We Remember the Valley of the Shadow of Death Chelmno

אנדרטת זיכרון לקדושי חלמנו במעלה אדומים.
הגלעד לקדושי חלמנו הוקם ע"י גב' אסתר רייס אשר גם הוציאה לאור חוברת על חלמנו בו ריכזה מאמרים ועדויות מ"יד ושם" (אסתר רייס: חלמנו מחנה מות להשמדה טוטאלית, ירושלים תשס"ב, 2000, מהדורה שלישית).

גירוש יהודי קולו , לודז' ועיירות האיזור לחלמנו

This photograph is very known. It was taken on railroad station in Kolo. From the beginning of March to the end of July 1942 the trains with people from Lodz ghetto arriving in Kolo were directed to track 4th and from there to handling track. People there changed into open carriages of narrow gauge railway, which took them to Powiercie station located 4 km away. From there, (about 1.2 km) they walked to a large multi-storey, bricked building of an old watermill on the Warta River, which served as a granary, in the Zawadka village and they were accommodated there. Next morning they were taken to Chelmno for execution.

חֶלמנו Chełmno היה שמו של מחנה השמדה הראשון במערבה של פולין, ראשון לתעשיית המוות הגרמנית.

חלמנו הוא כפר קטן. הגרמנים עם פלישתם לפולין, שינו את שם הכפר וקראו לו קלומהוף. הכפר קרוב לכביש, צמחיית העצים הסמוכה לכביש, הצליחה להסתיר את כל מה שהתחולל במחנה.

מחנה ההשמדה שכן כ-60 ק"מ מהעיר לודז' וכ-14 ק"מ מעיר הנפה קולו.

קו רכבת צדדי קישר אותו עם קולו. מסילת רכבת ראשית הובילה מקולו ללודז' וכביש טוב חיבר את לודז' עם חלמנו.

בירכתי הכפר הייתה כנסייה, ששימשה לריכוז הנרצחים ולידה ארמון נטוש שדרכו הובלו הנרצחים למשאיות הגאז להשמדה. היה אתר נוסף שנקרא "מחנה היער", שהוקם ביער ז'וכוב ובו נשרפו והוטמנו גופות הנרצחים.

שיטת ההשמדה במחנה הייתה הרעלה על-ידי גאזי-שריפה בתוך מכוניות סגורות. בחלמנו פעלו שלוש משאיות גז. הקורבנות שנרצחו במחנה חלמנו היו בעיקר יהודים מגרמניה, צ'כיה, לוקסמבורג, ואוסטריה ומגטו לודז'.

מחנה חלמנו פעל מ-8 בדצמבר 1941 עד אפריל 1943. ביוני 1944 חודשה פעילותו עד ל-18 בינואר 1945.

בחלמנו נרצחו כ-320,000 איש. כ-98% מהם היו יהודים. מחלמנו שרדו 3 יהודים בלבד.

בתחילה הובלו לחלמנו יהודים שלא פונו לגטאות, אך לאחר מכן, הובלו אליו להשמדה יהודים מהגטאות בסביבה, ובעיקר מגטו לודז', ממנו הובאו כ-90 אלף יהודים להשמדה.

הקמת מחנה ההשמדה חלמנו, היוותה קפיצת מדרגה בשלבי התפתחות הפתרון הסופי בהשמדת היהודים, שכן בפעם הראשונה בוצעה השמדה של יהודים ובני לאומים אחרים באמצעות גז. בפעם ראשונה ההשמדה בוצעה במקום קבוע וכן בפעם הראשונה הוקם צוות שאחראי על שריפת הגופות.

פעולות הרצח וההשמדה במחנה חלמנו, הן קו פרשת המים, שבו עוברים הגרמנים משיטת הרציחות בירי-בגיאיות ההריגה לשיטת הרצח התעשייתי במחנות ההשמדה.

ב–1941, עם פלישת גרמניה לברית המועצות במבצע "ברברוסה", הצטרפו עוצבות המבצע-האיינזצגרופן לצבא. לאחר שנכבשו ערים, עיירות וכפרים, הם ביצעו את רציחות היהודים בגיאיות ההריגה.

האיינזצגרופן (Einsatzgruppen) הוא השם הכולל ל"עוצבות המבצע של האס.דה והסיפ"ו (משטרה)" אשר שימשו גורם מרכזי בהשמדת יהודי אירופה בתקופת השואה. הן הורכבו ממספר רב של יחידות חיסול ממונעות שהתקדמו אחרי הצבא הפולש בחזית המזרחית.הם ביצעו את הרציחות על ידי חיסול בירי. המוני היהודים רוכזו במרכז היישוב, בתואנה כי הם מועברים ליישוב אחר או נלקחים לעבודות כפייה. משם הובלו היהודים ברגל לאזור מרוחק מהיישוב, והומתו בירי אל בורות ואל מחפורות שהוכנו מראש.

לעתים אולצו היהודים לחפור בעצמם את הבורות לפני הירי, או לכסותם בעפר על-מנת להסתיר את המתים. מעטים בלבד מבין היהודים הצליחו להינצל מן הירי, בזחילה מן הבורות אל היערות הסמוכים.

נערך טבח של 60,000 יהודים בפונאר שבליטא. בבאבי-יאר ליד קייב, בירת אוקראינה, נערך גם טבח [ספטמבר 1941], שבו חוסלו בדרך זו 35 אלף יהודים ביום אחד. האתרים הללו ואתרים נוספים שימשו סמלים לזוועת החיסול בירי.

אלה הן, הסיבות העיקריות למעבר לשיטות הרצח התעשייתי, כפי שהתבצעו במחנות ההשמדה. כאמור, מחנה חלמנו היה מחנה ההשמדה הראשון.

מכונת ההטעיה והרמייה של הגרמנים במחנה חלמנו הייתה משומנת היטב וטוטאלית. עד רגע הירצחם לא ידעו היהודים כי הם נמצאים במחנה ההשמדה.

היהודים שהגיעו לחלמנו, הובאו בראשונה לבנין הכנסייה שבמקום. שם היו היהודים מניחים את מטענם, אחר כך היו מובילים אותם למבצר. מבצר זה, היה למעשה חורבה מארמון שנחרב בזמן מלחמת העולם הראשונה. מסביב לכנסיה ובסביבה עמדו על המשמר סוכני הגיסטאפו במדים ובלבוש אזרחי. מלבד זאת נמצאו בסביבת המבצר מיספר רב של ז'נדרמים. לא קרה אף פעם שהקרבנות משני משלוחים יכלו להיפגש או שאיש מהצד, לא מבין הקרבנות שהיו במשלוח, יימצא בשטח הבניין.

היהודים שהגיעו למקום, היו מתקבלים באדיבות ומסייעים להם להוריד את מטענם בעת קבלתם במקום. סימפטיה מיוחדת היה מעורר קצין ס"ס מבוגר שהיה לבוש אזרחית. את היהודים היו מכניסים לצריף גדול, שהיה מוסק וחם, כעין בית מרחץ.

מצריף זה הובילו מדרגות לפרוזדור תת-קרקעי שבצדיו שורה של מרתפים. באחד המרתפים האלה היה קצין הס"ס נואם לפני היהודים.

הוא היה מודיע להם, שכל המשלוח יישלח לגטו לוד'ז, הגברים יעבדו בבתי חרושת, יעסקו במלאכה ובמסחר, הנשים תקבלנה עבודה במשק בית והילדים ילכו לבית ספר. אולם לפני נסעם ללוד'ז, עליהם להתרחץ בבית המרחץ המקומי, לעבור חיטוי וגם למסור את בגדיהם לחיטוי. הם קיבלו מגבת וסבון לרחצה כדי לחזק את תהליך הטעייה והרמייה.

אחרי דברי הרוגע הללו, ציוו את היהודים להתפשט, הנשים עד הכתנות, הגברים עד הכתנות והתחתונים. הם נדרשו למסור את התעודות האישיות, חפצי ערך וכסף, כדי שלא יתקלקלו בעת הרחצה. לבסוף היו מובילים את כולם דרך פרוזדור ריק לרציף.

שם היתה משתנית לפתע פתאום התנהגותם של הגרמנים. הם דחפו את היהודים לתוך משאית הגאז, בצעקות, במכות, בשוטים ובקתי-רובים.

כ-90 איש נדחסו לתוך משאית-הגאז. הגיפו את הדלתות וחיברו צינור שהתחבר למפלט של המשאית. תוך מספר דקות לא נשמעו הצעקות, הבכי והתחנונים שבקעו מתוך המשאית.

מכאן, הסיע הנהג את הרכב ל"מחנה היער" שהיה מרוחק כ-4 ק"מ. ביער כרו שוחה גדולה שאליה הושלכו גופות הנרצחים וזאת לאחר שנעקר מהן שיני זהב ונעשה חיפוש מדוקדק בבגדיהם כדי למצוא כסף, זהב, אבנים יקרות ועוד.עבודה זו נעשתה ע"י האוקראינים.

במלאכה הקשה של הוצאת הגוויות וקבורתן עסקה קבוצה מיוחדת של יהודים. תהליך זה חזר על עצמו כ-13-12 פעמים ביום. ביום אחד נרצחו כ-1000 איש.

ריחות רעים וצחנה עלו ממקום קבורת הגופות ולכן החליטו הגרמנים להביא תנורים מיוחדים [כבשני אש] לשרפת הגופות. העצמות שנותרו נטחנו בטחינה מיוחדת ואת עפרם פיזרו בנהר הסמוך.

אכזריות הגרמנים הגיעה לשיאים. התברר שבעת פתיחת ארגז המשאית לאחר שהומתו היהודים בגאז, נמצאו מעטים שהצליחו להישרד ונותרו בחיים - אותם רצחו מיד אנשי הס"ס ביריית אקדח.

המקורות על מחנה חלמנו הם מעטים, מתי מספר הצליחו להישרד ולכן העדויות מעטות מאד. בחוברת זו, אני מביא את העדויות העיקריות, הנותנות למעיין, תמונה כוללת על קורות מחנה ההשמדה הראשון-חלמנו.

בעדויות שהבאתי, לא שיניתי את סגנון הכתיבה והתחביר כדי לשמור על האוטנטיות של המקורות, לכן, לעיתים יהייה שוני בסגנון הכתיבה של העדויות.

גרמנים בוחנים משאית גז, כמוה היו בשימוש במחנה חלמנו (Chełmno).

עדותו של מיכאל פודחלבניק Michał Podchlebnik בשנת 1945

גביית עדות מפי מיכאל פודחלבניק מקולו, בן ה- 38 ביום ה- 9 ביוני 1945. דבריו מסר לשופט החוקר של בית הדין המחוזי בלודז' ולאדיסלאב בנדרז' Władyslaw Bednarz

. הפרוטוקול נתפרסם ע"י השופט בספרו "אובוז סטראצן וו' חאלמניה נאד נרם". (מחנה ההשמדה בחלמנו על נהר נר). הספר הופיע בפולנית בהוצאת הספרים של המכון הממשלתי בוורשה בשנת 1946.

חלמנו

בשלהי דצמבר 1941 הותקפה העיר קולו Kolo ע"י יחידות גרמניות.

היהודים הובלו מבתיהם אל בית היודנראט, שהיה בבניין סמוך לבית הכנסת. הגיעו אוטומובילים ויהודים יצאו מתוך הבניין, הם ומשפחותיהם, וצרורות בידיהם. ביציאה עמד שולחן, ואליו הסב קצין ס.ס ובידו רשימת כל היהודים יושבי קולו, וכל אשר נקרא בשמו נצטווה להיכנס אל תוך האוטומוביל. בכל אוטומוביל הוכנסו ארבעים איש בערך.

את הצרורות הטעינו על קרון-גרר. השומרים וכן חברי היודנראט אמרו, כי המוסעים יובלו לעבודה בקו מסילת הברזל. בשני אוטומובילי-המשא שהובילו יהודים, נהגו גרמנים. במשך היום הוצאו כאלף איש. בין המלווים היה הפולקסדויטשא סיודא מקושצ'יאלץ, ששירת בעת ההיא במשטרה הצבאית. הוא אמר ליהודים: "אל תפחדו, מובילים אתכם לתחנת בארלוגי ומשם תצאו מזרחה". היהודים, תושבי העיר, הכירו אותו והאמינו לדבריו. כל מכונית חזרה במשך היום 10-12 פעמים, ודבר זה הוסיף תוקף להשערתנו, כי אמנם מובלים היהודים לא הרחק מקולו.

אני לא הייתי בין המובלים וטעמו של דבר: בעת ההיא רשום הייתי בבוגאי, שבקרבת קולו, ולא נמצאתי כלל ברשימת יהודי קולו. הבאתי אל האוטו את אבי, אמי, אחותי עם חמשת ילדיה, את אחי ואשתו עם שלושת ילדיהם. עזרתי להם באריזת החפצים והטענתם על קרון-הגרר. בחפץ לב הייתי נוסע אף אני יחד עם הורי ובני משפחתי, אך לא הורשה לי. הייתי עד להשתדלותו של יהודי אחר, גולדברג שמו, בעל מנסרה בקולו, שלאחר שילוח בנו, הפציר בשלטונות הגרמניים למנותו מנהל המחנה של יהודי קולו. הם הבטיחו לו את המשרה.

יום אחד, בא במקרה לבית היודנראט איזה נער, וסיפר כי את היהודים מובילים לא לבארלוגי כי אם לחלמנו-במו עיניו ראה זאת. על כך השיבו הגרמנים, כי שם רק ממיינים את היהודים, ואת החזקים יותר שולחים לעבודה במערב. ובכך נרגעו הרוחות. את החולים הוציאו ביום האחרון. לנהגים ניתנו הוראות לנסוע לאט ובזהירות, האקציה בקולו נמשכה ארבעה-חמישה ימים.

בתחילת ינואר 1942, את התאריך המדויק אינני זוכר. היה זה ביום השישי בשבוע, עבדתי מטעם הוועד היהודי בבוגאי בפירוק רפת. נלקחתי יחד עם עוד ארבעה עשר יהודים אל תחנת המשטרה ונעצרתי באשמת בריחתו של דודני מרדכי פודחלבניק. הז'נדרם שפליט, פולקסדויטשאֶ מבאביאק, שהיה לו לשעבר סכסוך עם יהודי ששמו דאנקובסקי, אף הוא מבאביאק, אמר בשעת המעצר: "זה לא יחיה עוד זמן רב". דאנקובסקי היה בין העצורים.

בשבת, בשעה ארבע אחרי הצהריים הגיעה מכונית משא ובה חמישה עשר יהודים מאיזביצה. אותה שעה הגיעה מכונית נוסעים ובה קצין ס.ס שהיה ידוע לי מזמן האקציה בקולו (הוא-הוא שהיה מוחק מן הרשימה שבידו את שמות הבאים לתוך האוטומובילים). העלו אותנו על מכונית משא ויחד עם יהודי איזביצה הובלנו לחלמנו.

ברצוני לציין, שכל היהודים שבמכונית היו חסונים, מוכשרים לעבודה הקשה ביותר. הגענו אל שטח הפארק שליד הארמון בחלאמנו. כל השטח גדור היה בגדר קרשים שהוקמה לא מכבר, כשלושה מטרים לגובה. צפופה היתה הגדר ולא ניתן לראות בעדה דבר מן הנעשה בפנים. השער נפתח והמכונית נכנסה ונעצרה ליד הארמון. בשעת הכניסה לחצר הרימותי קצת את האברזין [=ברזנט] והבחנתי בערימה של בגדים משומשים. ירדנו. בין שורות אנשי הס.ס הובלנו למרתף, כשהם ממריצים אותנו בקתות הרובים ובצריחות. ספרו אותנו ונעלו את דלת המרתף מאחורינו. כשעברנו בין הטורים, היכו אותנו באלות בקראם "מהר, מהר יותר!".

במשך היום הראשון לא אירע דבר. כלואים היינו בתוך המרתף באפס מעשה. דלי שהוצב לעשיית צרכים היה מוצא ע"י אחד מאתנו תחת משמר חזק. דבר אחד יכול הייתי להבחין: בכל מקום ניצבים משמרות חזקים.

על קירות המרתף היו כתובות מרובות. בין השאר היתה שם כתובת ביידיש: "כל הבא לכאן-שוב לא יצא חי". לא השלינו עוד את עצמנו לאשר צפוי לנו.

בבוקרו של יום ב' נלקחו מאיתנו שלושים איש לעבודה ביער. עשרה, ואני בתוכם, נשארו במרתף. חלון קטן קבוע היה במרתף, אך כולו מוגף קרשים. בשעה שמונה הגיעה מכונית לארמון. שמעתי קולו של גרמני הפונה בדברים אל הבאים. בין השאר אמר: "אתם תיסעו מזרחה, שם מצויים הרבה מקומות עבודה. אין לכם אלא להחליף את בגדיכם בנקיים שיינתנו לכם ולהתרחץ". נשמעו מחיאות כפיים. מקץ שעה קלה הבחנו ברגליים יחפות רצות במסדרון המרתף, בסמוך למקום כליאתנו. כן הגיעו אלינו קולות הגרמנים: "מהר, מהר!" אין זאת כי אם דרך המסדרון מעבירים את היהודים לתוך החצר הפנימית. פתאום שמעתי חריקת דלת מכונית בהיסגרה. נשמעו צעקות, דפיקות בדופן המכונית. אחר כך שמעתי כי מניעים את המכונית ולאחר 6 –7 דקות, שנדמו הצעקות. יצאה המכונית את החצר.

אותה שעה נקראנו אנחנו, עשרה הפועלים היהודים, למעלה, אל חדר גדול שעל רצפתו היו מוטלים בערבוביה בגדי גברים ונשים, מעילים ונעליים. את הנעליים סידרנו בערימה מיוחדת, בגמר עבודתנו הובלנו חזרה למרתף. ושוב הגיעה מכונית והכל חזר כמתואר למעלה.

שמתי לב לכך, שהאוטומובילים היו נכנסים לעתים קרובות יותר מבחוץ, מחוץ לשטח, מאשר היו יוצאים. על יסוד זה באתי לידי מסקנה, שהאוטומובילים היוצאים מחלמנו הם בעלי קיבולת גדולה יותר. עלי לציין, כי בחדר שבו התפשטו היהודים, היו שני תנורים מוסקים היטב.

לעת ערב, משחזרו החברים מעבודתם ביער, סיפרו כי קברו בקבר אחים גדול את יהודי קלודאווא. את הגוויות הוציאו מתוך אוטומובילים גדולים, צבועים שחור, שבתוכם הומתו היהודים, כפי שמסתבר, בגאזי רעל. הגוויות כולן היו עטופות לבנים, ובתוך המכונית התגוללו מגבות וחתיכות סבון. דבר זה חיזק את השערתי, שלאחר התפשטותם ניתנו ליהודים מגבות וסבון והובאו אל המרתף ל"רחיצה" כביכול. שלושה ארבעה מקבוצת העובדים ביער לא חזרו אותו יום: לא הניחו את הדעת ואז שהומתו ביריה בו במקום.

למחרת היום, הייתי אף אני בין היוצאים ליער. בצאתי הבחנתי באוטומובילים גדולים שעמדו בקצה החצר ואחוריהם כלפי הארמון, דלתותיהם פתוחות היו ולוחות מונחים להקלת הכניסה לתוכם. השגחתי שעל הרצפה היה סורג של עץ, כגון אלה שמצויים במרחצאות. הכניסו אותנו, שלושים פועלים, לתוך שני אוטומובילים, אחד של משא והשני של נוסעים, והוסענו אל היער שמאחורי חלמנו. כשלושים אנשי ס.ס היו לנו למשמר. ביער היתה שוחה כרויה, קבר האחים הגדול ליהודים המומתים. נצטווינו לכרות השוחה ולהאריכה, ולשם כך ניתנו לנו מכושים ואתים.

בשמונה בבוקר בקירוב הגיע האוטומוביל הראשון מחלמנו. בהיפתח דלתותיו פרץ עשן כהה. נאסר עלינו אותה שעה להתקרב אל האוטומוביל, אף לא להביט לעבר הדלתות הנפתחות. אך השגחתי, כי עם פתיחת הדלתות הסתלקו הגרמנים מהן מן האוטומוביל. קשה לי לקבוע את טיבם של הגאזים שפרצו מתוך האוטומוביל. עומדים היינו במרחק די ניכר והריחות לא הגיעו לאפינו. במסכות גאז לא השתמשנו. כעבור שלוש ארבע דקות עלו אל המכונית שלושה יהודים והשליכו מתוכה את הגוויות. בפנים האוטומוביל היו המומתים מוטלים זה על גבי זה בערבוביה, ומלאו כחצי חללו. מהם מחזיקים בזרועותיהם את הנפשות היקרות להם; מהם עדיין יש בהם רוח חיים, ואנשי הס.ס מקרבים קיצם ביריות אקדח, מי שנורה בראשו ומי בעורפו. לאחר שהוצאו כל הגוויות חזר האוטומוביל לעבר חלמנו.

שני יהודים היו מגישים את הגוויות לשני אוקראינים (את שמותיהם לא אזכור). הם דיברו פולנית והיו לבושים אזרחית. תחילה היו שלושה אוקראינים, אולם השלישי נכנס במקרה לאוטו והורעל בגאזים. ביקשנו להצילו, השתמשו בהנשמה מלאכותית, אך לא עלה הדבר בידם. הייתי עד לאותו מקרה.

האוקראינים עקרו שיני הזהב מפי ההרוגים, הסירו שקיקי כסף מהצאוורים, הסירו טבעות ושעונים וכדומה. בדקו את הגוויות בדיקה קפדנית, אולי הוסתר זהב באיזה אבר שהוא. בזמן הבדיקה לא השתמשו בכסיות גומי. את התכשיטים וחפצי ערך שמו במזוודה. אנשי הס.ס השגיחו היטב על עבודת האוקראינים.

לאחר החיפוש הניחו את הגופות בשוחה, שכבה על גבי שכבה. ראש של גוויה אחת לידי רגלי גוויה שנייה. הגוויות מונחות זו ליד זו כשפניהן לקרקע. את הלבנים לא פשטו מהמומתים. עומקה של החושה היה 6 מטרים ו- 6-7 מטרים לערך רחבה. השכבה התחתונה היו מונחות 5-6 גוויות, בעליונה עד 30 גוויות. על השכבות שפכו חול בגובה של מטר. הבחנתי כמה פעמים, למחרת הקבורה, שהחול לא כיסה את הגוויות. את השטח לא שמרו כנראה בלילות. כשעברתי אני במקום זה היה אורך השוחה הקבר עד ל- 20 מטר לערך. במשך היום נקברו בה כאלף איש.

האוטומוביל, שבו הרעילו את האנשים היה בו מקום ל- 80-90 איש. בזמן שהותי בחלמנו השתמשו בשתי מכוניות. שלישית עמדה בחצר נטולת גלגל. לשטח היער הובלו יום יום 12-13 משלוחים. מספר המורעלים בגאזים הגיע לאלף.

ום אחד, היה זה ביום השלישי, הביאו משלוח שלישי לשטח היער. בין הגוויות שהוצאו מהמכונית ראיתי את אישתי ושני ילדי-ילד בן שבע וילדה בת חמש. שכבתי ליד גווית אשתי וביקשתי שיירו בי. אחד מאנשי הס.ס ניגש אלי ואמר: "ברנש זה יכול עוד לעבוד היטב"-היכה אותי שלוש פעמים באלה והכריחני להמשיך בעבודה.

בצהריים ניתן לנו אוכל. נצטווינו לצאת מן השוחה בלי האתים ולהסתדר במעגל. אף אנשי הס.ס כבר היו מסודרים במעגל השני. ניתן לנו קפה שחור והאוכל שהביאו את היהודים בצרורותיהם. אותו ערב, לאחר העבודה, תלה את עצמו במרתף קשיוואצקי, איש קלודובה, ועוד יהודי אחד שאיני זוכר את שם משפחתו. ביקשתי לעשות כמותם, אך שידלוני לא לעשות כן.

עשרה ימים עבדתי בחלמנו. כל יום ואותו סדר של הכחדת יהודים.

באותם ימים ניספו יהודי בוגאי Bugaj ואחר כך יהודי איזביצה Izbica Kujawska. ביום השישי הובאו צוענים מלודז'. בשבת הגיע הטראנספורט הראשון מגיטו לודז'. אותה שעה שהגיעו היהודים מלודז' נעשתה בקבוצת העובדים שלנו "סלקציה". עשרים מבינינו שנמצאו חלושים-הומתו; את מקומם מילאו יהודים מלודז'. בלילה באנו בדברים עם חברינו החדשים, שהיו כלואים במרתף הסמוך. הם שאלו, אם טוב הוא המחנה ואם ניתנת מנת לחם הגונה. אמרתי להם כיצד העניינים כאן, והם השיבו: "אנחנו מרצוננו הטוב נרשמנו לעבודה בקולו". תחילה הייתי משדל את חברי לבריחה, אך מדוכאים היו עד כדי כך שנבצר מהם להחליט ולעשות.

שעה שהיינו נוסעים לעבודה שמתי לב, כי חלון אחד של המכונית ניתן להיפתח. מסרתי על כך לחברי וינר מאיזביצה והצעתי תכנית של בריחה. החלטנו לבצע את הדבר למחרת היום: בשעת הנסיעה לעבודה נקפוץ בעד החלון ונברח אל היער. למחרת, בכניסתנו לאוטומובילים, הפרידו אותנו-אני הוכנסתי למכונית משא, והוא וינר, לאוטובוס. החלטתי לברוח לבדי. כאשר המכונית כבר היתה ביער פניתי אל השומר המלווה בבקשה שייתן לי סיגריה. כשקיבלתי את הסיגריה נרתעתי, והחברים הקיפו את השומר בזה אור זה-ביקשו אף הם סיגריות. בתנועת פתע מהירה חתכתי בסכין, שהיה טמון עמי, באברזין שמימין לנהג וקפצתי מתוך האוטומוביל. ירו כמה פעמים אחרי והחטיאו. לאושרי לא היה אוטובוס מאחורינו, באופן שירו רק מתוך מכונית המשא.

דבר היעדרו של האוטובוס עורר בי השערה שוינר ברח ומשום כך נעצר האוטובוס בדרכו. ברוצי ביער ניסה אזרח רכוב על אופניים, לעצרני אגב יריות באקדח. נמלטתי. התגנבתי לתוך איזה גורן והתחבאתי בשחת. בבוקר שמעתי קול אנשים ליד הגורן, עומדים ומסיחים שהגרמנים מבקשים יהודים שברחו. מקץ יומיים, ושום דבר אוכל לא בא אל פי, יצאתי בהתגנב מן הגורן ושמתי פעמי לכיוון גראבוב. בדרך סרתי לביתו של איכר אחד (לא אדע שמו) והוא נתן לי כובע איכרים, גילחני והראה לי את הדרך. בגראבוב מצאתי את וינר מאיזביצה. מגראבוב יצאתי לזאשוב, ונותקו קשרי עם חלמנו. וינר אבד, כפי הנראה, בסביבות זאמושץ, בשנת 1944. &nbs

Chelmno - Death Camp for Total Extermination

חלמנו