפרדת. לאחר ביצוע העבודה הריצו אותנו שוב למרתף. שוב הגיעה משאית והכול חזר על עצמו, כפי שכבר תיארתי. כך זה נמשך כל היום. שמתי לב כי המכוניות שהגיעו מבחוץ מחוץ לשטח היו רבות ותכופות יותר מאשר אלה שיצאו מן המחנה. הסקתי מכך כי המכוניות היוצאות עם היהודים הן גדולות יותר. אני חייב לציין שבחדר שהתפשטו בו היהודים היו שני תנורים מוסקים היטב.

 

כאשר בערב חזרו החברים מן העבודה ביער סיפרו, כי קברו בקבר משותף יהודים מקלודבה (Klodawa). את הגופות היו מוציאים מאוטו גדול בצבע שחור, אשר בהם כך הסתבר ממה שמסרו, היו היהודים מורעלים מגז שריפה של משאית המוות. הגופות היו בבגדיהן התחתונים. באוטו היו זרוקות מגבות וחתיכות סבון. זה חיזק את הכרתי שלאחר שהאנשים התפשטו, נתנו להם מגבות וסבון והובילו אותם למרתף. שם היו אמורים, כביכול, להתרחץ.

 

שלושה או ארבעה אנשים מן הקבוצה העובדת ביער לא חזרו באותו יום כי עבדו לא טוב ונורו במקום.

 

ביום הבא התייצבתי לעבודה ביער. ביציאה ראיתי אוטו גדול חונה כשאחוריו את הארמון. דלתות האוטו היו פתוחות והיה מונח כבש כדי להקל על הכניסה אליו. שמתי לב כי על הרצפה הייתה שבכת עץ מסוג שרואים בבתי מרחץ. הטעינו אותנו, ז.א. 30 פועלים לשתי מכוניות: משאית ואוטובוס והוציאו אותנו ליער ליד חלמנו. לוו אותנו כ-30 אנשי ס"ס.

 

ביער הייתה חפורה תעלה אשר היותה קבל אחים ציבורי ליהודים ההרוגים. תעלה זו נצטווינו להמשיך ולחפור ולשם כך ניתנו לנו מכושים ואתי חפירה.

 

בסביבות השעה 8 היגע האוטו הראשון מחלמנו. דלתות האוטו נפתחו פרץ עשן בעל גוון לבנבן. לנו אסור היה להתקרב לאוטו ואסור היה אפילו להביט בכוון הדלתות הפתוחות. שמתי לב איך הגרמנים, לאחר שפתחו את הדלתות, ברחו מן האוטו. אינני יודע לומר אם מן האוטו התנדפו גזי בעירה או גזים אחרים. עמדנו כל כך רחוק שלא הרגשתי כל ריח. לא השתמשנו במסכות גז. כעבור 3-4 דקות נכנסו לאוטו שלושה יהודים: נוימילר מקולו, חיים קיבר מבאביאק ושלישי שאת שמו אינני זוכר, והם זרקו את הגוויות מן האוטו לארץ.

 

הגופות באוטו שכבו באי-סדר אחת על גבי השנייה ותפסו פחות או יותר את מחצית גובה המכונית. אחדים מתו בחבקם את יקיריהם. המראה החיצוני של הגופות היה נורמאלי. לא שמתי לב שהיו לשונות משורבבות החוצה או שיניים חשוקות בצורה בלתי טבעית.

 

הגופות היו עדיין חמות. ל הרגשתי שום ריח אופייני של גז. אחדים עדיין היו חיים, אותם היו אנשי הס"ס מחסלים ביריות אקדח שהיו מצמידים אל הראשים, בדרך כלל אל אחורי הראש. לאחר זריקת הגוויות מן האוטו החוצה האוטו יצא בכוון לחלמנו. שני יהודים היו מגישים את הגופות לשני אוקראינים שדיברו פולנית  (איני יודע את שמותיהם) והיו לבושים בבגדים אזרחיים. היה קיים גם אוקראיני שלישי, אבל אותו יום נסגרו עליו דלתות האוטו והוא הורעל יחד עם היהודים. ניסו להצילו על ידי שימוש בהנשמה מלאכותית, אבל ללא הועיל. הייתי ליד זה ואני עצמי ראיתי כיצד ניסו להצילו.

 

האוקראינים היו עוקרים את שיני הזהב מפיות הקורבנות, קורעים שקיות של כסף מצווארם, מורידים טבעות, צמידים, שעונים וכן הלאה. היו בודקים את הגופות ביסודיות בחיפוש אחרי זהב ודברי ערך לא פסחו אף על אברי-מין של הנשים או פיות הטבעת. בעת "חיפוש" מסוג כזה לא השתמשו בכפפות גומי. את חפצי הערך שנמצאו היו אוספים לתוך מזוודה מיוחדת. אנשי הס"ס לא השתתפו בחיפושים, אך הם עקבו מקרוב מאוד אחרי עבודת האוקראינים. אחרי ביקורת הגופות היו מניחים אותן בתעלות, לאורכן ובשכבות. היו מסדרים את הגופות כך שראשו של האחד היה צמוד לרגלי השני ועם הפנים כלפי מטה והכול בצפיפות רבה.

 

הקרבנות נשארו בבגדיהם התחתונים. התעלה הייתה בעומק 6 מ' ורוחב 6-7 מ'. בתחתית התעלה היו מניחים 4-5 גופות בשכבה ואילו בשכבה העליונה עד 30 גוויות. על הכול היו מכסים בשכבת עפר בעובי של מטר אחד בערך.

 

ראיתי לפעמים שלאחר הלילה החול היה מסולק במקומות שונים כאילו חיטטו שם ואפשר היה להבחין בגוויות. כנראה באותו זמן לא הייתה שם שמירת לילה. כאשר אני עבדתי שם, אורך החפירה-קבר היה כתריסר מטרים. במשך יום היו קוברים כאלף איש. כמות זו הייתה תופסת כ-4-5 מטר אורך של התעלה.

 

האופן שבו היו מרעילים את האנשים בגזים הכיל בבת-אחת 80-90 איש. בזמן שבו הייתי בחלמנו השתמשו בשתי מכוניות בעת ובעונה אחת. מלבד זה היה עוד אוטו אחד, גדול יותר, אך הוא היה מקולקל באותו זמן ועמד בחצר בחלמנו (ראיתי אותו עם גלגל מפורק).

 

לשטח היער היו מגיעים מדי יום 12-13 משלוחי משאיות. באופן זה אני מחשב כי היו מרעילים שם למוות בגז כאלף איש ליום.

 

מתפקידם של היהודים אשר היו מוציאים את הגופות מן המשאיות היה גם להוציא את שלבי העץ של הרצפה ולנקות בדקדקנות את המשאית. חפצי הערך היו נאספים אל המזוודה. המגבות והסבון היו מסדרים לחוד ומדי יום מחזירים חזרה.

 

ביום ג', מן האוטו השלישי שהגיע לשטח, נזרקו גופות אשתי ושני ילדי. ילד בן 7 וילדה בת 5. אני נשכבתי ליד אשתי ורציתי שירו בי. איש ס"ס ניגש אלי ואמר: "הז'לוב הזה יכול עוד לעבוד היטב". הוא הכה אותי מספר פעמים במגלב והכריחני להמשיך לעבוד.

 

בצהריים נתנו לנו אוכל. היינו חייבים לצאת מן התעלה בלי כלי החפירה וליצור מעגל. מבחוץ היה מעגל שני של אנשי ס"ס. נתנו לנו קפה שחור ואוכל שהיהודים המומתים הביאו איתם. כך שבדרך כלל היינו ניזונים היטב.

 

אותו יום אחרי העבודה תלה עצמו במרתף קרז'בצקי מקלודבה (אינני זוכר את שמו הפרטי) ועוד יהודי שאיני זוכר את שמו. גם אני רציתי לעשות כך, אך שכנעו אותי לא לעשות זאת. עבדתי בחלמנו 10 ימים. בכל יום היה אותו מהלך של השמדת היהודים. שטח היער היה באותו זמן לא מגודר. לא היו אז עדיין תנורים לשריפת הגופות (קרמטוריום (Crematoria. לידי נהרגו יהודי בוגאי ואחר כך יהודי איזביצה. ביום שישי הגיע משלוח של צוענים ובשבת משלוח ראשון של יהודים מגטו לודז'. בקבוצת העבודה שלנו נערכה סלקציה עם הגיע משלוח זה.  הגרמנים הרגו עשרים יהודים מן החלשים יותר ואת מקומם השלימו מן המשלוח מלודז'.

 

בלילה שוחחנו עם חברינו החדשים לעבודה. הם היו כלואים במרתף סמוך. הם שאלו אותנו איך המחנה הזה ואם נותנים הרבה לחם. כאשר סיפרתי מה מצב העניינים ענו: "אנו עצמנו התנדבנו לעבוד בקולו"...

 

מן ההתחלה ניסיתי לשכנע את חברי לברוח, אך הם היו כה מדוכאים שלא יכלו לבוא לכדי החלטה.

 

בזמן שהותי בחלמנו ראיתי איך הגיע ליער צימרמן (גרמני מה- N.S.K.K. בחלמנו) בחברת שני גרמנים בלתי ידועים לי. הוא בקר את הגוויות עם קציני הס"ס וגם צחק. כעבור זמן קצר עזב.

 

לא ראיתי אם איש מהאוכלוסייה בסביבה היה בקשר כלשהו עם אנשי הס"ס. שטח היער בחלמנו נשמר על ידי כ-80 אנשי ס"ס. בהסתמך על תצפיותיי אני מעריך כי בחלמנו שירתו 120-130 אנשי ס"ס. בהיותם בתפקיד היו פיכחים. תמיד היו באותו תפקיד, כך שפניהם של אלה שלוו אותנו היו מוכרים לנו היטב. אנשי הס"ס היו במדי הז'נדרמיה ואת תגי הס"ס נשאו על הצווארון. הם שכנו, כנדמה לי, בכפר, אך אינני יודע בדיוק.

 

עבודתנו נמשכה עד החשיבה. בשעות העבודה הכו אותנו. אם מישהו לא עבד כהלכה היו מצווים עליו לשכב על ערימת הגוויות והורגים בעורף.

 

הז'נדרמים לידינו שוחחו ביניהם אבל אלינו פנו רק בהוראות עבודה ובמילים ספורות. לעיתים זרקו לנו לתוך החפירה חפיסות של סיגריות. הנהגים היו גרמנים. בעצם אינני בטוח. הם לבשו בגדים אזרחיים. בכל אופן הם לא היו תושבי קולו.אינני יודע מהיכן היו אנשי הס"ס ששירתו בחלמנו אינני זוכר גם שמות משפחה. מהלך ההוצאה להורג היה זהה בכל יום. ביחסם אל הפועלים היהודים אנשי הס"ס היו אכזרים והענישו על כל אשמה קטנה ביותר. היו הורגים על כל דבר קטן.

 

יום אחד הבחנתי תוך כדי נביעה באוטובוס, כי אחד מהחלונות ניתן להזזה כלפי מטה. ספרתי זאת לחבר (וינר מאיזביצה אינני זוכר את שמו הפרטי) והצעתי שנברח. היה עלינו לקפוץ דרך החלון ולמחרת היום לברוח ליער. אך למחרת בניסה למכוניות הפרידו בינינו. אותי הכניסו למשאית ואותו לאוטובוס. החלטתי לברוח לבדי. כאשר האוטובוס היה ביער פניתי למלווה בבקשה לסיגריות. כאשר קיבלתי, נסוגותי מעט, ואז הקיפו כל חברי את המלווה כשגם הם מבקשים סיגריות. בסכין אשר היה איתי, חתכתי בתנועה פתאומית את מכסה הברזנט מימין האוטו וקפצתי החוצה. ירו אחרי אך לא פגעו. למזלי האוטובוס לא היה מאחורינו וירו עלי רק מן המשאית.

 

העובדה שהאוטובוס לא היה מאחורינו העלתה בי את המחשבה שגם וינר ברח והאוטובוס התעכב בשל כך. כאשר ברחתי דרך היער ניסה לעצור אותי איש בבגדים אזרחיים על אופניים וירה לעברי באקדח. ברחתי.

 

התגנבתי לאיזשהו גורן והתחפרתי בחציר. בבוקר שמעתי איך דיברו אנשים כי הגרמנים מחפשים יהודים שברחו. לאחר יומיים, בהם לא אכלתי מאומה, התגנבתי החוצה מן הגורן והלכתי לכיוון גרבוב Grabow.  בדרך נכנסתי לאיכר כלשהו, איני יודע את שמו. הוא האכיל אותי, גילח אותי, נתן לי כובע והראה לי את הדרך.

 

בגרבוב פגשתי את וינר מאיזביצה. לאחר מכן יצאתי לכוון רזשוב Rzeszow ואיבדתי את הקשר עם אזור חלמנו. וינר נספה כנראה באזור זמושץZamość  , נדמה לי בשנת 1944.

 

חתום:

                                                                                    מיכאל פודכלבניק

                                                                                   

ו. בנדרז' -  שופט מחוזי

                                                                        1          לשצינסקי - מזכיר

 

 

 

 

Home

My Israel

Father

Album

Gombin

Plock

Trip

SHOAH

Communities

Heritage

Searching

Roots

Forum

Hitachdut

Friends

Kehilot

Verbin

Meirtchak

Treblink

Bialystok

Halina

Chelmno

Mlawa

Testimonies

Personal

Links

Guest Book

WE REMEMBER! SHALOM!